להציל את המדיה

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

להציל את המדיה: קפיטליזם מימון-המון ודמוקרטיה (באנגלית: Saving the media) הוא ספר עיון מאת הכלכלנית הצרפתית פרופסור ג'וליה קז'ה (Julia Cagé) שיצא לאור בשנת 2015. הספר עוסק בבעיה של העיתונות והתקשורת במאה ה-21 שמתקשות לשרוד מבחינה כלכלית ואת ההשלכות של דבר זה על הדמוקרטיה. קז'ה טוענת כי עיתונות וחדשות חשובות הן סוג של מוצר ציבורי, וכי יש לשנות את מודל המימון המרכזי שנהוג בעיתונות - במקום חברות למטרות רווח, על גופי התקשורת להפוך לארגונים-ללא-מטרת-רווח (בדומה לאוניברסיטאות, עמותות וכו') ולקבל מימון במגוון צורות על ידי תרומות מהציבור, מנויים ותמיכה ממשלתית. הספר יצא במקור בצרפתית ותורגם ללפחות 10 שפות.

חדשות כמוצר ציבורי

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מוצר ציבורי

קז'ה מבחינה בין חדשות משמעותיות לבין תקשורת לצורכי בידור.

היא טוענת כי חדשות כאלה הן מוצר חיוני לקיום הדמוקרטיה - אם אזרחים צריכים להחליט למי להצביע בבחירות, או להחליט אם להצטרף להפגנה או מחאה אזרחית, או לקבל החלטות כלכליות ופיננסיות, הם צריכים חדשות אמינות. לפיכך גם הדמוקרטיה זקוקה לזה. לטענתה קיימים עשרות מחקרים שמראים שככל שהעיתונות חופשית יותר ורצינית יותר, האזרחים נוטים יותר לבצע את הצעד הדמוקרטי הבסיסי ביותר כלומר להצביע בבחירות.

חדשות נחשבות סוג של מוצר ציבורי בגלל שהן עונות להגדרה של מהו מוצר ציבורי - מצד אחד קל להנות מקיומן גם אם לא משלמים עליהן - לדוגמה על ידי זה שאנשים שלא קנו עיתון שומעים חדשות מצד אנשים שכן קנו עיתון. ומצד שני אם אדם אחד שומע חדשות זה לא פוגע באפשרות של אדם אחר לשמוע את אותן חדשות. דבר זה נכון במיוחד בתקשורת אלקטרונית. שתי תכונות אלה יחד הן בעצם ההגדרה של מוצר או שירות כמוצר ציבורי. עיתוני נייר שצריך לקנות הם פחות מוצר ציבורי שכן צריכה של עיתון על ידי אדם אחד מקשה על אדם אחר לצרוך את העיתון, וכן קל יותר למנוע ממי שלא שילם על העיתון להנות ממנו (אם כי בעבר, כאשר עיתון היה יקר יותר אנשים היו קונים עיתון ומעבירים אותו לשכנים וחברים).

קז'ה טוענת כי בידור הוא פחות סוג של מוצר ציבורי שכן הנאה ממנו היא בעיקר בצורה ישירה - קשה יותר להנות מבידור מיד שנייה. אם אני שומע על מופע באלט או על סרט קשה להנות מעצם קיומו. עם זאת גם בידור יכול להיחשב לפעמים מוצר ציבורי - בעיקר צורות אלקטרוניות שלו, שבהם קשה למנוע ממי שלא שילם לראות סרט, וצפייה בסרט כזה לא מפחיתה מהזמינות שלו עבור משתמשים אחרים.

ענף החדשות במשבר

קז'ה טוענת כי מי שעוסק כיום בייצור "חדשות משמעותיות", שוק התקשורת (המדיה, העיתונאים) נמצאים היום במשבר קיצוני. פוליטיקאים ובעלי הון מרוקנים אותו ממה שהוא נועד לעשות, ויש צורך להמציא אותו מחדש.

מחקר שערכה קז'ה מצא שעם השנים מספר העיתונאים המקצועיים שמועסקים ביצירת חדשות ירד באופן דרמטי. רואים זאת בארצות הברית, בספרד וגם בצרפת, אם כי פחות. ההיקף של מקצוע העיתונות בכללותו – מצטמק. מול התופעה הזו חלה עלייה חדה במספר האנשים שעוסקים ביחסי ציבור - כלומר אנשים שמקבלים תשלום מתאגידים גדולים, ארגונים גדולים וממשלות ומנסים להטות את הציבור לפי האינטרסים שלהם.

