זה משנה הכל
זה משנה הכל הוא ספר עיון של נעמי קליין שיצא לאור בשנת 2015, ושמו המלא הוא זה משנה הכל: קפיטליזם נגד האקלים (באנגלית: This Changes Everything: Capitalism vs. the Climate). בספר זה לוקחת נעמי קליין את מלחמתה בקפיטליזם הנאו-ליברלי שלב נוסף קדימה, והפעם מתמקדת בהשפעתו על משבר האקלים ונושאים נוספים הקשורים לאיכות החיים והסביבה. הספר הוא תוצאה של עבודת מחקר של חמש שנים (2009-2014), ומביא לא מעט עובדות ותובנות חדשות וחשובות. קליין טוענת שהפתרון למשבר האקלים לא יגיע מהממשלות, מהאו"ם או מהמגזר העסקי, אלא שהסיכוי היחידי הוא שתנועות מחאה עממיות המוניות הן אלה שיעשו את השינוי. הנקודה העיקרית היא שמשבר האקלים, בגלל פוטנציאל החורבן הגלום בו, ובגלל הדחיפות לטיפול בו, מהווה הזדמנות לשינוי בקנה מידה גדול בשיטה הקפיטליסטית עצמה, לטובת מגוון גדול של נושאים מהם אנו סובלים היום. זהו בעצם מניפסט רב עצמה לאקטיביזם מודרני.
בחלקו הראשון של הספר - "תזמון גרוע", מביאה קליין את הרקע הכלכלי למשבר האקלים, והדינמיקות המשפיעות עליו. החלק השני - "חשיבה קסומה", עוסק בפתרונות קסם למשבר ומדוע הן לא עובדים. החלק השלישי - "מתחילים בכל זאת", סוקר את הפעולות שכן מצליחות, או שיש להן פוטנציאל אמיתי להשפיע. אורכו של הספר הוא כ-500 עמודים, כאשר השליש האחרון מוקדש לביבליוגרפיה ומראי מקום לעובדות הרבות המוזכרות בספר. נכון להיום (2016) לא פורסם תרגום רשמי לעברית. בסיכום שלהלן נעשה מאמץ להביא את עיקרי הדברים ואת רוחם, אך כמובן שיש נושאים בספר שלא מוזכרים כאן. הספר כתוב בלשון קולחת ומעניינת, ומומלץ ביותר לקריאה.
חלק ראשון – תזמון גרוע
1. הימין צודק: כוחו המהפכני של שינוי האקלים
הפרק מתחיל בוועידה של מכון הארטלנד (The Heartland Institute), מעוזם של מכחישי שינוי האקלים בארצות. ארגון זה, הממומן בכספי נפט, מנסה להראות ככנס מדעי, ונותן במה להסברים מדוע ההסכמה המדעית בעולם על כך ששינוי האקלים הוא תוצאה של פעילות אנושית, היא קונספירציה של השמאל שמטרתה להעלות מסים, להגביל את חירות הפרט, להרוס את הקפיטליזם, לקדם אג'נדה קומוניסטית, ובכלל להרוס את אורח החיים האמריקני שכולם כל כך אוהבים. ספקטרום הדעות נע בין "האקלים לא מתחמם בכלל", ל-"האקלים מתחמם קצת, אבל זה לא קשור לפעילות האנושית", ועד ל-"מה רע בהתחממות של כמה מעלות?", ו-"עליה בריכוז ה-CO2 דווקא מועילה לחקלאות". אחת המטרות של הארגון היא לספק למשתתפים מאגר של נימוקים והערות שיציפו את אתרי הדיון המקוונים, ואזורי הטוקבקים מתחת לכל מאמר הקשור לנושא האקלים. מטרה נוספת היא השפעה על רשתות השידור בארה"ב, שמשדרות פחות ופחות כתבות על נושא שינוי האקלים (מ-147 כתבות בשנת 2007, ל-14 בלבד בשנת 2011).
ייתכן וקוראים יתקשו להאמין, אבל עוד ב-2008 כ-71% מדעת הקהל בארצות הברית תמכה בקשר שבין שריפת דלקים מאובנים להתחממות האקלים, ולא הייתה מחלוקת בין-מפלגתית בנושא. עד 2011 תמיכת דעת הקהל בנושא צללה ל-44%, והמפלגה הרפובליקנית התייצבה במובהק נגדו. הנושא הפך מעניין מדעי שלא מעניין את רוב האוכלוסייה, לוויכוח חם ורגשי עבור אנשים שנלחמים על השקפת העולם שלהם. מעצבי המדיניות של ארגונים כמו מכון הארטלנד יודעים היטב שאם יניחו לשינוי האקלים להכתיב את סדר העדיפויות הבינלאומי, המסקנות הבלתי נמנעות יהיו התערבות ממשלתית מסיבית, איסורים והגבלות חריפים על פעילות היוצרת פליטות פחמן, אכיפת קנסות על הפרתם, סובסידיות נדיבות לחלופות ירוקות הממומנות ממסים חדשים, ועוד פעולות שלא יעלו על הדעת עבורם. מדע האקלים הוא פשוט הזדמנות פז עבור השמאל הכלכלי לקדם את השינויים שרצו ממילא. כמו כן, עבור שמרנים רבים, מדע האקלים מהווה פגיעה אנושה באמונה הבסיסית שזכותם של בני האדם היא להכניע את הארץ ואת תנובתה, ולבסס שליטה על הטבע. הסיבה למלחמת החורמה שמנהלים השמרנים במדע האקלים היא שהם מבינים את המשמעות העמוקה שלו טוב יותר מהארגונים הירוקים הגדולים שמנסים לקדם פעולה הדרגתית וחסרת כאבים, ללא צורך ביציאה למלחמה, אפילו לא בחברות הנפט.
המשבר הפיננסי של 2008 היה צריך להפוך את הכלכלה הנאו-ליברלית לעוד רעיון שאבד עליו הכלח לאחר שהוכח מה הנזק האדיר שהוא גורם. הסיבה שזאת עדיין השיטה השולטת בארה"ב היא הרווחים האדירים שהיא מביאה לתאגידים הגדולים, והשליטה שהיא מאפשרת להם במערכת הפוליטית. מעניינת במיוחד היא עמדתה של תעשיית הביטוח: מצד אחד היא אינה מכחישה את המדע - היא מעסיקה עשרות מדעני אקלים כדי להבין טוב יותר איך התחממות האקלים תשפיע על רווחיה, ומצד שני היא ממשיכה לתמוך במאבק נגד התערבות ממשלתית להגבלת פליטות פחמן. כלומר – הם מבינים את הנזקים האדירים שעומדים להיגרם בעולם, אך במקום לפעול להקטנתם, הם ממצבים את עצמם טוב יותר כדי להרוויח מהאסונות שיגיעו. לדוגמה, על ידי הצעת שירותי חירום ללקוחות הגדולים ביותר, כמו למשל צוותי כיבוי אש פרטיים להגנה על אחוזותיהם של העשירים בקליפורניה מפני השריפות המשתוללות שם בשנים האחרונות.
מחקר שערך דן כהן מאוניברסיטת ייל בדק את האפקטיביות של גישות שונות בשינוי דעותיהם של שמרנים בנוגע לשינוי האקלים. במסגרת המחקר נתנו לשמרנים לקרוא ידיעה חדשותית המציינת מספר עובדות על שינוי האקלים. כאשר הידיעה הייתה על אמצעי ענישה על זיהום אוויר, העובדות התקבלו בסקפטיות רבה, לעומת זאת כאשר הידיעה הייתה על שימוש באנרגיה גרעינית כחלופה לשריפת דלקים מאובנים, אותן עובדות בדיוק התקבלו בפתיחות רבה יותר. הסיבה היא שאנרגיה גרעינית היא תעשייה ריכוזית גדולה הנתפשת כניצחון האולטימטיבי של האדם על הטבע, ולכן משתלבת בתפישת העולם השמרנית הנאו-ליברלית, לעומת מיסים וקנסות על התעשייה שנחשבים אמצעים של שמאל כלכלי מובהק. המסקנה הייתה שכדאי "לארוז" את התובנות של שינוי האקלים בהקשר שלשמרנים קל יותר לעכל. אולם גישה זאת פשוט לא עובדת. מסחר בפליטות פחמן הוא דוגמה לשימוש בטכניקת שוק חופשי כדי לקדם צמצום פליטות פחמן – בדיוק הגישה הזאת, אולם פליטות הפחמן רק גוברות משנה לשנה, וההתנגדות לשיח על שינוי האקלים רק גובר. הבעיה השנייה בגישה הזאת היא שבמקום להתמודד ראש בראש עם תפישת העולם הנאו-ליברלית שגורמת למשבר האקלים ולמשבר הפיננסי בעולם, היא מעודדת אותה. הפתרון, אם כן, הוא לא להתמודד מול העילית הכלכלית של העולם, אלא ליצור תנועה עולמית גדולה וחזקה שלא תהיה מוכנה להתפשר על הערכים החשובים באמת.
2. כסף חם: איך פונדמנטליזם של השוק החופשי עוזר לחמם את כדור הארץ
בשנים האחרונות נחתמים עוד ועוד הסכמי סחר חופשי, כמו למשל NAFTA. הסכמים אלה משווקים כאמצעי לעידוד מסחר ותחרות כדי להציע לצרכן מגוון רחב של מוצרים במחירים זולים. אולם להסכמים אלה יש סעיפים שאוסרים על מדינות להגן ולעודד ייצור מקומי. התוצאה היא שמדינות המעודדות הקמת מפעלים ופרויקטים לייצור אנרגיה מתחדשת באמצעות סובסידיות למשל, מוצאים את עצמם שוב ושוב נתבעים על הפרת הסכמי הסחר החופשי. כך למשל, ב-2010 תבעה ארצות הברית את סין בגלל תכנית לסבסוד הקמת ייצור חשמל מרוח, סין הגישה ב-2012 תלונה על הפרת הסכמים במספר פרויקטים של אנרגיה מתחדשת באיטליה וביוון, ארה"ב התקיפה בבית הדין של ארגון הסחר העולמי את פרויקט האנרגיה הסולרית הלאומי בהודו, ועוד ועוד. כולם על רקע של העדפת תעשייה מקומית. יפן והאיחוד האירופי איימו לתבוע בבית הדין של ארגון הסחר העולמי מפעל מתקדם לייצור תאים סולריים באונטריו שבקנדה, מכיון שבמסגרת הפרויקט הממשלה הכתיבה שלפחות מחצית מהציוד במפעל צריך להיות מיוצר במפעלים מקומיים. כתוצאה מהאיום, החברה איטלקית שהקימה את המפעל צמצמה את ההשקעה בו, ועתידו לוט בערפל. מדינות שמעל בימת האו"ם מפנות אצבע מאשימה למדינות אחרות על כך שהן אינן משקיעות מספיק בצמצום פליטות פחמן, מאחורי הקלעים מחבלות זו במאמץ זה בתירוץ של הסכמי הסחר החופשי. הצלחות מקומיות של ארגונים ירוקים מול חברות הנפט הופכות גם הן להיות מטרות לתביעות משפטיות. כך למשל האיסור הגורף לקידוחי סדיקה הידראולית (פראקינג) במדינת קוויבק שבקנדה, נמצא תחת התקפה משפטית מאחת מחברות הנפט הטוענת שהאיסור פוגע בזכותה לקדוח באזור, תחת הסכם NAFTA.
הכלכלה הנאו-ליברלית המודרנית נשענת על שלושה עמודי מדיניות: הפרטה של הסקטור הציבורי, של הסקטור העסקי, והורדת מס הכנסה ומיסי חברות הגורמים לקיצוצים בהוצאה הציבורית. שלושתם אינם עולים בקנה אחד עם הפעולות הנדרשות לצמצום מסיבי של פליטות הפחמן הנדרשות כדי להגיע לרמות סבירות. יחד, הם יצרו חומה המסכלת כל ניסיון רציני להתמודדות עם משבר האקלים.
מערכת המסחר בפליטות פחמן בעולם נבנתה בצורה מיושנת, שלא לוקחת בחשבון את הסחר החופשי בעולם. למשל, הפחמן הנפלט מספינות המסחר בעודן משנעות סחורות מיבשת אחת לשנייה, מסחר שגדל פי ארבעה בעשרים השנה האחרונות, לא נספרות תחת מדינה כלשהי. כמו כן, פליטות פחמן מייצור מוצרי צריכה נלקחות בחשבון עבור המדינה בהן הם מיוצרים, לא עבור המדינה בה הם נקנים בידי הצרכן הסופי. מערכת זו יצרה עיוות של תמונת פליטות הפחמן בעולם, והגורמים להן. כך למשל, העלייה בפליטות הפחמן במדינות המפותחות התמתנה בשנים האחרונות, לא בגלל שמדינות אלה פעלו לפיתוח אנרגיה מתחדשת במקום אנרגיה מדלקים מאובנים, אלא בגלל שהן העבירו את המפעלים המייצרים את מוצרי הצריכה שלהם לאסיה ובעיקר לסין.
אחד הכוחות החזקים מאחורי מערכת הסחר החופשי, הוא תמיד לאפשר לחברות בינלאומיות למצוא את המקומות בהם כוח העבודה הוא הזול והניתן ביותר לניצול. המסלול הוביל ממקסיקו ודרום אמריקה לדרום קוריאה, ובסוף שנות ה-90 לסין, שם השכר נמוך מאוד, איגודים מקצועיים נשברו בכוח, והממשל היה מוכן להשקיע סכומים אדירים בפרויקטים ענקיים של בניית תשתיות: נמלים מודרניים, רשת כבישים מהירים, תחנות כוח פחמיות, כל מה שצריך כדי להבטיח כושר ייצור אדיר וללא מעצורים. הבגדים ומוצרי האלקטרוניקה שלנו אמנם מיוצרים בסין, ובשנים האחרונות בבנגלדש, אבל התורה הכלכלית מקורה בארה"ב. זה כמובן לא מפריע לארה"ב, בדיונים על נושא האקלים, להפנות אצבע מאשימה לסין, הודו וברזיל על כך שהן אלו שפליטות הפחמן בתחומן רק גדלות עוד ועוד. מה הטעם להשקיע בצמצום הפליטות במדינות המפותחות כשכולם יודעים שהבעיה האמיתית היא בכלכלות המתפתחות במהירות, הפותחות תחנות כח פחמיות חדשות בקצב מהיר יותר ממה שאנו נוכל לסגור?
זה היה יכול להיות אחרת: הסכם NAFTA נחתם שנה אחרי ועידת האקלים בריו, והייתה לו התנגדות גדולה מצד איגודי העובדים והארגונים הסביבתיים. ביל קלינטון הבטיח במסע הבחירות שלו שלא יחתום על ההסכם ללא שינויים שיענו על ההתנגדויות, אך לאחר שנבחר הסתפק בנספח צנוע וחסר שיניים. חלק מהארגונים הסביבתיים הגדולים, החלו לשתף פעולה ואף לתמוך בהסכם, לא מעט בזכות השפעתו של סגן הנשיא – אל גור. דבר זה מסביר מדוע לארגונים אלה לקח הרבה מאוד זמן עד ששמו לב להשפעות ההרסניות של ההסכם על מצב האקלים.
יש רעיון כלכלי נוסף שעומד בניגוד גמור למאמץ לעצור את התחממות האקלים, והוא רעיון ותיק וחזק הרבה יותר – שהכלכלה צריכה להיות בצמיחה בלתי פוסקת. אחת ההערכות המקובלות היא שכדי שיהיה לנו סיכוי להישאר מתחת לעלייה של 2 מעלות, המדינות המפותחות צריכות לצמצם את הפליטות שלהם ב-8%-10% בשנה, כל שנה. כדי להבין כמה צמצום כזה הוא דרסטי, מאז תחילת השימוש בפחם לתעשייה, הפעמים היחידות שרמת הפליטות ירדה מעבר לאחוז אחד בשנה, היו בגלל מהפכות או משברים כלכליים. לאחר נפילת ברית המועצות חוו המדינות הסובייטיות לשעבר ירידה של 5% בשנה, למשך עשור. המשבר הכלכלי של 2008 גרם לירידה בפליטות הפחמן של כ-7% בשנה הראשונה, אך בשנה שלאחריה הפליטות זינקו שוב כדי להמשיך את מגמת העלייה. כלומר שכדי להגיע לירידה מתמשכת בפליטות פחמן של 8-10% בשנה, יש צורך לא רק בהפסקת הגידול בכלכלת העולם, אלא בהקטנה של ממש של התל"ג.[1] יש חוקרים שעוסקים בדרכים לעשות שינוי כזה מבלי שילווה במשבר כלכלי.
מקובל לחשוב שהדרך לצמצום הפליטות היא בפיתוח כלכלה ירוקה, המבוססת על מקורות אנרגיה מתחדשים, רשתות חשמל חכמות, ומערכות תחבורה ושינוע נקיות. הבעיה היא שאת הכלכלה הירוקה הזאת נצטרך לבנות באמצעי הייצור שיש לנו היום – כלומר על ידי פליטת הרבה יותר פחמן לאטמוספירה. דרך אחרת היא לצרוך פחות – לשנות את תרבות הצריכה המודרנית. לפי קליין זה יעבוד בקנה המידה הדרוש, רק עם רגולציה ממשלתית חזקה ושוויונית, שלא פוגעת באלה שאין להם ממה לצמצם. זה אומר תחבורה ציבורית יעילה וזולה, ערים המתוכננות לבנייה צפופה וירוקה, מערכת שבילי אופניים, ועידוד חקלאות מקומית בין השאר. אלו בדיוק האמצעים הדרושים כדי להתמודד עם מגוון בעיות אחרות מהן אנו סובלים: אי-שוויון כלכלי, חוסר בפעילות גופנית, השמנה, ועוד.
3. ציבורי ומשולם: התגברות על המחסומים האידאולוגיים לקראת הכלכלה הבאה
ב-22 בספטמבר 2013, תושבי העיר המבורג שבגרמניה הלכו לקלפיות והצביעו על כך שהם רוצים את האנרגיה שלהם בחזרה. מעט יותר ממחצית התושבים הצביעו בעד שתחנות הכוח המספקות חשמל לעיר יהיו בבעלות העיריה, וכך הם יוכלו לקבוע שהם רוצים חשמל מאנרגיות מתחדשות במקום מפחם. בעלות מקומית על ייצור האנרגיה אומרת שהיצרנים צריכים להיות קשובים לרצונותיהם של התושבים, במקום לרדוף אחר רווחים, והרווחים שכן יושגו יוחזרו לרווחת התושבים. ותושבי המבורג רצו להיות חלק מהתנועה הגדלה במהירות בגרמניה לשימוש באנרגיה ירוקה. בשנת 2013, כרבע מאנרגיית החשמל בגרמניה יוצרה ממקורות מתחדשים (בעיקר רוח ושמש) – עליה חדה מ-6% בלבד בשנת 2000. הערים מינכן ופרנקפורט, בהן ייצור החשמל לא עבר הפרטה ונשאר בבעלות העיריה, שמו להן למטרה להגיע ל-100% חשמל ממקורות אנרגיה מתחדשים בשנים הקרובות.
