אמון

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אמון (באנגלית: Trust) הוא מצב בו צד אחד (נותן האמון) מוכן לסמוך על כך פעולותיו של צד שני (מקבל האמון), כאשר המצב מכוון כלפי העתיד, בנוסף, לנותן האמון אין שליטה (אם מבחירה רצונית ואם בגלל כורח) על הפעולות שמבצע מקבל האמון. כתוצאה מכך נותן האמון נמצא באי וודאות לגבי התוצאה של פעולות הצד השני. הוא יכול רק לפתח ציפיות ולבצע הערכה מחודשת לגביהן. אי הוודאות כרוכה בסיכון של כשלון או נזק לנותן האמון, אם מקבל האמון לא יתנהג כמצופה.

ניתן לתת מידה שונה של אמון ליחסים שונים בין בני אדם (או בין שני יצורים חיים באופן כללי). ניתן להראות כי לבני אדם יש נטיה טבעית לתת אמון ולבצע שיפוט לגבי מידת האמינות של אנשים אחרים, וכי נטייה זו קשורה למבנים ופעילות נוירוביולוגית במוח האנושי.

בשנים האחרונות קיימות מודעות גדלה לחשיבות של אמון בפרט ושל הון חברתי בכלל בהקשרים שונים של המחקר החברתי. אמון נתפס כתנאי הכרחי לקיומה של כלכלה שמתפקדת בצורה טובה. כך לדוגמה הכלכלן המוסדי פארטה דאסגופטה מתאר כיצד האיזון בין אמון לבין ענישה על התנהגות פוגענית, וכן יכולת לבצע עסקאות בצורה חוזרת, הם גורמים שמסבירים הבדלים בין רמות השגשוג הכלכלי של חברות שונות.

אמון בסוציולוגיה

סוציולוגים בוחנים איזה תפקיד ממלא אמון במערכות חברתיות. מאז שנות 1980 עלה מאד העניין בשאלות הקשורות באמון, מאז עבודותיהם של Luhmann,[9] Barber [10] ו-Giddens. עניין גובר זה באמון התגבר גם עקב שינויים שמתקיימים בחברה שמאופיינת כמודרנית מאוחרת ופוסט-מודרנית.

חברות זקוקות לאמון היות והחברים בהן מוצאים את עצמם בגבול בין הביטחון במה שידוע מניסיון חיי היום-יום, לבין המקריות שקיימת באפשרויות חדשות. ללא אמון, יש תמיד צורך להתחשב בכל האפשרויות, דבר שמוביל לשיתוק ולאי-פעילות. ניתן להתייחס אל אמון כאל הימור על עתיד אפשרי מסויים, כזה שעשוי להביא ליתרונות. מרגע שמחליטים לבצע את ההימור (כלומר מעניקים אמון), מעניק האמון משהה את חוסר האמונה שלו, והאפשרויות של נתיבים שליליים אינם נלקחים בחשבון. מסיבה זו אמון מתפקד כדבר שמפחית את הסיבוכיות החברתית (או עלויות עסקה בכלכלה) ומאפשר קיום של פעולות שאלמלא כן היה מסובך מידי או אפילו בלתי אפשרי לבצע אותן, במיוחד בהקשר של שיתופי פעולה.

סוציולוגים נוטים להתמקד בשתי נקודות מבט- נקודת המבט של המאקרו - המערכת החברתית ונקודת המבט של מיקרו של פרטים. דבר זה נכון גם בסוגיות של מחקר אמון. מבחינת מאקרו מתעלמים מהיבטים של סיבוכיות פסיכולוגית, מניחים לרוב גישה בהיוויוריסטית לאמון, ומיישמים מודל סטטיסטי.

אמון וסדר חברתי

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב - מיתוס

בספר קיצור תולדות האנושות מציין ההיסטוריון פרופ' יובל נח הררי את החשיבות של דמיון משותף ואמונה משותפת ביצירי הדמיון. היכולת של אנשים לשתף פעולה בקבוצות גדולות מ-150 אנשים, תלויה ביכולת שלהם להאמין במיתוסים משותפים. אלו משמשים לשם יצירת בסיס לסדר מדומיין שגם בו מאמינים כל או רוב חברי הקבוצה.

