סדר מדומיין

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

סדר מדומיין הינו מערכת של כללי התנהגות המשותפים למספר גדול של בני אדם, ואשר מבוססים על אמונה במיתוסים משותפים. הסדר המדומיין אינו מבוסס על אינסטינקטים חברתיים טבעיים או על היכרות אישית.

קיצור תולדות האנושות
מאת יובל נח הררי

כללי הסדר המדומיין הם מיתוסים - הם קיימים אך ורק בדמיון של בני האדם. למרות זאת, רוב אלו שמאמינים במיתוסים הללו מאמינים שאלו חוקי טבע, חוקי המדע או רצון האלים.

הגדרה זו של סדר מדומיין לקוחה מספרו של פרופ' יובל נח הררי, קיצור תולדות האנושות.

סדר מדומיין

הסדר המדומיין אינו דמיוני - יש לו נוכחות והשפעות במציאות. מה שהופך אותו למדומיין הוא שהוא קיים במסגרת הדמיון המשותף של אלפי בני אדם, ולא בשום מקום אחר.

סדר חברתי מדומיין שונה מסדר חברתי גנטי שקיים בקרב יצורים אחרים. בקרב שימפנזים או פילים יש סדרים חברתיים, אבל סדרים אלה נקבעים במידה רבה במסגרת הגנטיקה של בעלי החיים והם אינם יכולים לשנות אותם בהחלטה חברתית. שימפנזים מונהגים על ידי זכר שליט ולא יכולים להחליט לבחור מנהיג או להישלט על ידי שימפנזה נקבה. באופן דוגמה פילים מאורגנים במשפחות שבראשן מטרוניטה - פילה ישישה שמשליטה סדר בקבוצה שלה. בניגוד לכך בני אדם יכולים לשנות סדרים חברתיים על פי שינויים בטכנולוגיה או על פי שינויים במיתוסים חברתיים. הם לא זקוקים לשינוי גנטי כדי לעשות זאת ולכן השינוי בסדרים חברתיים של בני אדם הם מהירים הרבה יותר - בני אלפי או מאות שנים, לעומת סדרים חברתיים גנטיים שמשתנים על פני תקופות של מאות אלפי או מיליוני שנים.

הסדר המדומיין אינו מבוסס גם על הכרות אישית. הכרות כזו יכולה לסייע בארגון של קבוצות בנות פחות מ-150 בני אדם. בקבוצה כזו עדיין יש יכולת של הכרות טובה למדי של חברי הקבוצה ומעקב ישיר או על ידי רכילות אחר מארג היחסים בקבוצה. סדר מדומיין מאפשר לקבוצות גדולות בהרבה - קבוצות של מאות אלפי ומיליוני בני אדם לשתף פעולה ובקבוצות כאלה אין אפשרות להכרות אישית רחבת היקף.

דוגמאות לסדרים מדומיינים שונים

אבן מצבה ועליה חקוקים כמה מחוקי חמורבי. החוקים שניתנו על ידי מלך בבל, שימשו במשך מאות שנים וקדמו בכ-500 לתורה העברית ולפיכך הם אחת הדוגמאות העתיקות בעולם ליסודות של סדר מדומיין. בסדר זה ההנחה היא באופן טבעי בני אדם מחולקים ל-3 קבוצות של אנשים נעלים, אנשים נחותים ועבדים.

הררי מדגים סוגים שונים של סדרים מדומיינים בחברות שונות - לדוגמה החוקים והתקנות שהיו קיימים בזמנו של חמורבי בשנת 1776 לפני הספירה, והכרזת העצמאות האמריקאית משנת 1776 לספירה.

חמורבי הבחין בין שלושה סוגים של בני אדם - "אדם נעלה", "אדם נחות" ועבדים ושפחות. מבנה החוקים והחברה שלו שיקף הבחנות אלה - לדוגמה העונשים על פגיעה ב"אדם נעלה" חמורים בהרבה יחסית לפגיעה ב"אדם נחות" או בשפחה. עבור חמורבי, ברור מאליו שבני האדם לא נוצרו שווים, וההסבר לדבר זה הוא שכך יצר אותם האל. אמונה דומה מתקיימת במערכת הקאסטות בהודו שבה יש איסור חומר של נישואי תערובת וסוגי מגע אחרים בין הקאסטות.

