תאוריית ההרעלה האיטית

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

Nuvola apps edu languages.png זהו מאמר דעה מאת האזרח דרור. מאמר דעה אינו אובייקטיבי.


תאוריית ההרעלה האיטית היא תאוריה לפיה הניסיונות של המין האנושי להתמודד עם בעיות סביבה מסתכמות עד כה בהאטת הפגיעה בסביבה מצד אחד ובהעמקה והרחבה של ההרעלה מצד שני.

התאוריה טוענת שכל עוד לא מתקיימים בפועל המלצות בדומה לאלו של "הצעד הטבעי", כל מה שהמין האנושי עושה במאמצים שלו להיות יותר סביבתי הוא תזוזה מפאזות של זיהום מהיר, גלוי ומקומי לפאזות של זיהום איטי, סמוי אך יסודי יותר. בסופו של דבר, דווקא הזיהום האיטי יכול להיות קשה יותר לטיפול בגלל שמוקדי פיזור הזיהום יהיו מפוזרים בכל העולם ובגלל שרמות פיזור הזיהום עלולות להיות כלל עולמיות ולעבור מהרמה הכימית לרמה הביולוגית.

סידור החומר באמצעות אנרגיה

מבנה מפזר אנרגיה הוא מבנה בעל סדר מרחבי ברור, שדורש פיזור של אנרגיה או כילוי של אקסרגיה כדי להמשיך ולשמור על הסדר הזה. יש 3 גורמים בכדור הארץ שמבצעים סידור של חומרים באמצעות מבנים מפזרים באמצעות רתימת אנרגיה.

הגורם הראשון והוותיק ביותר שמייצר מבנים מפזרים ושומר על סדר מסויים הוא לקיום סדר כזה הם הכוחות הגאופיזיים. כוחות אלה הם לרוב מחזוריים וההיגיון המסדר שלהם הוא על פי חוקים גאופיזיים. כך לדוגמה חימום של איזור מסויים, יותר מאחר יגרום ליצירת תנועה של אוויר בין שני האיזורים. התוצאה של מנגנון זה הוא יצירה של הרים, גאיות, רעידות אדמה, סופות, זרם הגולף ועוד. לא רק שזה הכוח העתיק ביותר בכדור הארץ, גם כמות האנרגיה שהוא רותם היא הגדולה מבין 3 הגורמים - היא מסתמכת הן על אנרגיה מהשמש והן על אנרגיות כבידה, חום ואנרגיה מגנטית מכדור הארץ עצמו.

הגורם השני ברתימת אנרגיה כדי ליצור מבנים הוא גם עתיק למדי. גורם זה הוא המערכת האקולוגית שבה צמחים ויצורים אחרים רותמים את אנרגיית אור השמש לאנרגיה כימית ומהווים ייצור ראשוני, צמחים וחיידקים יכולים להשתמש באנרגיה זו כדי ליצור מבנים מפזרים. יצורים חיים אוכלים את הצמחים או בעלי חיים שניזונים מהצמחים ומייצרים מבנים מפזרים נוספים. המערכות האקולוגיות רותמות אנרגיה ליצירת מבנים מסודרים יותר של תרכובות - בדמות - להקטין את האנטרופיה המקומית (ברמת כדור הארץ).

הכוח השלישי שיכול לבנות מבנים מפזרים תוך שימוש באנרגיה הוא האדם. נכון לעכשיו, מה שהאדם עושה הוא בעיקר "אי סדר" - לפחות מנקודת המבט הסביבתית: הוא מקטין את היכולת של המערכת העוטפת אותו להתמודד עם אי סדר.

האדם עושה את זה בשתי צורות עיקריות- מצד אחד רתימה גדלה והולכת של אחוז הייצור הראשוני לצרכיו ומצד שני שימוש באנרגיה כדי לעצב מוצרי תעשייה ולשנות את המבנים הפיזיים על כדור הארץ. שתי הצורות מהוות בעיה מנקודת המבט של המערכות הביולוגיות שההגיון המסדר שלהם הוא אבולוציוני - יש פחות אנרגיה ראשונית שזמינות באופן ישיר לצורות אבולוציוניות-טבעיות. ויש יותר השפעה מצד מערכות אנרגטיות חוץ אבולוציוניות (מלאכותיות, או מעשה ידי אדם). הצורה השלישית היא הבעייתית מכולן והיא הנדסה גנטית.

הרעלה איטית

האדם מכניס לתוך המערכת הכלכלית-אקולוגית שורה ארוכה של רעלים. יש כיום אלפי תרכובות שמוכנסות למערכת שאיננו יודעים את הרכבם לאחר שהייה במערכת, את התרכובות המשניות שהם יוצרים, את השפעותיהם על העולם החי. חלק מהחומרים הללו נספגים בקרקע, חלק אחר נספג ברקמות חיות ונשאר בתוך המערכת החיה. למערכת אין כלים להתמודד עם סילוקם של חומרים אלה. אשר חלקם עלול להישאר אלפי שנים.

לנוכח המודעות הסביבתית הגוברת מתקיים תהליך מסוכן. לאחר שזיהום כלשהו הופך גלוי וידוע, ונזקיו מוכחים, קמה צעקה ציבורית. מטפלים בזיהום ודבר זה נראה לכל חיובי.

השפעת המשנה של דבר זה היא שהזיהום שיצר קודם הפרעה שהייתה אקוטית, גלויה, (בדרך כלל מקומית) וקטלנית (לדוגמה אסון בופאל, רמת חובב וכו') "נעלם". במקומו יש בדרך כלל נטייה לזיהום פחות גלוי, פחות רעיל (בטווח הקצר), בדילול יותר גבוה ובעל השפעה בריאותית או חברתית חמקמקה יותר. כלומר הבעיה הופכת לנסתרת יותר, ביזורית יותר, ואיטית יותר. היא אינה מפריעה לאיש, לא מריחים אותה, קשה יותר להצביע על רעילות או על השפעות. הזיהום הופך ממקומי לגלובלי, המגמה הכללית משתנה באיטיות והזיהום הופך להיות חובק כול ויסודי.

כלומר עוברים מ:

  • זיהום גלוי מקומי ומקומם, שאפשר לרתום מולו כוח פוליטי ולבצע צעדים מקומיים וברורים.

ל:

  • זיהום איטי רב אתרי נסתר ובלתי נחשב מבחינה פוליטית, קשה לפעול מולו ללא שיתוף פעולה בינלאומי, וקשה בכלל לאתר אותו, להצביע על נזקים שהוא גורם או לנטר אותו ולפקח על הצעדים שאמורים להתבצע מולו. התוצאה של זיהום זה היא זיהום רחב מאוד (רמה פלנטרית) ברמות נמוכות ההולכות ומצטברות, או לחלופין זיהום גנטי.

אפשר לתאר את זה גם כלולאת משוב:

זיהום גלוי-> הרעלה גלויה -> דעת קהל מתעוררת ונוצר לחץ פוליטי תרבותי וכלכלי-> ניסיון לטיפול בזיהום בצורה מקומית-> הזיהום מטופל באופן חלקי (כך זול יותר בדרך כלל), ומעבר לטכנולוגיות בעלות אופי אחר של זיהום -> פחות זיהום וזיהום מסוגים אחרים-> הרעלה איטית יותר וגלויה פחות -> דעת קהל רגועה -> הצטברות של הזיהום עד לרמה מספקת שגורמת נזק למספיק אנשים -> כל הסיפור מחדש.

בכל סיבוב של לולאה כזו יש מעבר מזיהום יותר נקודתי ורעיל ומהיר, לתהליך איטי יותר, סמוי סמוי יותר ובעל פיזור ו"עומק" גדולים יותר כך שהמחיר האנרגטי והכלכלי של נטרול הזיהום הולך וגדל, אם הדבר אפשרי בכלל.

פאזות זיהום

אפשר להצביע על 3-4 מעברי פאזה של זיהום:

  • הרעלת פועלים במפעל (פועלים בזמן המהפכה התעשייתית באירופה, פועלים במפעלים מזהמים כיום)
  • הרעלת שכנים של אזור תעשייתי (תעלת התמזה בלונדון, אסון בופאל)
  • רעלים באזור או במדינה (זיהום מים בישראל, או זיהום אוויר בלוס אנג'לס)
  • זיהום איטי ומתמשך ברמה העולמית.

כדוגמה לזיהום איטי עולמי אפשר להצביע על החומרים המלאכותיים שנתגלו בחלב אם, בבדיקות דם בהולנד, ובגשם. שאריות כספית בדגי טונה גרמו לכך שמנהל התרופות בארצות הברית הוציא אזהרה לגבי אכילה יומיומית של דגים אלה. זיהומים נוספים הם מזהמים אורגניים עמידים, PCB ואחרים.

אבל מדובר כנראה רק בהתחלה. בסופו של דבר נגיע למצב בו הזיהום הוא חובק כל, וחלקים גדולים מהסביבה (והמין האנושי) יימצאו במצב חולי ותת תפקוד שלא יהיה אפשר לשקם אותו.

תוצאה אחת של זיהום מעמיק היא שקשה יותר להצביע על הקשר בין מקור הזיהום (מפעל, נוהל המקובל בתעשייה) לבין מאגרי הזיהום (מאגר מי תהום, אוכלוסיית דגים מסויימת, סוגי מאכלים) ובין מאגרי הזיהום לבין חשיפה לרעלים (בנשימה, באכילה בשתיית מים וכו) ובין חשיפה לבין ההשפעות שלה.

מדובר באינטראקציה בין חומרים שונים ובין מערכות שונות. לדוגמה חומר אחד אשר בנוכחות חומר אחר מייצר תרכובת רעילה, או שבו חומר רעיל מצליח להיכנס לתוך הספרה הביולוגית. דוגמה אחרת היא חומר אחד שמשנה את התנהגות המערכת הביולוגית כך שהיא פגיעה יותר לנוכחות של חומר אחר. ביקורת כזו לדוגמה עומדת בליבו של מחקר סין.

תוצאה אחרת של זיהום מעמיק היא שקשה יותר לנקות את הזיהום מרגע שזה השתחרר לסביבה - הוא מסתתר בתוך הקרקע, האוויר והמים בצורה טובה יותר (או בולטת פחות), מפעפע בצורה רחבה יותר ונכנס גם לתוך "נשאים ביולוגים" שמזיזים אותו ממקום למקום.

שנים רבות עשוית לעבור בין יצירה הראשונית של הזיהום לבין החשיפה לזיהום בבני אדם, ובין חשיפה לזיהום לבין ההשפעה הסופית שלה. עוד שנים רבות חולפות בין זיהוי הקשר בין ההשפעות השליליות הבריאותיות או החברתיות (הפרעות התנהגות לדוגמה), לבין מקור הרעל ומקור הזיהום. משום כך פתרונות כמו הפנמת עלויות בשוק, או אפילו חקיקה ספציפית נגד חשיפה לרעלים היא בעייתית.

דוגמה לדבר דומה היא התחממות עולמית - אם היא נגרמת עקב בני אדם, מדובר בדבר שלקח כ-40 שנה לכל הפחות להסכים לגבי הקשר בין המקור לבין ההשפעות שלו, ועוד לא ברור כמה זמן יקח לתיקון הבעיה.

פאזת זיהום גנטי

עוד שלב בהעמקת הזיהום הוא מעבר מזיהום כימי לזיהום ביולוגי. האיום הברור ביותר מצד זה היא הנדסה גנטית. כדי להגדיל רווחים, ובמטרה מוצהרת כדי לפתור בעיות של זיהום עקב חומרי הדברה כימיים, ודשן כימי, יש מעבר לצמחים, בעלי חיים ושיטות טיפול המערבות הנדסה גנטית.

ההשפעות הופכות בלתי ידועות יותר בגלל שמידע גנטי עלול "לזלוג" לאורגניזמים אחרים על ידי העברה גנטית אופקית לדוגמה. קשה מאוד לבצע בדיקות לגבי מה ההשפעות האפשריות. ומה ההשפעה של דבר זה על הביוספרה והחברה האנושית. עם זאת ברור שבעד שניקוי של רעלים כימיים יכול להיות קשה, משימה של ניקוי זיהום גנטי היא בלתי אפשרית כמעט. שכן זיהום זה משכפל את עצמו ומסרב להיעלם.

תאוריית ההפרעה המצטברת

זיהום הוא רק סוג אחד של השפעה סביבתית - השפעות (אנושיות) על הסביבה הטבעית. לדוגמה בירוא יערות עלול להיות בעיה קשה אם מנסים להשיג חקלאות בת קיימא גם אם אין זיהום בכלל (הדבר נידון בהרחבה בספר התמוטטות). לפיכך אפשר להרחיב את התאוריה להיבט רחב יותר של יחס האדם והטבע:

היבט טבעי כלשהו, או היחסים בין האדם לטבע בתחום מסויים מהווים מגבלה על גודל האוכלוסייה, על אושרה או על אינטרסים קצרי טווח של אליטה או של החברה כולה בחברה מסויימת. כדי להתגבר על בעיה זו מבוצעים שינויים של המוסדות החברתיים, או שקיימת טכנולוגיה שמאפשרת את שינוי הבעיה הטבעית. אולם, אם פתרון זה אינו הוליסטי ומקיים - אם אינו מתחשב בכלל ההיבטים הסביבתיים והחברתיים, הוא עלול לגרום לבעיה גדולה יותר מאשר הבעיה אותה הוא ניסה לתקן. הרחבה זו היא אם כן הרחבה לכלל סוגי הפגיעה בסביבה ולא רק להרעלה.

בספר התמוטטות מתאר ג'ראד דיימונד חברת האנסאזי שחיה בעבר באיזור שנמצא היום בדרום מערב ארצות הברית, בני האנזסי פיתחו פתרונות שונים ויצירתיים לאתגרים הטבעיים שעמדו בפני חברה זו - בין היתר התמודדות עם איזור שמשטר הגשמים בו הוא מועט והפכפך. דיימונד מראה כי האינדיאנים העתיקים בחרו במגוון של אסטרטגיות להתמודדות עם דבר זה. אולם רוב האסטרטגיות פתרו בעיה לטווח קצר ויצרו בעיה גדולה יותר לטווח ארוך. כאשר בעיה זו התפרצה, היא התרחשה בחברה שהיו בה יותר אנשים שהיה להם יחס זרם-מאגר נמוך יותר. רזרבות המזון שלהם ביחס לזרם צריכת המזון היו נמוכות יותר, והאפשרויות שלהם לנסות למצוא חלופות לדרכי החקלאות הקיימות או למציאת שטחים נוספים או משאבים אחרים היו נמוכות יותר. דבר זה הביאה לכלייה של החקלאות האנסאזית ואיתה גם את אובדן תרבות זו. רק אסטרטגיה אחת שרדה והיא חיים באיזורים שנמצאים מעל איזורים מועדים להצפות.

תופעה דומה קיימת בתחום אחר של דייג ייתר. דייג היתר של מינים מסויימים, הוביל התמוטטות ענפי דייג במינים אלה. אלו היו בדרך כלל המינים הקלים יותר לדייג או המבוקשים יותר מבחינת טעמם וערכם בשוק. עקב המחסור בדגים פנו הדייגים לדייג של מינים קטנים יותר במורד מארג המזון והרחיבו את הבעיה של דייג יתר. גם הפתרון של גידול דגים בבריכות, בעיקר של מיני דגים טורפים הרחיב את בעיית הדייג של מינים קטנים יותר.

הרחבה לפגיעה בחברה

ניתן אולי להרחיב את התאוריה גם לצורות של פגיעה במערכות חברתיות - על ידי יצירת נזקים חברתיים שההשפעה שלהם מרוחקת במקום ובזמן ממקור הפגיעה. לדוגמה בעיות של חינוך קלוקל, הגדלת ניעות העובדים בעולם ופירוד המרקם הקהילתי, תרבות הצריכה, שיווק לילדים וכדומה. אם כן, ניתן להגיד שזו הרחבה מפגיעה ארוכת טווח בהון טבעי לפגיעה ארוכת טווח בהון חברתי והון אנושי.

ראו גם