מוצר ציבורי

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מופע זיקוקי-דינור הוא דוגמה למוצר ציבורי משום שיש לו חוסר בלעדיות בצריכה (לא ניתן למנוע מאנשים מלהשתמש בו), והוא בלתי-יריבי (שימוש בו על ידי אדם אחד לא גורע את המוצר מאחרים)

מוצר ציבורי (באנגלית: Public good) היא הגדרה כלכלית למוצר או שירות שהוא בעל תכונות של חוסר-בלעדיות בצריכה (non-excludable) וגם בלתי יריבי (non-rivalrous). חוסר בלבדיות של מוצר פירושו שקשה למנוע מאנשים להנות מהמוצר אפילו אם הם לא שילמו עליו, ומוצר בלתי-יריבי הוא מוצר שהשימוש בו על-ידי אדם אחד, לא מקטין את זמינות המוצר לאנשים אחרים.

דוגמאות למוצרים ציבורי כוללות מחלקה גדולה של מוצרים ושירותים. ובנוסף יש גם "מוצרים ציבוריים" שאינם נתפסים בהכרח כמוצר בכלל : אוויר נקי, שכבת האוזון וכן "מוצרים סביבתיים" ושירותים טבעיים אחרים כגון אקלים נוח ויציב, בטחון תזונתי ועוד; ידע והשכלה; רפואה מונעת ותקני בטיחות; שידור טלוויזיה, רדיו וטלפוניה באוויר; צבא והגנה על בטחון המדינה; מגדלור, מערכות בקרה והגנה נגד הצפות, רעידות אדמה וסופות; תאורת רחוב; אפשר לראות גם תפקוד של מוסדות חברתיים כמו מערכת שיפוט הוגנת, חופש הביטוי, הגנה על זכויות קניין, אמון, זכויות אדם ועוד הם סוג של מוצרים ציבוריים, גם עצם הקיום של שוק ורכוש, שגשוג, שלום ואמת יכולים להיחשב כמוצרים ציבוריים.

בנסיבות מסוימות, מוצרים ציבוריים יכולים להיות בתת-ייצור, שימוש יתר, או ניצול יתר (תהליך של התדרדרות של המוצר), או שאי קיום שלהם גורם להשפעות חיצוניות שליליות (עלויות חיצוניות) שפוגעות בכלל הציבור. דוגמאות אלה כוללות זיהום אוויר, פקקי תנועה, פגיעה במחזור הזרחן ובמערכות אקולוגיות, תאונות דרכים, שחיתות, פיתוח של עמידות לאנטיביוטיקה, משבר המים העולמי, התחממות עולמית, מלחמות ועוד. בעיות במוצרים ציבוריים קשורות בדרך כלל לבעיית היא של נוסע חופשי שבו אנשים שלא משלמים על המוצר מקבלים גישה אליו, כך שאנשים רבים רוצים להשתמש במוצר, אבל לא מוכנים לשלם עליו, ושל טרגדיית המרעה הציבורי שבה צריכה של משאב משותף על ידי פרטים שפועלים כדי לשפר את התועלת המיידית שלהם, גוררת הקטנה או הרס של המשאב הציבורי. ניתן לפעמים להגביל גישה למוצר ציבורי ובכך להפוך אותו ל"מוצר מועדון" (Club goods) או למוצר פרטי. מכשירי הגבלת-גישה כוללים זכויות-יוצרים, פטנטים, מיסי גודש, טלוויזיה בתשלום. עם זאת הדבר לא תמיד אפשרי - לדוגמה במקרים של סיכוני אסון עולמיים.

שוק משוכלל, כלומר שוק חופשי בלתי-מנוהל המונע על ידי סוכנים בעלי אינטרס עצמי, לא יצליח בהרבה מקרים לספק מוצרים ציבוריים, או שהוא יכול לספק את המוצרים הציבוריים בכמות קטנה מידי או בתשלום גבוה מידי. דבר זה הוא דוגמה חשובה לכשל שוק. קיימת הסכמה רחבה בקרב כלכלנים על דבר זה במשך מאות שנים, גם על ידי כלכלנים שמרנים או ליברלים דוגמת אדם סמית.

קיים דיון נרחב בשאלה כיצד יש למדוד את ההשלכות והתועלת ממוצרים ציבוריים בכלכלה ובחברה בכלל, וכיצד לזהות את הפתרונות הטובים ביותר להספקה ולהגנה של מוצרים ציבוריים. בגלל "בעיית הטרמפיסט" ובעיות הקשורות בבורות רציונלית קשה מאד למדוד את הביקוש למוצרים ציבוריים. האספקה של מוצרים ציבוריים רבים מבוצעת על ידי הממשלה, חברה ממשלתית או חברה תחת פיקוח, או על ידי רשויות מקומיות - לדוגמה הובלת חשמל, פארקים ציבוריים, חינוך או סלילת כבישים, כאשר הייצור יכול להיעשות על ידי חברה פרטית (במכרז לדוגמה) אבל בסיס התשלום למוצר הציבורי הוא על ידי מיסים. מוצרים ציבוריים רבים אחרים מסופקים על הביוספרה ועוד קבוצה אחרת מסופקת על ידי נורמות התנהגות.

