התנועה לפדרליזם עולמי

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

התנועה לפדרליזם עולמי (באנגלית: World Federalist Movement) היא תנועה אזרחית עולמית שתומכת בהקמת מערכת של פדרציה עולמית של מוסדות דמוקרטיים, הכפופים לערכים של קיימות, סולידריות ודמוקרטיה. תומכים מפורסמים של פדרליזם עולמי כוללים את אלברט איינשטיין, מהטמה גנדי, מרטין לותר קינג ואחרים.

התנועה החלה את דרכה בשנות ה-30 של המאה ה-20 כתוצאה מהכשלים של חבר הלאומים בניסיון לייצר סדר עולמי שיכול למנוע מלחמת עולם עתידית. בסוף מלחמת העולם השנייה, נוצרו קבוצות אזרחיות רבות בצפון אמריקה ובאירופה כדי לקדם מנגנונים כדי לשמור על השלום, מתוך הנחה כי המבנה של ארגון האומות המאוחדות וסמכויותיו המוגבלות, לא יוכל לענות על המטרה העיקרית לשמה הוא הוקם - להציל את הדורות הבאים מאיימת המלחמה. [1]

World Federalist Movement - Institute for Global Policy הוא ארגון שהוקם בשנת 1947 שמחוייב להגעה לשלום וצדק עולמי על ידי פיתוח של מוסדות דמוקרטיים והיישום של חוק בינלאומי. הארגון הוקם בידי מי שחששו כי המבנה של ארגון האומות המאוחדות דומיה מדי לזה של ארגון "חבר העמים" שכשל במניעת מלחמת העולם השנייה. נכון לשנת 2018 לתנועה יש כ-30 אלף עד 50 אלף תומכים ברחבי העולם, במיוחד במדינות מערביות כמו יפן, ארצות הברית, מדינות אירופה, וישראל וכן במדינות כמו הודו, ומקסיקו.

הרעיון של פדרליזם עולמי ותומכים בו

התומכים בפדרליזם עולמי מאמינים כי לכל האנשים יש את הזכות הבסיסית של ממשל-עצמי. חלק מנושאי המדיניות, כתלות בהיקף שלהם, יושבים במסגרת הסמכות של ממשלות מקומיות, ואילו נושאים אחרים, יושבים במסגרת הסמכות של ממשלות לאום או מוסדות בינלאומיים. התומכים בפדרליזם לאומי תומכים בהקמה של מבנים דמוקרטיים עולמיים, שהם בעלי אחריותיות כלפי האזרחים בעולם. הם קוראים לחלוקה של הסמכות הבינלאומית בין כמה סוכנויות נפרדות, והפרדה סמכויות הממשלה בין גופים שיפוט, ביצוע וחקיקה. הטענה היא שרק גופים דמוקרטיים וייצוגיים באמת הם בעלי סמכות לגיטימית על כל רמות הממשל. תומכי הפדרליזם הלאומי מסורים להגנת זכויות אדם וזכויות אזרח של כל אדם בפלנטה כמו גם לשימור הסביבה הטבעית עבור הקהילה העולמית. [2]

אישים ידועים שפעלו בצורה נרחבת למען הרעיון של פדרליזם עולמי כוללים את הפיזיקאי אלברט איינשטיין, הפמיניסטיות רוזיקה שווימר ולולה לויד (Lola Maverick Lloyd), ופעיל השלום גארי דיוויס [3]. בנוסף להם הביעו מספר אישים בולטים תמיכה ברעיון לרבות מהטמה גנדי, מרטין לותר קינג, ג'ווהרלל נהרו (ראש ממשלת הודו הראשון), יוליסס סימפסון גרנט (מצביא אמריקאי במלחמת האזרחים והנשיא ה-18 של ארצות הברית), אייזיק אסימוב, הרברט ג'ורג' ולס, קארן ארמסטרונג (מחברת הספר 'ההיסטוריה של אלוהים') בוב מארלי, העיתונאי George Monbiot ועוד. [4] ארגונים הקוראים לקדם ממשלה פדרלית עולמית כוללים את האיגוד ההומניסטי האמריקאי (חלק מהצהרת ההומניזם) ואת הקונגרס של ארצות הברית שקבע ב-1949 כי:

"התחושה של הקונגרס היא שזו צריכה להיות מטרה בסיסית של מדיניות החוץ של ארצות הברית לתמוך ולחזק את האומות המאוחדות ולחפש את התפתחותה לפדרציה עולמית, פתוחה לכל האומות, עם כוחות מוגדרים ומוגבלים שתוכל לשמר את השלום למנוע תוקפנות באמצעות חקיקתו, פרשנותו ואכיפתו של המשפט הבינלאומי" ‏[1]

התנועה לפדרליזם עולמי נחלשה מאד בשנות ה-50 של המאה ה-20 בעקבות מספר תהליכים. האחד הוא המלחמה הקרה שיצרה דינמיקה מסוכסכת וחשדנית של קיטוב בינגושי ויצרה מכשול עצום בפני איחוד פוליטי עולמי. סיבה נוספת היא שארגון האומות המאוחדות יצר מראית עין של מסגרת פוליטית דמוקרטית, שלכאורה הפכה את רעיון הפדרציה למיותר. עם זאת גורמים רבים מסכימים כי מדובר בארגון חלש בהרבה מפדרציה עולמית וכוחו במניעת מלחמות או התגברות של סכסוכים ובעיות מוגבלת מאד. סיבה נוספת אפשרית היא אי הלוחמה הישירה בין המעצמות הגדולות (ברית המועצות, סין, יפן, ארצות הברית, אירופה, הודו) כך שבינתיים נמנעו הישנות של מחזות ממלחמות העולם ואיום בכיבוש כולל בידי דיקטטורה או השמדה כוללת על ידי נשק להשמדה המונית. במקום הדרישה הפוליטית הברורה קמו מספר גדול של ארגונים ויוזמות לקידום גלובליזציה כגון ארגון הסחר העולמי, אמנות בינלאומיות והסכמי סחר חופשי שהובילו להידוק היחסים הבינלאומיים והחלשה מסויימת של כוחן של מדינות לאום על ידי כבילתן להסכמים בינלאומיים או רב-צדדיים וכן השפעת התקשורת העולמית ודעת הקהל בעולם על התנהלות ממשלות מקומיות.

עם סוף המלחמה הקרה הוסר המכשול העיקרי לאיחוד, אבל בשלב הזה התנועה הייתה קטנה ומרוסקת מדי מכדי להתעורר לגודל משמעותי בזמן. הנאו-ליברליזם שהפך לכוח הגמוני במערב קיבע את הרעיון ש'ממשלה היא הבעיה, השוק הוא הפיתרון' ויש הרואים בכך מכשול חדש לרעיון הפדרליזם עולמי. הצמיחה המקבילה של ארגונים לא ממשלתיים חיזקה את הדעה שמוסדות המדינה הם מיותרים, וכי פעולה וולונטרית היא התגלמות הצדק.

בשנות ה-90 המאוחרות של המאה ה-20 התנועה רשמה הצלחה מסויימת כשריכזה קואליציה בינלאומית של ארגוני חברה אזרחית שדחפו בהצלחה להקמת בית המשפט הפלילי הבינלאומי בהאג. חוקת בית הדין הזה, שנחתמה ב-1998 ונכנסה לתוקף ב-2002, הצליחה ליצור סדק מסוים במוסד 'ריבונות המדינה' שמהווה את אחד הבסיסים המרכזיים של מה שמכונה 'הדין הבינלאומי'. היו פעילים שקיוו כי צעד זה יוביל לצעדים נוספים אך תקווה זו בינתיים (נכון לשנת 2018) לא התגשמה.

בשנת 1946 הוציאו מספר מדעני אטום בולטים, כמו גם מפקד חיל האוויר האמריקאי לשעבר את החוברת עולם אחד או אף עולם שקראה לאחד כוחות כדי למנוע את המלחמה העולמית הבאה. בשנת 2000 פרסמה יולי תמיר פרק בשם 'מי מפחד ממדינה עולמית', דני רודריק כתב בשנת 2010 מאמר קצר בשם 'פרדוקס הגלובליזציה'. בשנת 2018 פרסמו אנדראס בומל יחד עם חבר הפרלמנט האירופאי ג'ו ליינן ספר בשם 'פרלמנט עולמי'. הרעיון שלהם הוא רעיון ל'שלב ביניים' - הקמת אסיפה פרלמנטרית באו"ם UNPA. הקמפיין הוא שנציגים נבחרים ברחבי העולם, כגון חברי פרלמנט יוכלו להשתתף באסיפה של האו"ם - ובכך ליצור מסגרת דמוקרטית יותר מאסיפת האו"ם שבה חברית רק מדינות. דבר זה יתן בפעם הראשונה ייצוג לאזרחים נבחרים ולא רק למדינות בנושאים של מדיניות עולמית. נכון לשנת 2018 1540 חברי פרלמנט (מכהנים וכאלה שכיהנו בעבר) תומכים בקמפיין, מ-123 מדינות שונות. [5]

ביקורת

שתי ההתנגדויות הנפוצות לרעיון הפדרליזם העולמי הן שמדובר בדבר לא אפשרי או בדבר מסוכן.[דרוש מקור]

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים