דייג יתר

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
(הופנה מהדף דייג היתר)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
עם הדלדלות מלאי הדייג במינים הגדולים, עוברים דייגים לדוג מיני דגים קטנים יותר, ולתפוס דגים צעירים וקטנים יותר מאותו המין. גם גידול דגים בבריכות יכול להיות בעל השפעה דומה, כאשר מדובר במיני דגים בשריים.

דייג ייתר (באנגלית: Overfishing) מתרחש כאשר פעילויות דייג מקטינות את אוכלוסיות הדגים במקווי מים טבעיים, מתחת לסף מסויים שמתחתיו נפגעת יכולת ההתחדשות הטבעית שלהם. דבר זה יכול להתרחש בגופי מים בגדלים שונים, החל מבריכה קטנה ועד לאוקיינוס. דייג יתר נגרם לרוב עקב גידול מתמיד בדיג המסחרי של ספינות מכמורת גדולות.

האו"ם מעריך ש-11 מתוך 15 אזורי המדגה העיקריים בעולם, ו-69% מזני הדגים המסחריים, נמצאים במגמת הידלדלות. הסיבה היחידה שכמות הדייג לא קטנה באופן משמעותי עדיין, היא שזנים מסורתיים מוחלפים בדגים מזנים נמוכים יותר בשרשרת המזון.

לדייג היתר השלכות סביבתיות מהותיות. ביניהן איום בהכחדת מינים, והרס בתי גידול בסביבה הימית, וערעור המערכת אקולוגית הימית. השפעות על המין האנושי כוללות אובדן פרנסה של דייגים ותעשיות דייג, העלאת יוקר המחייה ופגיעה בבסיס המזון של מיליוני אנשים שדגים מהווים חלק מהותי מתזונתם.

דוגמאות לדייג יתר

בעיות סביבתיות

קיימות דוגמאות מתועדות לדייג יתר באזורים כמו הים הצפוני של אירופה, ה-Grand Banks של אמריקה הצפונית וים סין המזרחי באסיה. במקומות אלה דייג יתר לא רק שהוביל לתוצאות הרסניות עבור אוכלוסיות הדגים, אלא גם לקהילות הדייג המקומיות שהתבססו על דיג לפרנסתן. כמו פעילויות אחרות של לקיחת משאבים מתכלים מהטבע כמו כריתת יערות וצייד, שדות דיג רגישים לאינטראקציות הכלכליות בין בעלות או הכרזת בעלות על האזור לבין קיימות, המוכרות כטרגדיה של נחלת הכלל.

צייד לווייתנים

המקרה המפורסם ביותר של דייג יתר התרחש באוכלוסיית הלווייתנאים (אם כי ניתן להגדיר זאת כצייד ייתר). מספר מיני לווייתנים נכחדו, ודבר זה הוביל גם לקריסת ענף צייד הלווייתנים. עם זאת הצייד נמשך ומינים רבים היו על סף הכחדה ערב מלחמת העולם השנייה, עקב טכנולוגיות חדשות שכללו צלצל מכאני וספינות מתכת. המלחמה הובילה לעצירה בצייד לווייתנים ולאחר המלחמה נחתמה אמנה בינלאומית שאוסרת על צייד לווייתנים. כתוצאה מכך אוכלוסיות רבות של מיני לווייתנים חזרו לגדול וחלקם עברו שיקום. עם זאת האיום על לווייתנים לא הסתיים לגמרי, איומים על שרשרת המזון שלהם, צייד מצד ספינות מיפן בתואנה שהדבר נועד לשם מחקר, וזיהום ימי מאיימים עדיין על סוגי לווייתנים רבים.

דגי אנשובי

שדות הדייג של דגי אנשובי בפרו התמוטטו בשנות ה-1970 לאחר שדייג יתר ועונת אל ניניו דלדלו את אוכלוסיית האנשובי שחיו בים. דגי אנשובי היו משאב טבעי מרכזי בפרו; לדוגמה בשנת 1971 דגו בפרו 10.2 מיליון מטרים מעוקבים של דגי אנשובי. עם זאת ב-5 השנים הבאות כל צי הדיג של פרו תפסו רק 4 מיליוני טונות. דבר זה היווה מכה קשה לכלכלת פרו.

דגי הקוד

דגי הקוד אטלנטים סבלו מדייג יתר בשנות ה-70 וה-80 בעיקר באזור Newfoundland. כתוצאה מכך אוכלוסיית דגי הקוד האטלנטים התמוטטה בשנת 1992. האוכלוסייה ירדה בכ-95% מרמות השיא שלה. קנדה הכריזה בשנת 1992 על איסוד עד להודעה חדשה כל דיג של דגי קוד. למרות שבמשך עשור ויותר נפסק הדיג המסחרי של המין, האוכלוסייה לא התאוששה וכיום המין נמצא בסכנת הכחדה. יש צורך בגודל מינימלי של אוכלוסייה כדי שזו תוכל להעמיד מספר מספק של צאצאים בריאים ולהתמודד עם אתגרים של מחלות וטורפים. ולכן ייתכן שאוכלוסיית הקוד ירדה מתחת לרמה הקריטית, ובהדרגה תיכחד גם ללא דיג נוסף.

הכלכלן האקולוגי הרמן דיילי מזכיר מספר מאמרים שחקרו את הנושא. המסקנה היא, שעקב דייג יתר, האוכלוסייה הידלדלה עד מאוד, וכיום בגלל נדירות הדגים, הדייג יותר יקר. הדבר גם גרם לירידה בגודל של הדגים ובגילם-נקבות צעירות מטילות פחות ביצים וביצים קטנות יותר, דבר המסכן את יכולת ההתאוששות של האוכלוסייה.

דגי סול

דגי סול בים האירי, בתעלה האנגלית המערבית ובמקומות נוספים עברו דייג ייתר עד לנקודת התמוטטות, זאת לפי תוכנית ממשלת בריטניה לשמירה על מגוון ביולוגי. הממשלה הבריטית יצרה אלמנטים בתוכנית זו כדי לנסות לשקם שדות דיג אלה, אבל גידול אוכלוסיית העולם והעליה בביקוש לדגים הגיעו לנקודה שבה הדרישה למזון מאיימת על היציבות של שדות דייג אלה, ואף על קיומו של המין כולו.

דגי מים עמוקים

דגי מים עמוקים רבים נמצאים בסיכון. הדוגמאות כוללות את Orange roughy, Patagonian toothfish, ואת Sablefish. הים הרחק ממדפי היבשת הוא חשוך כמעט לחלוטין, קרוב לנקודת הקפיאה ויש בו מעט מזון. דגי מים עמוקים גדלים לאט בגלל המחסור במזון ויש להם מטבוליזם איטי וקצב רבייה נמוך. רבים מהם לא מגיעים לבגרות מינית לפני גיל 30 או 40 שנה. דגי Orange roughy שנידוגו ונמכרים בשוק הם בדרך כלל בני 50 שנה ויותר. רוב דגי המים העמוקים נמצאים במים בינלאומיים, מקום שבו אין שום הגנה מפני דייג יתר על ידי החוק או מכסות דייג. רוב הדגים הללו נתפסים על ידי אוניות מכמורת למים עמוקים ליד פיות של ימים, במקומות שבהם הם מתכנסים כדי למצוא מזון. הקפאה מיידית בסיפון האוניה מאפשרת לאוניות המכמורת לעבוד במשך כמה ימים ברציפות, וציוד מודרני מאפשר להן לאתר את הדגים בקלות.

דגי אגמים

דגי המין Blue walleye נכחדו באגמים הגדולים של ארצות הברית בשנות ה-80 שלה המאה ה-20. עד למחצית המאה ה-20 זה היה דג שדגו אותו למטרות מסחריות. חצי מיליון טונות נידוגה בתקופה שבין 1880 לבין סוף שנות ה-50 של המאה ה-20. בתקופה זו האוכלוסייה התמוטטה, כנראה עקב שילוב של דייג יתר, איטרופיקציה (זיהום על ידי עודפי חנקן ממקור אנושי) והכניסה של מין פולש מסוג Rainbow smelt.

סיבות לדייג ייתר

כיום בעולם נפוצה התמחות כלכלית, ופירוש הדבר שרוב האנשים לא משיגים לעצמם מזון אלה קונים אותו. מה שאומר שאת מלאכת תפישת המזון-כולל דגים-מטילים על אנשים שהם מקצועיים בתחום. כדי לתפוס את הכמות המירבית של דגים בזמן המועט ביותר, ועם הכי פחות הוצאות כמו שנהוג בחברה הקפיטליסטית, מעדיפות חברות הדיג לעשות זאת במספר יחסית קטן של נקודות. אם לפני 300 שנה לרוב כל כפר תפש לעצמו את הדגים במים ליד, היום מספר יחסית קטן של נקודות מאכילות בדגים את האנושות. כלומר, יש ריכוזיות גדולה בתחום זה מבחינה גאוגרפיות. במקביל התקיים גם תהליך של הגדלת הספינות ושכלול שלהן כדי לאפשר לתפוס מספר גדול של דגים בכמה שפחות זמן. חברות בנו ספינות ענקיות היכולות לדוג אלפי טונות של דגים, יותר ממה שיכולות לדוג מדינות מסוימות. יש היום ספינה שיכולה לשאת כ-7,000 טון דגים.

מבחינה גאוגרפית עד 1750 יותר מ-99% מהאוקיינוסים היו מעין "שמורת" טבע כי עד אז הדייגים לא התרחקו ליותר ממספר קילומטרים מהחוף ולא יכלו לדוג בעומק של יותר מכמה עשרות מטרים. התפתחות הטכנולוגי אפשרה לדייגים לשכלל את הספינות, לדוג במקומות עמוקים יותר, רחוקים יותר מהחוף, לתפוס יותר דגים בבת אחת ולמצוא להקות גדולות של דגים. הטכנולוגיות כוללות ספינות מנוע, ספינות עם גוף מברזל, יכולות ניווט מתקדמות, רדיו, ספינות מכמורת וסונאר כדי לאתר את הדגים. במאה ה-20 בנו חברות הדיג ספינות ענק שיכולות לשהות הרבה זמן בים, לדוג בכל עומק ולכן דגות כמעט בכל מקום וכמעט בכל נפח האוקיינוס. יש שימוש בציוד יותר ויותר חדיש לשם תפיסת דגים רבים יותר בצורה יעילה יותר. דייג מכמורת על ידי ספינות מסחריות היא הטכנולוגיה המרכזית המאפשרת ללכוד בבת אחת אלפי דגים. טכנולוגיות אחרות הם גילוי דגים באמצעות מכ"מ וסונאר, קירור של הדגים שנידוגו ועיבוד שלהם על הספינה.

דיג בשיטה המתוארת ב-2 הפסקאות האלה גורם לעתים קרובות להכחדת הדגים באזורים אלה כי תופסים יותר מדי דגים מכדי שהם יוכלו להתרבות שוב ולהשלים את החסר[1].

עוד גורם שהחריף את דיג היתר הוא שכלול של תעשיית המזון מהחי- שימוש בגדים קטנים ובחלקי דגים לצרכים שונים בהתאם להתמחות כלכלית. לדוגמה חברות המגדלות פרות מצאו שימוש לדגים קטנים - טוחנים את הדגים לאבקה ומאכילים בה את הפרות. בשנת 2008, שליש מתוך הדגים שנתפסו בים שימשו להזנת בעלי חיים. [1][2] תבנית:צריך לקרוא עוד על זה

במונחים כלכליים, מנקודת המבט של הדייגים הההון התעשייתי אפשר גידול של התפוקה מהים.

בד בבד, נוצרה בעיה בהון הטבעי - שכן מעל רמה מסויימת, שתלויה בגודל האוכלוסייה ובכמות ההפרעות שבהן היא נתונה, דייג של יותר ויותר דגים מנע מאוכלוסיית הדגים להשתקם. עקב המחסור של דגים, הנטייה של דייגים לדוג דגים קטנים יותר (צעירים יותר) ובכך להקטין את הסיכוי של האוכלוסייה להשתקם.

שני הדברים האלה מוחמרים עקב היות שדות הדיגמוצר משותף שקשה להחיל עליו זכויות קניין.

השלכות של דייג יתר

דייג יתר יכול להוביל להכחדת מינים, לפגיעה במערכות אקולוגיות ולפגיעה בענף הדייג ולהספקת המזון למין האנושי. היכולת של אוכלוסיית דגים להשתקם לאחר דיג יתר, תלויה בשאלה אם התנאים במערכת האקולוגית מתאימים להחלמתה. שינויים גדולים בהרכבי המינים במערכת יכולים לגרום לשינויים במערכת. לדוגמה אם יש דייג יתר של דג הטרוטה (פורל), אוכלוסיית הקרפיון עלולה לגדול בצורה שלא תאפשר לאוכלוסיית הטרוטה לבסס בחזרה אוכלוסייה רבייה גדולה מספיק.

דייג יתר פוגע לא רק באוכלוסיית הדגים אלא גם במינים אחרים שמתפרנסים מהם במעלה שרשרת המזון כמו לוטרות, דולפינים, כרישים ולווייתנים. הדבר עלול לגרום להפרעות גם במורד שרשרת המזון, כאשר מינים שהדגים טורפים יגיעו לקריסה בעקבות ריבוי יתר ופיצוץ אוכלוסין.

כמו כן לדבר יש השלכות כלכליות על פרנסתם של דייגים. רוב דייג היתר נעשה על ידי חברות גדולות שהן בעלות ציוד משוכלל יותר המאפשר להם לדוג במים עמוקים ולתפוס כמויות גדולות של דגים. במקרים של דיג יתר במקווי מים מתוקים, דיג יתר עלול להוביל לזיהום המים עקב התרבות אצות במים.

בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20 עבר ענף הדיג העולמי משבר קשה. בעקבות זאת נקבעו מכסות והסדרים אחרים כדי לנסות לצמצם את הבעיה.

בספר התמוטטות מציין הביולוג ג'ארד דיימונד 12 קטגוריות של בעיות סביבה שיכולות לגרום להתמוטטות החברות המודרניות, כאשר חלקן כבר תרמו בצורה משמעותית להתמוטטות של תרבויות עבר. דייג יתר יחד עם צייד יתר היא אחת מ-12 קטגוריות אלה.

לפי דיימונד, ממבט ראשון נראה כי גידול חקלאות ימית ביבשה - בריכות דגים, מהווה פתרון לבעיית דייג היתר שכן במקום לדוג את הדגים, מגדלים אותם. אלא שלפי דיימונד בריכות דגים דורשות לרוב דייג אינטנסיבי עוד יותר של דגים קטנים כדי להאכיל את הדגים הגדולים.

כדי לגדל דגי טונה בשבי צריך לתפוס 7 דגים באוקינוס על כל דג טונה[2].

דייג יתר בכלכלה אקולוגית

כמעט כל שטח האוקיינוסים נמצא בשטחי מים בינלאומיים. למרות שיש הסכמים בינלאומיים לגבי שיטות דייג, זני הדגים שמותר לדוג, כמות, גודל וכו', החתימה על ההסכמים היא וולונטרית, והאכיפה קשה ויקרה מאוד. לפיכך שטחי הדיג נחשבים נחלת הכלל. הדגה באוקיינוסים היא דוגמה למשאב שהגישה אליו חופשית, אך קשה להכיל עליו זכויות קניין. לפיכך דייג של דגה זו על פי עקרונות השוק החופשי מוביל למצב המכונה הטרגדיה של נחלת הכלל.

מצידו של הדייג הבודד (או חברת דייג), הימנעות מדייג בהווה בכדי להגדיל את היבול בעתיד, היא סוג של השקעה בשדה הדייג. אך במוצר לא בלבדי, אין לאף אחד אינטרס להשקיע כזו, כי לאו דווקא מי שמשקיע הוא זה שייהנה מפירות ההשקעה. אם דייג א' ידוג פחות בתקווה שבעתיד המדגה יגדל, אז דייג ב' יכול לדוג את הדגים שדייג א' לא דג. אם המדגה יגדל בעתיד, כל הדייגים ייהנו מכך למרות שרק א' שילם את מחיר השקעה.

כלכלנים נאו-קלאסיים טוענים שאם דג ממין אחד מתמעט או נכחד, אפשר להחליף את סוגי הדגים. אם זן דגים אחד נגמר יעברו לאחר. זה באמת מה שקורה- כל הזמן עוברים לצוד דגים מזנים נמוכים יותר במורד מארג המזון, ועדיין כמות הדייג מצטמצמת. הטיעון הנאו-קלאסי גם מתעלם מהתפקידים השונים שממלאים דגים שונים בייצוב של מערכת אקולוגית, לדוגמה דג טורף שונה מדג צמחוני.

בתוך המים הטריטוריאליים, מדינה יכולה לאכוף את חוקי הדיג, אך הדגים נודדים. אפילו בין קנדה לארצות הברית יש מתיחות בשאלה למי שייכים דגי הסלמון.

מקרים של דייג יתר בישראל

נכון לשנת 2012, שני שליש מהדגים הנמכרים בישראל הם מיובאים. מתוך השליש המקומי, רק 14 אחוזים מקורם בדיג ימי, ו-86 האחוזים האחרים בחקלאות ימית מקומית. [3]

שדות דייג בים התיכון נפגעו בגלל פעילות אינטנסיבית של ספינות דיג גדולות בים. גם בים הכנרת נפגעה אוכלוסיית הדגים וכתוצאה מכך נפגעה גם פרנסת הדייגים באזור. בניסיון לצמצם את הבעיה הכריזה הממשלה על איסור דיג בכנרת למשך שנתיים החל מאפריל 2010[4][5], עם זאת איסור הדייג נדחה שוב ושוב. [6]

יש ירידה מתמשכת בכמות הדגים הנידוגים, בגודל הממוצע שלהם ובמגוון מיני הדגים. על פי נתונים שאסף אגף הדיג במשרד החקלאות, בעשור האחרון חלה ירידה של 40% בכמות הדגים המקומית. לפי דו"ח של מבקר המדינה ענף הדיג בישראל משנת 2010 קיימת ירידה של 80%. שני הדגים שמצבם חמור ביותר הם דקר המכמורת והבקלה, עם ירידה של 75% בכמות הדגים מתחילת שנות התשעים. [7]

לפי מחקר של פרופ' אהוד שפניר ודור אדליסט מהמכון ללימודי ים באוניברסיטת חיפה, בשני העשורים האחרונים חלה ירידה משמעותית בגודלם של עשרה מיני דגים מתוך 20 המינים הנפוצים ביותר בחופי הים התיכון: המשקל הממוצע של הדגים שנתפסו בחופי ישראל במשך המחקר היה 12 גרם, לעומת 60 גרם בטורקיה. [8]

הסיבות לירידה בכמות ובגודל הדגים הן דייג יתר ומחסור ברגולציה וניהול של הענף שסובל מהטרגדיה של נחלת הכלל. אין גורם שאוכף מכסות-דיג או מפקח על הדייגים ואלו מקטינים עוד ועוד את החורים ברשתות כך שגם דגים צעירים נתפסים והאוכלוסייה מתקשה להשתקם. בנוסף, בניגוד למדינות אחרות, יש דיג רחב של דגים ברשתות מכמורת שפוגעים בסביבה הימית, וגם אין עצירה של הדייג למשך תקופה בכל שנה כדי לאפשר לדגים להתרבות. משרד החקלאות טוען שהוא לא יכול לפקח על עבריינות דיג. מבקר המדינה, כמו גם הדייגים והסוחרים, תולה את הירידה בדגה בניהול לקוי של ענף הדיג במשרד החקלאות. בדו"ח המבקר נכתב כי אגף הדיג אינו מגביל את הדיג, אינו מסדיר את קוטר העינית ברשתות ואינו אוכף את ההגבלות שכן קיימות. ארגון הסביבה צלול טוען שהתחום לא מנוהל בראייה סביבתית ושבפער בין המשרד להגנת הסביבה לבין משרד החקלאות נופלים הדייגים. [9]

מאבק בדיג יתר ושיקום המערכות האקולוגיות באוקיינוסים

אחת השיטות היא להקים שמורות טבע ימיות[3]. אפשר להגביל את גודל ספינות הדיג כדי להפחית את ריכוזיות הדיג[4].

בתחילת 2018 נעשתה רפורמה במשק הדיג בישראל אשר עשויה להפחית משמעותית את הפגיעה מדיג יתר במים של ישראל. בין ההישגים במרכזיים של הרפורמה:

  • המדינה הכירה בסמכות פקיד הדיג ובמהלך 2016 הוא הטיל 3 מגבלות משמעותיות על הדיג במסגרת הרישיונות.
  • הגבלת הדיג ב-60-90 יום בעונת הרבייה של הדגים.
  • השבתת המכמורת בעונת הגיוס ל-90 יום.
  • הגבלת ציד המכמורת במים רדודים מ-40 מטר בין דור לבת ים, ורדודים מ-30 מטר מדרום לבת ים.
  • 2 מיליון דונם הוכרזו כאסורים לציד מכמורת.
  • איסור דיג הקפה במרחק פחות מ-500 מטר מהחוף.
  • הגדלת העין (התאים מהם מורכבת הרשת) ברשת הדייגים מ-14 ל-30 מילימטר, מה שאומר שדגים קטנים מכדי לשמש למאכל יוכלו לעבור.
  • הגבלת הדיג הספורטיבי ל-2 דגים גדולים ו-5 קילוגרם דגים ליום.
  • איסור שימוש בציוד מכמורת לדיג בסלעים.
  • איסור על דיג בצלילה עם מכלים של אוויר מאולץ.
  • הגדלת הגודל המינימלי שממנו מותר לתפוש דגים. כלומר דגים קטנים מאוד שלא טובים למאכל שקודם מותר היה לתפוש עכשיו אסור.
  • איסור לדוג את הדג כפן הגושמני, שהועבר לרשימת הדגים המוגנים.
  • העברת האכיפה ממשרד החקלאות לרשות הטבע והגנים הגדלת מספר הפקחים מ-3 ל-10, שימוש נרחב יותר באפליקציית Seawatch.
  • הקצבת 20 מיליון שקלים ממשרד האוצר, המשרד להגנת הסביבה, רשות הטבע והגנים לפיצוי הדייגים על ההפסדים.

רפורמה זו היא דוגמה טיפוסית למדיניות בכיוון הנכון, אשר מתעדפת את הישרדות האורגניזמים הימיים והאנשים (האנושות תלויה בדגים האלה) על השאיפה העיוורת לצבירת כסף. אחרת תוך מספר קטן של שנים היינו נשארים ללא דגים ודיג בכלל (ראו פסקה אחת למעלה). הארגון דגים האחריות קרא לו "מהפכה בים התיכון". הם אולי הגזימו קצת, אבל זהו בהחלט הישג חשוב וצעד בכיוון הנכון[5][6].

ראו גם

קישורים חיצוניים

על דייג יתר בים התיכון

הערות שוליים

  1. ^ גרינפיס Overfishing
  2. ^ משה ליכטמן מה גרם לנתניהו להקציב עשרות מיליוני שקלים למען ביות דגי טונה באילת 13 באוגוסט 2019, גלובס
  3. ^ גרינפיס SUPPORT OCEAN SANCTUARIES
  4. ^ גרינפיס What's Fair Fishing?
  5. ^ החברה להגנת הטבע דגים באחריות - הרפורמה להצלת הים התיכון
  6. ^ דגים באחריות הישגי הרפורמה
מוצר ציבורי
מוצרים ציבוריים: הון חברתי - אמון - כסף - רפואה מונעת - מידע - הון טבעי - שרותי המערכת האקולוגית - דייג יתר - מגוון ביולוגי
מושגים: מוצר ציבורי - מוצר פרטי - מוצר משותף - מוצר מועדון - מוצר בלבדי - מוצר יריבי - נחלת הכלל - הטרגדיה של נחלת הכלל
אנשים וספרים: לטובת הכלל - חברת השפע - הלוגיקה של פעולה קבוצתית - אלינור אוסטרום - דייוויד בוליר
קיימות

תחומי מחקר ויישום: אקולוגיה - תרבות מקיימת - כלכלה בת קיימא - כלכלה אקולוגית - חקלאות בת קיימא - פרמקלצ'ר - אנרגיה מתחדשת - עיצוב מקיים - כימיה ירוקה - אקולוגיה תעשייתית - אקולוגיה עירונית - תחבורה בת קיימא - עירוניות מתחדשת - בנייה ירוקה - תעשייה בת קיימא - ייצוב אוכלוסין

The Earth seen from Apollo 17.jpg

מושגים: השפעות סביבתיות - אקסרגיה - I=PAT - מחזור ביוגאוכימי - התפוצצות אוכלוסין - גבולות מקיימים לתפוקת חומר ואנרגיה - משאבים מתכלים - טביעת רגל אקולוגית - מערכת אקולוגית - שיא תפוקת הנפט - עקרון הזהירות המונעת - הכחדה המונית - זיהום - התחממות עולמית - בליית קרקע - דייג יתר - עמידות - סביבתנות - כלכלת מצב יציב

ספרים וסרטים: גבולות לצמיחה - התמוטטות - אנרגיה בת קיימא - ללא האוויר החם - מעריסה לעריסה - קורס בהתרסקות - סיפורם של הדברים - האיש שנטע עצים

אוחזר מתוך "https://ecowiki.org.il/index.php?title=דייג_יתר&oldid=122543"