קיים דמיון חשוב בין בעיות הקשורות להספקת מוצרים ציבוריים לבין בעיות החלטה קולקטיביות כמו הצבעה בבחירות, הפגנות או הקטנה של ייצור במקרה של אוליגופול - כאשר קשה למנוע מפרטים להנות מהישג של הפעולה המשותפת, אם זו מושגת. במקרים כאלה ניתן להסתכל על ההישג כעל מוצר בלתי-בלבדי. כתוצאה מכך לפרטים יש תמריץ נמוך לתרום להישג (על ידי הצבעה בבחירות או על ידי השתתפות בהפגנה לדוגמה) - אם הם חושבים שהפעולה זו יקרה או שלא סביר שהיא תביא להשפעה משמעותית על השגת המטרה המשותפת.

בעיית שחיקה או התדרדרות של מוצר ציבורי מוחרפת כאשר היא משולבת בכשלי שוק נוספים כמו מחסור במידע מלא, תהליך ארוך טווח ובלתי הפיך וקיום של השפעות חיצוניות. בעיה זו בולטת במיוחד עבור בעיות בתחום הקיימות (כגון מערכות אקולוגיות, מחזור אקולוגי, בריאות של מערכות חקלאיות וכילוי משאבים). כמו כן קושי לטפל בכשלי שוק אחרים כמו מונופולים או ריכוזיות כלכלית, מוחרף בדרך כלל בגלל בעיה של מוצרים ציבוריים של אמת ואמון הנוגעים למוסדות חברתיים שאמורים לתת מענה לכשלים אלה.

מימון ציבורי מול מוצר ציבורי

השאלה האם מוצר הוא ציבורי או מוצר אחר (מוצר פרטי לדוגמה), היא שאלה הנוגעת לתכונות המוצר, ואינה קשורה ישירות לשאלה האם אספקת המוצר מתרחשת על ידי המדינה או לא. יש מוצרים ציבוריים שהמדינה לא מממנת - כמו שירותי המערכת האקולוגית או אמון. לעומתם יש מוצרים שהמדינה כן מממנת אך אינם מהווים מוצר ציבורי - לדוגמה הספקת מזון או תלושי-מזון מכספי המיסים לעניים - קל למנוע מאנשים גישה למזון והמזון הוא מוצר יריבי ולכן מזון הוא מוצר פרטי גם אם המדינה מספקת אותו או מסבסדת אותו.

מוצרים ציבוריים רבים משולמים ומסופקים כיום על ידי מדינות, כתוצאה מכך שיש הכרה רחבה שאין דרך אחרת לממן אותם. עם זאת, שינויים בטכנולוגיה יכולים להפוך מוצר-ציבורי למוצר פרטי (או להפך). לדוגמה שידורי רדיו וטלוויזיה בכבלים ובאינטרנט מקטינים את חוסר-בלעדיות של שידורים ציבוריים (שכן ניתן לגבות תשלום מבעלי מנויים). יש מוצרים ציבוריים זולים יחסית, המתקיימים תודות לתרומות. כך הדבר לדוגמה עבור רשת הרדיו NPR או ויקיפדיה.

מוצר ציבורי עומד בניגוד למוצר פרטי - מוצר או שירות שהוא גם יריבי וגם בלבדי.

בלבדיות ללא בלבדיות
יריבות מוצר פרטי
מזון, בגדים, מכוניות, מקומות חניה
מוצר משותף
שדות דיג, מאגרי פחם, מאגר עצים
ללא יריבות מוצר מועדון
בתי קולנוע, פארקים פרטיים, טלוויזיה בלווין
מוצר ציבורי
טלוויזיה בשידור לאוויר, אוויר נקי, בטחון לאומי

היסטוריה של המושג

מוצר ציבורי הוא הדוגמה המקובלת ביותר ואולי הוותיקה ביותר של כשל שוק בקרב כלכלנים מזרמים שונים. אפילו אצל כלכלנים מוקדמים כמו אדם סמית ואצל הפילוסוף דיוויד יום.

יום, שהיה מורו של סמית, התייחס הן לקושי של הספקת מוצר ציבורי על ידי שוק , הן לכך שהבעיה קשורה למספר השחקנים והן לכך שהממשלה יכולה לפתור בעיה זו. יום טוען שאם יש שני אנשים שיש להם חלקה משותפת הדורשת ניקוז הם לא יתקשו להחליט על ביצוע הפרוייקט. אבל אם יש 1000 אנשים סביר שהם לא יצליחו בכך. לעומת זאת המדינה או מוסד פוליטי שיש לו רגישות לרצונות הציבור כן יבצעו פרוייקט כזה. (Hume, 1739: Bk 3, Pt 2, ch. 7).‏[1]

למרות התמיכה שלו בשוק חופשי באופן כללי (או במונחים של היום - שוק משוכלל), סמית כן מתייחס למצבים שבהם השוק לא עובד טוב. סמית חושב שעל המדינה להתמקד ב-שלושה תפקידים מרכזיים, שאת כולם ניתן לתאר כ"מוצר ציבורי" (אם כי המושג לא היה מוכר בזמנו). שלושת ההיבטים הם : הספקה של צבא כדי להגן מפני פלישה צבאית, הספקה של מערכת חוקים ובתי משפט וכן מיזמים ומוסדות שמספקים רווחה אבל לא מספקים רווח ליזם:

"להקים או לשמור את המוסדות הציבוריים ואת העבודות הציבוריות, אשר למרות שהם יכולים להביא את התועלת הרבה ביותר לחברה כולה, הם עם זאת, בעלי טבע כזה שהתשלום עליהם לא יכול להחזיר את ההוצאות לכל פרט או למספר קטן של פרטים, ולכן לא ניתן לצפות כי פרט אחד או מספר קטן של פרטים יוכלו להקים או לשמור עליו." (עושר העמים, ספר 5, פרק 1). ‏[1]

פול סמואלסון נתפס ככלכלן הראשון שפיתח את התאוריה של מוצרים ציבוריים, במסגרת מאמר שלו משנת 1954 "התאוריה הטהורה של הוצאה ציבורית" (The Pure Theory of Public Expenditure) הוא מגדיר מוצר ציבורי, או כמו שהוא מגדיר אותו במאמר "מוצר צריכה ציבורית".

כלכלנים טוענים כי הבעיה של הספקת מוצרים ציבוריים היא בעיקר כיצד כמות השחקנים שצריכים לתרום למוצר כדי שיווצר (או ישמר) משפיע על עלויות העסקה (קוואז 1960) וכן התנהגות אסטרטגית (Buchanan, 1999). כאשר מוצר ציבורי הוא מקומי באופיו, ומוחשי - כמו מגרש משחקים שכונתי - השותפים הפוטנציאלים יכולים למצוא דרך לשתף פעולה כדי לייצר "חוזה" שמאפשר הספקה על ידי גורם פרטי. הם יכולים גם לפתח מנגנונים שגורמים להרחקה של "נוסעים חופשיים" (מי שלא משלמים על המוצר) ולפתור את בעיית ההבטחה על ידי חוזים מחייבים הדדים (Schmidtz, 1987). עם זאת כאשר המוצר הציבורי הוא עולמי בהיקפו, כמו דלדול שכבת האוזון, קשה ולפעמים בלתי אפשרי עבור הצדדים למצוא זה את זה וכדי שמנהלי המשא ומתן יוכלו להבחין בין נוסעים חופשיים לבין תורמים ישרים, דבר שנחוץ לשם הספקה פרטית.‏[1]

סוגים שונים של מוצרים ציבוריים

מוצרים ציבוריים שזמינים לכולם נקראים לעיתים "מוצרים ציבוריים גלובליים". ישנם מוצרים ציבורים "טהורים" כמו שכבת האוזון או מחזור החנקן וישנם מוצרים ציבוריים שאינם כאלה ותכונות אי-בלבדיות או אי-יריביות שלהן אינן מוחלטות. מוצר ציבורי הוא מקרה מיוחד למוצר בעל השפעה חיצונית חיובית.

מוצרים ציבוריים רבים הם "מוצרים קבוצתיים" Collective product - מוצרים שחייבים לספק אותם על בסיס קבוצתי ולא אישי, משום שהכמות המסופקת לכל פרט אינה יכולה להשתנות על פי בחירתו. לדוגמה מערכות הגנה נגד הצפה, או מערכת לביטחון המדינה מספקות הגנה בכמות קבוצתית.

"מוצר ציבורי לא טהור" quasi-public goods הוא מוצר או שירות שיש לו חלק מהמאפיינים של מוצר ציבורי, אבל התכונות של אי-יריבות או חוסר-בלבדיות לא קיימות או קיימות באופן חלקי. לדוגמה קשה להגביל גישה לרחובות עיר, אבל יתכנו בעיות של יריביות כמו פקקי תנועה. מצד שני כאשר יש אולם קונצרט חצי ריק, כניסת עוד אנשים לאולם (אם הם לא מרעישים) לא פוגעת בהנאה ממנו (אי-יריביות עד גבול מסויים - מוצר דחיס) אבל לעומת זאת יש בלבדיות - קל למנוע כניסת מי שלא שילם לאולם.

מוצר דחיס הוא מוצר שבו בהתחלה שימוש של אדם אחד לא פוגע באחרים, אבל לאחר כמות שימוש מסויימת יש פגיעה באחרים. לדוגמה כביש הוא מוצר דחיס. רוב המוצרים הציבוריים הם למעשה מוצרים דחיסים וככל שגדל ציבור המשתמשים בהם או השימוש שלהם בנחלת הכלל כך הגדלת הצריכה גוררת פגיעה במשתמשים אחרים (לדוגמה פקקי תנועה).

לעיתים קרובות כוללים מוצרים נוספים בתור מוצרים ציבוריים: אכיפת חוק, רחובות, ספריות, מוזיאונים וחינוך. כלכלנים נאו-קלאסיים מקטלגים אותם מוצרים אלה כמוצר ציבורי לא טהור. לדוגמה קשה ויקר להגביל את הגישה לרחובות. בנוסף הדבר מוריד את השימושיות של רחובות אחרים שמתחברים לרחוב ויכול להפוך את הרחוב לפחות בטוח בגלל פחות תנועה של הולכי רגל. בדרך כלל יש יש למוצרים אלה השפעות חיצוניות חיוביות - הם משפרים את הרווחה לא רק של בעליהם והצרכנים שלהם אלא גם של כלל הציבור.

היבט נוסף שמקשה על סיווג מוצר ציבורי לא טהור כמוצר כלכלי רגיל הוא היבטים מערכתיים של מוצרים. לדוגמה רחובות מהווים רשת שהשימושיות שלה גדלה עם הגדלת מספר החיבורים ביניהם, ואיכות הרחוב תלויה גם בכמות הולכי הרגל והחנויות שנמצאות ברחוב, כך שהפיכת רחוב לפרטי יכולה לפגוע בשימושיות שלו על-ידי צמצום מספר המשתמשים בו, שאלה זו נמצאת במחלוקת בין תומכי עירוניות מתחדשת לבין תומכים של מרחבים ציבוריים פרטיים כמו שכונות סגורות בעלות אבטחה פרטית וקניונים מסחריים.

אכיפת חוק מושפעת לא רק מהענשה של פושע מסויים על פשע מסויים או גישה פרטית לעורכי דין, אלא גם מהיבטים רבים אחרים כמו יכולת הרתעה של מערכת החוק, איכות השיטור, רמת האלימות ברחוב, נורמות ציבוריות הנוגעות לציות לחוק, לקניין פרטי ולשחיתות, קיום של תרבות פשע וארגוני פשע מאורגן, גזענות, אי שוויון ועוד. והיבטים אלה קשים לכימות וקשה לתת להם תג מחיר. לדוגמה גזענות קשורה לאי-שוויון כלכלי, וכך היא מקשה על מתן מוצר כמו "אכיפת חוק" כמוצר-שוק שנקבע רק על ידי מחירי שוק (לדוגמה תשלום למשטרה פרטית ולעורכי דין).

דוגמאות למוצרים ציבוריים

איור של פגיעת אסטרואיד בכדור הארץ. מערכת הגנה נגד אסטרואידים, ובאופן כללי יותר, תשתיות ונקיטת צעדים נגד סיכוני אסון עולמיים, הם דוגמאות למוצר ציבורי - כל אחד יכול להנות מכך - גם אם לא שילם עבור מערכת כזו, והנאה של אדם אחר לא מונעת מאדם אחר להנות. דווקא משום כך יש קושי לממן מערכות כאלה.

דוגמאות מקובלות למוצרים ציבורים כוללות :

דוגמאות למוצר ציבורי "קלאסי" הן צבא וריסוס נגד יתושים. קשה למנוע ממני את הגנת הצבא על המדינה, או הגנה מפני יתושים גם אם אני לא משלם על כך. ומצד שני יש אי-יריבות - הנוכחות שלי במדינה שיש לה צבא או בשכונה שעברה ריסוס לא מפחיתה במשהו מהשירות שמקבלים שאר האנשים.

דוגמה מקובלת למוצר ציבורי קלאסי היא מגדלורים, שכן לא ניתן למנוע מאוניה להשתמש במגדלור ושימוש במגדלור על ידי אוניה אחת לא מפריע לאחרות. הכלכלן רונלד קוז הצביע על כך שניתן לממן מגדלורים על ידי גביית דמי נמל מנמלים הסמוכים למגדלור.

דוגמה מקובלת אחרת של מוצר ציבורי היא אוויר נקי שהוא הגנה מפני זיהום אוויר וכן סביבות נקיות אחרות שהן הגנה מפני זיהום כמו הגנה מפני זיהום מים וזיהום קרקע זיהום במזון וכו'. גם כאן ניתן להגדיר שלחלק מהמוצר ניתן למניעה מאנשים. לדוגמה מגורים בשכונות ליד הים או היער. "מוצרים סביבתיים" (Environmental goods) נחשבים לפעמים כתת-מחלקה של מוצר ציבורי והם כוללים: אוויר נקי, מים נקיים, נוף טבעי, אדריכלות וארכיטקטורה של עיר, כיכרות ומדרחובים, פארקים ציבוריים, מגוון ביולוגי במיוחד של בעלי חיים וצמחים, שמורות טבע, נהרות, הרים, ימים, יערות, אגמים, חופי ים. עבור חלק מהכלכלנים, הקיום התקין של מערכות אקולוגיות לרוב לא נתפס כמוצר ציבורי היות ויש מחשבה על אובייקטים טבעיים כעל רכוש הניתן לחלוקה והגדרה על ידי חוזים ולא כעל מערכת בעלת תפקוד. זה אחד ההבדלים בין כלכלה נאו קלאסית לבין כלכלה אקולוגית.

סיכוני אסון עולמיים

סיכוני אסון עולמיים כמו פגיעת אסטרואיד בכדור הארץ, מלחמה גרעינית, קריסה של מערכת המזון העולמית, התחממות עולמית או איום מצד אינטליגנציה מלאכותית, ננו-טכנולוגיה או ביוטכנולוגיה עלולים לפגוע בכלל האנושות. קשה להתגונן מפני סכנות אלה באופן אישי, ואפילו הגנות של קהילה או מדינה שלמה לא בהכרח מספקות הגנה. חלק גדול מבעיות אלה דורשות שיתוף פעולה בין לאומי או עולמי. ככל שיש יותר גורמים בעלי עמדות נפרדות - לדוגמה מדינות שונות שמציגות כל אחת עמדה אחרת ויש להן מחוייבות אחרת, כך קשה יותר לקיים שיתוף פעולה כזה. שיתוף כזה הוא קשה יותר בסכנות שנתפסות כמרוחקות או דמיוניות יותר, או כאשר נדרשת השקעה יקרה בנושא (כמו התחממות עולמית) או כאשר יש גורמים רבי כוח שעלולים להיפגע מצעדי מדיניות נדרשים. מסיבות אלה יש התומכים בפדרליזם עולמי כדי לקדם פתרונות של בעיות אלה לפני שיהיה מאוחר מידי. דוגמה בולטת לדרישה כזו התנועה לפדרליזם עולמי שקיבלה תנופה נרחבת על רקע החשש מפני מלחמה גרעינית עולמית.

חינוך כמוצר ציבורי

בחינוך והשכלה יש השפעות חיצוניות חיוביות רבות. מי שמקבל השכלה נהנה מכך שהוא יכול לזכות בשכר גבוה יותר, אבל הוא מעניק יתרונות גם לחברה בכך שאנשים משכילים ממציאים המצאות וגוררים צמיחה כלכלית שמשפרת גם את השכר של אחרים. רופא לדוגמה זוכה בשכר גבוה יותר אבל גם מציל חיים של אחרים. אנשים משכילים הם מעורבים יותר בחברה ובפוליטיקה.

בסביבה טכנולוגית מורכבת ייתכנו מקרים רבים שבהם חוסר השכלה של אדם אחד פוגע גם בסובבים אותו לדוגמה שימוש לא זהיר בתנור או במערכת חשמלית עלול ליצור שריפה או קצר חשמלי לכל הבניין, אדם שנוהג ללא ידיעת חוקי התנועה עלול לגרום תאונות דרכים וכו'. ידיעת קרוא-וכתוב משפרת את הדמוקרטיה ומאפשרת קיום של מסחר וחוזים בעלי עלויות עסקה נמוכות יותר ושוק משוכלל.

מסיבות אלה יש כלכלנים רבים הטוענים כי להשכלה יש היבטים של מוצר ציבורי (לדוגמה אדם סמית) - אמנם קל להגביל גישה לחלק משירותי ההשכלה, אבל השכלת אדם אחד משפרת את מצבם של אחרים, כך שהשקעה פרטית בלבד בהשכלה, תגרור מצב של תת-השקעה בחינוך - מבחינת יעילות פארטו, האנשים האחרים ירוויחו יותר רווחה אם יהיה סבסוד של החינוך.

בריאות כמוצר ציבורי

ניתן לספק רפואה על בסיס תשלום פרטי. שירותים כמו ביקור רופא, הספקת תרופה לחולה או ביצוע של ניתוח הם מוצר פרטי שכן יש בהם יריבות ובלבדיות. עם זאת היבטים מסויימים וחשובים של בריאות הם מוצרים ציבוריים, במיוחד בהקשר של ידע ומחקר רפואי, קידום בריאות, רפואה מונעת ובהקשרים של לחימה נגד מחלות מדבקות. דבר זה בא לידי ביטוי בענף הקרוי בריאות הציבור שבו מספקים שירותים קבוצתיים לשיפור הבריאות של כלל האוכלוסיה.

במניעת מחלות מדבקות ניתן להבחין בין שירותים יריביים למדי (כמו חיסונים, אם אני מקבל מנת חיסון יש חיסון אחר פחות, אבל יש בהם יש גם היבט של "נוסע חינם" - סיכוי ההדבקה של מי שלא חוסן יורדים גם הם) לבין שירותים לא יריביים כמו חיסול סביבות מחייה של יתושים נושאי מלאריה. כיום קיים תהליך של עמידות לאנטיביוטיקה עצירה של תהליך זה על ידי צעדים שינקטו על ידי חברות לגידול בעלי חיים, חברות תרופות וגורמים נוספים, היא סוג של מוצר ציבורי.

תשתיות של תחבורה פעילה כמו מדרכות או שבילי אופניים בעיר היא דוגמה למוצר בלתי יריבי (בעל דחיסות נמוכה) וקשה להרחקה שגורר ורפואה מונעת. קידום בריאות ורפואה משתתפת הן דוגמה נוספת לרפואה מונעת שיש לה היבט של מוצר ציבורי. היבט נוסף של בריאות כמוצד ציבורי הוא נורמות חברתיות לגבי בטיחות. כאשר תוחלת החיים עולה ותמותת תינוקות יורדת, עולה גם הנורמה החברתית של ערך חיי אדם. דבר זה גורר ציפייה מצד חלק גדול מהציבור לבטיחות גבוהה יותר במקומות העבודה, בהקשר של תאונות דרכים, בתחבורה ציבורית (כולל מעליות), בתקנים הקשורים בשריפות בתקינה של מזון בטוח ושל תרופות, בחקיקה בעד אוויר נקי ועוד. נורמות וחקיקה לשיפור הבטיחות הם מוצר ציבורי שממנו נהנית כלל האוכלוסייה גם אם לא שילמה עליו.

היבט נוסף בבריאות כמוצר ציבורי הוא בביקורת מצד מספר כלכלנים על הפטנטים הניתנים לחברות תרופות על תרופות. דוגמה לכך מופיעה בספרו של דין בייקר, סופו של הליברליזם המפסידני. הידע הביולוגי הנדרש לפיתוח התרופות, המחקר הבסיסי וכן חלק גדול מהמחקר המעשי הם מוצרים ציבוריים. אם יש יותר ידע על מחלת הסרטן לדוגמה או על תפקוד מערכת החיסון הדבר נגיש בקלות גם לאנשים שלא מוכנים לשלם על הידע ונגישות כזו לא מפריעה לאנשים אחרים להנות מידע זה. (כאמור השאלה היא לא מי מממן את המחקרים אלא האופי של ידע כמוצר ציבורי). גם המחקרים על יעילות או בטיחות של התרופות מסויימות הם סוג של מוצר ציבורי - ידע כזה נגיש בסופו של דבר לכולם. מכאן שחלק ניכר מהמאמץ בפיתוח תרופות וטיפולים חדשים הוא מוצר ציבורי. כלכלנים מותחים ביקורת על כך שתאגידי תרופות מנכסים לעצמם חלק ניכר מתוצאות המחקר, בעודם גובים על התרופות מחיר מונופוליסטי, ובכך גורמים למחיר תרופות יקר מידי.

דרכים, רחובות וכבישים כמוצרים ציבוריים

דרכים, מדרכות, רחובות וכבישים נחשבים על ידי כלכלנים רבים כמוצרים ציבוריים חלקיים.(Samuelson and Nordhaus 1985: 48-49,[1] הרמן דיילי) שכן במקרים רבים הם בעל תכונות של העדר יריבות וקושי לבצע בלבדיות.

דרכים, מדרכות, כבישים הם מוצר דחיס- הם מוצר בלתי יריבי כל עוד השימוש בהן הוא מועט- שכן הוספת עוד נוסע או הולך רגל בדרך לא מזיקה לנוסעים או להולכי הרגל האחרים, והם מוצר יריבי כאשר השימוש בהם גובר (פקקי תנועה- עוד משתמשים בדרך משפיעים לרעה על השימוש בדרך). יש אפילו מקרים בהם בכמויות נמוכות של שימוש, שימוש של עוד אנשים בדרך יכול לשפר את הרווחה של אחרים - כמות גדולה יותר של רוכבי אופניים בכביש או בשביל אופניים הופכת את הרחוב למקום בטוח יותר לרוכבים אחרים, כמות גדולה יותר של הולכי רגל ורוכבי אופניים יכולה להפוך את הרחוב למקום בטוח יותר (מניעת פשיעה באמצעות תכנון סביבתי) ולמעניין יותר.

כבישים ודרכים הם בעלי תכונה של קושי באכיפה של בלבדיות (מי שלא שילם - לא משתמש ולא נהנה מהמוצר). בעבר היה קשה למנוע מאנשים להשתמש בדרכים ציבוריות אם לא שילמו עליהן. בחלק מהמקרים הונהגו "שערי תשלום" בנקודות אסטרטגיות כגון במעבר מעל נחל או בכניסה לעיר. עם זאת תפעול של שער כזה היה יקר ואנשים עדיין יכלו להשתמש בדרך על ידי נתיבים עוקפים. כיום מקובלים כבישי אגרה עם שימוש במצלמות וכו' כדי למנוע כניסה של אנשים לכביש פרטי ללא תשלום. שימוש זה מקובל בכבישים מהירים שעלות הקמתן יקרה והכניסה אליהם היא דרך שערים מסויימים. סידור דומה מתרחש לגבי "נתיבים מהירים" עוקפי פקקים. באופן ברור פסי רכבת, כבישים מהירים ונתיבים מהירים אינם נחשבים בדרך כלל כמוצרים ציבוריים ותוכניות הפרטה ו-BOT מאפשרות ליזמים פרטיים להרוויח עליהם על ידי גביית תשלום - כאשר הגבייה נעשית בדרך כלל יקרה יותר בתנאים של יריביות (עומס תנועה).

ברחובות ערים סידור כזה הוא קשה יותר ואינו מקובל, וכך גם בכבישים בין עירוניים שאינם דרך מהירה, וכן במדרכות, שבילים להולכי רגל או לרוכבי אופניים. שכן מניעת גישה אל הדרך לאורך כל אורכה פרושה מניעת תנועה חוצה מה שיוצר הפרעה קשה לתפקוד של העיר. גם בסביבה בין עירונית במקומות שאינם כביש מהיר גישה כזו היא בעייתית מבחינת כדאיות כלכלית. היבט נוסף הוא שכביש מהיר הוא בדרך כלל אמצעי תחבורה חלופי לכבישים אחרים. גביית אגרה על כביש גישה יחיד ליישוב לעומת זאת עלולה לגרור פגיעה בחופש התנועה מחד, ולסבול מבעיות נוספות שימנעו תחרות ותמחור שוק (עקב היות הדרך הזו מונופול טבעי).

היבט נוסף של תחבורה, כבישים ודרכים הוא שגם אנשים שאינם נוסעים בדרך עשויים להנות מקיומה (הם "טרמפיסטים" או נהנים מהשפעה חיצונית חיובית של הדרך) וגם דבר זה פוגע בבלבדיות שלה - פירמה יכולה להנות מכך שעובדים מסוגלים להגיע מערים מרוחקות ולעבוד בה, צרכנים של מוצרים יכולים להנות מתובלה של מוצרים או שירותים אל ביתם או אל חנויות שבהן קונים. תלמידים יכולים להנות מנסיעות של מורים וכך גם הספקה של שירותים אחרים (טכנאי שמגיע הביתה). אנשים יכולים להנות מביקורים של חברים, קרובי משפחה וכו' גם אם הם עצמם אינם נוסעים בדרך.

הון טבעי ומערכות אקולוגיות כמוצרים ציבוריים

כלכלנים מזרם הכלכלה אקולוגית מציינים כי אוויר נקי הוא רק דוגמה מוכרת של מחלקה גדולה יותר של מוצרים ציבוריים שנובעים מהטבע - שירותי המערכת האקולוגית שניתן להתייחס אליהם כאל תוצר של מלאי הון טבעי. אוויר נקי וראוי-לנשימה, אינו נוצר בדרך קסם אלא הוא תוצר פעילותן של מערכות אקולוגיות ששמירה עליהן דורשת הגנה על שטחים ונקיטת פעולות נגד זיהום ולפעמים הקצאת משאבים מתוך הכלכלה אל הטבע (לדוגמה פקחים בשמורות טבע, מניעת בנייה באיזורים רגישים, טכנולוגיות נגד זיהום ועוד). שירותים דומים נוספים כוללים מניעת סחף קרקע והצפות על ידי יערות, החדרת מים לקרקע על ידי צמחיה, הסעת גשם, האבקה, הגנה על העור והיבולים מפני קרינת UV על ידי שכבת האוזון ועוד. דוגמאות בולטות למערכות שמספקות שירותים אקולוגיים כוללות את המחזורים האקולוגיים של חומרים כמו מים, זרחן, חנקן, מגוון ביולוגי ומערכות אקולוגיות.

כלכלנים נאו-קלאסיים מסתכלים בדרך כלל על בעיות סביבתנות כעל ההיבט של השפעה חיצונית - כלומר מסחר בין שני אנשים או יותר אשר יוצר בעיה כלכלית עבור אדם שלישי שאינו נהנה מהמסחר. הפתרון של עלויות חיצוניות אמור להתקבל על ידי הפנמת עלויות כך שכמות ההפרעה הסביבתית תהיה יעילה פארטו. הצגה מורכבת יותר של הבעיות הסביבתיות היא שמדובר לרוב בתחום שנוגע למספר כשלי שוק יחדיו, ולא כשל שוק יחיד, הכולל גם השפעות חיצוניות אבל גם היותו מוצר ציבורי כמו גם כשלים אחרים כגון מידע א-סימטרי ורציונליות חסומה.

הון חברתי, אמון וכסף כמוצרים ציבוריים

בדומה להון טבעי, אמון והיבטים אחרים של הון חברתי יכולים להיחשב כמוצר ציבורי. אמון דורש השקעה של קשרים חברתיים, הטמעה של נורמות וענישה נגד מי שמפירים את האמון. בהינתן אמון שקיים בחברה מסוימת יכול להנות מכך גם טרמפיסט (גם אם אינו ראוי לאמון), קשה למנוע מאדם להנות מהשלכות של אמון גם אם הוא לא משלם על כך. כמו במוצרים ציבוריים אחרים, רמת האמון הכללי בחברה היא דבר שרבים נהנים ממנו, גם אם הם לא משלמים על עצם קיומו.

אמון הוא הבסיס לקיומו של כסף והמחאות שמאפשרים קיום של שוק ומסחר, שלהם עצמם השפעות רחבות על החברה והתועלת שהם מניבים אינה מסתכמת בתועלת שיש למוכר ולקונה עצמם. יובל נוח הררי לדוגמה מתאר בהקשר של היסטוריה של הכסף כיצד הקניית אמון במטבע-לאומי היתה דבר קשה לביצוע בתחילת השימוש במטבעות כבסיס לכסף, כך שכאשר נוצר אמון כזה, גם שליטים של מדינות אחרות השתמשו במוצר זה. הכלכלן האקולוגי הרמן דיילי טוען בספר כלכלה אקולוגית: עקרונות ויישומים כי כסף הוא מוצר ציבורי משום שיש לו תכונות של אי-יריבות ואין לו בלבדיות.

נורמות חברתיות כמו נימוסים, כבוד הדדי, נהיגה זהירה, ניקיון של המרחב הציבורי ועוד, יכולים להיחשב כסוג של מוצר ציבורי. לדוגמה ניקיון של הרחוב הוא דבר שאנשים רבים נהנים ממנו אבל קשה לחייב מישהו לשלם עליו. השיטה המקובלת כיום היא שעיריות משלמות על ניקיון זה, ויש גם פקחים (שמקבלים שכר מהעירייה) שאמורים לאכוף מניעת זריקת אשפה ברבים. משלמי המיסים לעירייה (תושבים מקומיים, עסקים מקומיים) משלמים ארנונה ותשלומים נוספים כדי לכסות את הטיפול במוצר ציבורי זה, אבל יכולים להנות ממנו גם אורחים שהגיעו מחוץ לעיר.

מידע ותקשורת הוגנת כמוצר ציבורי

העיתונאי גיא רולניק טען בשנת 2013 כי גם איסוף ועיבוד מידע, כולל תקשורת הוגנת הוא סוג של מוצר ציבורי. דבר זה נכון במיוחד כיום כאשר קל לקבל מידע תקשורתי גם אם לא שילמת עליו. כאשר קבוצות מנסות להשיג מידע לגבי פעילות שעלולה לפגוע בה, יש גם כאן בעיית טרמפיסט חופשי.[2]

בשנת 2016 יצא לאור הספר להציל את המדיה (Saving the media) מאת פרופסור ג'וליה קז'ה שיצא לאור בשנת 2016. הספר עוסק בבעיה של העיתונות והתקשורת במאה ה-21 שמתקשות לשרוד מבחינה כלכלית ואת ההשלכות של דבר זה על הדמוקרטיה. קז'ה טוענת כי עיתונות וחדשות חשובות הן סוג של מוצר ציבורי וכי יש לשנות את מודל המימון המרכזי שנהוג בעיתונות - במקום חברות למטרות רווח, על גופי התקשורת להיות ארגונים ללא-מטרת-רווח (בדומה לאוניברסיטאות) ולקבל מימון במגוון צורות על ידי תרומות מהציבור, מנויים ותמיכה ממשלתית.

הקושי להגן על מוצרים ציבוריים

חברת השפע הוא ספר מאת הכלכלן ג'ון קנת גלבריית שיצא לאור בשנת 1958. גלבריית טוען שמתן דגש לצמיחה כלכלית ולמיקסום של תפוקה בתהליך הייצור אינו מתאים לחברת שפע, כמו החברה האמריקאית. הוא טוען כי דגש זה מוביל לכך שניתן דגש חזק מידי לייצור לצורך צריכה פרטית (של מוצרים כמו מזון, מוצרי אלקטרוניקה, מכוניות וכו') וכי דבר זה בא על חשבון הוצאות נמוכות מידי על מוצר מוצרים ושירותים ציבוריים, פחות מידי זמן פנאי, פחות מידי בטחון כלכלי, חברתי ונפשי, הגדלת הפערים וכן לתוצאות לא רצויות נוספות.

גלבריית טוען שברור שככל שיש יותר שפע של מוצרי צריכה, גידול נוסף בצריכת מוצרים אלה הופך לפחות חשוב - למעשה זו מסקנה שאפשר להגיע אליה על ידי החלת הרעיון של תועלת שולית פוחתת על כלל מוצרי הצריכה במקום על מוצר יחיד. הוא טוען שנדרש משהו חיצוני או לא טבעי כדי שאנשים ימשיכו להוציא כסף. גלבריית מאשים כי תעשיית הפרסום, יוצרת ביקושים למוצרים חדשים, כחלק בלתי נפרד מתהליך הייצור. כיום מושג זה הורחב לנושא של תרבות הצריכה.

בשנת 1965 יצא לאור ספרו של הכלכלן מנסור אולסון הלוגיקה של פעולה קבוצתית: מוצרים ציבוריים והתאוריה של קבוצות. הטיעון המרכזי של הספר הוא שבניגוד לאינטואיציה לרוב אין בעיה של דיכוי המיעוט על ידי הרוב, אלא מצב הפוך - במקרים רבים האינטרסים המרוכזים של קבוצות קטנות של אנשים יזכו לייצוג מוגזם בעוד אינטרסים מפוזרים של רוב הציבור יזכו לייצוג מוחלש, עקב בעיית הטרמפיסט במוצרים ציבוריים שהופכת קשה יותר כאשר הקבוצה הופכת לגדולה יותר. אולסון טען גם שככל שהקבוצה הנפגעת היא גדולה יותר, כך דווקא יהיה קשה לה יותר להתאחד ולטפל בבעיה.

העיתונאי גיא רולניק טוען כי הבעיות שאולסון מתאר פוגעות בציבור על ידי הספקה של פחות מידי מידע. המידע זמין הרבה יותר לחברי קבוצה הקטנה שמכירה תחום מסויים. לעומת זאת המידע הזה אינו זמין לחברי הקבוצה הגדולה, והם לאו דווקא ירצו לשלם עליו [3] דבר זה הוא שילוב של הבעיה של אולסון מתאר (קושי לקיים שיתוף פעולה בקבוצות גדולות) יחד עם כשל שוק מסוג מידע א-סימטרי.

השפעות

מחקר משנת 2011 מצא קשר חיובי בין מיסוי פרוגרסיבי לבין רווחה סובייקטיבית. רמת המס הכללית וגודל ההוצאות הממשלתיות לא קשורות לרווחה כזו. החוקרים מצאו גם כי הקשר בין מיסוי פרוגרסיבי לבין הרגשה טובה יותר קושר על ידי שביעות הרצון של התושבים ממוצרים ציבוריים כמו חינוך ותחבורה ציבורית. [2]

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 Jonathan Anomaly, Public goods and government action , Politics, Philosophy & Economics, 2015, Vol. 14(2) 109–128
  2. ^ Oishi, S., Schimmack, U., & Diener, E. (2012). Progressive taxation and the subjective well-being of nations. Psychological Science, 23(1), 86-92
מוצר ציבורי
מוצרים ציבוריים: הון חברתי - אמון - כסף - רפואה מונעת - מידע - הון טבעי - שרותי המערכת האקולוגית - דייג יתר - מגוון ביולוגי
מושגים: מוצר ציבורי - מוצר פרטי - מוצר משותף - מוצר מועדון - מוצר בלבדי - מוצר יריבי - נחלת הכלל - הטרגדיה של נחלת הכלל
אנשים וספרים: לטובת הכלל - חברת השפע - הלוגיקה של פעולה קבוצתית - אלינור אוסטרום - דייוויד בוליר
תעשיות פוגעניות
תעשיות שונות: תעשיית הטבק - אלכוהול - תעשיית הנשק החם - תעשיית הבשר - תעשיית המכוניות - תעשיית הנפט - תעשיות מזהמות - תעשיית ההשמנה - תעשיית הסוכר - תעשיית התרופות - תעשיית ההימורים

רקע ושיטות פעולה: התמכרות - הכחשת אלימות - קפיטליזם של מקורבים - מוצר ציבורי - סיכון מוסרי - הלוגיקה של פעולה קבוצתית - האמת על באמת - תורת ההונאה - לובי פוליטי - קשרי הון שלטון - הפרטת המחקר - תביעת השתקה - השפעות ההון על העיתונות - דיסאינפורמציה - הכחשת נזקי העישון - הכחשת זיהום - הכחשת אקלים - תרבות הצריכה