עצמי

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
(הופנה מהדף אני)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

עצמי (באנגלית: The self) או אנוכי או אני הוא הגורם המאחד או נתון תחת הרושם שהוא מאחד את המחשבות, התחושות, התפיסות והחוויות של אדם או ייצור בעל מודעות אחר. רבים במחשבה המערבית רואים בעצמי דבר נתון וברור - אם יש לנו חוויות ברור שמישהו חווה אותן. וכדברי דה קארט - "אני חושב משמע אני קיים". זרמים רוחניים מהמזרח הטילו ספק בקיום האני וטענו שמדובר באשליה. כיום יש הוגים וחוקרים מערביים הטוענים כי העצמי הוא כעין תהליך מחשבתי שנוצר על ידי הגוף באופן אוטומטי כדי לשרת צרכים אבולוציוניים, וכי הרושם של המשכיות, של אוטונומיה מהגוף ושל שליטה בגוף וברצף המחשבות, הן בעצם אשליות שימושיות שמאפשרות לעצמי להמשיך לתפקד.

העצמי נחקר באופן מתמשך על ידי פילוסופים, פסיכולוגים, מדעי המוח והוא מרכזי בדתות ובזרמים רוחניים רבים.

גישות וביקורת על מושג העצמי

בבודהיזם ובהינדואיזם

הביקורת על מושג ה"אני" קיימת מזה אלפי שנים במסורת ההינדית והבודהיסטית. חלק מהחשיבה הבודהיסטית לדוגמה מסייעת לנו להסתכל על תהליכי מחשבה שלנו מבחוץ ולראות כיצד הצמדות של מחשבות אלה לתשוקות עלולה לגרום לנו לסבל מיותר. תרגילי מדיטציה רבים מיועדים לסייע לנו להפסיק את זרם המחשבות או למנוע מזרם המחשבות להיות מתמשך וכביכול לוגי ובכך לשים לב אליו.

בודהה תקף את הניסיונות להגדיר "אני" קבוע, אך הוא טען שהגישה ש"אין אני" היא גם מוטעית. זו דוגמה ל"דרך האמצע" שנהגתה על ידי בודהה ועל ידי זרם ה-Madhyamaka בבודהיזם.

אריסטו ואפלטון

אריסטו, בעקבות אפלטון, הגדיר את ה"נשמה" - מהות הליבה של יצור חי, אבל טען שאין לה קיום נפרד. לדוגמה אם לסכין הייתה נשמה, הפעולה של החיתוך הייתה הנשמה הזאת בגלל שחיתוך הוא המהות של הסכין. בניגוד לאפלטון ולמסורות דתיות, אריסטו לא ראה בנשמה "רוח" נפרדת שנכנסת אל תוך הגוף - כשם שאי אפשר להפריד את החיתוך מהסכין. הנשמה לפי אריסטו היא פעולה של הגוף ולכן אינה יכולה להיות בת אלמוות. ליתר דיוק הנשמה היא ה"פעילות הראשונה" של גוף חי. זהו מצב או פוטנציאל לפעילות ממשית או "הפעילות השנייה". "הגרזן הוא בעל קצה לחיתוך", הוא עבור אריסטו אנלוגי ל"בני אדם הם בעלי גוף לפעילות רציונלית", והפוטנציאל לפעילות רציונלית הוא המהות של הנשמה האנושית. אריסטו מתייחס ברבות מעבודותיו לנשמה, ביניהן De Anima (על הנשמה).

לפי הפילוסוף צחי זמיר: "התפיסה של הסובייקט שאני מנסה לפתח מתחילה ברעיון אריסטוטלי מוכר, שהטענה המרכזית בו היא שהעצמי הוא אוסף האפשרויות שלי, כפי שאובייקט מסוים - למשל שולחן - הוא מערך אפשרויות שיכול לגדול ולהצטמצם. לפי התפיסה הזו, ככל שאנחנו מזדקנים האפשרויות שלנו מצטמצמות, וזו אחת הטרגדיות הגדולות של חיים אנושיים. לכן אנחנו מגיבים בצורה נורא חזקה לאובייקטים שמגדילים את האפשרויות שלנו. כסף, למשל, נחווה כאובייקט כזה. משחק עושה פעולה דומה: הוא מרחיב את קשת האפשרויות העומדת בפנינו, גם אם באופן מדומיין. אני יכול לשחק אפשרות שתמומש בעתיד - למשל, את המוות שלי. אבל אני יכול גם לשחק אפשרות בדיונית לחלוטין כמו להיכנס למנזר בתור הנזירה תרזה, או להימלט מהאינקוויזיציה הספרדית". [1]

דיוויד יום

הפילוסוף דיוויד יום, הצביע על כך שאנו נוטים לחשוב שאנו אותו אדם שהיינו לפני 5 שנים. למרות שבמובנים רבים השתנו מאז, אותו אדם מופיע כמו שהופיע אז. אנחנו יכולים לחשוב על אילו תכונות השתנו בלי שהיה שינוי של ה"עצמי" הנמצא "מתחת". יום טען שאין הבדל בין שלל התכונות של האדם לבין ה"עצמי" המסתורי שכביכול נושא אותן.

זיגמונד פרויד

אבי תורת הפסיכולוגיה, זיגמונד פרויד תאר את הנפש האנושית בצורה מפורטת. הוא פרסם את הרעיון לפיו החלק הרציונלי והמודע שאנו ואחרים מתייחסים אליו במחשבות, בדיבור וביחסים בין אנשים הוא רק שכבה אחת של הנפש, מתחת לשכבה זו יש שכבות של תת מודע. שאנשים לא מודעים לגביהם, פרויד תאר כיצד יצרים ודחפים בסיסיים כמו מין ואלימות משפיעים על הרגשות שלנו ועל ההתנהגות שלנו. כיום דבר זה נתפס בעיני רבים כדבר מובן מאליו ועם זאת רבים עדיין דוחים את הרעיון הזה הן בצורה משתמעת (לדוגמה האדם הכלכלי שהוא רציונלי) והן בצורה מפורשת, כסוג של הכחשה. לדבר זה השלכות רבות הנידונות בסרט המאה של העצמי של אדם קרטיס.

עקיבא אור

הפילוסוף והפיזיקאי עקיבא אור טוען במאמר רוחניות (מחדל החילוניות), כי העצמי או הפרט הוא מוצר של החברה וכי האמונה בקיומו של פרט "טבעי" ששולט בגוף הוא הבסיס לקיומה של הדת. הוא טוען כי :

"פרט" הוא מוצר חברתי. תינוק הגדל במנותק מחברה לא יתפתח ל"פרט". הוא יחקה מה שגידל אותו. גם אם זו זאבה או איילה. המבנה הנפשי הקרוי "פרט" הוא תוכנה. המוח - ככל חומרה - איננו "פרט". ה"פרט" הוא ה"אני" שמהותו תוכנה ולא חומרה.

ה"אני" - ככל תוכנה - אינו ישות חומרית. אך הוא שולט בגופו החומרי של האדם. שליטה זו מסייעת לצמיחת אמונה דתית. ה"פרט" איננו בהכרח דתי אך הכושר להיות דתי נובע מהפיכת הומינואיד ל"פרט".

יצור ללא "אני" לעולם לא יהיה דתי. מרגע שנוצר "אני", יוצרת עצם מהותו - ולא רק צרכיו הרגשיים - בסיס לאמונה בקיום ישות מופשטת השלטת ביקום החומרי. הדבר נובע מכך שתוכנת ה"אני" שלטת בגופו החומרי של ה"פרט". שליטת ישות בלתי חומרית בגופו החומרי של ה"פרט" היא פרדוקס הקרוי בפילוסופיה המערבית "הבעיה הפסיכו-פיסית".

דת מבוססת על הכללת פרדוקס זה והחלתו על היקום כולו. אם ה"אני", שהוא ישות מופשטת, יכול לשלוט בגופו החומרי של האדם מותר להניח ששליט מופשט שולט ביקום החומרי. שליטת ה"אני" בגוף האדם מועתקת - באופן בלתי מודע - אל היקום. עבור אדם דתי ה"אל" הבלתי-חומרי שולט ביקום כפי שה"אני" הבלתי-חומרי שולט בגוף האדם. הכללה מוטעית זו אינה מודעת או הגיונית, אך היא מעניקה לגיטימציה לאמונה בשליט מופשט השולט ביקום החומרי


דיוויד בוהם

הפיזיקאי דיוויד בוהם ביקר את המחשבה ובעיקר את החשיבה שאינה מודעת לעצמה. בספר מחשבה כמערכת מעיר בוהם כי מקובל להניח כי המחשבה רק מתארת את מצב העולם, והיא כשלעצמה אינה פעילה עליו. בנוסף המחשבה כביכול משרתת "אני" כלשהו שמשתמש בה ומחליט מה לעשות עם המידע שהמחשבה מספקת. אבל בוהם טוען שההפך הוא הנכון - המחשבה היא זו שמנהלת את האדם. יחד עם זאת המחשבה מספקת לאדם אשליה כאילו הוא זה שמנהל אותה.

תומס מטצינגר

פרופסור תומס מטצינגר (Thomas Metzinger), פילוסוף ותאורטיקן של מדעי הקוגניציה והכרה מציג את ה"אני" כאוסף של תהליכים שמתרחשים במוח, שמתעוררים באופן אוטומטי עם היקיצה, ושיש להם רכיב אשלייתי כאילו הם ההמשך של תהליך ה"אני" הקודם במוח.[2]

בניית מודל של עצמיות היא משהו אוטומטי שקורה אצלנו כל הזמן – להוציא שינה עמוקה. וזה משהו לגמרי א-פרסונלי. זה לא משהו שאנחנו עושים – זה משהו שעושה אותנו. זה רפלקס, כמו זה שגורם לברך שלך לקפוץ כשנותנים לה מכה עם פטיש קטן. למדנו שזה עניין שמבוסס על תהליכים לא-מודעים, ולמדנו שזה גם עניין שאין לו קשר לדיבור או לחשיבה: לא מדובר בייצוג סימבולי. זה משהו הרבה יותר עמוק.

לטענת מטצינגר ליצור-חי כלשהו יש מגוון כלים בהם הוא יכול להשתמש, לדוגמה לב, כבד, ריאות וכו'. אלו איברים שאפשר להחשיב אותם כ'חומרה'. אבל לאורגניזם יש גם כלים אחרים, וירטואליים, שהוא לכאורה מדליק כשיש לו צורך בהם. אחד מהם הוא "העצמי". לפי התאוריה של מטצינגר: "כשאדם מתעורר בבוקר, זה הרגע שבו מודל העצמיות שלך 'עולה', כמו שמערכת ההפעלה של המחשב שלך עולה כשאתה מדליק אותו. ההבדל הוא, שבכל הנוגע לעצמך אתה כמובן לא זה שלוחץ על הכפתור, כי אתה עדיין לא שם! זה האורגניזם כמכלול שזקוק לעצמיות מודעת, והוא יוצר אותה."

על פי מטצינגר, האני שלנו הוא לא יותר מאשר מודל של המערכת האורגנית כולה, כלומר תוצר מתמשך של מיפוי פנימי, ובכך תהליך ולא ישות. בשלב מסויים באבולוציה, הוא אומר, היה חשוב לפתח מודל מלוכד של הגוף והנפש. זה חשוב מפני שזה מסייע לנו, למשל, מלהימנע מלאכול את הרגליים שלנו, כפי שבעלי חיים פרימיטיביים יותר לפעמים עושים. כל אחד מאיתנו צריך לדעת מי ומה הוא: איפה הוא מתחיל ואיפה הוא נגמר. וזה חל כמובן גם על חיי הנפש שלנו: אנחנו צריכים לדעת אילו זיכרונות הם שלנו ואילו לא, אילו קרו באמת ואילו רק בדמיון. אנחנו גם צריכים לדעת שהמחשבות הן שלנו, ובהפרעות סכיזופרניות, לדוגמא, החלק הזה במודל העצמי שלנו משתבש, ואנחנו מתחילים "לשמוע קולות", כלומר להתייחס למחשבות שאנחנו מודעים להן כאילו הן לא שלנו[2]

ביירון קייטי

הסופרת ביירון קייטי שהפכה גם למדריכה בתחום הרוחניות כתבה:

"מחשבה אינה מזיקה אלא אם כן אנו מאמינים בה. לא מחשבותינו אלא ההיצמדות למחשבותינו היא שגורמת לסבל. היקשרות למחשבה פירושה להאמין שהיא אמיתית מבלי לחקור אותה. אמונה היא מחשבה שנצמדנו אליה, לעתים במשך שנים רבות.

רוב האנשים חושבים שהם מה שהמחשבות שלהם מספרות להם לגביהם. יום אחד הבחנתי שאינני נושמת אני ננשמת. לאחר מכן הבחנתי, לתדהמתי, שאני גם לא חושבת שאני בעצם נחשבת ושחשיבה – איננה דבר אישי. האם אתם מתעוררים בבוקר ואומרים לעצמכם, "אני חושב שלא אחשוב היום "? זה מאוחר מדי: אתם כבר חושבים! מחשבות פשוט מופיעות. הן באות משום מקום וחוזרות לשום מקום, כמו עננים הנעים בשמיים ריקים. הן באות על מנת לחלוף, לא על מנת להישאר. אין בהן כל נזק, עד שאנו נקשרים אליהן כאילו היו אמתיות". [1]

אני ואין-אני בתרבות הפופולרית

  • השיר "אין-אני" של הלהקה הישראלית שוטי הנבואה.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים