משחק האולטימטום

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

משחק האולטימטום הוא ניסוי כלכלי שמורכב משני שלבים. בשלב הראשון, שחקן אחד מחליט כיצד יחולק סכום כסף בינו ובין שחקן אחר. בשלב השני השחקן השני מחליט אם להסכים או לסרב. במקרה של סירוב שני הצדדים לא מקבלים דבר. חוקי המשחק ידועים לשחקנים, הם אינם מכירים זה את זה (ולפעמים גם לא רואים זה את זה), והם משחקים במשחק פעם אחת בלבד (כך ששיקולים של תגמול במשחקים עתיידיים או אינטראקציה בעבר או בעתיד לא אמורה להוות שיקול לאדם ראציונלי).

משחק האולטימום הוא ניסוי מפורסם בתחום הכלכלה ניוסיית וכלכלה התנהגותית ומהווה הוכחה אמפירית לכך שאנשים אינם מתנהגים באופן אותו צופה הכלכלה הנאו קלאסית.

משחק האולטימום

משחק לדוגמה

יש שני שחקנים, אבי ובני. החוקר מציע לאבי לחלק סכום בן 100 ש"ח בינו לבין בני. אבי מחליט על חלוקה, לדוגמה 70 ש"ח עבורו, ו-30 ש"ח עבור בני, תוך שהוא מודע לתנאי המשחק. בני מחליט האם להסכים לחלוקה זו או לא. אם בני הסכים לחלוקה הוא יקבל 30 ש"ח, ואבי יקבל 70 ש"ח. אם הוא בני מסרב, הוא מקבל 0 ש"ח ואבי מקבל 0 ש"ח.

ניבוי תוצאות המשחק על פי הדגם הקלאסי והנאו קלאסי

לפי ההגיון של האדם הראציונלי של הכלכלה נאו קלאסית, השחקן השני אמור להסכים לכל חלוקה שתיתן לו סכום גדול מ-0. אם לדוגמה החלוקה המוצעת היא 1 ש"ח עבורו, ו-99 ש"ח עבור השחקן ההראשון, זה עדיין טוב יותר (לאדם ראצונילי שנהנה מכסף), מאשר לקבל 0 ש"ח. השחקן הראשון מודע לדבר זה, ולכן הוא אומר להציע חלוקה שתיתן לו סכום מקסימלי, ופיצוי קטן ככל האפשר לשחקן השני.

תוצאות המשחק בפועל

בפועל המשחק שוחק בניסויים רבים ברחבי העולם. נדיר מאוד שאנשים מסכימים לחלוקה "ראציונלית" ואנשים גם לא מציעים חלוקה כזאת, אלא חלוקה קרובה ל"חלוקה הוגנת" (50:50). ההסכמה לחלוקה והצעת החלוקה היא דבר שמתשנה על פני ארצות בתרבויות שונות, ועל פני אנשים עם השכלה בכלכלה (כלכלנים נוטים יותר להציע ולקבל חלוקה "ראציונלית").

משחק הדיקטטור

ניסוי דומה למשחק האולטימטום הוא משחק הדיקטטור. בניסוי זה נבדקים מקבלים 10 דולר ומתבקשים לבחור סכום כסף אותו יתנו למשתתף אלמוני אחר. הם יכולים לבחור כל סכום והמשתתף האחר הוא פאסיבי. אין לו שום כוח במשחק.

התוצאה של משחק זה מראה לכאורה על נטיה לאלטרואיזם. מעט מאד אנשים בחרו לתת 10 דולרים, יותר נתנו כ5 דולרים, הרבה נתנו 3 דולרים ומעטים מאד בחרו לתת קרוב ל-0 דולרים. ככל שהאנשים היו בעלי השכלה כלכלית פורמלית יותר כך הם נתנו קרוב ל-0 דולרים. דבר זה סותר לכאורה את הרעיון של אנוכיות לפיה רוב האנשים היו צריכים לתת 0 דולרים או קרוב לכך.

הכלכלן ג'ון ליסט ערך סדרת ניסויים שבהם משחק דיקטטור שונה. ליסט שינה את המשחק על ידי שאיפשר לאנשים לקחת מהאדם האחר דולר. במשחק אחר הוא איפשר להם לקחת 10 דולרים נוסף לדולרים שהיה להם. לפתע, התוצאות השתנו. אף אחד לא נתן 10 דולרים. הממוצע עמד על לקחת מהמשתמש השני מספר דולרים. הגדלת מרחב האפשרויות שינתה את הדרך בה אנשים קיבלו החלטות והם עברו מ"אלטרואיזם" ל"גניבה". [1]

פרשנות למשחק האולטימטום

אפשר להסביר את התוצאות בדרכים שונות, אבל כל הדרכים מובילות לכך שהתאור של "האדם הכלכלי" אינו מדוייק, והתאוריה הכלכלית הנאו קלאסית נמצאת בבעיה בהקשרים של יעילות פארטו של השוק.

פרשנות אחת היא שיש ערך להוגנות בחברה. הוגנות היא סוג של הון חברתי או סוג של מוצר ציבורי. יחס הוגן ואכיפה שווה של חוקים כלפי כולם היא דבר שאנשים רבים חפצים בו, במיוחד כאשר יש סיכוי שהם עצמם יופלו לרעה. יחס הוגן הוא מוצר שאתה נהנה ממנו גם אם אתה עצמך לא משלם עליו (לדוגמה תייר יהנה מיחס הוגן במדינה מסויימת גם אם הוא עצמו אינו הוגן), ואם מישהו אחד נהנה מיחס הוגן הדבר לא מונע מאחרים לקבל יחס הוגן - היבטים אלה הופכים יחס הוגן לבעל מאפיינים של מוצר ציבורי. מכאן שחברה שבה ההוגנות נפגעת, יש הפסד לרווחה של כלל השחקנים ולשחקנים יש אינטרס לשמור על הוגנות זו, כל עוד הפרסים המוצעים לבגידה בהוגנות אינם גדולים יותר מתועלת משמירה על המוצר הציבורי.

פרשנות אחרת ודומה היא שאנשים לא רוצים להרגיש "פראיירים", להרגשה ש"דפקו" אותך מהווה תמריץ שלילי. בטבע ובחברה, המשחקים הם כן חוזרים ויש תגמול פעמים רבות, ולכן יש חשיבות למתן תגמול שלילי למישהו שמנצל מישהו אחר באופן לא הוגן, וזאת כדי להרתיע רמאים (לדוגמה אסרטגיה של "גרים טריגר" במודלים של תורת המשחקים - באסטרטגיה זו אתה מודיע שמי שמרמה או פוגע בך אתה תפגע בו במשך כל המשחקים הבאים בלי אפשרות חרטה או תיקון). השחקן הראשון יודע שהצעה לא הוגנת מצידו תתקל בסירוב (בגלל נסיונו בחברה) ולכן הוא מספק הצעה הוגנת.

עוד אפשרות היא שהשיפוט לגבי המצב העצמי מושפע לא רק מהמצב המוחלט (כמה כסף היה לי מול כמה יהיה לי) אלא מהשוואת מצב האדם כלפי אחרים ("השחקן השני הרוויח הרבה ואילו אני הרווחתי מעט - ולכן למעשה, הפסדתי"). וכן מכך שהשיפוט מושפע מהשוואת המצב הממשי עם מצב תאורטי אחר שהיה יכול להתקיים ("כמה כסף יכולתי להרוויח"). גם במקרים אלה ייתכן ששיפוט כזה הוא תוצר אבולוציוני הגיוני נוכח אפשרות של שמירת אמינות של הרתעה נגד רמאים במשחקים חוזרים.

הסבר אחר הוא שאנשים שמשחקים במשחק זה, ובמיוחד מי שמציע, רוצים להרגיש הוגנים או שהם "בסדר". הסבר כזה מסתדר עם הניסויים המתוארים על ידי דן אריאלי בספרו האמת על באמת לפי הנטיה של אנשים לרמות (או לפגוע באחרים - לדוגמה להשאיר טיפ נמוך וכו') מושפעת מהיכולת שלהם להמשיך לדבוק בסיפור לפיו הם עצמם מתנהגים בצורה מוסרית ואתית.

אפשרות נוספת היא שהאדם הראשון לא בטוח לגבי מערכת השיקולים של האדם השני. ("אני הייתי מקבל הצעה כזו, אבל אולי הוא לא יקבל?"). הסבר כזה לא מסביר בפני עצמו מדוע השחקן השני לא יקבל את ההצעה, אבל נותן שולי-טעות שבה האדם הראשון ירצה לרצות את האדם השני (ולכן יתן לו הצעה נדיבה יותר ממה שהיה נותן לאדם שהוא בטוח בערכיו).

כל האפשרויות האלו לא עומדות בקנה אחד עם התאוריה של האדם הכלכלי הנאו-קלאסי. אם הוא אכן ראציונלי ולא אכפת לו מרגשות, עדיין מושג כמו הוגנות או חוסר הרצון להתפס כפראייר לא אמורים להיות שיקול אצל האדם הכלכלי, ושילוב של אחד ההסברים האפשריים להתנהגות בפועל היה מניב ניתוח כלכלי שונה מאשר המקובל.

לדוגמה צורות חלוקה מסויימות שלכאורה הן בעלות יעילות פארטו אינן כאלה, משום שהן גורמות לפגיעה באוכלוסיות ש"נדפקו" (במונחים של משחק האולטימטום) - גם אם הן מקבלות סכום חיובי קטן של כסף בעקבות החלוקה היעילה פארטו (במונחים כספיים), בפועל תהיה פגיעה ברווחה שלהן משום שהרווחה אינה מושפעת רק מסכומי הכסף אלא גם ממידע על סכומי הכסף של שאר המשתתפים.

ראו גם

קישורים חיצוניים

  • כסף זה אופי מחקריו של פול פיף על הקשר בין עושר וערכי חמדנות לבין הנטיה לרמות ולהתחשב פחות באחרים. טלי שמיר, כלכליסט, 05.04.12