הררי מדגים את מושג המיתוס על ידי סיפורו של תאגיד הרכב פז'ו. התאגיד מכיל מפעלים, עובדים, מנכ"ל, בעלי מניות והוא מייצר מכונות אבל כל אחד מלה אינם מהווים את מקור כוחו של התאגיד. ניתן להרוס את המכוניות אבל התאגיד לא ינזק מכך. עובדים ניתן להחליף, וכך גם הנהלה, בעלי מניות וכו'. לעומת זאת שופט יכול לחתום על מסמך משפטי ובכך יבוא לקיצו תאגיד פז'ו. התאגיד הוא פיקציה, מוסכמה משפטית שאנשים רבים מאמינים בה במשותף וזה יסוד כוחה.

מדינות, כסף, אלים, חברות, זכויות אדם - כל אלה קיימים אך ורק בדמיונם של בני האדם. אך הקיום הזה לא הופך אותן ל"לא אמיתיות" או לכך שהן חסרות השפעה. אדרבה - האמון בקיום של מיתוסים אלו נותן להם כוח רב, וזהו ה"דבק" העיקרי שמאפשר שיתופי פעולה בין מיליוני אנשים שלא היו יכולים לשתף פעולה ללא הקיום של אותו מיתוס משותף. לדוגמה שני עובדים של חברת מיקרוסופט, או שני חיילים בצבא גרמניה שאינם מכירים זה את זה ומוכנים לשתף פעולה בעקבות אמון שלהם במיתוס המשותף ולכן בפעולות מסויימות של אנשים אחרים שיש גם להם אמונה באותו מיתוס. כאשר נפגעת האמונה של אנשים במיתוס משותף (לדוגמה של חברי קהילה דתית בנכונות המיתוסים הדתיים, או של חברי קיבוץ בנכונות המיתוסים הסוציאליסטים) נחלש גם התפקוד של המוסד החברתי שמבוסס על אותם מיתוסים.

אמון הדדי הוא חשוב גם בהקשרים אחרים כמו חוזקם של קשרי קהילה, שיפוט הוגן ושמירה על החוק והצלחת תפקודם של מוסדות חברתיים.

אמון בכלכלה

השפעת תמריץ כלכלי על הנכונות לשקר

יש דעות חלוקות לגבי הנכונות של אנשים לשקר כאשר יש להם אינטרס כלכלי לעשות זאת. "העקרון הראשון של הכלכלה" שנוסח על ידי אדג'ווארת' (Francis Ysidro Edgeworth) בשנת 1881 (בספר "Mathematical Psychics") לפיו סוכנים כלכליים מונעים רק על ידי אינטרס עצמי (בפרשנות מצומצמת מאד של מיקסום תועלת כלכלית). הכלכלן גרי בקר ניסח עקרון דומה לגבי נכונות של אנשים לבצע רמייה, פשע או פגיעה באחרים כאשר הדבר משתלם מספיק, לפי עקרונות של תועלת שולית פוחתת שבה משחקים תפקיד גודל הפרס עקב ביצוע העבירה, הסיכוי להיתפס וגודל העונש.

הכלכלן אמרטיה סן ביקר את הרעיון של אדג'ווארת' בשנת 1977. סן טוען כי אדג'ווארת' הניח כי הנחה זו אינה מדוייקת, אבל פיתח אותה בכל מקרה, שכן לפי סן, אדג'ווארת האמין בכך שאנשים מתנהגים בצורה אנוכית, בסיטואציות מסויימות כגון מלחמה או חוזים.

השאלה לפי סן היא לא אם אנשים תמיד אומרים את האמת, אלא האם הם תמיד ממקסמים את התועלת שלהם (ללא כל התחשבות בזולת) כאשר הם משיבים על שאלות. אם ההצגה של אדג'ווארת' מדוייקת, אנשים לא יהססו לשקר כאשר הדבר יכול למקסם את התועלת הכלכלית שלהם. סן מצטרף ל Leif Johansen ותוקף את הטיעון לפיו אנשים יגידו את האמת רק במידה והדבר משתלם להם כלכלית, דבר שיוצא נגד מודל האדם הכלכלי ואת ההנחה לפיה אנשים מתנהגים תמיד ובכל מצב בצורה אנוכית. להלן תיאור של סיטואציה יום-יומית שבה כביכול נפגשים שני זרים המתנהגים בצורה רציונלית ואנוכית:

"היכן תחנת הרכבת?" הוא שואל אותי, "שם", אני עונה, מצביע על משרד הדואר, "והאם תוכל בבקשה להפקיד מכתב זה בדרכך לשם?" "כן", הוא אומר, נחוש בדעתו לפתוח את המעטפה בדרך ולבדוק אם היא מכילה דבר-מה בעל ערך.
-- "רציונלים שוטים:ביקורת על היסודות ההתנהגותיים של התאוריה הכלכלית", אמרטיה סן, [1]

לטענת סן הטעות של אדג'ווארת' נעוצה בכך שהוא שולל את היתכנות של זוּלָתָנוּת (אלטרואיזם) ומכאן קופץ למסקנה לפיה תועלתנות היא הברירה היחידה האחרת האפשרית. סן טוען שבין העדפת עצמך, לבין העדפת כל היישויות האחרות, יש מגוון רחב של קבוצות כגון משפחה, חברים, קהילות מקומיות, קבוצות עמיתים, ומעמד חברתי. רעיונות כגון אחריות למשפחה, אתיקה עסקית, מודעות למעמד וכו' מתייחסים לקבוצות התייחסות אלה כך שפסילת זולתנות כתאוריה טובה אינה בהכרח מובילה לאגואיזם.[1]

לפי סן יש לדבר זה השלכות לגבי הניתוח של תפקודם של מוצרים ציבוריים. שכן לפי ההנחה הסטנדרטית של אדם אנוכי, כל סוכן כלכלי יצהיר שהמוצר הציבורי כלל אינו שימוש כלפיו. ולא יהסס לשקר כדי לזכות ביתרון כלכלי.

הכלכלן ההתנהגותי דן אריאלי סוקר בספרו האמת על באמת, את המודל של גארי בקר לגבי ביצוע מעשה רמייה. הוא טוען כי מניסויים שעשו הוא ואחרים המודל של בקר נכשל ואין קשר משמעותי בין משתנים רציונליים כמו גודל הפרס או הסיכוי להיתפס על הנכונות של רוב האנשים לבצע מעשה כזה. אריאלי מוצא שהמנגנון לגבי אמירת אמת ושקר מורכב יותר ולגבי רוב האנשים הוא אינו נובע משיקולים רציונליים של תמריצים, אלא מיכולת לשמור על תדמית פנימית של יושר. רוב האנשים מבצעים "עיגול פינות" שבמסגרתו הם מרמים בהיקף קטן (או מה שנדמה להם כהיקף קטן) כאשר הם מספרים לעצמם סיפור לפיו רמייה קטנה כזו היא לגיטימית.

בכלכלה התנהגותית קיימים כלים למדידת אמון בהקשרים פיננסים בחברה מסויימת כגון משחק האולטימטום.

אמון שיתופי פעולה וצמיחה כלכלית

הכלכלן המוסדי פארטה דאסגופטה עוסק בשאלה מה החשיבות של אמון וענישה על התנהגות פוגענית, כגורם שמסביר הבדלים בין רמות השגשוג הכלכלי של חברות שונות. לטענתו, חברה צריכה להיות במעין שביל זהב-שבו יש מספיק אמון כדי לאפשר עסקאות, ובנייה של קשרים חברתיים, אבל לא יותר מידי אמון כדי שלא יהיו יותר מידי רמאים.

לפי דאסגופטה מודל של שוק חופשי אנונימי שבו אין קשר בין העסקה הנוכחית לעסקה הבאה, לא מוביל לתוצאה זו, ואין אפשרות לבצע שיתוף פעולה. כל עסקה בלתי קשורה לחלוטין לעסקה שלאחריה. רק אם מניחים שיש הכרות עם ההיסטוריה ואפשר להעניש רמאים (לדוגמה על ידי סירוב לקנות מהם) מתקיימת חברה משגשגת.

אמון וכסף

ההיסטוריון יובל הררי מציין כי כסף הוא מכשיר חשוב ביצירת אמון הדדי, ובכך היה לו חשיבות מפתח ביכולת לקדם את איחוד החברה החברה האנושית לתרבות אחת. אמון כזה נראה לנו מובן מאליו, אבל נדרש מאמץ גדול ועבר זמן רב בבניית אמון זה:

"כסף הוא מערכת של אמון הדדי. ולא סתם מערכת של אמון הדדי, אלא מערכת האמון ההדדי האוניברסלית ביותר והיעילה ביותר שנוצרה אי פעם
-- קיצור תולדות האנושות, עמ' 183

מי שנותן דברים בעלי ערך, כגון שקי חיטה, תמורת כסף כלשהו, חייב להאמין כי הוא ירצה לתת את אותו כסף בתמורה למוצרים או שירותים אחרים, המוכרים יהיו מוכנים לקבל כסף זה. הגורם העיקרי שכיום אמור להבטיח כי לכסף אכן יהיה ערך עתידי כזה הוא המדינה שיכולה לאכוף על אנשים שלא לייצר זיוף של הכסף, לא לייצר תחליפי כסף ולא לסרב לקבל כסף. כאשר משטר במדינה מסויימת נחלש, לדוגמה כאשר שליט דיקטטורי ברומניה איבד את כסאו, אובד לעיתים קרובות האמון בערכו העתידי של הכסף והוא מאבד מערכו במהירות.

אשראי והון פיננסי כסוגים של אמון

הררי מציין גם את תפקידו של אמון מסוג אחר - אמון בעתיד בהצלחת המערכת של בנקאות ברזרבה חלקית וכסף מבוסס חוב ביצירת צמיחה כלכלית כחלק מהותי מהקפיטליזם. במערכת כזו, יש אמונה כי הכלכלה אינה סכום אפס, ולכן יש מקום לגידול של המערכת. בתנאים הנכונים (כמו שיפוט הוגן, אכיפה נגד רמאים וכו') לבני אדם ובמיוחד לבנק יש את היכולת לתת אשראי לעסקים חדשים כדי שאלה יוכלו להשקיע את הכסף בעסק, לייצר עוד מוצרים, למכור אותם ברווח, והאז להחזיר את הכסף בתוספת ריבית.

ללא אמון כזה בכוח הגדלת הייצור והמכירות בעתיד, נוצרת נבואה הפוכה שגם מגשימה את עצמה - אין אמון ולכן אין אשראי ולכן יש הרבה פחות כסף להשקעות חדשות ולכן יש פחות מפעלים חדשים ולכן יש פחות צמיחה כלכלית, דבר שמחזק את חוסר האמון בצמיחה עתידית. גם בתוך כלכלה קפיטליסטית אמון כזה בעתיד הוא דבר משמעותי בהקשר של מחזור עסקים שכן אם לציבור ולמשקיעים אין אמון בצמיחה עתידית, מיתון יכול להפוך יותר ויותר עמוק עקב לולאות משוב חוזר שמחזקת אי האמון בעתיד. סיבה זו היא אולי הסיבה שג'ורג' בוש הבן, נשיא ארצות הברית בזמן הפיגוע במגדלי התאומים בשנת 2001, קרא לאזרחי ארצות הברית לקנות עוד - כדי לחזק את היכולת של המערכת להאמין בבריאות של עצמה.

באופן דומה, של נבואה שמגשימה את עצמה, אי אמון באמינות של הכסף או של מערכת הבנקאות יכול לגרום לריצה על הבנק ובכך להגשים את התחזיות של לקוחות הבנק בקשר לחולשתו.

הררי מציין את הדוגמה של משבר המניות של חברת המיסיסיפי הצרפתית של 1719, כמשבר אמון וכנקודה שהובילה לירידת הכלכלה הצרפתית. מניות זבל של קרקעות זהב במיסיסיפי שווקו ברחבי צרפת וערכן עלה מ-500 ליברות ל-10,000 ליברות למניה. ג'ון לאו, שהיה מנהל החברה, היה גם שר האוצר הצרפתי וראש הבנק הצרפתי וכשהחלו מכירות של מניות הוא הורה לאוצר לקנות מניות ולאחר מכן לבנק המרכזי להדפיס כסף כדי לאפשר לאוצר לקנות עוד מניות. לבסוף נתברר כי הדבר הוא תרמית ו"בועת המיסיסיפי" התפוצצה ופגעו קשות במשקיעים הקטנים ובכלכלת צרפת.

בעקבות כך משקיעים נרתעו מלספק כסף לצרפת והמלך נאלץ ללוות כסף בריבית גבוהה ואיבד את המושבות שלו מעבר לים שעברו לאנגלים. דבר זה יצר מחסור מזומנים והוביל לכינוס אסיפת המעמדות שהוביל בסופו של דבר למהפכה הצרפתית. בניגוד לכך עקב מערכת כספית ישרה יותר ומוסדות שיפוט טובים יותר, התרחשה עליית הכלכלות של הולנד ושל בריטניה שהצליחו לשמור על יכולת החזר טובה של חובות ולכן יכלו לקבל אשראי בריבית נמוכה.[2]

ניתן להסתכל גם על הון פיננסי - מניות, אג"ח וכלים דומים כעל סוג של הון התלוי באמון כלומר כסוג של הון חברתי. במקרה זה יש צורך באמון ביושרה של הנהלת הפירמה, בעתיד השווקים שבהם היא מוכרת ועוד. רמיה בחברה (כמו בחברת אנרון) יכולה לשנות את כמות ההון שיש לה. "מוניטין החברה" שהוא אחד הפרמטרים בזמן מכירת חברה בשעת מיזוגים הוא בעצם סוג של אמון ביכולת של החברה להמשיך ולהחזיק בנתח השוק שלה ו/או להמשיך גידול ברווחים ובמכירות גם בעתיד. קריסה של שוק המניות מהווה בעצם משבר אמון מצידם של המשקיעים ביכולת של תת קבוצה של חברות או של כל החברות הנסחרות לספק רווחים עתידיים כצפוי.

פעמים רבות לאחר משבר בורסה מדברים על נזק פיננסי בשווי כך וכך מיליוני דולרים ש"נעלמו" במשבר. השאלה היא לאן נעלם הכסף הזה? מה אבד במשבר כאשר כל המפעלים נשארו כשהיו. התשובה היא אובדן האמון. הערך העודף במניות נוצר עקב אמונה של אנשים בהמשך צמיחת החברות, וערך זה אבד עם שקיעת אמונה זו.

מסיבות אלה, אמון מהווה נקודת מפתח בהקשרים של תאוריות כמו שיא תפוקת הנפט וגבולות לצמיחה לבין היציבות של מערכות פיננסיות. היות ותאוריות אלה גורסות כי מחסור יחסי במשאבים או מגבלות אחרות יגרמו לקשיים כלכליים, הדבר עלול לערער הסדר הקיים ובמיוחד את המערכת הפיננסית עוד לפני השפעה ניכרת על המערכת הכלכלית הפיזית, בעיקר על ידי איום על מיתוס הצמיחה הכלכלית והאמונה בעתיד טוב יותר.

אמון וחינוך

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב - מערכת החינוך בפינלנד

מערכת החינוך בפינלנד נחשבת לאחת ממערכות החינוך הטובות בעולם ומצליחה להגיע שוב ושוב למיקום גבוה במבדקים בינלאומיים, ולחזק את כלכלת פינלנד על ידי הספקה של עובדים מקצועיים מעולים, ובוגרי אוניברסיטאות שמצליחים להשתלב בתעשיות מתקדמות בעולם.

אחד המאפיינים היחודיים של מערכת החינוך הפיניות הוא הדגש הרב על אמון כמכשיר ליצירת אחריות ולייעול המערכת. ניתן אמון בתלמידים מצד המורים, יש אמון של ההורים בילדים, במורים ובמערכת החינוך כולה, ומערכת החינוך נותנת אמון במורים ובמנהלים.

אמון בתלמידים

מבחינת התלמידים, רוב התרגול העצמי מבוצע בכיתה. אין לחץ לבצע את שיעורי הבית, וניתן לדחות את הביצוע שלהם בכמה חודשים. הרעיון הפדגוגי הוא לתת אמון בתלמיד, ללמד אותו לקחת אחריות על הצלחתו. המורה שואל את התלמידים אם הכינו שיעורי בית, אבל הוא לא בודק אם הכינו אותם, הרעיון הוא לבנות מערכת אמון בין התלמיד למורה. גם ההורים לא בודקים שיעורים כי הם סומכים על מערכת החינוך.[3]

בבתי הספר היסודיים, אין בכלל מבחנים, שכן הדבר החשוב ביותר בבית הספר הוא אמון, על כולם לבטוח זה בזה. יש שיטות הערכה אחרות לבדוק שהתלמידים הבינו את החומר ללא מבחנים. בחינות לדעת הפיני היא שיטת הערכת גרועה שכן התלמיד לומד כדי לעבור את הבחינה ולא כדי לדעת ולהבין. [3] בחינת הבנת התלמיד את הנושאים מבוצעת על ידי מעורבות אישית של המורים ומעורבות התלמידים בנעשה בכיתה ובהשתתפות בצוותי פעולה.

בכיתות גבוהות יותר מנסים לתת לתלמידים כישורים חיים וכישורי למידה. מלמדים על ידי פרוייקטים והתנסות כמו בניית רובוט במשותף, והתלמידים לומדים כישורים לחיים, עבודת צוות, יכולות חברתיות ועוד על ידי ביצוע משימות ביחידים ובצוותים. כמו כן יש דברים רבים שבהם תלמידים מלמדים תלמידים אחרים, הדבר הזה חוסך כוחות הוראה לבית הספר, מאמן את התלמידים ביכולות לימוד חשובות, מאתגר אותם להיות פעילים בבית הספר ולאחר מכן בקהילה.[3]

אמון של התלמיד במערכת

החינוך בגיל הגן מתמקד בהקניית בטחון עצמי, ולפיתוח כישורים חברתיים ולאו דווקא בהכנות לבית הספר.[3] המערכת מנסה לזהות בעיות ופערים אצל התלמידים ולספק להם תמיכה כבר בשלב מוקדם של הבעיה, בקנה מידה רחב וללא סטיגמה חברתית. התמיכה נעשית על ידי לימוד בכיתות קטנות עם 2-3 מורות. בכיתות מתקדמות יותר הדגש הוא לא על ריצה בחומר אלא על כך שכולם יבינו את החומר ודבר זה מקנה בטחון שחשוב לתלמידים. כמו כן יש הרבה לימוד בהתנסות עצמית ועבודה בתרגול ביחס אישי בין מורה לתלמיד כדי לספק לילד הרגשת בטחון.

בפינלנד אין תחרות בין תלמידים או בין בתי ספר. אין מדידה של המורים ושל בתי הספר. עיקר התחרותיות היא בין התלמיד לבין עצמו. יש דגש על סיוע של כולם לכולם ולא על ערכים של תחרות[3] תלמידים נהנים מחופש לבחור במקצוע עיוני או מקצועי ואין עליהם לחץ מצד בתי הספר או ההורים לבחור בקו כזה או אחר.

אמון במורים

דבר שמסייע למתן אמון במורים מצד הורים ומערכת החינוך הוא איכות גבוהה שלהם. יש מיון המורים קפדני וההכשרה המקצועית שלהם ממושכת ושמה דגש על כישורי הוראה. ההכשרה המקצועית של המורים משלבת ניסיון מעשי עם לימוד תאורטי. המורים נהנים משכר הוגן ומעמד חברתי גבוה.[3]

בניגוד לישראל, משרד החינוך הפיני קובע רק את היעדים. האחריות על שיטות ההוראה ועל הדרך מונחת על המורה יחד עם הנהלת בית הספר. המורה זוכה לאמון רב מצד ההנהלה ומשרד החינוך. המנהלים והמורים פותרים בעיות בעבודת צוות בלי הכתבה מדוייקת של משרד החינוך. המערכת הפדגוגית לא מכתיבה שיטות לימוד, אלא מספקת למורים כבר בשלב ההכשרה שיטות לימוד שונות ומעודדות אותם להשתמש בהן או לפתח שיטות לימוד חדשות. אין מפקחים מטעם משרד החינוך, ולא מתבצעת השוואה בין מורים או בין בתי ספר. [3]

ראו גם

קישורים חיצוניים

  • אמון בוויקיפדיה האנגלית

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 Amartya K. Sen, ‘Rational Fools: A Critique of the Behavioura Rational Fools: A Critique of the Behavioural Foundations of Economic Theory’ (1977) 6 Philosophy and Public Affairs 317, 332
  2. ^ קיצור תולדות האנושות, יובל הררי, עמ' 326-7
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 3.5 3.6 החינוך בפינלנד - הטוב בעולם מיקי רוזנטל, דודו בוקר, ערוץ 10, דצמבר, 2011
מוצר ציבורי
מוצרים ציבוריים: הון חברתי - אמון - כסף - רפואה מונעת - מידע - הון טבעי - שרותי המערכת האקולוגית - דייג יתר - מגוון ביולוגי
מושגים: מוצר ציבורי - מוצר פרטי - מוצר משותף - מוצר מועדון - מוצר בלבדי - מוצר יריבי - נחלת הכלל - הטרגדיה של נחלת הכלל
אנשים וספרים: לטובת הכלל - חברת השפע - הלוגיקה של פעולה קבוצתית - אלינור אוסטרום - דייוויד בוליר