לעומת זאת, בהכרזת העצמאות האמריקאית נקבע כי ברור לכולם כי כל בני האדם הם שווים, וכי לכולם יש זכות לחיים, לחירות ולרדיפה אחר העושר (או לפחות כל הגברים הלבנים, שאליו כיוונה הכרזת העצמאות כשהיא מונעת מתן זכויות שוות גם לשחורים ולנשים):

אנו מקבלים את האמיתות הללו כברורות מאליהן, שכל בני האדם נבראו שווים, ושהבורא העניק להם זכויות מסוימות שאי אפשר לשלול מהם, וביניהן הזכות לחיים, לחירות ולרדיפה אחר האושר

בקרב תושבי ארצות הברית, ובעקבותיהם לחברה המערבית כולה קיים מיתוס שבו כל בני האדם הם שווים, וזהו מיתוס מנוגד לזה של חמורבי שמושתת על היררכיה וחוסר שוויון. ברור לכן כי לפחות אחת מהתרבויות טועה. אבל מי צודק?

היסטוריונים יגידו ששתי התרבויות טועות – שתיהן מנסות ליצור מקור אוניברסלי ונצחי לצדק – אבל המקום היחיד שבו בני אדם שווים או לא שווים זה לזה הוא רק בדימיון שלהם עצמם. קל לנו לקבל את הרעיון שהחלוקה למעמדות היא מיתוס, אבל גם רעיון השוויון הוא מיתוס בדיוני בדיוק כמו חוסר השוויון – גם הוא מיתוס ואין מציאות אובייקטיביות שהוא מצביע עליה.

מקור מרכזי לרעיון השוויון הוא באמונה הנוצרית-מונותאיסטית לפי קיים אלוהים שברא את הנשמות של כל בני האדם וכי כולם שווים בפני הבורא. אם אין בורא כזה, אין סיבה להניח ששוויון הוא הדבר שמאפיין את בני האדם. מבחינה ביולוגית, אנשים באים ממוצא גנטי שונה מעט וחיים בסביבות שונות ולכן יש להם תכונות שונות במעט. גם בקרב בעלי חיים שחיים בלהקה לדוגמה אין שוויון אלא היררכיה. הצהרת העצמאות האמריקאית אומרת שלמרות שבני האדם כן שונים, הם כולם שווים בפני החוק, כיוון שכולם נבראו שווים.

אם בוחנים את הצהרת הזכויות האמריקאית בכלים מדעיים וביולוגים רואים כי היא נשענת על כרעי תרנגולת:

  • "שכל בני האדם נבראו שווים" - בני אדם לא נבראו אלא התפתחו, והם בעלי מטען גנטי שונה, ולא שווה. לכן אפשר להחליף את "נבראו שווים" ב"התפתחו שונים"
  • "שהבורא העניק להם" - אין בורא. במקום זאת אפשר להגיד "התפתחו אצלם"
  • "זכויות מסוימות שאי אפשר לשלול מהם" - גם זכויות זה דבר לא מוגדר. ציפורים לא עפות בגלל שיש להם "זכות" לעוף אלא בגלל שיש להם גנים שמאפשרים להם להתפתח עם כנפיים. הרעיון של זכויות שאי אפשר לשלול אותן הוא גם מיתוס. מדובר בתכונות שניתנות לשינוי ולשלילה. ולכן אפשר להגיד "תכונות ברות שינוי"
  • "וביניהן הזכות לחיים, לחירות ולרדיפה אחר האושר" - חיים זאת תכונה ביולוגית, אבל חרות ורדיפה אחר אושר הם מוסכמות חברתיות ולא דברים ביולוגים. אפשר לרדוף אחרי הנאה. ולכן אפשר להחליף את המשפט ב"חיים ורדיפה אחר הנאה".

גם המשפט "אנו מקבלים את האמיתות הללו כברורות מאליהן" בעייתי. -אסור במדע להניח שיש אמיתות ברורות מאליהן. כל אמת חייבת בהוכחה ובדרך כלל מוחלפת על ידי תאוריה מדוייקת ומבוססת יותר.

לכן במקום המשפט מהכרזת העצמאות נוכל להגיד "כל בני האדם התפתחו שונים, והתפתחו אצלם תכונות משתנות, וביניהן חיים ורדיפה אחר הנאה".

חסידי זכויות אדם יכולים לטעון כי הם מודעים לכך שביולוגית להצהרת העצמאות אין שחר וזאת לא אמת אבסולוטית, ובני האדם לא באמת שווים, אבל אם נתנהג כאילו כל בני האדם שווים – זה יעניק לנו אפשרות לסדר חברתי, טוב יותר מאשר כאוס או יחסית לסדרים חברתיים אחרים המבוססים על אי-שוויון. הבעיה היא שגם חמורבי היה אולי יכול לטעון שהסדר החברתי שלו, האמנה החברתית שהוא יצר, הובילו לשלום, שלווה ושגשוג- אמנם באמת בני אדם לא שונים, אבל אם נסכים שיש אנשים חשובים יותר נוכל לשמור על סדר ולשמור על שגשוג ושלווה.

אכיפתו של סדר בחברה

כיצד שומרים על סדר בחברה? תשובה פופולרית לשאלה זו היא על ידי איום באלימות. קיומים של עונשים, שוטרים, צבא, בתי משפט. אלא שהררי טוען כי מערכת חברתית שנסמכת רק על אלימות היא בזבזנית מאד ולכן מתפרקת מהר מאד. איום באלימות הוא אולי תנאי הכרחי אבל הוא לא תנאי מספיק לקיום סדר בחברה.

אכיפת חוקים על ידי שוטרים היא דבר מאד בזבזני במשאבים. יש צורך במספר גדול של שוטרים, ודבר זה דורש משאבים, מלבד זה לענישה עצמה יש השפעה שלילית על החברים בחברה. אם לעומת זאת מצליחים לשכנע את בני החברה במיתוסים כלשהם, אזי מרווחים פעמיים - ראשית יש צורך בהרבה פחות שוטרים וענישה שכן אנשים מקיימים אכיפה עצמית ואכיפה הדדית ועממית של החוקים, ושנית משום שאנשים רותמים את היצירתיות שלהם ואת המרץ שלהם לקידום המטרות החברתיות. או "כומר אחד טוב יותר מ-100 שוטרים".

היבט שני שמקשה על אכיפת סדרים על ידי אלימות בלבד, לדוגמה על ידי צבא, הוא שעולה השאלה, על מה מבוססים הכללים החברתיים בקרב הצבא עצמו? לטענת הררי אלימות היא הפעולה האנושית הקשה ביותר לארגון, וקשה להפעיל צבאות רק על בסיס איום של משטרה צבאית, שגם היא צריכה משטרה קטנה יותר שתשמור עליה וכן הלאה.

אמונת האליטה במיתוס החברתי

היבט נוסף בהקשר זה היא השאלה אם האליטה שנהנית מהסדר החברתי - לדוגמה פרעה שליט מצרים, או ראשי הכנסייה הקתולית באמת מאמינים בעצמם בסדר הדמיוני. חלק מהאנשים מניחים נניח שפרעה לא באמת מאמין שהוא אל, ושהוא בונה פירמידות כדי לחזק את המיתוסים על אלי מצרים כדי שיוכל לגבות מיסים (שאיתם הוא בונה פירמידות). הררי טוען שקשה להאמין שהאליטה היא צינית גמורה למשך זמן ארוך. אם פרעה לדוגמה אינו מאמין בשום דבר, בשביל מה הוא צריך פירמידות בכלל? הוא יכול לכאורה הסתפק בהרבה פחות מיסים, לא לבנות פירמידות ושהאיכרים לא יאמינו באלים.

באופן דומה הררי טוען שקפיטליסט שמנסה להרוויח מיליארד דולר נוספים עושה את זה כי הוא באמת מאמין בקפיטליזם, בנצרות, באיסלאם, בזכויות אדם או במיתוסים אחרים. אם הוא לא מאמין לאף מיתוס, אם הוא ציני גמור, אין לו מה לעשות עם מיליארד דולר.

שמירה על סדר מדומיין

מיתוסים וסדר מדומיין שנשען עליהם, מחוזקים על ידי 3 שיטות עיקריות: עיגון במציאות החומרית, עיצוב רצונות ומושגים משותפים.

עיצוב חומרי

קיבוע באמונה החומרית מושג על ידי השפעה על המציאות באופן שמשקף את הסדר המדומיין. לדוגמה עשירים שהולכים עם ג'ינסים ובגדים לא מפוארים מידי בחברה המודרנית שמאמינה בשוויון, וזאת בניגוד לבני עשירים מאירופה של תקופת האצולה שלבשו מחלצאות מפוארות (אף שהיו פחות עשירים יחסית לעשירים שיש היום).

אמונה באינדיבידואליזם ובחשיבות ערכו של כל פרט גם היא מעוגנת במציאות החומרית. האתוס של אינדיבידואליזם בא לידי ביטוי גם בתרבות המכונית בארצות הברית, ובכבישים שמאפשרים לכאורה חופש תנועה לכל אדם וממשיכים בהמשך להשפיע על התרבות והכלכלה על ידי פרבור שגם הוא ביטוי לכאורה לאינדיבידואליזם שבו לכל אחד יש בית פרטי משלו.

אינדיבידואליזם מניח כי הערך שלנו בא מבפנים. מה שקובע הוא דבר שנמצא בתוכנו, ערך פנימי שאנחנו יודעים אותו. כך ילד בגן שילדים אחרים צוחקים עליו, יכול על פי האינדיבידואליזם להתנחם בזה שהערך הפנימי טבוע בתוכו, והוא קובע מהו אותו ערך . המיתוס הזה בא לידי ביטוי גם בארכיטקטורה. כיום משתדלים שלכל ילד, ובמיוחד נער, יהיה חדר פרטי, שאת הסדר בו הוא קובע, ובחלק מהבתים אפילו אמא שלו צריכה לבקש רשות כדי להיכנס לחדר.

אידאל האינדיבידואליזם לא היה קיים לחברות אחרות, לדוגמה בקרב אצילים בימי הביניים, ערכו של האדם נקבע לפי המקום שלו בחברה, לפי מה שחושבים עליו אחרים. בהתאם לכך שמירה על הערך שלך בחברה כזו נקבעת במאבק. אם מישהו צוחק עליך אתה צריך להלחם, לרוב בצורה פיזית, כדי לזכות בהכרה. בארכיטקטורה של טירות מימי אי אפשר למצוא חדרים נפרדים לכל נער. כל אחד מהם ישן וגר באולם גדול עם עוד עשרות אנשים, כולל משרתים ונערים אחרים, ולא בחדר פרטי.

הקיבוע בחומר של מיתוסים שונים גורם לכך שנוצר מין משוב חוזר שבו המיתוס תורם ליצירת דפוסים מסויימים בעולם החומרי ואלה בתורם גורמים לכך שקשה יותר לדמיין מציאות אחרת.

עיצוב רצונות

דרך נוספת לשמירה על הסדר המדומיין הוא על ידי עיצוב הרצונות של האנשים בחברה. זו אולי השיטה החשובה ביותר בשמירה על סדר מדומיין – סדר חברתי, סדר פוליטי או סדר כלכלי נתון כלשהו.

רוב האנשים בחברה לא רוצים לחשוב על זה שהסדר ששולט בחיים שלהם הוא מדומיין. זאת בגלל שהסדר המדומיין הוא גם זה שמעצב את הרצונות שלנו. סדר דמיוני הוא לא משהו שמישהו מדמיין לבדו. רובנו נולדים לתוך סדר מדומיין כלשהו ובתהליך ההתבגרות שלנו הרצונות שלנו מעוצבים על ידי הסדר הזה.

היום לדוגמה הרצונות שלנו מעוצבים החל מלידתנו על ידי מיתוסים רומנטיים, מיתוסים קפיטליסטים, מיתוסים לאומיים, מיתוסים דתיים ומיתוסים הומניסטים. שחלקם נוצרו לפני אלפי שנים (מיתוסים דתיים) וחלקם נוצרו לפני מאות שנים (שאר המיתוסים). מה שנראה לנו כרצונות הכי אגואיסטים או פנימיים שלנו, הרצונות האלה "מתוכנתים" במידה רבה על ידי הסדר המדומיין שבו גדלנו. לכן ברוב המקרים הרצונות שלנו מיושרים עם המשך הסדר הדימיוני הקיים בחברה שבה גדלנו.

דוגמה לעיצוב רצונות בחברה מודרנית היא זה שאנשים רוצים לצאת לחופשה בחו"ל. זה נוגע לשני מיתוסים מרכזיים בתרבות הקפיטליסטית של המאה ה-21 הצרכנות הרומנטית. צרכנות רומנטית היא שילוב בין שני אידאלים מרכזיים בתרבות שלנו – הצרכנות והרומנטיקה.

רומנטיקה זה מיתוס שהתפתח באירופה במאה ה -19 שעל פיו כדי להכיר את עצמנו אנחנו צריכים לחוות כמה שיותר חוויות. לראות כמה שיותר מקומות, להתנסות בהרבה מערכות יחסים, לטעום מאכלים שונים, לעסוק בפעילויות ספורט שונות, להכיר סגנונות מוזיקה שונים וכו'. הרומנטיקה מעודדות אותנו לצבור חוויות לשם צבירת החוויות. מתוך טענה שדבר זה יהפוך אותנו למורכבים יותר, לשלמים יותר וכו'.

צרכנות היא המיתוס לפיו אם רע לנו אנחנו צריכים לקנות מוצר חדש או שירות בשוק. החיזוק של הצרכנות נעשה ללא הרף על ידי פרסומות.

אנשים בימינו יוצאים לחופשה במדינה אחרת כביכול ממניע אגואיסטי אבל עושים את זה מתוך המיתוסים לפיהם זה מה שנכון לעשות. חברות תיירות בימינו לא מוכרות כרטיסי טיסה או חדרים למלון, אלא חוויות של סקי, של התרגשות, של נופים וכו'. לא מדובר בקונספירציה היות וגם הבעלים של חבורת התיירות גם הם מאמינים לאותם מיתוסים וגם הם נהנים לצאת לחופשות במדינות אחרות.

לעומת זאת עשירים בני תרבויות אחרות כמו הבבלים או המצרים לא היו מעלים בדעתם לנסוע לחופשה כזו. רובם היו מרוצים מאד להישאר במדינה שלהם, וכאשר הם נאלצו לנסוע למדינה אחרת הם שלחו מכתבים המתארים כמה רע להם באותה מדינה. עשיר מצרי שרב עם אשתו היה יכול לנסות לפייס אותה לדוגמה על ידי הבטחה לבנות לה קבר גדול יותר, אבל לא על ידי זה שיציע לה "חופשה רומנטית" בבבל לדוגמה.

בין-סובייקטיביות

הדרך השלישית שבה נשמר הסדר המדומיין נעוצה בהגנה הדדית על הסדר הזה. סדר דמיוני כזה אינו מתפתח על סמך דמיון של אדם אחד, אלא על סמך דמיונם של הרבה אנשים, ולכן גם אם אדם בודד, או אפילו קבוצה קטנה מפסיקה להאמין בדמיון זה עדיין הסדר הדמיוני קיים על ידי שמירת המיתוס על ידי רוב בני החברה. מיתוס הוא דבר בין-סובייקטיבי.

דבר אובייקטיבי הוא דבר שמתקיים ללא קשר לאמונה שלנו בו. לדוגמה קרינה אלקטרומגנטית הובילה למחלתה של המדענית מארי קירי שחקרה חומרים רדיו-אקטיביים למרות שקירי לא ידעה בזמנו שקרינה כזו קיימת. חוסר האמונה בקיום דבר כזה לא מנע ממנו להתקיים. דבר סובייקטיבי לעומת זאת קיים רק בדמיון של אדם, לדוגמה יש הרבה ילדים שעד גיל מסויים יש להם חבר דמיוני. כאשר הם מפסיקים להאמין בקיומו הוא כבר לא קיים.

מיתוס הוא דבר בין-סובייקטיבי, דבר שמתקיים על ידי אמונה של אלפי ומיליוני אנשים במשהו ביחד. אם מישהו אחד יפיק להאמין במיתוס, הוא עדיין יהיה בעל השפעה. תאגיד פז'ו לדוגמה, קיים רק בדמיונם של בני האדם. אבל הוא לא דבר סובייקטיבי שכן הוא לא פרי אמונה של מנכ"ל פז'ו לבדו. גם העובדים, הסוחרים, הקונים, בעלי המניות וכו' מאמינים בקיומו של תאגיד פז'ו. אם מנכ"ל פז'ו יפסיק יום אחד להאמין בקיומו של התאגיד, סביר שדבר זה יוביל לאשפזו בבית משוגעים ולאו דווקא להפסקת קיומו של התאגיד.

שינוי של סדר חברתי

מהסיבות שפורטו לעיל, כדי לשנות סדר חברתי קיים, יש צורך בשינוי של האמונות, של המיתוס. היות ומיתוס הוא דבר משותף להרבה אנשים, זה לא מפסיק לשכנע אדם בודד, אלה יש צורך לשנות תפיסה של אלפי או מליוני בני אדם. לשם כך יש צורך להקים מוסדות חברתיים אחרים - דת שונה, או כנסייה שונה, או מפלגה וכו'. אלא שכאן יש מלכוד 22, כדי להקים מוסד חברתי שיאפשר דבר כזה, יש צורך במיתוס משותף שיגרום לאנשים לשתף פעולה. וכך כדי לנסות להימלט מסדר מדומיין אחד, אין ברירה אלא להקים סדר מדומיין אחר.

ראו גם

קישורים חיצוניים

תרבות הצריכה

מושגים: התיישנות מכוונת - שיווק - פסיכולוגיה שיווקית - האדם הכלכלי - השלכות בריאותיות וחברתיות של טלוויזיה - קפיטליזם כתרבות - מיתוס - סדר מדומיין - פסיכולוגיה חיובית - כלכלה התנהגותית - כלכלת אושר - הון חברתי - שביעות רצון מהחיים - מרוץ הנאה - אשראי - צמיחה כלכלית - I=PAT - טביעת רגל אקולוגית

תרבות הצריכה

סרטים וספרים: הפרסומת והאגו - מחלת השפע - המאה של העצמי - סיפורם של הדברים - אומת המזון המהיר - בלי לוגו - האוטופיה הרומנטית - שיבוש תרבות - הכסף או החיים - לא רציונלי אבל לא נורא - כשתאגידים שולטים בעולם - כסף כחוב

חלופות: פשטות מרצון - שבוע כיבוי הטלוויזיה - יום ללא קניות - יום לתקשורת דמוקרטית - אדבסטרס - עירוניות מתחדשת - סחר הוגן - מזון איטי - עשה זאת בעצמך - פרמקלצ'ר - שגשוג ללא צמיחה - כלכלת מצב יציב - חמש דרכים לרווחה - צרכים אנושיים בסיסיים - כלכלה בודהיסטית - רוחניות חילונית