הרבה נכתב על התהליך בו גרמניה עוברת לאנרגיה מתחדשת, ועל המהירות המדהימה בה הוא מתרחש. גרמניה הודיעה שמטרתה היא להגיע ללפחות 55% אנרגיה ממקורות מתחדשים עד 2035. אחד הגורמים העיקריים בתהליך זה, הוא שמאות ערים ועיירות במדינה העבירו החלטות לקנות מחדש את תחנות הכוח המקומיות שנמכרו לחברות פרטיות רק כעשור קודם לכן. התהליך מתחיל להתפשט אל מחוץ לגבולות גרמניה – העיר בולדר שבמדינת קולורדו בארה"ב עוברת תהליך דומה תוך מאבק עיקש מול חברת החשמל המייצרת את החשמל לעיר מפחם, וראשי המאבק כבר מתכננים להשתמש בו כמודל לערים נוספות בארה"ב. רבות מהמדינות עם המטרות השאפתניות ביותר במעבר לאנרגיות מתחדשות, כמו הולנד, נורווגיה ואוסטריה, הן מדינות בהן רוב מערך ייצור החשמל נשאר בבעלות ציבורית.
בשנת 2009 פורסם מחקר שנערך באוניברסיטאות סטנפורד ודיוויס שבקליפורניה, וכלל מפת דרכים המובילה לשימוש ב-100% אנרגיה ממקורות מתחדשים עד שנת 2030 לכל המטרות – לא רק ייצור חשמל אלא גם תחבורה, חימום וקירור. מחקר זה הוא רק אחד מכמה מקורות אמינים, המראים כיצד מדינות עשירות יכולות להסב את כל (או כמעט כל) תשתית האנרגיה שלהן למקורות מתחדשים תוך 20-40 שנה. הצוות שפירסם את המחקר עובד כעת על מפות דרכים ממוקדות לכל אחת מחמישים המדינות בארצות הברית. הם אומרים בפירוש: "זה לגמרי לא נכון שאנחנו צריכים פחם, נפט וגז טבעי – אנחנו חושבים שזוהי אגדה. זה אמנם ידרוש מאמץ בקנה המידה של תוכנית אפולו להגיע לירח, אבל זה לגמרי אפשרי, ותוך שימוש בטכנולוגיות שיש לנו היום. המכשולים העומדים בדרכינו הם פוליטיים וחברתיים, מה שנדרש הוא כח רצון לעמוד במשימה." האמת היא שמעבר לכח רצון, אנו נדרשים לשינוי פרדיגמה אידאולוגית, מכיוון שהממשלות בעולם השתנו מאז תוכנית אפולו, והתערבות ממשלתית בקנה מידה כזה אינה באה בחשבון בצורת החשיבה הנוכחית.
בשנים האחרונות אנחנו רואים יותר ויותר אסונות טבע, בעלי עוצמה גוברת והולכת, שסביר להניח שלולא ההתחממות הגלובלית כוח ההרס שלהן היה קטן יותר. כאשר אסונות אלה פוגעים באוכלוסיות חלשות, מתגלה שהתשתית שהממשלה מספקת כדי להתמודד במצבים כאלה, הוחלשה מאוד בגלל קיצוצים בתקציב. דוגמה טובה היא הסופה סנדי שפגעה קשה בניו-ג'רסי. השכונות החלשות ביותר, שנפגעו בצורה קשה מאוד, קיבלו מעט מאוד עזרה ממשלתית, מעבר לסיורים של המשמר הלאומי ברחובות כדי למנוע ביזה. היו אלה מתנדבים שהתארגנו בצורה ספונטנית כדי לספק עזרה רפואית, מזון חם וסיוע בניקוי המרתפים המוצפים. אחד משני בתי החולים באזור נסגר מספר חודשים קודם לכן לאחר שהרשויות סרבו לעזור לו להחזיק מעמד.
שנת 2011 הייתה השנה בה אסונות טבע גרמו לנזקים היקרים ביותר עד היום – ההערכות הן של כ-380 מיליארד דולר על פני העולם כולו. מדעני האקלים תמימי דעים שאסונות כאלה יהפכו לשכיחים יותר ולהרסניים יותר בעקבות שינוי האקלים. מהיכן יבוא הכסף לשיקום הנזקים ולהתכוננות לאסון הבא? לממשלות הרי אין כסף – אחרת לא היו מקצצות כל כך הרבה בהוצאה הציבורית על בריאות ורווחה. מחקר של המחלקה לנושאים כלכליים וחברתיים של האו"ם בדק כמה יעלה להתגבר על עוני ורעב מבלי להרוס משאבי קרקע ומים, ולהתגבר על משבר האקלים. הסכום שהגיעו אליו הוא 1.9 טריליון דולר בשנה, במשך 40 שנה, כאשר לפחות מחצית מההשקעה צריכה להיות במדינות מתפתחות. זה הרבה מאוד כסף. אין ברירה אם כן, אלא להשתמש בעקרון הטבוע בחוק שהוא: המזהם משלם. חברות האנרגיה מדלקים מאובנים כבר יודעות במשך כמה עשרות שנים שהמוצר העיקרי שלהן גורם להתחממות האקלים, ולמרות זאת לא רק שלא התאימו את עצמן למציאות זו, אלא לא הפסיקו לחסום כל התקדמות לכוון אנרגיה ירוקה. בו בזמן הן בין החברות הרווחיות ביותר בעולם. חמש חברות הנפט הגדולות בעולם הרוויחו יותר מ-900 מיליארד דולר ב-2010-2011. אקסון-מוביל מחזיקה בשיא החברה הרווחית ביותר בארה"ב לאחר שרווחיה בשנת 2011 היו 41 מיליארד דולר, ובשנת 2012 הגיעו ל-45 מיליארד דולר. חברות אלו הן כה רווחיות כי את העלות של ניקוי הזיהום שהן גורמות, הן מפילות על הציבור (השפעה חיצונית).
מספר חברות נפט, כמו למשל BP ושברון, השקיעו במסעות פרסום בהם הן מצהירות שהן מכירות בחשיבות פיתוח מקורות אנרגיה ממקורות מתחדשים, ומתכוונות להשקיע מרווחיהן במחקר ופיתוח של טכנולוגיות כאלה. אולם הנתונים החשבונאיים מראים שבשנת 2011 השקיעו רוב חברות הנפט כאחוז אחד ממחזורן באנרגיות מתחדשות, וההשקעה הזאת במגמת ירידה. סביר להניח אם כן, שהדרך היחידה שחברות הנפט ישתמשו בכספים שהן מרוויחות כדי לעזור לממן את המעבר לאנרגיה מתחדשת, היא להכריח אותן לעשות זאת באמצעות חוקים. בדיוק כמו שחברות הטבק נאלצו לשלם כדי לעזור להתמודד עם נזקי העישון, ושחברת BP נאלצה לשלם על מאמצי ההתמודדות עם דליפת הנפט ההרסנית שגרמה במפרץ מקסיקו, הגיע הזמן שתעשיית הדלקים המאובנים תתמודד עם העלות של נזקי שינוי האקלים. עד היום נעשו מספר ניסיונות של קהילות שנפגעו קשה משינוי האקלים לתבוע נזקים מחברות הנפט, אולם מאמצים אלה טרם נשאו פרי.
ישנם לא מעט רעיונות למיסים על העשירים שיכולים לגייס את הכסף הדרוש (חלקם מפורטים בספר), אולם ברור שהממשלות בעולם לא מתלהבות משימוש בכלים אלו, ושהחברות הגורמות למירב הנזק לא יתנדבו להשתתף בעלות המאמץ למעבר לאנרגיה מתחדשת. חשוב שנבין שהדרג הפוליטי הוא זה שמסרב להפנים את חומרת הבעיה ואת תפקידו בהתמודדות עמה.
4. מתכננים ואוסרים: מכים את היד הנעלמה, בונים תנועה
כדי להבין כיצד אידאולוגיית השוק החופשי ממשיכה לחנוק את פוטנציאל הפעולה למען ייצוב האקלים, כדאי להיזכר בפעם האחרונה ששינוי בסדר הגודל הנדרש היה אפשרי, אפילו בארה"ב. זה קרה בשנת 2009, בעיצומו של המשבר הכלכלי, בשנתו הראשונה בתפקיד של הנשיא אובמה. הוא נבחר על מצע שבו הבטיח לבנות מחדש את הכלכלה, ולטפל במשבר האקלים כהזדמנות ליצור חמישה מליון מקומות עבודה חדשים, כמו שמהפכת המיחשוב הצעידה את כל הכלכלה קדימה. גם חברות הנפט וגם הארגונים הסביבתיים הניחו שאובמה ייזום חוקים סביבתיים חדשים בתחילת כהונתו. המשבר הכלכלי ניפץ את אמונו של הציבור בכלכלה העולמית, עד כדי כך שאפילו בארה"ב היתה תמיכה נרחבת לשבירת הטאבו הוותיק על התערבות ממשלתית חזקה בשוק החופשי. תמיכה זו נתנה לאובמה את הרוח הגבית לתכנון חבילת תמריצים בשווי של כ-800 מיליארד דולר לעידוד התאוששות הכלכלה. הבנקים היו בשפל שלא ידעו כמותו מאז המשבר הגדול של 1929, על ברכיהם ומתחננים למיליארדים בעזרה ממשלתית. היה דיון ציבורי ער על השינויים הדרושים במערכת הבנקאית בתמורה לנדיבותו של משלם המיסים, ואפילו דיבורים על הלאמתם. גורם חשוב נוסף הוא ששתיים משלושת יצרניות הרכב הגדולות ניהלו את ענייניהן בצורה כה אומללה, שמצאו את עצמן בשליטה ממשלתית, שנדרשה כדי להבטיח את הישרדותן.
כאמור, שלושה מנועים כלכליים אדירים: הבנקים, חברות הרכב וחבילת התמריצים, היו במצב שהיה ניתן לעצב אותם בחופשיות בלתי רגילה, כך שהכוח הכלכלי שהיה בידי ממשל אובמה היה הגדול ביותר מאז ממשל רוזבלט. אובמה היה יכול להשתמש בחבילת התמריצים כדי לבנות מערכת תחבורה ציבורית מתקדמת, ורשת חשמל חכמה. חברות הרכב היו יכולות לייצר את התשתית הדרושה, ולא רק מספר סמלי של מכוניות חשמליות. את האשראי הנדרש מעבר לחבילת התמריצים היו מספקים הבנקים הכושלים, כתנאי להימנעות מהלאמה. רעיון זה הועלה בזמנו ע"י סם גינדין, מהאינטלקטואלים הבולטים בתנועת האיגודים המקצועיים בצפון אמריקה. תעשיית חלקי הרכב הייתה במצב קשה מאוד, ומפעלים רבים נסגרו. מפעלים אלו היו יכולים לעבור הסבה לייצור מוצרים עבור הכלכלה הירוקה המתפתחת. בעלי מפעלים כאלה, אם לא היו מעוניינים לעבור את ההסבה לשוק בו שולי הרווח קטנים יותר, היו יכולים למכור את המפעל לעובדים שהו מפעילים אותו כקואופרטיב.
אם רעיון זה היה נשקל ברצינות על ידי הממשל האמריקאי, היה ברור לכולם שפעולה לטובת האקלים אינה פוגעת בשוק העבודה, כפי שגופים מן הימין מתארים, אלא יוצרת משרות חדשות רבות, משקמת את הכלכלה, ומספקת תקווה רבה בתקופה כה קשה. אך כדי להצליח, היה צורך בממשלה בעלת חזון, שאינה חוששת מתכנון כלכלי ארוך טווח, ומתנועות חברתיות חזקות. ובהעדר החזון הזה, חלון ההזדמנויות נסגר, אובמה נתן לבנקים הכושלים לעשות כרצונם, למרות שהתנהלותם הכושלת העמידה את הכלכלה העולמית בסכנה, ותעשיית הרכב נשארה גם היא ללא שינוי, מלבד העובדה שאיבדה כ-115,000 משרות.
מה שעצר את אובמה מלנצל את הזדמנות הפז הזו לא היה חוסר במשאבים או בכוח – אלא היותו שבוי ברעיון, יחד עם כמעט כל ההנהגה הפוליטית, שזה לא נכון לומר לחברות גדולות איך לנהל את עסקיהן, גם אם הן עושות זאת בצורה הרסנית, ושתכנית כלכלית ארוכת טווח הכוללת התערבות ממשלתית מסיבית גובלת בקומוניזם. הרי קפיטליסטים אמיתיים לא מתכננים – הם משחררים את כוחות השוק למציאת הפתרון הטוב ביותר לחברה כולה. אובמה עצמו אמנם לא שותף לחזון קיצוני זה, אולם הוא היה מושפע ממנו מספיק כך שכשהיו הבנקים, חברות הרכב ותכנית התמריצים בידיו, הוא התייחס אליהם כאל נטל שיש להיפטר ממנו בהקדם האפשרי, במקום כהזדמנות פז לבנות עתיד חדש ומרגש.
הלקח שאפשר ללמוד מכישלון זה, הוא שיש ללמוד מהימין, המשתמש בנימוקים כלכליים כדי להתנגד לכל פעולה בנושא האקלים, בנימוק שהשעה דוחקת לשמירה על הצמיחה ועל משרות בזמנים קשים אלה (והם תמיד קשים). אפשר לעשות כמותם ולהראות שהפתרונות האמיתיים לבעיית האקלים הם התקווה הגדולה ביותר שלנו לבניית שיטה כלכלית יציבה ושוויונית, המחזקת את שוק העבודה ומרסנת את תאוות הבצע של התאגידים. וכדי שזה יצליח, יש להילחם בקרב של רעיונות על זכותם של אזרחים לקבוע את הכלכלה שהם זקוקים לה, כולל התערבות ממשלתית מקיפה בשוק, בכל כלי אכיפת המדיניות שיש ברשותה.
מדינות רבות תומכות בגז טבעי כ"דלק מגשר" – שיבוא על חשבון דלקים מזהמים יותר כנפט ופחם, בזמן שייקח לנו לעבור לאנרגיה נקייה לגמרי. לא ברור בכלל שצריך גישור כזה, במיוחד לאור השינוי המהיר שעוברת גרמניה במעבר לאנרגיה נקייה. כדי שנימוק זה יהיה סביר, יש להבטיח שגז טבעי אכן מקודם על חשבון נפט ופחם, ולא על חשבון אנרגיות מתחדשות. זה לא המצב בשטח – מחירו הזול של גז טבעי גרם לפגיעה של ממש בהשקעות באנרגיות מתחדשות, (הערת המתרגם - ישראל, לאחר שמצאה גז טבעי, וויתרה על מתן סובסידיות לאנרגיה סולרית שמטרתן לעזור לישראל לעמוד ביעדי הקטנת פליטות הפחמן שלה). בספר מפורטות מספר שיטות שיכולות לקדם מדיניות כזאת. אך פיתוח גז טבעי כדלק מגשר, שמונע מחברות הגז הטבעי את האפשרות להתחרות בפלח השוק הגדל והולך של אנרגיה נקייה, וסולל את הדרך להסתלקותן הסופית מהשוק, אינו מודל עסקי שיש לצפות שחברות הגז והנפט יתמכו בו. כלומר שהמעבר לגז טבעי וממנו לאנרגיות נקיות חייב להתבצע תחת רגולציה ציבורית, או שלא יקרה בכלל.
לתכנון ממשלתי ארוך טווח וביצוע על ידי חברות ממשלתיות יש שם רע והיסטוריה בעייתית. אולם בעייתיות זו הייתה בדרך כלל תוצאה של תכנון שהיה מנותק מהצרכים של האנשים בשטח. שיתוף ואפשרות השפעה של האזרחים בתכנון, ודאגה לכך שיהיו שותפים ברווחים מהביצוע, מעלים בצורה דרסטית את סיכויי ההצלחה של פרויקטים כאלה, במיוחד אם הביצוע מבוזר למספר רב של חברות קטנות ומקומיות, קואופרטיבים או אזרחים פרטיים.
אגרו-אקולוגיה היא דוגמה טובה לשוק מבוזר שיכול להביא לשינוי גדול. מדובר בשיטות חקלאיות שהן שילוב של מדע וטכנולוגיה מודרנית עם שיטות מסורתיות, ולכן אגרו-אקולוגיה נראית שונה ממקום למקום. שיטות כאלה כוללות למשל שילוב של גידול עצים, שיחים ועשבים למען ניצול טוב יותר של אור השמש, הקטנת הצורך בדישון, שימוש בטפטפות ובדישון אורגני במקום כימי ועוד ועוד. אגרו-אקולוגיה עוזרת למאמץ האקלים במספר מישורים: הגדלת קיבולת הפחמן של הקרקע, הקטנת השימוש בדשנים וקוטלי חרקים ועשבים שהם מוצרים של התעשייה הפטרוכימית, הקטנת הצורך בשינוע התוצרת למרחקים גדולים היות והיא בדרך כלל נמכרת בשווקים מקומיים, ועמידות גדולה יותר לפגעי מזג האוויר. בקיצור: חקלאות קטנה מקררת את האקלים. עד היום פרויקטים אגרו-אקולוגיים ב-57 מדינות מתפתחות הראו צמיחה של 80% ביבול.
יש ברשותנו כעת מספר מודלים המדגימים כיצד פתרונות אקלים מבוזרים ומרחיקי לכת יכולים להתרומם במהירות, תוך כדי מאבק בעוני, ברעב, ובאבטלה בו זמנית. אולם ברור שאין די בפתרונות אלה כדי לצמצם את פליטות הפחמן במהירות הדרושה. וכאן אנו מגיעים למה שלא עבד במהפך האנרגיה בגרמניה. בשנת 2012, בזמן שסקטור האנרגיה המתחדשת בגרמניה עלה לשיאים חדשים, פליטות הפחמן בגרמניה המשיכו לעלות יחסית לשנה הקודמת, וכנראה שהמגמה נמשכה גם בשנה שלאחריה. איך זה מסתדר? ובכן לאחר האסון בפוקושימה, החליטה ממשלת גרמניה על מהלך הדרגתי של יציאה משוק האנרגיה הגרעינית עד 2022. בזמן שכורים גרעיניים נסגרים בזה אחר זה, את מקומם תופסים אמצעי ייצור אחרים: בחלקם מתחדשים ובחלקם לא. מסתבר שבגרמניה ממשיכות להיבנות תחנות כוח פחמיות חדשות, שמחליפות תחנות גרעיניות, אך גם תחנות כח הפועלות על גז טבעי. חלק לא מבוטל מהחשמל המיוצר מפחם מיוצא למדינות שכנות.
כאשר עושים השוואה בין מהירות הפריסה וטביעת הרגל האקולוגית של בניית תחנות כוח גרעיניות חדשות, לבין בנית יכולת ייצור חשמל מקבילה ממקורות מתחדשים, מבינים שאין טעם באפשרות הראשונה. בניית חוות רוח או שמש חדשות יכולה להתבצע תוך 2-4 שנים, תוך פליטת פחמן מינימלית. תחנות כוח גרעיניות לעומת זאת, לוקח הרבה יותר זמן לבנות, תוך פליטת כמויות לא מבוטלות של פחמן בבניית התחנות עצמן, בכריית האורניום ובהעשרתו. מה גם שכאשר מתקני ייצור חשמל משמש או מרוח נפגעים קשה מאסונות טבע, או מכשל בתחזוקה, הם גורמים לנזק סביבתי מינימלי אם בכלל. כיום כ-12% מהחשמל בעולם מיוצר בתחנות כוח גרעיניות, רובן מיושנות מאוד. מנקודת מבט של משבר האקלים, בדרך לייצור 100% אנרגיה ממקורות מתחדשים, הגיוני להמשיך לתחזק תחנות אלה עוד מספר שנים במקום לבנות תחנות חדשות, ולסגור את תחנות הכוח הפחמיות קודם כל, לאחריהן את אלו הפועלות על נפט, גז טבעי ולבסוף את התחנות הגרעיניות. אולם אי אפשר להתעלם מכך שהתנועה האנטי-גרעינית היא זו שהוציאה את גרמניה לדרכה לעבר אנרגיה מתחדשת, בדומה למה שקרה בדנמרק בשנות השמונים. יש לא מעט מומחי אנרגיה בגרמניה הטוענים שאפשר לבצע את הפסקת השימוש ההדרגתית באנרגיה פוסילית ובאנרגיה גרעינית בו זמנית.
מדענים בכל העולם ממשיכים לפתח ולשפר טכנולוגיות לניצול אנרגיה מתחדשת, אולם בו בזמן מחלקות הפיתוח של חברות הנפט עוסקות במציאת דרכים חדשות לנצל מאגרי דלקים מאובנים שיותר ויותר קשה להגיע אליהם, שנצילות האנרגיה שלהם הולכת ויורדת, ושנדרשת אנרגיה רבה יותר ויותר כדי להפיקם. רוב המחקרים על היקף פליטות הפחמן משתמשים במודל של "עסקים כרגיל", אולם בחברות הנפט העסקים אינם כרגיל – תעשיית הנפט והגז הטבעי משתנה ומתפתחת ללא הרף, בדיוק בכוון ההפוך לדרוש כדי לייצב את האקלים. קחו לדוגמה את טכנולוגיית הסידוק ההידראולי להפקת גז טבעי – פראקינג. לגז טבעי יש שם של טכנולוגיה נקייה יחסית לדלקים מאובנים. אולם אין דין גז טבעי המופק בקידוח ישיר לפצלי גז - גז המופק בפראקינג. מחקר מאוניברסיטת קורנל ב-2011 מראה בבירור שדליפות המתאן מבארות פראקינג גדולות ב-30% לפחות מאשר מבארות גז טבעי קונבנציונלי.[2][1] ומכיוון שמתאן הוא גז חממה אפקטיבי יותר מפחמן דו-חמצני בערך פי 34 (לפני ההערכות האחרונות של ה-IPCC), מסתבר שגז המופק בפראקינג תורם להתחממות האקלים יותר מנפט, ואולי אפילו גרוע כמו פחם.
דוגמאות נוספות הן מכרות חולות הזפת באלברטה שבקנדה, בהם כורים ביטומן שממנו מפיקים נפט באיכות נמוכה, ואסדות קידוח נפט וגז בעומקים הולכים וגדלים בים, ובאקלים קפוא יותר ככל שמתקרבים לקטבים. קידוחים בתנאים קיצוניים אלה מהווים לא רק סכנה הולכת וגוברת לדליפות הרסניות כמו זו שקרתה ל-BP במפרץ מקסיקו, אלא סכנה לדליפות שפשוט אי אפשר להתמודד איתן ולנקות אחריהן. אמנם זוהי טכנולוגיה מתקדמת מאוד, אך זו לא קידמה – זהו טירוף, כמו מכור לסמים שיעשה הכל כדי לקבל את המנה הבאה. חברות הנפט משקיעות עשרות ומאות מיליארדי דולרים בפרויקטים מגלומניים – השקעה שהם מתכננים להרוויח בחזרה על ידי הפקת כמויות אדירות של דלקים מאובנים שאם נשרוף אותם, נשאיר את גבול שתי המעלות הרחק מאחור. מחקר שנעשה בלונדון ב-2011 חישב את כמויות הפחם, הנפט והגז הטבעי שנמצאו כבר אז ברזרבות של חברות האנרגיה – רזרבות שכבר נמצאו ויש תכניות להפיקן. רזרבות אלה מגיעות ל-2795 ג'יגה-טון של פחמן. מחקרים אחרים מצאו שכדי להישאר מתחת לקו שתי המעלות של התחממות גלובלית, אסור לנו לפלוט לאטמוספירה יותר מ-565 ג'יגה-טון, כלומר חמישית מהרזרבות שלחברות האנרגיה כבר יש, והן משקיעות מיליארדים כדי להפיק.
5. מעבר לתרבות המיצוי: התמודדות עם מכחישי האקלים שבפנים
פרק זה מביא כדוגמה לתוצאות של תרבות המיצוי (Extractivism) את סיפורו של האי נאורו. אי קטן זה, רק 21 קמ"ר שטחו, הנמצא בדרום האוקייאנוס השקט, באזור מיקרונזיה, היה פעם דוגמה לגן עדן טרופי. בתחילת המאה, השלטון הקולוניאלי גילה שאדמת האי עשירה בפוספטים המשמשים לדשן. חברה בריטית החלה לכרות את הדשן במרכז האי, ובנתה מזח כדי להעמיסו על ספינות. הפקת הדשן הביאה לנאורו עושר רב, ובשנות השישים האי נחשב לעשיר בערך כמו דובאי של היום. אולם היער הטרופי הלך ונעלם, ובמקומו נשארה רק קרקע שחורה, משוננת וחסרת חיים. כל מה שנשאר מגן העדן הטרופי הייתה רק הטבעת החיצונית של האי.
בשנת 1968 קיבל האי עצמאות מאוסטרליה, ומנהיגיו חיפשו מודל כלכלי אחר כמקור הכנסה. בשנות השבעים תושבי האי כבר סבלו מתופעות הלוואי של עושר שבא בקלות: שחיתות, אלימות, סיבת המוות הנפוצה ביותר הייתה נהיגה בשכרות, ומחצית מהתושבים סבלו מהשמנת יתר ומסוכרת סוג 2. בשנות התשעים הם פנו לתחום הבנקאות המפוקפקת, או יותר נכון, מקלט מס, בסיוע גל הדה-רגולציה בבנקאות העולמית של אותה תקופה. האי הפך למקלטם של גנגסטרים רוסיים ואחרים שהשתמשו בבנקים שלו להלבנת 70 מיליארד דולר, ויש המאשימים אותו באחריות חלקית למשבר הכלכלי ברוסיה. גם עסקים אלו התמוטטו, ובימים אלה האי נמצא בחובות של 800 מיליון דולר, כאשר התל"ג שלו עומד על 72 מיליון בלבד. תושבי נאורו גילו כי האי שלהם לא רק נעלם מבפנים כלפי חוץ בגלל כריית הפוספטים, הוא גם נעלם מבחוץ פנימה בגלל עליית גובה פני הים הנובעת משינוי האקלים, ושנות בצורת חמורות מהרגיל מעמידות בסכנה את אספקת מי השתייה.
בעשור האחרון הפך האי לפח זבל אנושי - ומתפרנס מהשכרת שטחים לממשלת אוסטרליה, שבנתה בו בית כלא גדול. אוסטרליה שולחת לשם פליטים מאפגניסטן, סרי לנקה, איראן, עירק ואפגניסטן בעיקר, המנסים להסתנן לאוסטרליה בספינות רעועות. התנאים במחנה כה גרועים עד שאסירים מנסים להתאבד בו לעיתים תכופות.
מעניין לשים לב לכך שרוב הצרות שפקדו את נאורו קשורות למיקומו, בסוף העולם, במקום הנידח ביותר על כדור הארץ, הרחק מן העין, הרחק מן הלב. יחסינו אל משבר האקלים דומה: אם זה מחוץ לטווח הראיה שלנו, אנחנו לא באמת מאמינים שזה קיים. אבל גורלו של נאורו אומר לנו שאין באמת מקום ב"סוף העולם", מקום ש"לא נחשב", שאפשר להקריב.
תרבות המיצוי היא מה שגורם לאנשים להסתכל על מקום כלשהו, ולראות רק את מה שאפשר לנצל בו להפקת רווח כספי, תוך התעלמות מוחלטת מהטבע במקום שיכול להיהרס לחלוטין, מכל מי ומה שנמצא במורד הזרם או עם כוון הרוח, ומהמערכת האקולוגית בעולם כולו. בעולם המכרות, המושג בו משתמשים כדי לתאר את כל מה שנמצא מעל אותו חומר שרוצים להפיק, הוא Overburden כלומר עומס, ולא משנה אם מדובר בג'ונגל טרופי, בהר, או בנהר. מדובר גם בצורת הסתכלות המצמצמת אנשים לכח עבודה, או לחליפין למעמסה חברתית, בעיה שצריך לפתור. כדי לספק צורך כלשהו של החברה, למשל אנרגיה, יש להקריב אזורים מסוימים שהם יהיו אלה שישלמו את המחיר, ועדיף שיהיו הרחק מהעין. מקומות שלא נחשבים, ולכן אפשר להרעיל אותם או להרוס אותם כליל למען הקידמה. רעיון הרסני זה היה מה שהניע את האימפריאליזם לשלוח צבאות כדי לכבוש טריטוריות חדשות, ולנצלן לטובת המרכז הפורח. הרעיון וקשור קשר עמוק לגזענות, המצדיקה התעלמות מוחלטת מהעמים הילידים באותן מושבות, כי הם הרי לא באמת נחשבים בני אדם. השקפת העולם הקולוניאליסטית מניחה שתמיד יהיו טריטוריות נוספות שאפשר יהיה לנצל לאחר שהנוכחיות ימוצו עד תום.
בתקופה שלפני המהפכה התעשייתית הייתה תעשייה שהשתמשה הכוח המים להניע תחנות קמח ומפעלים, והיה מסחר שחצה אוקייאנוסים בכוח הרוח, אולם אלה היו כפופים למרותם של איתני הטבע. עוצמתו של מנוע הפחם הייתה בכך ששחרר את האדם מתלותו בגחמותיו ובתנודותיו של הטבע, ונתנה לו מקור אנרגיה אמין ובלתי פוסק. האדם החל להאמין באמת ובתמים שהוא יכול לשלוט בטבע לצרכיו, ואין לו כל צורך להתחשב בו. צורת חשיבה זו אינה נחלתו של הימין הכלכלי בלבד, אלא משותפת גם לרוב השמאל. גם הממשלים השמאלניים ביותר, מברית המועצות הקומוניסטית עד לסין תחת מאו טסה דונג, ניצלו את משאבי הטבע ללא כל התחשבות בתוצאות האקולוגיות. בשני המקרים יש חשיבות עליונה למערכת גדולה ומרכזית - בקומוניזם למדינה, ובקפיטליזם לתאגידים, ובצמיחה בלתי פוסקת. דוגמאות נגדיות ואופטימיות אפשר למצוא בדמוקרטיות הסוציאליסטיות שבסקנדינביה, החל מהתכנון האורבני של סטוקהולם בה רק רבע מהתושבים משתמשים ברכב פרטי כדי להגיע לעבודה, וממהפכת ייצור האנרגיה מרוח בדנמרק, הנמצא בשליטה ציבורית.
חלק שני – חשיבה קסומה
6. פירות, לא שרשים: השילוב הרה האסון של עסקים גדולים ותנועות ירוקות גדולות
הארגון הסביבתי האמריקאי The Nature Conservancy (להלן TNC) ידוע בכך שהוא קונה שטחי קרקע בעלי חשיבות אקולוגית, הופך אותם לשמורות טבע, ונחשב לארגון הסביבתי העשיר ביותר בעולם. אחת המטרות שהארגון שם לעצמו הייתה להציל אוכלוסיה של תרנגולות ערבה (Attwater prairie chicken) שהיו נפוצות באזור טקסס, אך בשנות השישים כבר עמדו בפני הכחדה. אחד המקומות האחרונים בהם נשארה אוכלוסייה של תרנגולות אלה הייתה ליד מפרץ גלווסטון, שטח שהיה שייך לחברת מוביל (היום אקסון-מוביל), ואמנם לא היה מכוסה כולו בתשתית קידוח נפט, אך היו בו כמה בארות פעילות. בשנת 1995, תרמה מוביל את השטח ל-TNC במה שכונה המאמץ האחרון להצלת תרנגולות הערבה, והארגון הכריז שמבצע ההצלה הפך לעדיפות עליונה עבורו. ארבע שנים מאוחר יותר, קרה דבר משונה מאוד: הארגון השתמש בשטח כדי לקדוח ולהפיק גז טבעי, ולהכניס מזומנים לקופתו. מתקן ההפקה החדש היה ממוקם לא רחוק מאזור הקינון של התרנגולות, הרבה יותר קרוב מהמתקנים הישנים שנשארו בשטח מתקופת מוביל. הסיפור התפוצץ בשנת 2002, והייתה ביקורת ציבורית קשה על TNC, שטען שהקידוח לא מפריע לעופות, אך לאחר הלחץ הציבורי הבטיח שלא יחזור על ניסיונות לגייס כספים בצורה זו. מסתבר שלא רק ש-TNC לא הפסיק להפיק גז טבעי בשטח השמורה, אלא שאף קדח באר חדשה כדי להחליף את הבאר הראשונה שנסגרה מסיבות טכניות. תרנגולות הערבה, למרבה הצער, נעלמו כליל.
TNC הוא אמנם הארגון היחידי כנראה העוסק בעצמו בהפקת דלק מאובן, אך אינו היחידי שלו יש קשרים ענפים עם תעשיית הדלקים. לא מעט מהארגונים הירוקים הגדולים קיבלו תרומות נכבדות מחברות נפט, פחם וחברות אחרות שהן מזהמות כבדות. TNC מונה את 'BP', 'שברון' ו'של' כחברות במועצה העסקית שלו, ובמועצת המנהלים כיהנו ומכהנים מספר דירקטורים שהיו בתפקידי ניהול בכירים בחברות נפט גדולות. כמו כן, חלק גדול מהארגונים הירוקים הגדולים משקיעים את כספי הקרנות שלהם בחברות אנרגיה לא מתחדשת. ארגונים אלה מגייסים הון מהציבור כל שנה כדי להלחם למען שמירת הטבע ומניעת ההתחממות הגלובלית, ואז משקיעים את הכסף בחברות שעסוקות בהחמרת הבעיה.
ישנם כמובן ארגונים ירוקים אחרים שלהם כללים ברורים האוסרים על קשרים עם חברות מזהמות. שלא במפתיע, ארגונים אלה מציגים היסטוריה ענפה של התנגחויות ראש בראש בחברות הנפט. דוגמאות טובות הם גרינפיס, Friends of the Earth, 350.org, The Sierra Club. קשה מאוד היום לערוך פעילות ציבורית, בין אם אקדמית, עיתונאית או אקטיביסטית ללא קבלת מימון כלשהו ממקורות שלהם קשרים לחברות מזהמות גדולות, יהא מקור המימון תאגידי, ממשלתי או פילנתרופי. נשאלת השאלה האם לתאגידי הנפט היתה השפעה על התנועה הירוקה. הארגונים הירוקים הגדולים, שלהם הקשרים החזקים ביותר לתאגידי האנרגיה הפוסילית, לא מכחישים אמנם את משבר האקלים, אולם גישתם היא לרוב כזאת שגורמת להתנגשות קטנה יחסית עם האינטרסים של החברות האחראיות לפליטות החמורות ביותר של גזי חממה לאטמוספירה, ולפעמים אפילו פועלות לטובת אינטרסים אלו. במקום לקדם פתרונות הרואים גזי חממה כזיהום מסוכן הדורש רגולציה קפדנית וברורה, תומכים ארגונים אלה בפתרונות מסובכים המבוססים על ניצול השוק החופשי למסחר בפליטות פחמן. ארגונים אלה גם תמכו בניצול גז טבעי כ"אנרגיה ירוקה", למרות הנתונים המצטברים על דליפות המתאן, במיוחד מפראקינג, ההופכות אותו לגרוע יותר מנפט.
אחת התוצאות של פתרונות מבוססי שוק חופשי כמו מסחר בפליטות פחמן, היא שהדיון הפך לעשיר באוצר מילים טכני ומסובך, המקשה מאוד על מי שאינו מומחה להבין את החומר, ומהווה מכשלה גדולה ליצירת תנועה עממית גדולה הנלחמת במזהמים הגדולים. בכירים בתאגידים המזהמים ביותר מתקבלים בברכה בוועידות פסגה של האו"ם לנושא האקלים כשותפים למציאת פתרונות אקלים. ועידת האקלים של האו"ם שנערכה בוורשה ב-2013, נערכה בחסות רשמית של מגוון חברות נפט ופחם, בזמן שהממשלה הפולנית ערכה במקביל מפגש פסגה בנושאי פחם ואקלים שאירח את החברות המזהמות ביותר במדינה, ורבים מהפוליטיקאים השתתפו בשתי הוועידות.
דוגמה לתהליך שעברו הארגונים הירוקים הגדולים עם השנים אפשר לראות בארגון Environmental Defense Fund (בקיצור EDF) שנוסד בשנת 1967 בעקבות אזהרותיה של רייצ'ל קרסון, ובשנותיו הראשונות התמחה בתביעות משפטיות שגרמו לאיסור גורף על השימוש ב-DDT בארצות הברית. זאת הייתה תקופה בה התערבות ממשלתית בשוק כדי למנוע נזק עדיין נחשבה כאפשרות סבירה, ופוליטיקאים עדיין שאלו את עצמם "מה אפשר לעשות כדי לעצור את הנזק" במקום "איך אפשר לפתח מנגנונים פיננסיים מסובכים כדי לעזור לשוק החופשי לפתור את הבעיה בעצמו?". התוצאה הייתה שורה ארוכה של חוקים סביבתיים בארצות הברית, שלאט לאט החלו להתפשט לשאר המדינות המפותחות ומשם גם למדינות מתפתחות. עקרונות החקיקה היו פשוטים: איסור או הגבלה חמורה של פעילויות מזהמות ופוגעניות, ובמידת האפשר אילוץ הגופים המזהמים לשלם על ניקוי ותיקון הנזק. התוצאה הייתה שיפור משמעותי באיכות הסביבה. היה זה תור הזהב של התנועה הסביבתית, בו חגגה את ניצחונותיה הגדולים ביותר. אולם עם ניצחונות אלה עברה התנועה שינוי - חלקו של האקטיביזם החברתי המארגן הפגנות מחאה הלך וקטן, ובמקומו באה פעילות משפטית של ניסוח חוקים ותביעות נגד מי שהפר אותם. מתנועה של היפים, הפכה לארגונים של עורכי דין, לוביסטים ואנשים שמדלגים מועידת או"ם אחת לשיניה. ואז הגיעו שנות השמונים, ורונלד רייגן נכנס לבית הלבן. רייגן הכניס למעגל הפנימי שלו יועצים מהימין הכלכלי הקיצוני, שהכחישו כל השפעה סביבתית של התעשייה החל מגשם חומצי וכלה בהתחממות הגלובלית, והתוצאות לא אחרו לבוא. בין לילה חקיקת חוקים סביבתיים הפכה מתחום ששתי המפלגות הגדולות עסקו בו בגאווה, לפעילות שמאלנית. ג'יימס וואט, מזכירו של רייגן, האשים את הירוקים שהם משתמשים בסביבתנות כדי לזרוע פחדים בציבור במטרה להשיג מטרה גדולה יותר - שליטה מרכזית על החברה, כמו שעשו לפניהם הנאצים בגרמניה והקומוניסטים ברוסיה.
הארגונים הירוקים נתפסו לא מוכנים למהפך, והתלבטו כיצד להתמודד עמו. חלקם, כמו גרינפיס למשל, המשיכו בפעולה אקטיביסטית ישירה. אולם חלקם בחרו להמציא את עצמם מחדש, לשנות את צורת הדיבור ולהשתלב באופנה החדשה של השוק החופשי כחזות הכל. הלחץ גבר כשלזירה הצטרפו מספר ארגונים ירוקים חדשים, שהתחרו על המימון המוגבל, שהצהירו על עצמם כארגונים סביבתיים מודרניים, שמתאימים לתקופה החדשה: נגד התנגחות ראש בראש, ובעד שיתוף פעולה עם החברות הגדולות. הגישה הייתה: אם אינך יכול להביס אותם, הצטרף אליהם. חלק מהאקטיביסטים היו כה מתוסכלים מהשינוי, עד שעזבו את הארגונים שהיו חברים בהם והקימו אירגונים קיצוניים יותר כמו !Earth First אשר השתמשה בחבלה ישירה בציוד של חברות העוסקות בכריתת יערות. בשנת 1990 הייתה ביקורת על מספר ארגונים ירוקים גדולים שהוציאו יותר כסף על קמפיינים תקשורתיים של יום כדור הארץ מאשר על פעילות סביבתית ורפורמות. הארגון שקיבל את הביקורת הקשה ביותר היה ה-EDF, שהפסיק להוביל את המחנה דרך בתי המשפט, ועבר לתמיכה ביצירת שווקים לפליטות פחמן, ושיתופי פעולה עם המזהמים הגדולים. זאת הייתה הפעילות שהכשירה קבלת חסות מחברות מזהמות והשקעת כספים במניותיהן.
ב-1988 נכנס לבית הלבן ג'ורג' וו. בוש, עם הבטחה גדולה לפתור את בעיית הגשם החומצי. אך במקום לתמוך בחוקים חדשים המגבילים את פליטת תחמוצות הגפרית הגורמות לבעיה, בעיקר מתחנות כוח פחמיות, ה-EDF הובילה מהלך ליצירת שוק למסחר בתחמוצות הגופרית - הראשון מסוגו. שוק זה מאפשר לתאגידי האנרגיה הפחמית להמשיך לזהם ללא הפרעה כל עוד הן קונות היתרי זיהום מחברות אחרות. אחוז לא מבוטל מהתרומות שמקבל ה-EDF מגיע מחברות מסחריות ותאגידים שהם חלק מהבעיה, למשל וולמארט שהיא החברה הקמעונאית הגדולה בעולם, ויש לה אחריות ישירה לתרברות הצריכה המוגזמת בארצות הברית, שהועתקה לעולם כולו. תלות כספית זו של ארגון סביבתי בחברות מסחריות, גורמת לכך שצורת המחשבה של בכירים בארגון לא יכולה לצאת מגבולות כלכלת השוק החופשי, אל פתרונות אחרים שמנוגדים לה.
בשנת 2006, לאחר צאתו של אל גור עם הסרט אמת מטרידה, היה נראה שנושא האקלים סוף סוף עמד לגרום לשינוי עמוק בתודעה העולמית. אולם מסתבר שמעבר לשיחות הסלון של שועי העולם, ומספר הרצאות ב-TED, לא הייתה תנועה עממית גדולה שתלחץ לכיוון שינוי אמיתי. הציבור התבקש אמנם לעשות שינויים בצריכה שלו, אולם במקום לקנות פחות, הוא התבקש לקנות יותר מוצרים ירוקים, כמו נורות חסכוניות. תחשבו על קמפיין נגד עישון, שהיה מראה תמונה גרוטסקית של ריאות שחורות של אדם שמת מעישון, ומתחתיה הכיתוב: זה קל להיות בריא, רק תעשנו סיגריה אחת פחות כל חודש. קמפיין כזה היה נכשל בגלל הפער העצום בין הסכנה המאיימת ובין האמצעים הזניחים שאמורים להתמודד מולה. בצורה דומה היה אפשר לחשוב שאם בעיית שינוי האקלים אכן חמורה כמו שהיא מצטיירת על ידי אל גור, הגיוני יותר שהארגונים הירוקים הגדולים היו מנסים להלחם בחברות הנפט במקום לשכנע את הציבור לרכב על אופניים בדרכו לעבודה.
החל משנות התשעים המוקדמות, הצטרפו מספר ארגונים ירוקים גדולים לתמיכה בגז טבעי כ"דלק מגשר". אז זה עוד נשמע הגיוני, בגלל שטכנולוגיית התאים הסולאריים עדיין לא התפתחה והייתה יקרה מאוד. היום ייצור חשמל מאור השמש כל כך יעיל וזול עד שהוא יכול להתחרות במחירו עם נפט וגז טבעי. בנוסף, רוב הגז הטבעי היום מופק מפראקינג, שדליפות המתאן ממנו מבטלות את היתרונות שלו על דלקים פוסיליים אחרים, כולל פחם, מבחינת פליטות גזי חממה. לכן מומחים רבים מסכימים שאין כל צורך בפתרון ביניים, וצריך להשקיע את כל המאמצים עכשיו במעבר לאנרגיות מתחדשות. את הארגונים הירוקים הגדולים, ובראשם TNC, ו-EDF, נימוקים אלה לא משכנעים, והם עומדים על דעתם שהפקת גז טבעי באמצעות פראקינג עומד להפוך לבטוח ונקי. EDF חברו למספר חברות נפט וגז טבעי והקימו את "המרכז לפיתוח מקיים של פצלי שמן" (Center for Sustainable Shale Development), שמפרסם הנחיות שמטרתן להפוך את טכנולוגיית הפראקינג לבטוחה יותר. משם הארגון די ברור שהוא מהווה כיסוי עבור חברות הנפט, שמנסות להראות כאילו באמת אכפת להן ממשבר האקלים, בזמן שמטרתן האמיתית היא סיכול המעבר לאנרגיות מתחדשות.
במשא ומתן לקראת פסגת האקלים בקיוטו ב-1997, ארצות הברית עמדה על כך שיש להקים מערכת בינלאומית למסחר בפליטות פחמן, המבוססת על המערכת למסחר בפליטות של תחמוצות גפרית. התוצאה היתה שלאחר שארצות הברית הטילה את כל כובד משקלה בעניין, ופרוטוקול קיוטו אכן סלל את הדרך לשוק פליטות הפחמן, בסופו של דבר ארצות הברית נמנעה לאשרר את הפרוטוקול, והשוק הוקם באירופה, שהתנגדה לגישה זאת מלכתחילה. הפרוטוקול נוסח בצורה כזאת שחברות יכולות לקבל זיכויים על פליטות פחמן שלא ביצעו, בתנאים שממש מזמינים הונאות. דוגמה אחת היא מפעלים בהודו ובסין המייצרים גז מזגנים הידוע כמסוכן לשכבת האוזון, ובתהליך הייצור פולטים גז חממה מסוכן בשם HFC-23. מפעלים אלה קיבלו זיכויים בשווי רב על כך שהתקינו מערכת טיפול לא יקרה בגז זה, ונוצר מצב שאחוז גבוה מהכנסותיהם (במקרה הקיצוני 93.4%) הגיעו ממכירת הזיכויים לחברות מזהמות. במקרה אחר, חברות נפט הפועלות בדלתא של נהר הניגר באפריקה, היו שורפות גז טבעי שהופק כתוצר לוואי של קידוח הנפט, ולא היה כלכלי להפיק אותו - פעולה הקרוייה Flaring והיא אינה חוקית בניגריה. חברות אלה קיבלו זיכויים על כך שהפסיקו לבצע פעילות הרסנית ולא-חוקית. הדוגמה המקוממת ביותר כנראה, היא של ספקולנטים המגיעים ליערות עתיקים בהם מתגוררים שבטים ילידים, מחתימים אותם על מסמכים אותם אינם מבינים בהבטחות של מליוני דולרים כדי לקבל חזקה על השטח, ואז מכינים תכניות לכרות את היער. הם מבטלים את התכניות כדי לקבל זיכויים השווים מליונים עבור "תוכניות לשימור יערות". הם מוכרים את הזיכויים בכסף רב שכמובן אינו מגיע לאנשי השבטים במקום. מקרים כאלה קרו למשל בפפואה גינאה החדשה, אקוודור וקונגו. בפראנה שבברזיל, בפרוייקט שימור יערות המספק זיכויי פליטות פחמן לחברות מזהמות כמו שברון ו-GM, ומנוהל על ידי TNC ועמותה ברזילאית, נאסר על הילידים משבט הגוארני להשתמש ביער שהיה ביתם במשך מאות שנים לצורך איסוף מזון, ציד ודיג, בתואנה של שמירה על העצים. יש מקרים בהם השבטים הילידים נכלאו בשמורות, עם גדרות תיל ושומרים חמושים, בנימוק שיש לשמור על היער מפניהם. האירוניה היא שברוב המקרים, האנשים אותם מקריבים לטובת יצירת שוק פליטות הפחמן, הם אלה החיים בצורה המקיימת ביותר בעולם - בעלי קשרים עמוקים לאדמה, משתמשים במשאבים מקומיים מתחדשים בכמות קטנה, ומטפחים את הקרקע ואת הסביבה. ארגונים סביבתיים הרואים את התמונה הגדולה ומחוייבים לתוצאות בנושא האקלים, צריכים לטפח אנשים כאלה, במקום לעקור אותם משורשיהם.
הבעיה החמורה ביותר היא ששווקי הפחמן נכשלו להשיג את מטרתם. באירופה ניסו להשתמש במספר גדול של זיכויים מוזלים כדי לעודד חברות ומדינות נוספות להצטרף לשוק הפליטות. לאחר מספר שנים הגיע המשבר הפיננסי של 2008, וגרם לירידה אמיתית בפעילות הכלכלית בשוק, ובפליטות הפחמן, שכתוצאה ממנה השוק היה מוצף בהיתרי פליטות זולים. ב-2013 מחיר השוק של פליטת טון פחמן עמד על 4 אירו בלבד, לעומת מחיר מטרה של 20 אירו. במחירים כאלה התמריץ להשקיע במניעת פליטות הוא קטן מאוד. זוהי דוגמה מצויינת לכך שה"פתרון" של שימוש בשווקי פליטות פחמן אינו יציב והוא פשוט מסוכן מידי. בפברואר 2013 יצאו 130 ארגוני סביבה וצדק כלכלי בקריאה לבטל את מערכת מסחר הפליטות האירופאית (ה-ETS) מכיון שאחרי שבע שנים של פעילות, פליטות הפחמן לא הצטמצמו כלל, והערכות זהירות הן שבין שליש לשני שליש מהזיכויים שנתנה על חסכון בפליטות פחמן, אינם מייצגים קיצוץ אמיתי בפליטות.
7. משיח לא בא: המיליארדרים הירוקים לא יצילו אותנו
בשנת 2006 נפגש אל גור עם המיליארדר סר ריצ'ארד ברנסון ונתן לו הרצאה פרטית על אמת מטרידה. ברנסון השתכנע, התלהב, והתחיל לתכנן אילו שינויים יוכל לעשות בחברת וירג'ין שבבעלותו. לקראת סוף השנה, ניצל את ועידת קלינטון ליוזמה גלובלית בניו יורק, כדי להכריז שהוא מתכוון להשקיע סכום של שלושה מיליארד דולר בעשור הקרוב בפיתוח ביו-דלקים כחלופה לנפט וגז טבעי, ועל טכנולוגיות אחרות להתמודדות עם משבר האקלים, כאשר הכסף יגיע מרווחי חברות התחבורה של וירג'ין - התעופה והרכבות, רווחים שמגיעים משריפת דלקים. מעבר לכך, ברנסון הכריז שבמידה וחברות התחבורה שלו לא יהיו רווחיות מספיק, הוא ישלים את החסר מהחברות האחרות שלו, ויעשה את כל שביכולתו כדי לעמוד בהתחייבותו. ברנסון התנדב לעשות בדיוק את מה שממשלות העולם לא הסכימו לבצע על ידי חקיקה: לקחת רווחים שנעשו מהחמרת בעיית האקלים ולהשתמש בהם כדי לפתור אותה. שנה לאחר מכן יצא ברנסון עם הצהרה נוספת, והכריז על "אתגר כדור הארץ של וירג'ין" (The Virgin Earth Challenge), תחרות על פרס של 25 מיליון דולר עבור הממציא הראשון שיצליח להפיק מהאוויר מיליארד טונות של פחמן בשנה ללא תופעות לוואי הפוגעות בסביבה. הרעיון היה לאתגר את המוחות הטובים ביותר בעולם כדי למצוא פתרון שיאפשר לנו להמשיך לחיות את חיינו כרגיל, להמשיך לפלוט פחמן לאטמוספירה, ולהמשיך לטוס בחברת וירג'ין. בהמשך, בשנת 2009, הקים ברנסון את "חדר המלחמה בפחמן" (Carbon War Room), קבוצה של תעשיינים שבדקו איך סקטורים שונים בייצור יכולים באופן התנדבותי לצמצם את פליטות הפחמן שלהם, ועל ידי כך לחסוך כסף. "הפחמן הוא האויב", הכריז ברנסון, "בואו ונתקיף אותו בכל דרך שנוכל, אחרת הרבה אנשים ימותו, כמו בכל מלחמה."
זה היה נראה כמו חלום שהתגשם - מיליארדר נוצץ ואהוב התקשורת, יוצא להראות לעולם שגם חברות מהמזהמות ביותר יכולות להוביל את הדרך לעתיד ירוק יותר, על ידי שימוש ברווח כספי בתור התמריץ הטוב ביותר, ומוכן להשקיע את כספו הפרטי לשם כך. היו פילנתרופים ירוקים חשובים לפניו, כמו וורן באפט, ביל גייטס ומייקל בלומברג, אך ברנסון היה הראשון שהיה מוכן להשתמש בחברות שלו כשפני נסיון בבדיקת הטכנולוגיות החדשות.
אז מה באמת קרה לכל ההבטחות של ברנסון? נתחיל בהתחייבות להשקיע שלושה מיליארד דולר תוך עשור על פיתוח דלקים ביולוגיים. ברנסון הקים חברה נוספת בשם וירג'ין דלקים (שמאז שינתה את שמה ל"קרן הירוקה של וירג'ין") והשקיע בה 130 מיליון דולר, שהגיעו להשקעות בעיקר באתנול מתירס, וכמו כן במחקרים על דלק מטוסים מעצי אקליפטוס ורעיונות נוספים. אך ברנסון עצמו אמר שדלק הפלא שחיפש לא הומצא עדיין. בינתיים, שוק הדלקים הביולוגיים סובל מירידת מחיר הנפט והגז הטבעי המופקים מפראקינג, והופכות אותו לפחות ופחות כלכלי. נראה שההתלהבות הראשונית ממציאת דלק ביולוגי פגה, וההשקעות של ברנסון בתחום איבדו מיקוד והחלו לדשדש. בשנת 2010 אמר ברנסון בראיון לעיתון האקונומיסט, שעד כה השקיע בין מאתיים לשלוש מאות מיליון דולר באנרגיה נקייה. עד שנת 2013, כלומר לאחר שבע מתוך עשר השנים בהן התחייב להשקיע שלושה מיליארד דולר, לא נראה שהשקעתו עברה את סף ה-300 מיליון דולר. כששואלים אותו על כך, הוא משתמש בתירוצים שונים, למשל שחברת התעופה שלו הפסידה מאות מליונים. האמת היא שהוא הקים חברת תעופה חדשה בארצות הברית, שהתרחבה במהירות ובאגרסיביות, תוך מכירת כרטיסי טיסה מוזלים מאוד - עד 60 דולר. כלומר, פלח השוק שלו התרחב לא רק על חשבון לקוחות קיימים של חברות תעופה אחרות, אלא גם מלקוחות חדשים שהחליטו לטוס בגלל המחיר הזול. בשיטה דומה הוא גם נכנס לשוק הטיסות הפנימיות בבריטניה, ולטיסות ארוכות לאוסטרליה. בסך הכל הוסיף ברנסון לצי שלו לפחות 160 מטוסים, ופליטת הפחמן של כלל מטוסיו עלתה בכ-40%.
בנוסף להשקעותיו של ברנסון בהרחבת צי המטוסים שלו, הוא גם נכנס לתחום מרוצי פורמולה 1, וכן השקיע לפחות 200 מליון דולר ב'וירג'ין גלקטיק' - במטרה להציע לקהל הרחב טיסת תענוגות לחלל תמורת רבע מליון דולר בלבד לנוסע, שזהו בזבוז חסר טעם של אנרגיה המחממת את כדור הארץ. התירוצים של ברנסון על הפסדים של חברות התעופה שלו הם לא אמינים מסיבה נוספת - שווי נכסיו הוערך ב-2006 ב-2.8 מיליארד דולר, ובשנת 2014 ההערכה כמעט הוכפלה ל-5.1 מיליארד דולר.
ומה בנוגע ל"פרס כדור הארץ" של 25 מיליון דולר למי שיפתור את בעיית ההוצאה של פחמן מהאוויר? ב-2010 מספר הנרשמים לאתגר היה כ-2,500. דוברו של ברנסון הסביר שנרשמים רבים נפסלו כיוון שהצעותיהם היו מסוכנות מידי, ואחרים לא היו מפותחים מספיק לשימוש מסחרי. הוא הוסיף שההשקעה הנדרשת כדי לבדוק את הכדאיות של מספר הצעות בקנה מידה גדול תהיה הרבה יותר יקרה מ-25 מיליון דולר - פי אלף בערך. ברנסון עצמו התבטא שעדיין לא אמר נואש, והוא מאוד מקווה שפתרון טכנולוגי חדש אכן יצוץ בשלב כלשהו, ואז הוא ישמח להעניק לו את הפרס.
בשנת 2011 הכריז ברנסון על 11 המתחרים המובילים: ארבעה שפיתחו מכונות השואבות פחמן מהאוויר, אך בקצב שרחוק מאוד מהדרוש, ושלושה המשתמשים בתהליך ההופך את הפחמן המופק ממכונות כאלה לפחם שאפשר לקבור באדמה - תהליך שיש חילוקי דעות לגבי השפעתו בקנה מידה גדול. שאר המתחרים היו רחוקים יותר מהמטרה המוצהרת של התחרות, כמו למשל מתחרה שהציע לשנות את מזונן של חיות המשק כדי להגביר את יכולת הכלת הפחמן של הקרקע. לדברי ברנסון, אף אחד מהמתחרים המובילים לא היה בשל לקבל את הפרס, והוא הציג אותם לציבור כדי שהאנשים הטובים ביותר מכל התחומים יעבדו יחד כדי לפתור את הבעיה.
מסתבר שמאחורי הקלעים יש אינטרסים נוספים: תעשיית הנפט פיתחה תהליך חדשני בשם EOR, בו מזריקים גז כלשהו לתוך בארות הנפט כדי להגביר את הלחץ וכך להגדיל את התפוקה. אחת הגרסאות האחרונות של התהליך משתמשת בפחמן דו-חמצני, והבעיה הגדולה ביותר העומדת בפני מסחור מאסיבי של הטכנולוגיה היא מציאת מקור זול לכמויות אדירות של גז החממה המוכר. כלומר, המנצח בתחרות לא רק יעזור לנקות את האוויר כדי שחברות הנפט יוכלו להמשיך ולזהם אותו, אלא הוא יעזור להן לעשות זאת בכמויות גדולות יותר. אחד המתחרים המובילים הצהיר שלמכונות כמו שלו יש את הפוטנציאל לשחרר כמויות עצומות של נפט שבעבר נחשב בלתי ניתן להפקה, כמו שטכנולוגית הפראקינג עשתה לגז טבעי. אחד המחקרים שבדקו את הטכנולוגיה מצא שעבור כל טון של פחמן שיוזרק עמוק בבארות הנפט, ארבעה טון פחמן ייפלטו לאטמוספירה בתהליך הפקת ושריפת הנפט שיישאב.
מי שעשה את הקשר בין הצורך של תעשיית הנפט לפתרון של ברנסון היה אלן נייט, יועץ הקיימות של ברנסון, והאיש שמינה להוביל את התחרות. אך נייט לא עבד עבור ברנסון במשרה מלאה, ובין לקוחותיו האחרים היו חברות נפט גדולות כמו של "וסטראטויל", שתים מהגדולות ביותר בהפעלת חולות הזפת באלברטה. זו הסיבה שאת טקס ההצגה של המתחרים המובילים לעולם, בחר לעשות בקלגארי, בירתה של תעשיית חולות הזפת. גם העיתוי היה חשוב. ב-2011 היה לחץ רב להחמיר את התקנות ולאסור שימוש בנפט המגיע ממכרות חול הזפת באלברטה, בגלל שהוא גורם לזיהום גדול יותר מנפט רגיל. בין השאר נשלחו מכתבים לחברות התעופה הגדולות בבקשה שיפסיקו להשתמש בדלק מטוסים המופק מחולות הזפת, ובמיוחד לברנסון. הוא סירב לבקשה. ארגון הטקס בקאלגרי עזר לשפר את תדמיתה של תעשיית חולות הזפת. כדאי לציין גם שברנסון ניצל את השפעתו כדי להילחם בחקיקה של רגולציה סביבתית.
יש אפשרות שכל הסיפור היה הצגה אחת גדולה, כדי לבנות את תדמיתו של ברנסון כמושיעו של כדור הארץ, ולעזור לו להתמודד מול הרגולציה. אך גם אם המהלך היה כנה, וברנסון באמת עשה זאת בכוונה אמיתית, המסקנה מכך שכל הפרויקטים שיזם נכשלו היא קשה. ברנסון יצא להוכיח שאפשר לרתום את תמריץ הרווח כדי לפתור את משבר האקלים. אך הפיתוי להרוויח יותר מפעילות המחריפה את המשבר היה גדול מדי. שוב ושוב התשוקה להגדלת האימפריה שלו ניצחה את הרצון הטוב למען האקלים. הרעיון שהקפיטליזם ורק הקפיטליזם יכול להציל את העולם ממשבר שהוא בעצמו יצר, הוא כבר לא רק תאוריה מופשטת - זאת היפותזה שנבדקה שוב ושוב במבחן המציאות, ונכשלה כל פעם.
יכול מאוד להיות שיהיו מיליארדרים נוספים שיחלצו להגנת האקלים, אך הבעיה היא שאין לנו עוד עשור לאבד בזמן שאנו תולים את תקוותינו בגיבור התורן. יש הרבה הזדמנויות לרווח כספי גדול בדרך לכלכלה חסרת פליטות פחמן, אולם מניע הרווח הכלכלי לא יהיה המיילדת שתביא אותה לעולם. זה חשוב כי ברנסון עלה על עקרון חשוב: זה הגיוני מאוד שרווחים של העסקים שאחראיים לרוב פליטות הפחמן יהיו אלה שיממנו את המעבר לעתיד ירוק יותר. זה בדיוק מה שצריך לקרות בקנה מידה גלובלי כדי לפתור את בעיית האקלים. הבעיה היא שאם זה יהיה תלוי בתאגידים עצמם, לאחר שבעלי המניות יקחו לעצמם פרוסה נדיבה מהעוגה, וההנהלה הבכירה תדאג לעצמה לתוספת, לא ישאר הרבה כדי למלא את ההבטחה. אם נסמוך על החברות המסחריות שיתנדבו לעשות זאת, זה פשוט לא יקרה. הדרך היחידה לגרום לזה לקרות היא על ידי שימוש בחקיקה סביבתית, ברגולציה קפדנית, במיסוי על ניצול אוצרות טבע ובקנסות כבדים על המזהמים, שתעשיית האנרגיה הפוסילית התנגדה להם בנחרצות כל הזמן.
מסקנה נוספת שחשוב לשים אליה לב היא שברנסון הראה לנו בגדול איך אנו שבויים בכוחה של האמונה שהטכנולוגיה היא זאת שתציל אותנו - שאם מספיק אנשים חכמים ויצירתיים יקדישו את זמנם ומרצם, יימצא בסוף פתרון קסם שיפתור לנו את משבר האקלים ללא שנצטרך לעשות שינויים גדולים בצורה שהכלכלה שלנו עובדת. הדוגמה הטובה ביותר של תוצאותיה של אמונה זו היא התחום הקרוי הנדסת אקלים (Geoengineering), שהיא נושאו של הפרק הבא. רמז לגישתו של ברנסון אל כדור הארץ אפשר לראות בבירור בתמונה שהתפרסמה בהכרזה על פרס כדור הארץ, בה נראה ברנסון, מחייך מאוזן לאוזן, ומשתעשע בכדור מתנפח בצורת כדור הארץ, בצורה שמזכירה את הסצנה של צ'ארלי צ'אפלין בסרט 'הדיקטטור הגדול', כאשר אל גור עומד נבוך לצידו, לא בטוח שזה רעיון מוצלח. [3] עצם הרעיון שהטכנולוגיה שלנו היא זו שתציל את כדור הארץ הוא בעייתי, כי הוא מעמיד אותנו, בני האדם, במעמד עליון ובעל יכולת להציל את הפלנטה המסכנה. יותר מדוייק לחשוב עלינו מנסים להציל את עצמינו מהפלנטה, שאם נערער את שיווי המשקל העדין שלה מספיק, יכולה להוציא אותנו בקלות מאזור הנוחות שלנו לתנאים הפכפכים וקטלניים.
8. עמעום השמש: הפתרון לזיהום הוא... זיהום?
ערך מורחב – הנדסת אקלים
במרץ 2011 הצטרפה קליין לכנס של מדעני הנדסת אקלים שהתקיים לא רחוק מלונדון, ואורגן על ידי החברה המלכותית הבריטית, שבשנים האחרונות הפכה להיות הגוף המדעי המוביל בעולם המצדד בגישה כי בהעדר התקדמות בצמצום פליטות הפחמן, כדאי שנמצא תוכנית חליפית לפתרון משבר האקלים. בדו"ח שהוציאה ב-2009 קראה לממשל הבריטי להקדיש משאבים נכבדים לבדיקת אילו אפיקים של הנדסת אקלים יהיו האפקטיביים ביותר. שנתיים מאוחר יותר הכריזה כי מציאת פתרון הנדסי בקנה מידה גלובלי לחסימת חלק מקרני השמש המחממות את כדור הארץ, הוא כנראה הפתרון המעשי היחידי שיהיה אפשר להשתמש בו במקרה של מצב חירום אקלימי. נושא הכנס הפעם היה הדרכים בהן המחקר, ובסופו של דבר המימוש של הנדסת אקלים, צריך להיות מנוהל על ידי הממשלה. מהם החוקים שעל החוקרים לפעול לפיהם? מיהם הגופים שיהיו אחראיים על הרגולציה של התחום? האם יהיו אלה ממשלות, או אולי האו"ם? כדי לענות על שאלות אלה ואחרות, שיתפה החברה המלכותית פעולה עם שני גופים שנתנו לכנס חסות: האקדמיה האיטלקית למדעים, וארגון ה-EDF, המתאר את הנדסת האקלים כ"כלי ביניים" (בדומה לתיאור שהוא נותן לגז טבעי). חסות זו הפכה את הכנס לאירוע המדעי הבינלאומי ביותר בנושא הנדסת אקלים, וכן לפעם הראשונה שארגון ירוק גדול נותן את ברכתו למחקר בנושא התערבות ישירה וחריפה באקלים כדור הארץ כפתרון למשבר האקלים. כשלושים מדענים, עורכי דין, פעילי סביבה וקובעי מדיניות התאספו כדי לדון בטכנולוגיות שנראות מבטיחות.
אפשרות אחת היא "דישון" של האוקייאנוסים בברזל כדי לגרום לגידול משמעותי באוכלוסיית האצות, שיקלטו כמויות גדולות של פחמן דו-חמצני מהאטמוספירה. אפשרות נוספת היא כיסוי שטחי מדבריות נרחבים בכיסוי לבן שיחזיר אחוז גדול יותר של אור שמש חזרה לחלל וכמובן בניית מכונות שישאבו פחמו דו-חמצני מהאוויר, כמו שמנסה לעשות ריצ'ארד ברנסון. אולם השיטה שניראת לרוב המדענים בחדר המעשית ביותר היא פיזור חלקיקים לאטמוספירה במטרה שיחזירו חלק מקרינת השמש חזרה לחלל. בשפה מקצועית קוראים לזה ניהול קרינת השמש, או Solar Radiation Management) SRM). יש מספר גישות כיצד אפשר לעשות זאת - החל משליחת לוויינים בעלי מראות לחלל, ועד הבהרת עננים - ריסוס מי ים (מספינות בים או ממגדלים על החוף) כדי לגרום ליצירת יותר עננים או עננים בהירים יותר. השיטה שמקבלת את רוב זמן הדיון היא ריסוס ארוסולים של סולפט אל הסטרטוספירה, אם באמצעות מטוסים מיוחדים או על ידי צינורות שיוחזקו על ידי כדורים מעופפים. עד כה פורסמו למעלה ממאה מאמרים מדעיים בנושא SRM, ויש מספר צוותים מדעיים המתכוננים לבצע ניסויים במנגנוני הפיזור באוויר הפתוח על ידי מטוסים, ספינות וצינורות ארוכים. אם לא תקום רגולציה למחקרים אלה בקרוב מאוד, אנו עלולים למצוא את עצמינו שפני נסיונות במחקר בסגנון המערב הפרוע.
שיטה זו של ריסוס סולפטים לסטרטוספירה, קרויה אופציית פינטובו (The Pinatubo Option), על שם הר הגעש פינטובו שבפיליפינים שהתפרץ ב-1991. התפרצות זו, בשונה מרוב הרי הגעש בעולם, שלחה כמויות גדולות של דו-תחמוצת הגפרית הרחק אל הסטרטוספירה. כאשר טיפות דו-תחמוצת הגופרית מגיעות לגובה כזה, הן אינן יורדות חזרה למטה תוך זמן קצר, אלא נשארות באוויר הדליל, ובתוך מספר שבועות נסחפות ומכסות את כל כדור הארץ. הטיפות הקטנות פועלות כמראות, ומחזירות חלק מאור השמש כך שלא יגיע לקרקע. כאשר התפרצות כזאת קורת באזורים טרופיים, החומר נשאר בסטרטוספירה כשנתיים לפחות, ועל הקרקע מורגשת התקררות. זה מה שקרה עם התפרצות פינטובו - שנה לאחר ההתפרצות הטמפרטורה העולמית צנחה בחצי מעלה, ואז היו מדענים שאמרו לעצמם: למה שלא ננצל את התופעה להתמודדות עם התחממות האקלים?
הדיון מתחיל ביתרונות: הטכנולוגיה כבר קיימת, אם כי טרם נוסתה, היא זולה למדי, ולאחר התחלת השימוש בה, התוצאות יורגשו תוך זמן קצר. החסרונות מתחילים בכך שכנראה שמים בהירים לחלוטין יהפכו לנחלת העבר, ותהיה להם עכירות תמידית. העכירות תפריע לאסטרונומים לצפות בכוכבים, ולכל מה שמנצל את אנרגיית השמש לאבד מיעילותו, החל מתאים סולאריים וכלה בחקלאות. חסרון משמעותי הוא שהטכנולוגיה לא פותרת את עליית ריכוז הפחמן באטמוספירה עם כל הבעיות הנלוות, כמו עליית חומציות האוקיינוסים, אלא מטפלת נקודתית בטמפרטורה. בעיה חמורה אחרת היא בעיית ההפסקה: לאחר התחלת השימוש ב-SRM, מכיון שריכוז גזי החממה ימשיך לעלות, הפסקת הריסוס תגרום לקפיצה פתאומית בטמפרטורה, ללא אפשרות להתאקלם בהדרגה. תחשבו על מכשפה מאגדות הילדים, השותה מרקחת קסומה כדי להישאר צעירה - וביום בו אזל המלאי, היא מזדקנת בבת אחת.
לסיום הדיון מוצג מודל אקלימי ממוחשב המראה את השפעת השימוש ב-SRM על מפת המשקעים העולמית. נראה כי צפון אמריקה ואירופה לא יושפעו כמעט, אך אפריקה המשוונית תסבול מירידה משמעותית בכמות הגשמים, וגם המונסונים באסיה יאבדו מכוחם. נראה שהתושבים באזורים אלה יעדיפו להתמודד עם השפעת עליית הטמפרטורות. בשפה מדעית קוראים לזה ההטרוגניות המרחבית של ההשפעות, או בשפה פשוטה - חלק מהמדינות יידפקו. אילו מדינות ועד כמה הן יידפקו? הדרך היחידה לדעת היא לנסות - והניסוי היחידי שיכול לבדוק מה היא ההשפעה הגלובלית, הוא פרישה מלאה של המערכת. ניסוי בקנה מידה קטן ולזמן קצר לא מספיק. כלומר ניסוי בו כולנו נהיה שפני הניסיון. יש מספר מודלים המראים מגוון תוצאות אפשריות, עד כדי קריסה מוחלטת של החקלאות באזורים מסוימים באפריקה.
חלק שלישי – מתחילים בכל זאת
9. בלוקאדיה: לוחמי האקלים החדשים
פרק זה סוקר מקומות שונים בבלוקאדיה - שם שניתן לכל אותם מקומות בעולם בהם יש מאבק בין חברות המנסות להפיק אוצרות טבע על ידי אמצעי כרייה או קידוח למיניהם, לבין אזרחים המתנגדים להרס והפגיעה בטבע הכרוכים בכך. בקו החזית ניצבים בצד אחד כוחות צבא ומשטרה השומרים על האינטרסים של החברות המסחריות, ומצד שני אנשים פשוטים, שפשוט רוצים להגן על הבית ועל דרך החיים שלהם. הם מצטופפים בישיבות מועצה, צועדים בהפגנות, נעצרים על ידי המשטרה, ואף קושרים את עצמם בין הבולדוזרים לבין האדמה שהם רוצים להזיז. הם לא נראים כמו אקטיביסטים אידאולוגיים, ואפילו לא דומים מאתר אחד למשנהו. הם פשוט נראים כמו אזרחים מקומיים.
ההתנגדות לכרייה רחבת היקף ועתירת סיכון בונה רשת גלובלית רחבה ושורשית, שכמוה התנועה הסביבתית לא ראתה. זוהי לא בדיוק תנועה סביבתית, כי מה שמניע אותה הוא התשוקה לצורה עמוקה יותר של דמוקרטיה, כזאת שנותנת לקהילות שליטה אמיתית על המשאבים החשובים ביותר להישרדותן: בריאותם של האוויר, המים והאדמה שלהם. מאבקים אלה מצליחים לפעמים לעצור פשעי אקלים בהתהוות.
צעירים רבים שנושא האקלים קרוב לליבם, רואים הצלחות אלה, ואת כשלונה של הגנת הסביבה המנוהלת מלמעלה. הם מוותרים על חברות בארגונים הירוקים הגדולים, ועל ניסיון להשפיע על ועידות האקלים של האו"ם, ובמקום זאת מתייצבים על המתרסים של בלוקאדיה. לפי קליין זהו אינו שינוי באסטרטגיה, כי אם שינוי מהותי בפרספקטיבה. התגובה למשבר האקלים משתנה ממשהו שקורה בחדרי ישיבות, למשהו חי ובלתי צפוי שקורה ברחובות.
הדוגמה הראשונה בפרק היא אזור יער סקאוריז (Skouries Forest) שהוא יער עתיק בחצי האי כלקידיקי (Halkidiki) השוכן סמוך לאזור חוף תיירותי לא רחוק מסלוניקי אשר בצפון יוון. חברת אלדורדו, שלה יש מכרות זהב בקנדה ובאוסטרליה, קנתה את זכויות הפקת הזהב באזור, ומתכוונת להקים בו מכרה פתוח גדול לכריית זהב ונחושת, וכן להקים סכר גדול עבור בריכת המים המזוהמים (Tailings Pond) שהם הפסולת של הטיפול הראשוני בעפרות. התושבים המקומיים מתנגדים נמרצות להשמדתו של היער שגדלו לצידו, ולסכנה הנשקפת לאיכות הסביבה באזור, בעיקר למערכת המים. המאבק הפך לנושא חם בתקשורת ובפוליטיקה היוונית, כאשר הממשלה רואה חשיבות ראשונה במעלה לביצוע הפרויקט במטרה לעזור לכלכלה היוונית המקרטעת. המפלגה המובילה את האופוזיציה, סיריזה, הכריזה מנגד כי אם תזכה בבחירות, אחת מפעולותיה הראשונות תהיה לבטל את הפרויקט (בינתיים סיריזה אכן זכתה בבחירות, אולם עתיד הפרויקט עדין לוט בערפל). בשטח עצמו החלו העבודות, והיו מספר מקרים של חבלה בציוד המכני של החברה. כוחות גדולים של משטרה פרושים באזור, הקימו מחסומים, בודקים את כל מי שמנסה להיכנס אליו, וגורמים לו להראות כמו אזור מלחמה. הנושא מעסיק את בתי המשפט שוב ושוב, כאשר האקטיביסטים עותרים נגד חוקיותה של העסקה - באוגוסט 2015 פסק בית המשפט שהפרויקט יכול להמשיך למרות ההתנגדויות.
דוגמאות אחרות מובאות מרומניה, קנדה, בריטניה, סין, אוסטרליה ועוד ועוד. בולטת במיוחד היא ההתנגדות העזה שקמה לכל פרויקט תשתיות הקשור למכרות חולות הזפת באלברטה, בין אם בקנדה עצמה, או בארצות הברית. בראשם עומד פרויקט צינור הנפט קיסטון (Keystone XL) האמור להוביל את הנפט המופק מהמכרות בקנדה, כל הדרך עד לטקסס, לבתי זיקוק ונמלים שלחוף מפרץ מקסיקו. כבר בשלב הראשון של הפרויקט המכונה קיסטון 1, היו 14 מקרים של דליפות מהצינור, שתיים מהן חמורות עד כדי כך שהיה צריך לעצור את הזרמת הנפט בצינור לצורך התיקון. פרויקט קיסטון היה זה שהצית את גל המחאה הגדול בוושינגטון הבירה ב-2011. המחאה צברה תאוצה עד שבפברואר 2013 עמדו יותר מ-40,000 מפגינים מול הבית הלבן. מחאה זו גרמה לברית מפתיעה בין שבטי הילידים לבין החוואים לאורך מסלול הצינור, שנקראה "ברית הקאובואים והאינדיאנים", וצירפה לשורותיה מצד אחד טבעונים הרגילים למחות שאכילת בשר היא רצח, ומצד שני מגדלי בקר המקשטים את סלון ביתם בפוחלצי איילים. הקואליציה של ארגוני המחאה Tar Sands Blockade הייתה הראשונה שהשתמשה בשם בלוקאדיה באוגוסט 2012, בזמן שתכננה חסימה של פיתוח תוואי הצינור במשך 86 יום, על ידי התמקמות ברשת של בתי עץ מאולתרים כדי למנוע את כריתתם של העצים.
יש כמה דברים שמאחדים את המקומות האלה: הכרזות בהן כתוב על כך שהמים הם חיים ואי אפשר לאכול כסף, הנוכחות הגדולה של נשים בראש המאבק, הידיעה שמשבר האקלים נותן למאבק הפרטי שלהם הקשר גלובלי, ולכן שיתוף פעולה נגד אויבים משותפים. בספטמבר 2012 התנועה התאחדה לפעולה משותפת בשם Global Frackdown, עם קבוצות מקומיות ביותר ממאתיים מדינות, וממשיכה לצבור תאוצה. האקטיביסטים האלה מבינים שלהשאיר את הפחמן עמוק בקרקע, והגנה על היערות העתיקים מפני הרס עבור המכרות, הוא תנאי בסיסי למניעת אסון אקלים גלובלי. לפני שנוכל לפתור את המשבר בצורה אפקטיבית, קודם כל אנחנו צריכים להפסיק להחמיר את המצב. הצעד הראשון כדי לצאת מהבור הוא להפסיק לחפור.
בשנים האחרונות קו-החזית מגיע ליותר ויותר מקומות מפתיעים, ולחצר האחורית של אנשים שחשבו שהם מחוסנים לסכנה. קוריוז משעשע היה כאשר התברר שרקס טילרסון, מנכ"ל אקסון בכבודו ובעצמו, הצטרף לתביעה משפטית נגד פעילות פראקינג ליד החווה שלו בטקסס, בטענה שהיא תוריד את מחירי הנדל"ן באזור. בתגובה סרקסטית כתב על כך חבר הקונגרס הדמוקרטי ג'ארד פוליס: "אני שמח לברך את רקס למועדון האזרחים הכועסים מאוד כאשר הם מוקפים בקידוחים" או באנגלית: Society of Citizens Really Enraged When Encircled by Drilling" ובראשי תיבות SCREWED.
שנת 2010 הייתה שנת מפנה עבור תנועת המאבק. זאת הייתה השנה בה אסדת הקידוח Deepwater Horizon של חברת BP במפרץ מקסיקו התפוצצה, וגרמה לאסון דליפת הנפט הימי הגדול ביותר בהיסטוריה. מה שעשה את הרושם החמור ביותר היה חוסר המוכנות המוחלט של החברה להתמודדות עם דליפת נפט בעומק של למעלה מקילומטר וחצי מתחת לפני הים, בשילוב עם חוסר התפקוד של הרגולטור. הממשל פשוט לא ידע מה לעשות ונתן לחברה לנהל את הניסיונות לפתור את הבעיה. אנשי BP ניסו לאלתר פתרונות שוב ושוב, במשך 87 יום עד שהצליחו לבסוף לסתום את הדליפה. ממצאי החקירה העלו שהרצון לחסוך בהוצאות היה מרכיב חשוב ביצירת התנאים לאסון. רק עשרה ימים לאחר שהדליפה במפרץ מקסיקו נאטמה סוף סוף, פיצוץ בצינור נפט של חברת אנברידג' Enbridge גרם לדליפת הנפט היבשתית החמורה ביותר בהיסטוריה של ארה"ב. דליפה של יותר ממיליון גלונים של נפט אל נהר הקלמזו Kalamazoo שבמישיגן, שגרמה נזק סביבתי עצום. למרות שבחברת אנברידג' ידעו לפחות 5 שנים קודם לכן על בעיות קורוזיה חמורות בצינור, ועד 2009 זיהו 329 בעיות חמורות נוספות שדורשות תיקון מיידי בצינור. הם ביקשו שוב ושוב אישור לדחיה בתיקונים, והודיעו לקונגרס שבמידה ותהיה בעיה, הם מוכנים לתגובה מיידית. אולם מרגע שהדליפה החלה, לקח להם 17 שעות עד שסגרו את השיבר כדי להפסיק את הדליפה. ומה שחמור יותר הוא, שמה שזרם בצינור ודלף לנהר, לא היה נפט בכלל. החברה אמנם ניסתה להסתיר זאת, אבל לבסוף נאלצה להודות שהנוזל השחור שהציף את האזור היה ביטומן מדולל שהוזרם מחולות הזפת של אלברטה. זהו חומר שונה מנפט, מזוהם יותר, ושיטות ניקוי הנפט לא נבדקו עליו כלל.
עבור תנועת המאבק המסקנה הייתה ברורה: גם אם בכירים בחברות הנפט מצהירים שהטכנולוגיה בטוחה לחלוטין, ושהם מוכנים לכל תרחיש, ומגישים תסקירים סביבתיים מדעיים המראים בבירור שאין כל סכנה - אסור להאמין להם, כי הרווחים חשובים להם יותר מכל דבר אחר. בבלוקאדיה, הפסיקו להתייחס להערכות הסיכון המחושב של חברות האנרגיה, וחזרו אל עקרון הזהירות המונעת (The Precausionary Principle) האומר שכאשר קיים חשש שפעילות מסויימת אינה בטוחה לסביבה, אין צורך בוודאות מדעית שיש סכנה כדי לעצור אותה, וחובת ההוכחה שהפעילות בטוחה נופלת על כתפי מקדמי הפעילות, ולא על כתפי הציבור. עבור חברות האנרגיה הפוסילית, שהתרגלו לעבוד מול הארגונים הירוקים הגדולים, אותם אפשר להשתיק באמצעות תרומה נדיבה או נכונות להשתתף במשחקי שוק חופשי בפליטות פחמן, זהו עולם אחר לגמרי. כאן לא מוכנים להתפשר, אלא פשוט אומרים 'לא'. זה כבר לא NIMBY (ראשי תיבות של Not In My Back Yard) אלא פשוט: "לא כאן, וגם לא בשום מקום אחר". בהירות מוסרית זו, שאינה ניתנת לפשרה, היא זאת שמדהימה את תעשיית מיצוי המשאבים, ומשאירה אותם ללא מענה הולם.
10. האהבה תציל את המקום הזה: דמוקרטיה, הסטת השקעות, והניצחונות עד כה
במקרים רבים, פרויקטים חדשים וגדולים של תאגידי הגז והנפט מעמידים בסכנה אוכלוסיות של ילידים החיים בשטחים טבעיים שעד עתה היו ללא הפרעה כמעט, ובהן הקשר בין התושבים לסביבתם הוא חזק מאוד. לדוגמה, פרויקט צינור הנפט הצפוני בקנדה (Northern Gateway) אותו מנסה להקים חברת אנברידג' (Enbridge) כדי להזרים ביטומן מדולל ממכרות חולות הזפת באלברטה, לנמל יצוא בעיירה קיטימט (Kitimat) בחופה המערבי של קנדה, שם יועמס על מכליות ענק בדרכו לאסיה. הסכנה הסביבתית היא כפולה: דליפות מהצינור, באורך של למעלה מ-1,100 ק"מ על היבשה, ודליפות ממכליות הענק שיאלצו לנווט במפרצים הצרים הסלעיים והמפותלים ובסערות עזות וקפואות הפוקדות את האזור כל חורף. אם תעלה מכלית כזו על שרטון בזמן סערה, בדומה למה שקרה לאקסון ולדז ב-1989, יהיה קשה מאוד להגיע למקום ולטפל בנזק האקולוגי האדיר שייגרם. האזור היפהפה מאוכלס בדלילות על ידי שבטים ילידים הנקראים בקנדה האומה הראשונה (First Nation), שרבים מהם עדיין מתפרנסים מדיג וצייד, קשורים לאדמה ולמים בעבותות של אהבה שלנו קשה להבין. אהבה זו היא שמדרבנת אותם לפעול בנחישות נגד הקמת הצינור. עבורם זהו עוד גל נוסף של אלימות קולוניאליסטית, המאיים על כל תחום בחייהם. כוחה של אהבה זו הוא הגורם אותו תומכי הפרויקט לא מביאים בחשבון, מכיון שאין סכום של כסף שיכול להתגבר עליה. פשוט אין על מה לערוך משא ומתן, כי אין שום דבר שאפשר להציע לאנשים אלה בתמורה להסכמתם לפרויקט. זוהי תכונה משותפת לאורכה ולרוחבה של בלוקאדיה, ומדגישה את הקיטוב הגדול בין הצדדים. מול האנשים הנלחמים להגן על אדמתם ניצבים עובדי החברות, שברובם הם חסרי שורשים - מבצעים את עבודתם היכן שהחברות שולחות אותם, במטרה להרוויח מספיק כסף כדי שיוכלו לעזוב ולהתחיל את חייהם האמתיים במקום אחר.
האלמנט הקריטי עליו יוצאים להגן בבלוקאדיה הוא המים. המים הזורמים בנהרות ובימים, ומי השתייה באקוויפרים. אך לא רק סכנת הזיהום נשקפת כאן, אלא גם הסכנה למים עצמם. בניגוד לשאיבת נפט רגילה, שלצורך הפקת חבית אחת של נפט, צורכת בערך 0.1-0.3 חביות מים, עבור הפקת חבית אחת של נפט (או יותר נכון ביטומן מדולל) מחולות הזפת באלברטה, יש צורך ב-2.3 חביות מים. ומים אלה מזדהמים תוך כדי תהליך ההפקה ברעלים ובחומרים רדיואקטיביים, כך שאי אפשר להשתמש בהם יותר, לעולם. ובעולם בו יש מחסור במי שתייה, מחסור שהולך ומחמיר עם משבר האקלים וגדילת האוכלוסייה, פשוט אין לנו מספיק מים לבזבז על הפקת אנרגיה מלוכלכת. זה כמובן לא מפריע לחברות נפט לתכנן פרויקטי פראקינג במקומות יבשים בהם גם כך אין מספיק מים לתושבים, כמו למשל בקארו (Karoo) שבדרום אפריקה.
במאבק המתמשך, שרבים מהקרבות בו עדיין נמשכים, כבר יש פה ושם ניצחונות. בצרפת הושג איסור גורף על פראקינג, כמו גם בבולגריה, הולנד, צ'כיה, דרום אפריקה, וורמונט, קוויבק, וניו-יורק. ב-2010 העבירה קוסטה ריקה חוק האוסר על מכרות פתוחים ברחבי המדינה. הבנק העולמי ויחד איתו מספר משקיעים בינלאומיים אחרים הודיעו כי יפסיקו לממן פרויקטים להפקת פחם ושימוש בו, למעט מקרים יוצאים מן הכלל. קמפיין מעבר לפחם (Beyond Coal) של הסיירה קלאב, בשיתוף עשרות ארגונים נוספים, הצליח להביא לסגירתן של 170 תחנות כוח פחמיות בארצות הברית, ולמנוע את הקמתן של 180 אחרים מאז 2002. המאבק למנוע את הקמתם של מסופי ייצוא הפחם מצפון מערב ארצות הברית לאסיה, מתקדם יפה, והצליח כבר לבטל את הקמתם של חלק מהמסופים. לאחר צאתו של הספר נוספו שני עדכונים חשובים: לאחר שש שנים של מאבק, בנובמבר 2015 הודיע הנשיא אובמה על ביטולו של השלב הרביעי בצינור הנפט קיסטון XL, ובתגובה הודיעה חברת TransCanada שהיא תובעת את ארצות הברית בסכום של 15 מיליארד דולר על בסיס הסכם NAFTA. ראש ממשלת קנדה טרודו, שנכנס לתפקידו ב-2015, הודיע על איסור גורף על שיט מכליות בצפון קולומביה הבריטית, וכך ביטל למעשה את פרויקט צינור הנפט הצפוני של אנברידג'.
בהודו יש תנועה רחבה נגד הרחבת השימוש בתחנות כוח פחמיות, המאטה את ההתנפלות על אנרגיה מלוכלכת לסיפוק צרכיה של המדינה המתפתחת במהירות. בשנת 2010 ליד העיר סומפטה, המשטרה הסתערה על מפגינים נגד הקמת תחנת כוח פחמית, תוך שימוש בנשק חם. האירוע הסתיים בשני הרוגים, מה שגרם ללחץ גדול מכלל האזרחים בהודו, ולביטולו של הפרויקט.
בסין, הגורם הראשי למחאה הוא זיהום האוויר בערים, הנובע במקרים רבים מתחנות כוח פחמיות. יש מספר מפתיע של מחאות אלימות נגד הקמה של תחנות נוספות, מחאות שצריכות להתמודד מול דיכוי אלים על ידי כוחות משטרה גדולים וחסרי רחמים. הגורם שמפריע יותר ויותר למפלגה הקומוניסטית להמשיך ולהקים תחנות כוח נוספות המבוססות על פחם זול, הוא המעמד הגדל והולך של עשירים במדינה, שאמנם הצליחו לבודד את עצמם מזיהומים קודמים של מים וחלב, אבל הם בכל זאת נושמים את אותו האוויר המזוהם כמו כולם. הזיהום בחלק מהערים הוא כה חמור עד שהראות מצטמצמת למטרים ספורים, וגם שימוש נפוץ במסכות הנייר לסינון האוויר לא מצליח למנוע עליה מדאיגה במחלות נשימה וסרטן ריאות בילדים אפילו בגיל 8. עמדת המפלגה הייתה תמיד: קודם נתעשר, ואח"כ נדאג לטיפול בבעיות הסביבתיות, אבל אפילו ראש ממשלת סין לשעבר צ'ן ג'יפינג הודה שזיהום האוויר הוא הגורם הגדול ביותר לחוסר שקט חברתי במדינה, אפילו יותר מסכסוכי קרקע. הלחץ גרם לממשלת סין לחתוך את מטרות הצמיחה של הכלכלה המקומית, לצאת בתכנית ענקית להשקעה באנרגיות מתחדשות, ולבטל או לעכב פרויקטים רבים של אנרגיה מלוכלכת.
להצלחות אלה בסין והודו יש משמעות גדולה גם בשאר העולם: אם רק יהיה עיכוב של עוד כמה שנים בפרויקטים גדולים של תשתיות כמו צינורות נפט ורכבות המיועדים לייצוא נפט ופחם לאסיה, שוק האנרגיה המלוכלכת שם יקטן מספיק כדי שההשקעה כבר לא תהיה כדאית. ביולי פרסמה חברת ההשקעות הבנקאית גולדמן סאקס מחקר בשם "חלון ההזדמנויות עבור השקעות בפחם עומד להסגר", ופחות מחצי שנה לאחר מכן מכרה החברה את חלקה (49%) בחברה הגדולה ביותר הבונה את מסופי ייצוא הפחם לאסיה ממערב ארצות הברית.
פעילי האקלים יודעים היטב שכל ההצלחות האלה לא יספיקו כדי להוריד את פליטות הפחמן במהירות הדרושה על ידי המדענים. יש פשוט יותר מידי פעילויות מיצוי דלקים מאובנים ברחבי העולם, שקורים עכשיו, ועוד רבים המתוכננים ומקודמים בו זמנית. יש יוזמות בינלאומיות שמתחילות לתפוש תאוצה, כמו למשל איסור גורף על פראקינג ברחבי האיחוד האירופי (ב-2012 שליש מחברי הפרלמנט האירופי הצביעו בעד איסור מיידי כזה), וכן הקמפיינים לאיסור גורף על קידוחים עמוקים באזור הקוטב צפוני, ובאזור האמזונס. טקטיקה נוספת הצוברת תאוצה היא הקריאה למוסדות שמטרתם היא קידום טובת הציבור, כמו מוסדות להשכלה גבוהה, מוסדות דתיים, וממשל מקומי, למכור את אחזקותיהם הפיננסיות במניות של חברות אנרגיה פוסילית. תנועת הסטת ההשקעות באנרגיה פוסילית (באנגלית Divestment) התחילה בבלוקאדיה, בנסיון ליצור לחץ על חברות כריית פחם שהיה ברור שאין להן כל עניין בדעת הקהל המקומית. התנועה צברה מומנטום בינלאומי, וכיום מוביל אותה הארגון 350.org שהרחיב את הקריאה כך שתכלול את כל סוגי הדלקים המאובנים. המסר הוא פשוט: המודל העסקי הבסיסי של חברות אלה הוא יצירת רווח כספי משריפת דלקים ופליטת פחמן לאטמוספירה, שתגרום לאי יציבות אקלימית כה קשה ואסונות קטסטרופליים, בניגוד גמור לעמדה המדעית הרווחת. לכן למוסדות שמטרתם המוצהרת היא טובת הציבור יש חובה מוסרית להמנע מהשקעה בהן. סטודנטים בכל העולם פעילים ביצירת לחץ על המוסדות האקדמיים בהם הם לומדים והעברת המסר לגופים האחראיים על מדיניות ההשקעות של כספי האוניברסיטאות. מאז הושק הקמפיין רשמית בסוף 2012, הייתה פעילות מקומית ביותר מ-300 קמפוסים, 100 ערים, מדינות ומוסדות דתיים ברחבי ארצות הברית, והפעילות התפשטה לקנדה, אוסטרליה, הולנד ובריטניה. בזמן פרסום הספר באמצע 2015, 13 אוניברסיטאות ומכללות בארצות הברית כבר הכריזו על כוונתם לעשות זאת, ויש התקדמות רבה במוסדות רבים אחרים. לדוגמה - במאי 2014 הודיעה אוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה, שלה יש קרן השקעות השווה 18.7 מיליארד דולר, על החלטתה למכור את אחזקותיה בחברות פחם.
מבקרי התנועה טוענים שהימנעות רחבה בהשקעות כאלה לא תגרום לחברות המזהמות לפשוט רגל. אך הפעילות הזאת כן מצליחה לערער את הבסיס המוסרי לפעילותן, ואת הכוח הפוליטי שלהן. המטרה היא לגרום לחברות אלה להגיע למצב דומה לזה בו נמצאות חברות הטבק, שפעם היה להן כוח גדול מאוד, והיום הרבה יותר קל לאכוף עליהן דרישות כמו הגבלות על תרומות לאישים פוליטיים, פרסומים במדיה, ומיסוי גבוה. בסופו של דבר, הדה-לגיטימציה הזאת תתרום ליצירת מקום לדרישה שהרווחים מהפקת ושריפת דלקים ייועדו מחדש לפתרון הבעיות האקלימיות שיצרו. כוחן הפוליטי של חברות האנרגיה המלוכלכת מאפשר להן כיום להשתמש בהסכמי הסחר החופשי כדי להיאבק באיסורים גורפים על הפקת דלקים והסחר בהם, אולם כוח זה תלוי בנכונות של ממשלות לשתף פעולה עם הסכמי הסחר. למדינות הנחושות לפעול למען האקלים יש כר נרחב של אפשרויות להתנגד לפעולה משפטית המבוססת על הסכמי הסחר החופשי, ופגיעה בכוח הפוליטי של חברות האנרגיה המלוכלכת תגדיל נחישות זו.
11. זכויות הילידים וכוחה של שמירת ההבטחה
פרק זה עוסק בהרחבה במאבק המשפטי והפוליטי בקנדה על זכויותיהם של הילידים (First Nations) על אדמותיהם המסורתיות במערב המדינה. קנדה חתומה על אמנה השומרת בידי העמים הילידים את הזכות לדוג, לצוד ולחפש מזון בחופשיות באדמות בהן חיו עד שהגיעו האירופאים. אמנה זו היא כלי חשוב במאבק בתאגידי האנרגיה המלוכלכת, המשתלטים על שטחים נרחבים והופכים אותם לבלתי ראויים לציד ודייג, ומעמידים שטחים נרחבים הרבה יותר בסכנה מדליפות הרסניות.
גם בארצות הברית הנושא רלוונטי. עוד בשנות השבעים יצא שבט השאיין הצפוני במונטנה במאבק משפטי על כך שזכותם החוקית ליהנות מדרך החיים המסורתית שלהם כוללת את הזכות לנשום אוויר נקי. בשנת 1977 הרשות האמריקאית לשמירת הסביבה (ה-EPA) העניקה לאזור השמורה של השבט את הסיווג הגבוה ביותר לאיכות האוויר. הישג זה איפשר לשבט לטעון שפרויקטים מזהמים במרחק של מאות קילומטרים מסביבם מפרים את זכויותיהם. אך המאבק של השבט הוא לא רק בתאגידי האנרגיה, אלא גם פנימי. התושבים בשמורה סובלים מאחוז אבטלה גבוה מאוד - לפחות 60%, עוני ובעיות קשות של התמכרות לאלכוהול וסמים. הפיתוי של משרות מכניסות המוצעות על ידי מכרות הפחם הוא חזק ומעורר ויכוח ער בשמורה.
יש הבדל מהותי באופן השימוש בין אנרגיה מדלקים מאובנים לאנרגיה ממקורות מתחדשים. הסיבה שפחם כמקור אנרגיה היה הצלחה כה מסחררת היא שהוא לא תלוי בסביבה. מקורות האנרגיה שקדמו לו - בעיקר זרימת הנהרות, תלויים בחסדיו של הטבע, והשינויים העונתיים שהוא מכתיב. מנוע פחם יכול לפעול בכל מקום אליו אפשר להביא את הפחם, בכל זמן ובכל מזג אויר. החופש להשתחרר מהתלות בגחמותיו של הטבע, ולפעול ללא הפסקה, היה קריטי להצלחתה של המהפכה התעשייתית. לעומת הדלקים המאובנים, לאנרגיה מתחדשת יש חסרונות ברורים: תאים סולריים מייצרים חשמל רק כשהשמש זורחת, וטורבינות רוח תלויות ברוחות. המשמעות המעשית היא שבמקום לייצר פתרון שתמיד עובד, כדי שאנרגיה מתחדשת תפעל בהצלחה, צריך להיות קשובים לתנאים המיוחדים לכל מקום ומקום. חסידי האנרגיה הפוסילית אומרים שאנרגיה מתחדשת אינה אמינה, אולם זה נכון רק אם לא מקשיבים ומכבדים את הטבע, אם מנצלים אותו במקום לעבוד איתו בסינרגיה.
12. השמים המשותפים: האטמוספירה כנחלת הכלל, וכוחו של תשלום החוב
בשנת 2001 ייסדו קבוצות צעירים משני שבטים באריזונה: הנאבאחו וההופי את "קואליציית המים של המזה השחור" (Black Mesa Water Coalition) ובשנת 2005 הצליחו לנצח בקרב חשוב ולגרום לסגירת מכרה הפחם ותחנת הכוח בשטחם שהיו ידועים לשמצה בגלל הזיהומים שגרמו. אולם הניצחון היה מקומי בלבד, וכריית הפחם המשיכה באזורים אחרים של אריזונה. האקטיביסטים ידעו שהתקווה היחידה לעצירת כל תעשיית הפחם באריזונה היא אם יציגו אלטרנטיבה ראויה. בשנת 2010 הם יצאו בתוכנית מפורטת להקמת מערך סולארי גדול שיכול לספק חשמל לא רק לשמורה בה חיו אלא גם לערים השכנות. היופי בתוכנית הוא שאת המערך הסולרי תכננו להקים על קרקע שננטשה על ידי תעשיית הפחם לאחר שכבר הופק כל הפחם שבה, והיא זוהמה קשות. כל תשתית הובלת החשמל כבר הייתה קיימת, רק היה צריך להחליף את המקור מתחנה פחמית לתחנה סולרית. הבעלות על החשמל שיופק בתחנה תהיה של שבט הנאבאחו, כך שהרווחים יוכלו לתמוך בכלכלה המקומית המסורתית. אולם חמש שנים מאוחר יותר, התכנית עדיין לא מצליחה להתרומם, בעיקר בגלל קשיי מימון.
חלק מתפקידה של תנועת האקלים הוא להכריז על הטיעון המוסרי שהקהילות שהכי סבלו מהפקת משאבי טבע לטובת תאגידים רחוקים, יהיו הראשונות לקבל תמיכה במאמציהן לבנות את הכלכלה הבאה, מבוססת החיים, עכשיו. המשמעות היא מערכת יחסים חדשה לגמרי, בה לקהילות אלה יש שליטה מלאה על פרויקטים של ניצול משאבים, כך שהם יהוו הזדמנויות להכשרה, משרות, וזרם מזומנים קבוע. זאת נקודה חשובה מכיון שבמקרים רבים פרויקטים של אנרגיה מתחדשת מוכתבים מלמעלה ללא שיתוף והתייעצות עם התושבים המקומיים, בדומה לדפוסים הקולוניאליסטים בהם הרווחים לא נשארו בקהילה המקומית. המטרה היא לתקן את אי הצדק ההיסטורי שגרם לכל כך הרבה בעיות וחוליים בעולם.
מכיון שממשלות בכל העולם נכנעות ללחץ תאגידי האנרגיה, ולא מתלהבות לממן פרויקטים חשובים של אנרגיה מתחדשת, במיוחד בבעלות מקומית, המימון צריך לבוא ממקור אחר. והדרך למימון זה יכולה לבוא מתנועת הסטת ההשקעות מתעשיית האנרגיה הפוסילית. ארגונים המעוניינים להמנע מהשקעות בחברות מזהמות, מחפשים השקעה אלטרנטיבית לכספם. יותר ויותר משתתפים קוראים למוסדות המיועדים לטובת הציבור לא רק להימנע מהשקעה בחברות שהורסות את העולם, אלא לכוון את השקעותיהם אל ארגונים וחברות שיש להם חזון מוגדר וברור לתהליך הריפוי החברתי. הארגון Responsible Endowments Coalition המוביל תנועה זו, קורא לאוניברסיטאות, מכללות, ארגוני צדקה, קרנות פנסיה ומוסדות להוביל את הדרך עבור שאר ענף ההשקעות. לפי ההערכה, חמישה אחוזים בלבד מסך הכספים המנוהלים על ידי מוסדות אלה בארצות הברית הם כ-400 מיליארד דולר. זהו סכום שיכול לעשות הבדל עצום כתמריץ לפתרונות אקלים אמיתיים, ליצור שוק להשקעות נוספות, ולעידוד שינוי מדיניות. כבר היום חברות ומשקיעים פרטיים שהצטרפו לתנועת הסטת ההשקעות, עברו להשקיע בתעשיית הקלינטק. זוהי יוזמה מבורכת, שיכולה להשתפר אם חלק מהכספים יושקעו בעידוד כלכלות מקומיות, שיפור תחבורה ציבורית, תמיכה בקהילות הפועלות למען הקמת תחנות כוח מאנרגיה מתחדשת בבעלות קהילתית, בנקים קהילתיים ומפעלים חברתיים שמתקשים לקבל מימון מבנקים רגילים.
בעבר, אנשים שהיו מחוייבים לשינוי חברתי האמינו שעליהם לבחור בין מלחמה במערכת לבין בניית אלטרנטיבות. לכן, בשנות השישים של המאה העשרים התנועה הסביבתית התפצלה בין אלו שנשארו בערים במטרה להפגין בעד שלום ולהלחם בחוסר שוויון, לאלו שהלכו לחיות את הערכים בהם האמינו בחוות אורגניות וישובים קהילתיים. לפעילים בבלוקאדיה של היום אין את המותרות של בחירה כזאת - הם הבינו שלא יצליחו לבנות את הבסיס הדרוש לעצירת פרויקטים של אנרגיה מלוכלכת אם לא יציעו אלטרנטיבות. לדוגמה, בכפר בלקומב (Balcombe) שבאנגליה, שבו היו הפגנות ענק נגד פראקינג ב-2013, הוקמה חברת אנרגיה חדשה, שמטרתה היא לייצר את כל האנרגיה הדרושה לאזור על ידי תחנת כוח מקומית מאנרגיה מתחדשת השייכת לקהילה, כשהמימון מגיע מהתושבים הקונים את מניות הקואופרטיב. היוזמה גרמה לחלק מהתושבים, שבהתחלה היו בעד קידוחי הפראקינג, לשנות את דעתם בגלל ההבטחה לירידה במחירים ולעצמאות כלכלית. במקומות נוספים בעולם אפשר לראות תאגידי אנרגיה שנפנפו בנימוק שקידוחי גז ונפט הם הסיכוי היחידי של תושבי האזור לתעסוקה, ומולם קמו יוזמות מקומיות לייצור אנרגיה ממקורות מתחדשים, מחזור פסולת חקלאית ועוד שיספקו תעסוקה ויחזירו את הרווחים לקהילה. כך שאלו שהפכו לאקטיביסטים בערים גילו שהמלחמות האמיתיות נמצאות באזורי הספר, ושמה שצריך לעשות זה לא רק להפגין ולהלחם, אלא גם ליצור ולבנות אלטרנטיבות. מהצד השני, אלו שהלכו לגור ביישובים מרוחקים גילו שקו החזית הגיע עד אליהם, אם בגלל שרוצים להקים קידוח פראקינג ליד השדה האורגני שלהם, וגם אם לא - תוצאות שינוי האקלים יגיעו לכולם. במזרח ארצות הברית ישנן כמה דוגמאות לפרויקטים של חקלאות עירונית שסיפקו פירות וירקות אורגניים, וגם שירותי קומפוסט לסביבה. אחרי שהוריקנים כמו סנדי ואיירין הציפו את כל האזור במים מזוהמים והורידו לטמיון את כל ההשקעה והעבודה, התושבים הבינו שגם הם גויסו למלחמת האקלים הגלובלית.
תובנה חשובה שיותר ויותר אנשים מבינים היא, שדוקטרינת ההלם היא כלי חשוב לא רק עבור התאגידים הגדולים: שההזדמנות הגדולה ביותר לבנות את הכלכלה הבאה יכולה להיות בזמן ההתאוששות מאסונות טבע. כי סופר-טרגדיות כמו הוריקן סנדי שהורגות אלפים ויוצרות נזקים בשווי מיליארדים, יכולות לתרום רבות לחינוך הציבור על המחירים הנוראיים של המערכת הכלכלית הנוכחית, ולהניע שינוי שיטפל בשורש הבעיה, ולא רק בסימפטומים של משבר האקלים. כל אסון כזה גורם לנדיבות האנושית לפרוח, הנדיבות שהקפיטליזם כה מתאמץ להכחיש את קיומה. מה גם שאסונות כאלה גורמים לממשלות לשים על השולחן כסף ציבורי רב, אירוע נדיר יותר ויותר במקומותינו. עם לחץ ציבורי נכון, כסף זה יכול לא רק לבנות מחדש ערים וקהילות, אלא להפוך אותן למודל של קיימות. אפשר לדרוש כל דבר החל מתחבורה ציבורית, לדיור ציבורי לאורך קווי התחבורה הציבורית, שיקבל חשמל מתחנות כוח ציבוריות מאנרגיה מתחדשת, המספקות תעסוקה לעובדים מקומיים. והכל בשיתוף התושבים המקומיים, שלהם הזכות להכריע על עתידם. העקרון צריך להיות טיפול משותף במשבר האקלים ובמשבר חוסר השיוויוניות במקביל.
דוגמה למקום שעבר טרנספורמציה כזאת הוא העיירה גרינסברג (Greensberg) שבקנזס. בשנת 2007 טורנדו חזק במיוחד שעבר שם הפך 95% מהעיירה לעיי חרבות. בתהליך קהילתי יוצא דופן, שהתחיל רק ימים בודדים לאחר האסון, באספות תושבים שהתקיימו באוהלים על הריסות חייהם הקודמים, החלה לקרום עור וגידים גרינסברג החדשה. היום גרינסברג היא מודל לעיר ירוקה, כאשר בית החולים, בניין העירייה ובית הספר נבנו לפי התקן הירוק הגבוה ביותר של LEED. העיירה מהווה היום יעד למאות קובעי מדיניות הבאים ללמוד על התאורה החסכונית, הארכיטקטורה הירוקה, והטיפול בפסולת, כמו גם על חוות הרוח המספקת יותר חשמל מהתצרוכת המקומית. מה שמדהים הוא שכל זה קורה בליבו של אזור שתושביו מצביעים באופן מסורתי למפלגה הרפובליקנית, ורובם מפקפקים בכך שמשבר האקלים הוא אמיתי. ראש העיר מספר שהנושא הראשון בחשיבותו באותן אספות תושבים שהיו באוהלים על חורבות העיר, היה "מי אנחנו?", ו"מהם הערכים שלנו?". הם נזכרו בצורה שבה אבותיהם החקלאים התייחסו לאדמה בכבוד, והבינו שכדי לבנות קהילה ירוקה ומקיימת חשוב קודם כל איך מתייחסים זה לזה.
מהג'ונגלים המשווניים של אקוודור מגיעה דוגמה מעניינת נוספת למודל כלכלי תחליפי. הפארק הלאומי יאסוני (Yasuní) שבאקוודור משתרע על יער גשם נרחב, מהעשירים ביותר במגוון צמחים ובעלי חיים, והוא ביתם של מספר שבטים ילידים. הוא גם יושב על מאגר של 850 מיליון חביות של נפט. שריפת כל הנפט הזה, וגם את היער כדי להגיע אליו, יוסיפו 547 מיליון טונות של פחמן לאטמוספירה. כמובן שתאגידי הנפט הגדולים רוצים נתח מהעוגה. בשנת 2006, ארגון מקומי בשם Acción Ecológica הגיע עם הצעת נגד מקורית: ממשלת אקוודור לא תאפשר את הפקת הנפט, ובתמורה תקבל פיצוי מהקהילה הבינלאומית, שתרוויח משימור מגוון המינים, ומהשארת הפחמן באדמה במקום הוספתו לאטמוספירה. פיצוי זה יחליף את ההכנסה שאקוודור הייתה יכולה לקבל מיצוא הנפט, ואפשר לראות אותו כתשלומים על חשבון החוב האקולוגי של הצפון לדרום.
התכנית מבוססת על הנחת היסוד שיש חוב אקולוגי ומוסרי שהמדינות המתועשות והעשירות בחצי הצפוני של כדור הארץ חייבות למדינות אותן ניצלו כדי להגיע לאותו עושר, שרובן נמצאות בדרום הגלובלי. הרעיון הוא שהמדינות המפותחות ניצלו כבר את רוב יכולתה של האטמוספירה לקלוט פחמן, לפני שלמדינות העניות הייתה הזדמנות לפתח את התעשייה שלהן. העולם כולו צריך לשאת בנטל הכלכלי של השארת הדלקים הפוסיליים באדמה כדי להציל את האקלים, ואין זה הוגן לדרוש ממדינות עניות כמו אקוודור, שתרומתן למשבר האקלים היא זניחה, לשאת בנטל זה על ידי ויתור על הרווח הכלכלי הטמון באותם מצבורי נפט, ללא פיצוי כלשהו. במילים אחרות, אם המדינות העשירות לא רוצות שהמדינות העניות יתפתחו כלכלית על ידי שימוש באותן טכנולוגיות מזהמות בהן הן עצמן השתמשו - אדרבה, שישלמו את החשבון. זהו חוב האקלים. המדינות המפותחות, המייצגות רק 20% מאוכלוסיית העולם, פלטו במאתיים השנים האחרונות כ-70% מגזי החממה שכעת מערערים את יציבות האקלים. אמנם מדינות מתפתחות כמו סין והודו פולטות היום כמויות עצומות של פחמן לאטמוספירה, אבל הן רק התחילו בשני העשורים האחרונים, ולכן במצטבר פלטו עד היום רק חלק קטן מסך כל הפליטות.
עקרון חוב האקלים מעוגן באמנת האקלים של האו"ם שנחתמה בשנת 1992 על ידי 195 מדינות, (כולל אפילו ארצות הברית), ומנוסח כעקרון של "אחריות משותפת אך מובדלת" (הערה: גם האמנה שנחתמה בועידת האקלים בפריז ב-2015 חוזרת ומדגישה את העיקרון הזה). אמנם מעטים חולקים על כל כך שחוב האקלים הוא עקרון מוסרי המגובה על ידי אמנות בינלאומיות, אך אקוודור נתקלה בקשיים רבים בניסיונה לממש אותו. בשנת 2007, ממשלת השמאל-מרכז בראשותו של רפאל קוריאה התייצבה מאחורי התכנית בזירה הבינלאומית, כשתמיכת דעת הקהל הביתית באקוודור צמחה מ-41% ב-2008 ל-83% ב-2011. המדינות העשירות לא התפעלו, ומתוך היעד של 3.6 מיליארד דולר שהציבה הממשלה, היא הצליחה לגייס 13 מיליון בלבד. בשנת 2013 הודיעה הממשלה שהיא נסוגה מהתכנית ותרשה לקידוחי הנפט להתחיל, וכך הצטרפה אקוודור לקו החזית של בלוקאדיה.
יש דרכים נוספות בהן המדינות העשירות יכולות לשלם את חוב האקלים: הן יכולות למחוק את החובות החיצוניים של המדינות העניות בתמורה להתחייבות לפעולה אקלימית נמרצת, לשחרר פטנטים על טכנולוגיות ירוקות, ולהעביר ידע וניסיון שיעזרו למדינות העניות לנקוט בפעולה זו. כמו כן, הכסף שישמש לתשלום חוב האקלים לא חייב להגיע מהאזרחים משלמי המיסים, אלא מתאגידי האנרגיה המזהמים, אם באמצעות מיסוי מסוג המזהם-משלם, ואם על ידי ביטול סובסידיות הניתנות לחברות אנרגיה פוסילית.
13. הזכות להתחדש: המעבר מהפקה (extraction) להתחדשות
פרק זה עוסק בפוריות, שהיא מהתהליכים הרגישים ביותר העולם החי. לאחר האסון של BP במפרץ מקסיקו ב-2010, זיהום הנפט הגיע לאזור הביצות של לואיזיאנה, וגרם שם לנזקים אקולוגיים עצומים. התקשורת צילמה את הדגים המתים ואת הציפורים המכוסות בנפט, אולם היה רובד נוסף של נזק שאי אפשר היה לצלם. הייתה זו תחילתה של תקופת ההשרצה בחוף המפרץ, והמים שרצו בזואופלנקטון, שחלקו מורכב משלבי החיים הראשונים של חסילונים, צדפות, מדוזות, סרטנים, דגים ועוד. ליצורים זעירים אלה יש רק קרום דק המגן עליהם מהסביבה, ורעלים, אפילו בריכוזים קטנים מאוד, יכולים בקלות להרוג אותם או לפגוע בהם אנושות. שנה לאחר האסון, דייגים המתפרנסים מדיג חסילונים, סרטנים וצדפות דיווחו על ירידה חדה בשלל, ושחלק ניכר מנקבות הסרטנים שכן נתפסו בעונת הרביה היו ללא ביצים. שנתיים לאחר האסון, דייגי רשתות דיווחו על כך שברשתות שהעלו כמעט ולא היו דגים קטנים, בני שנתיים. בשנת 2016-2017 אמורים דגים אלה להגיע לבגרות, והדייגים חוששים שיעלו רשתות ריקות. עדיין אין הרבה מחקרים שבדקו השפעות כאלה, אך הם מתחילים להתפרסם. מחקר אחד בדק אוכלוסיות של צדפות אחרי האסון, ומצא בהן ריכוזים גבוהים מאוד של מתכות כבדות, וש-89% מהן הראו בעיה בשם Metaplasia שידוע שגורמת לבעיות רבייה. מחקר אחר בדק את השפעתה של תערובת של נפט ו-Corexit (חומר מפרק נפט שרוסס בכמויות גדולות מאוד על כתמי הנפט לאחר האסון) על פלנקטון בשם rotifer המשמש מזון לחסילונים, דגים וסרטנים צעירים מאוד. התוצאות היו שאפילו כמויות קטנות מאוד של התערובת הורידו את שיעור הביצים שבקעו לחצי. ב-2011 החלו להצטבר נתונים על תינוקות דולפינים שנסחפו לחוף מתים, בכמויות גדולות מהממוצע. בחודש ממוצע מגלים שני מקרים כאלה, אך בפברואר 2012 המספר הגיע ל-18, ועד אפריל 2014 ל-235. בדיקות העלו שרוב הדולפינים נולדו מתים, או שמתו ימים ספורים לאחר הלידה. זאת בנוסף לכאלף דולפינים בוגרים שנמצאו מתים במימי מפרץ מקסיקו בתקופה זו. מעריכים שמספר הדולפינים המתים הנסחפים לחוף הוא רק כ-2%, והשאר נאכלים או נרקבים בים.
בשלושת השנים שלאחר אסון אקסון ולדז באלסקה אוכלוסיית דגי ההרינג באזור נראתה יציבה, אולם בשנה הרביעית היא קרסה לחלוטין. היו כל כך מעט דגים, ואלו שנמצאו היו כה חולים, שהוחלט לעצור לחלוטין את הדיג באותה שנה. ארבע שנים הוא בדיוק הזמן שלוקח לביצי דג ההרינג להגיע לבגרות. יש מחקרים המראים קשר ברור בין עקה (לחץ) לבין ירידה בפוריות אצל בני אדם, ואפשר לשער שיש קשר כזה אצל כל בעלי החיים.
כשבודקים את הרעילות של חומרים, ומפרסמים את הכמות בה החומר הופך מסוכן, מתייחסים בדרך כלל למבוגרים. עד שנת 1990, מינון הקרינה הרדיואקטיבית שהיה נחשב על גבול הסכנה, חושב עבור גבר במשקל 70 קילוגרם. עבור לפחות 75% מהכימיקלים שיוצרו בארצות הברית בכמויות גדולות, מעולם לא בוצעו ניסויים כדי לבדוק את השפעתם על ילדים ועוברים. אולם כאשר בעיות של פוריות או מחלות בילדים קטנים מופיעות באזורים מסויימים, בדרך כלל זהו סימן אזהרה ראשון למשבר בריאותי רחב יותר. למשל באפריל 2014 חוקרים באוניברסיטת בראון פרסמו מחקר שהראה שלתינוקות שנולדו באזורים בקולורדו הכפרית בהם היה שימוש נרחב בפראקינג, היה סיכוי גדול ב-30% ללקות בבעיות לב מסויימות או בפגמים נוירולוגיים, ביחס לאזורים אחרים. עד אז לא הייתה כל אינדיקציה שלפראקינג יש השפעות בריאותיות כלשהן. במקביל, חוקרים מ-MIT ופרינסטון יצאו עם תוצאות ראשוניות של מחקר שנעשה על נתוני הלידות בפנסילבניה. התוצאות הראו שקירבה לאתרי פראקינג העלתה את השיעור של משקל לידה נמוך בכמעט 50%, וגרמה להכפלת הסיכוי לציון אפגר (מבחן המציין את בריאות הולד) נמוך. (במאמר מוסגר, ראוי להזכיר את המחקר מ-2015 שמצא עלייה בסיכוי להיקף ראש קטן מהרגיל אצל תינוקות שנולדו במפרץ חיפה, אם כי בעת כתיבת שורות אלה המחקר המלא עדיין לא פורסם).
לא רק זיהומים גורמים לבעיות פוריות בבעלי חיים. גם ההתחממות הגלובלית נותנת את אותותיה בשלבים רגישים אלה של החיים. למשל, יש מקומות בהם עלייה קטנה של טמפרטורת החול גרמה לירידה חדה במספר ביצי צבי ים הבוקעות בכל קן. גם עליית חומציות מי האוקיינוסים, הנגרמת מעליית ריכוז החמצן הדו-פחמני, היא גורם משפיע. לדוגמה, החומציות העולה מפריעה לצדפות בשלבי חייהן הראשונים לגדל את הקונכיה בה תלויים חייה. וההשפעות אינן מוגבלות לים בלבד. ביבשה שינוי האקלים גורם למשל לזחלים לבקוע מהגלמים שלהם מוקדם מידי, ואז הם אינם שם כדי לשמש מזון לגוזלים של ציפורי שיר. באירופה תועדו מספר מקרים של אוכלוסיות ציפורים כאלה שקרסו. דוגמה נוספת היא מחילות בשלג בהן נולדו גורים של דובי קוטב בקנדה, הנמסות ומתמוטטות עליהם.
בעוד קהילות ברחבי העולם עוברות מהתנגדות לתעשיות ההפקה לבניית העולם החדש שחייב לקום על החורבות, שמירת מעגל הפוריות נמצא בליבם של המודלים הנפוצים ביותר, מפרמקלצ'ר דרך בניינים חיים ועד אגירת מי גשמים. שוב ושוב מערכות לינאריות, חד-סיטריות של הפקת מחצבים מוחלפות במערכות יחסים מעגליות והדדיות. זרעים נשמרים, מים ממוחזרים וזבל בהמות משמש לדשן במקום כימיקלים. אין פתרונות קסם מהירים מכיון שהעיקרון המנחה הוא שכל מקום הוא שונה, ותפקידנו הוא "להיוועץ עם הגאונות המקומית" כדברי אלכסנדר פופ. הדפוס החוזר על עצמו במודלים אלה הוא שהמערכות החדשות שנוצרות זקוקות למעט מאוד חומרים מבחוץ, ומייצרות מעט מאוד אשפה אם בכלל. ובניגוד לקפיטליזם הנסחף לעבר מונופול או קרטל, מערכות אלה מחקות את גאונות הטבע בכך שהן יוצרות שפע של אפשרויות ומגוון בכל מקום אפשרי. המטרה השתנתה מיצירת מספר קטן של פתרונות ירוקים גדולים, ליצירה מקומית של פתרונות קטנים בכל מקום. כמו למשל התעריפים הגבוהים של קניית החשמל מיצרנים פרטיים בגרמניה, המעודדים הרבה יצרנים קטנים במקום מעט יצרנים גדולים. אחד היתרונות של המודל החדש הוא שבמקרה של תקלה, התקלה היא בקנה מידה קטן, אפשר לטפל בה בקלות, ויש מערכות גיבוי מוכנות. זה חשוב כי די ברור שהעתיד צופן בחובו הרבה זעזועים.
בחיים שאינם מתבססים על ניצול של משאבי הטבע, אין הכוונה לגמילה מוחלטת מהפקת משאבים מהטבע - כל היצורים החיים בטבע חייבים לצרוך כדי לשרוד. הכוונה היא לשנות את צורת המחשבה של לקיחה ללא שמירה, של התייחסות אל האדמה ואל אנשים כאל משאבים שיש לנצל במקום כישויות מורכבות ובעלות זכויות לקיום בכבוד המבוסס על חידוש וצמיחה. אפילו כריתת עצים וכרייה יכולים להיעשות בצורה אחראית וקנה מידה קטן, במיוחד כאשר העבודה נשלטת בידי האנשים שחיים במקום, אוהבים אותו, ויש להם עניין בשמירת הבריאות והיצרניות במקום. וחשוב מכל, הכוונה היא הסתמכות רק על משאבים מתחדשים: חקלאות בשיטות השומרות על פוריות האדמה, אנרגיה ממקורות מתחדשים, מתכות משימוש מחדש ומיחזור פסולת. זהו חזון רחב יותר מאשר המטרה המצומצמת של הקטנת טביעת הרגל האקולוגית שלנו, שהסתפקות בה היום לא מספיקה להתמודדות עם משבר האקלים. אנחנו כאן, אנחנו רבים, ועלינו לנצל את כישורינו כדי לפעול. אנחנו יכולים לשנות את אופי הפעולות שלנו כך שיתמכו בצמיחת החיים במקום בחניקתם. לא מדובר בעצירה ובנסיגה, אלא בשימוש אגרסיבי בכוחנו לטובת שיקום וצמיחה.
סיכום – השנים הקריטיות: בדיוק מספיק זמן לעשות את הבלתי אפשרי
בדצמבר 2012 התקיימה הועידה השנתית של האיגוד הגיאופיסיקלי האמריקאי בסן פרנסיסקו, וההרצאה שמשכה אליה את מירב תשומת הלב הייתה של בראד ורנר - חוקר מערכות מורכבות מאוניברסיטת סן דיאגו. כותרת ההרצאה הייתה: "האם כדור הארץ נדפק?" והכותרת המלאה: "Is the Earth Fucked? Dynamical Futility of Global Environmental Management and Possibilities for Sustainability via Direct Action Activism." במהלך ההרצאה תיאר ורנר את המודל הממוחשב שבנה כדי לענות על השאלה הזאת, במסגרת התורה המתמטית של מערכות מורכבות. השורה התחתונה הייתה ברורה: הקפיטליזם הגלובלי הפך את דלדול המשאבים לכל כך מהיר, נוח וחסר מעצורים, שמערכות אנושיות התלויות בכדור הארץ הופכות בתגובה לבלתי יציבות בצורה מסוכנת. כאשר אחד העיתונאים לחץ עליו לתת תשובה קצרה ומתומצתת לשאלה, הוא ענה "פחות או יותר". אולם הייתה דינמיקה אחת במודל שנותנת תקווה. ורנר כינה אותה "התנגדות" - תנועות של אנשים או קבוצות, המאמצות דינמיקות מסויימות שאינן מתאימות לתרבות הקפיטליסטית. הגדרה זו כוללת למשל קבוצות פעולה סביבתית ישירה, פעולות התנגדות כמו מחאות, חסימות, ופעולות חבלה, על ידי שבטים ילידים, פועלים, אנרכיסטים וקבוצות אקטיביסטים אחרות. התקוממות רחבה כזאת יכולה לספק את המקור הסביר ביותר לחיכוך הדרוש להאטת המכונה הכלכלית המשתוללת ללא שליטה. לדבריו, אם הנושא הסביבתי חשוב לנו, הכללת פעילות אקטיביסטית אינה עניין של דעה, אלא של מסקנה מתמטית. במילים אחרות, רק תנועה חברתית רחבה יכולה להציל אותנו עכשיו, מכיון שאנחנו יודעים לאן מועדות פניה של המערכת הכלכלית הנוכחית.
התנועות המתוארות בספר: בלוקאדיה על כל נקודות החיכוך המתרבות במהירות שהיא כוללת, תנועת הסטת ההשקעות מחברות האנרגיה הפוסילית, החוקים המקומיים האוסרים על פעולות הפקה בסיכון גבוה, והשבטים הילידים המאתגרים את בתי המשפט בניסיון לשמור על זכויותיהם - כל אלה הן תופעות ראשונות של אותה התנגדות. הן לא רק זיהו מספר נקודות תורפה כדי להאט את התפשטות תאגידי האנרגיה, אלא מציעות ובונות אלטרנטיבות כלכליות, וממפות דרכים לחיים במסגרת גבולות הפלנטה עליה אנו חיים, דרכים של שיתוף פעולה עם הטבע והדדיות במקום שימוש בכוח. בחמש השנים בהן נכתב הספר צברה התנועה הסביבתית העולמית תאוצה רבה, והמודעות לבעיות הולכת וגוברת. מצב האקלים ממשיך להידרדר בקצב שממשיך להתעצם, ולכן ההתנגדות צריכה להמשיך ולהתגבר, ולהפעיל לחץ מתמיד, ללא הפסקה, בכל מקום.
סקירה היסטורית מראה מספר תנועות חברתיות שפעלו למען צדק חברתי במישורים שונים: החל מאיסור המסחר בעבדים ולאחר מכן שחרורם, דרך עצמאות למושבות של המעצמות הקולוניאליסטיות, ועד שוויון זכויות מלא ללא אפליה על בסיס גזע, מגדר ונטייה מינית. במקרים רבים ההצלחות במישור החוקי והחברתי לא היו מלוות בהשגת המטרות הכלכליות. לדוגמה, בעת שחרור העבדים באנגליה, הממשלה הקצתה כסף רב לפיצוי בעלי העבדים על הנזק הכלכלי שנגרם להם, אך העבדים עצמם לא קיבלו מאומה מלבד חירותם. אפשר לראות את מאבק האקלים כהמשכם של כל אותם מאבקים קודמים, בניסיון להשיג את מה שהם לא הצליחו להשיג בזמנם - חלוקה מחדש של העושר בעולם, עושר שנצבר במקרים רבים על ידי ניצול ואי צדק. אנו לא זקוקים לתנועה סביבתית חדשה שתצליח במקום בו כל השאר נכשלו. משבר האקלים יכול להיות הכוח שיאחד את כל התנועות החיות האלו לנהר שוצף ובלתי ניתן לעצירה. הוא ההזדמנות שלנו לתקן את הבעיות שנשארו בעסק הבלתי גמור הזה של שחרור.
וכאן אנו מגיעים לתזמון הגרוע של משבר האקלים: יש לזכור שהמחסום הגדול ביותר בדרכה של האנושות בדרכה להתמודד עם משבר האקלים הוא לא שכבר מאוחר מידי, או שאנחנו לא יודעים מה לעשות. עוד נשאר לנו די זמן, ואנו מוצפים בטכנולוגיות ירוקות ובתוכניות ירוקות. בעיה אחת היא שאנו מפחדים שהפוליטיקאים אינם מסוגלים להשתמש בכלים הללו ולממש את התכניות האלה, מכיון שזה כרוך בהיפרדות מעקרונות היסוד של אידאולוגיית השוק החופשי שבעזרתה צברו את הכוח שיש להם. ובעיה נוספת היא אנחנו - כשאנחנו רואים סרטונים ישנים בשחור-לבן של מחאות חברתיות המוניות משנות ה-30, ה-40 וה-60 של המאה ה-20, אנחנו לא מסוגלים לדמיין את עצמינו לוקחים חלק במחאה כזאת. אנחנו היום מפונקים מידי, עינינו דבוקות לטלפונים הסלולריים שלנו, עובדים יותר שעות מאי פעם במשרות לא בטוחות כדי לשלם את החובות שצברנו. גדלנו להאמין שרדיפת בצע ואגואיסטיות הם נורמה חברתית מקובלת. הממשלות שלנו עמדו בצד במשך יותר משני עשורים בזמן ששינוי האקלים הפך מבעיה שתהיה פעם לנכדים שלנו, למשבר המתדפק על דלתותינו בעצמה.
האתגר הגדול הוא לנסח לא רק הצעות לשינוי מדיניות, אלא השקפת עולם שתתמודד מול זאת שבלבו של משבר האקלים, מבוססת על קשרים של תלות הדדית במקום אינדיבידואליזם בכל מחיר, ושיתוף פעולה במקום היררכיה. זה חשוב לא רק כדי לייצר את ההקשר הפוליטי לצמצום פליטות הפחמן, אלא גם כדי לעזור לנו להתמודד עם אסונות הטבע שכבר לא נצליח למנוע. כי בעתיד החם הסוער והבלתי נמנע שלפנינו, אמונה עמוקה בזכויות שוות לכל אדם, ויכולת לחמלה עמוקה, הם אלה שיעשו את ההבדל בין תרבות לברבריות.
ראו גם
הערות שוליים
- ^ בספר " שגשוג ללא צמיחה" מביא הכלכלן האקולוגי טים ג'קסון ניתוח מספרי של הירידה הדרושה בפליטת הפחמן לפי היבטים של צריכה לנפש במונחים כספיים, מספר האנשים בעולם ופליטה ממוצעת של כל דולר, ניתוח I=PAT, ומצביע על כך שירידה כזו אינה סבירה עקב שינוי טכנולוגי בלבד ללא שינוי בפרמטרים אחרים - גידול באוכלוסיה וגידול של צריכה לנפש).
- ^ Robert W. Howarth, Renee Santoro, Anthony Ingraffea, Methane and the greenhouse-gas footprint of natural gas from shale formations Climatic Change,13 March 2011, DOI 10.1007/s10584-011-0061-5
- ^ סר ריצ'ארד ברנסון ואל גור בהכרזת Virgin Earth Challenge