קז'ה מציגה נתונים מספריים על המשבר בעיתונות. בשנת 1955 מחזור הכספים של כלל העיתונות בארצות הברית היה מעל 1% מכלל התוצר הגולמי המקומי. עד שנת 1975 ירדו העיתונים ל-0.8% (דבר שמצביע על כך שגם היבטים כמו בידור וטלוויזיה נגסו בעיתונות) ודבר זה נשאר ברמה דומה עד 1985. עד שנת 2005 הייתה ירידה חדה יותר כך שהעיתונות הגיעה ל-0.5% מהתמ"ג, ובשנת 2015 היא ירדה לפחות מ-0.2% מסך התמ"ג של ארצות הברית.

בשנת 1975 מספר העיתונאים בארצות הברית עמד על 45 אלף איש. עד 1985 מספר העיתונאים עלה ל-55 אלף ורמה זו נשארה עד שנת 2010. מאז שנה זו יש ירידה חדה במספר העיתונאים כך שנכון לשנת 2015 פחות מ-40 אלף עיתונים. באופן יחסי מספר העיתונאים נשאר בין 1975 ל-1995 ברמה של 0.05% מסך המועסקים, מאז הוא ירד בעקביות, בעיקר מאז שנת 2010, ונכון לשנת 2015 הוא קרוב ל-0.03% מכלל המועסקים.

בעיה נוספת לפי קז'ה היא ההצטמקות של מערכות העיתונים, והמעבר ממערכות גדולות למערכות קטנות. פירוש הדבר הוא אובדן היתרונות לגודל. כשיש הרבה מערכות תקשורת קטנות, הציבור מקבל שכפול רב יותר של אותם חומרים בסיסיים, ומצד אחר לא מקבלים חומרים חדשים. כשבמערכת חדשות עובדים 100־50 איש, הם מטפלים באותם נושאים ומשכפלים אותם דברים, רק בדרך מעט שונה. לעומת זאת, מערכת גדולה יותר, עם כמה מאות אנשים, יכולה לטפל ביותר נושאים ולעשות זאת יותר לעומק.

לטענתה הדבר האידאלי הוא שוק תחרותי אבל עם מספר שחקנים לא גדול מידי. לטענתה אם אתה בוחן את העיתונים החשובים, המשפיעים, אלה שמביאים סיפורים חדשים – אתה מגלה שאלה ארגונים של 500 עיתונאים. כלי תקשורת עם עשרה עיתונאים, גם אם יהיו רבים כאלה, בדרך כלל לא עושים דברים שהציבור תופס כ'נחשבים'. טענה זו דומה לטענה כללית יותר של ג'וזף שומפטר ביחס לתחרות בין מעטים ושינוי טכנולוגי או חדשנות- שומפטר הציג מודל של תחרות שומפטריאנית שבה תחרות משמעותית בין כמה ארגונים גדולים שלא מגיעים להסכם ביניהם מותירה מספיק משאבים בידי כל ארגון כך שהוא משקיע במחקר ופיתוח דבר שמוביל לחדשנות.

הסיבה המרכזית למשבר בעיתונות התחרות מצד האינטרנט וההשפעה שלה על מבנה השוק. מבחינה היסטורית קז'ה טוענת שבכל פעם שנוצרת פלטפורמה חדשה – פעם זה רדיו, אחר-כך טלוויזיה ועכשיו אינטרנט – מגלים שהמחיר שכל צרכן משלם, יורד. זה מסביר חלק גדול מהמשבר. לדוגמה אחת ההכנסות העיקריות של עיתונים היו מודעות לוח (לוחות יד שנייה, מודעות אבל) אבל העסק הזה נעלם בגלל אתרים למכירות של מוצרים יד שנייה לדוגמה ואתרי מודעות אחרים. בארצות הברית עסקי החדשות התבססו על הכנסות מפרסום, אבל ככל שהפלטפורמות השונות והאינטרנט התקדמו, מחיר הפרסומות ירדו מאוד כך שגם אפיק זה ירד. אפיק הכנסה שלישי היה מנויים לעיתון מודפס אבל גם אפיק זה נפגע במציאות של אפשרות לקרוא חדשות באינטרנט.

בארצות הברית גם ראינו שחברות החדשות נהפכו לחברות ציבוריות כלומר חברה שהמניות שלהן נסחרות בבורסה. דבר זה מעודד לחץ על החברות האלה לשמור על רווחיות גבוהה. מסיבה זו אפילו גופים שיכלו לשלם לעיתונאים נאלצו לצמצם את מספרם כדי לשמור על אותה רווחיות. דבר זה יוצר לדעתה מנגנון של לולאת משוב מחלישה: הרווחיות יורדת בגלל מחירי הפרסום הצונחים, העיתונים מקצצים בעיתונאים כדי לשמור על רווחיות, ציבור הלקוחות מתאכזב מהמוצר ונוטש אותו, הרווחיות ממשיכה לרדת – וחוזר חלילה.

מודל חדש למימון העיתונות

בגלל המשבר העמוק צריך למצוא מודל חדש כדי לממן את יצירת החדשות.

קז'ה טוענת שאנשים צריכים לשלם עבור חדשות באינטרנט וכי הם גם יסכימו לעשות זאת. לטענתה המודל של הרבה קוראים שקוראים חינם אבל מקבלים מימון על ידי מכירת פרסומות לא עובד. חברות מנסות גרסאות שונות של "חומות תשלום" - מתן חלק קטן מהכותרת והחדשות חינם, ואילו הגישה לרוב המוצר היא בתמורה למנוי חודשי. דבר כזה מנסים בעיתונים כמו 'וול סטריט ג'ורנל' ו'ניו יורק טיימס'. לטענתה כ-50% מכלי התקשורת הממוסדים מבקשים תשלום בתמורה למוצר המלא, אבל ההכנסות הללו לא מקזזות את אבדן ההכנסות מהתכווצות העיתונים.

המודל העסקי שקז'ה מציעה מתמקד בבעלות על חברות המדיה ויצרני החדשות. בגלל שחדשות ותחקירים הם מוצר ציבורי חיוני, החדשות צריכות להיות מופקות על ידי ארגון שאינו למטרת רווח – אבל כזה שיש לו מבנה מיוחד. עיתונים יכולים להרוויח, ואם הם מצליחים לעשות זאת, זה מצוין. אבל צריך מבנה שבו הם לא יהיו חייבים להרוויח כדי לשרוד, ושבו היעד אינו מקסום הרווח. במודל כזה חברות מדיה לא יחלקו דיבידנדים.

סיבה נוספת שחברת חדשות צריכה להיות מוסד ללא כוונת רווח היא ההשפעה של הבעלים על הפוליטיקה דרך העיתון. יש דוגמאות רבות של אנשי עסקים שרוכשים עיתונים וגופי תקשורת כי זה משתלם להם מבחינה אחרת - להשפיע על רגולציה ממשלתית או לרתום את העיתון לקמפיין. בצרפת וישראל יש הגבלה על היקף התרומות שאפשר לתרום לפוליטיקאי, אבל אין שום הגבלה על מתן טובת הנאה חשוב ה- קנייה או פתיחה של גוף מדיה שיתמוך בו.

קז'ה מציעה ארגון שמגביל את זכויות ההצבעה של אנשי עסקים שמשקיעים בארגון חדשות:

  • היזמים שהם בדרך כלל קבוצת עיתונאים – צריכים להביא קצת כסף ראשוני.
  • ניתן לגייס כסף מהציבור באמצעות גיוס המונים באינטרנט, שיהפוך אותו לבעל מניות. עיתונאים יכולים לגייס ככה קצת כסף מהציבור.
  • בעלי הון שמוכנים להשקיע כסף אבל גם מוכנים שההשפעה שלהם על קו המערכת תהיה מוגבלת. יש להם מנות עם השפעה מועטה על זכויות הצבעה ועל ניהול המערכת
  • הטבות ממשלתיות לגוף חדשות שעומד בקריטריונים (לדוגמה אחד הקריטריונים הוא מגבלת השפעה על בעלי ההון). בצרפת, למשל, עיתונים מקבלים הטבה משמעותית באמצעות תקנות מס ערך מוסף: עיתונים משלמים מע"מ נמוך בכשני שליש ביחס לשאר המשק.

ראו גם

קישורים חיצוניים

מוצר ציבורי
מוצרים ציבוריים: הון חברתי - אמון - כסף - רפואה מונעת - מידע - הון טבעי - שרותי המערכת האקולוגית - דייג יתר - מגוון ביולוגי
מושגים: מוצר ציבורי - מוצר פרטי - מוצר משותף - מוצר מועדון - מוצר בלבדי - מוצר יריבי - נחלת הכלל - הטרגדיה של נחלת הכלל
אנשים וספרים: לטובת הכלל - חברת השפע - הלוגיקה של פעולה קבוצתית - אלינור אוסטרום - דייוויד בוליר
אוחזר מתוך "https://ecowiki.org.il/index.php?title=להציל_את_המדיה&oldid=127684"