תכנון ארוך טווח

שיתוף

תכנון ארוך טווח (באנגלית: Long range planning) או תכנון אסטרטגי הוא תכנון למשך שנים רבות - בדרך כלל עשרות שנים. תכנון כזה יכול להתבצע במסגרת מוסדות חברתיים שונים כמו מדינות, עיריות ורשויות מקומיות, ארגונים בין לאומיים (כמו האו"ם, סוכנות האנרגיה הבינלאומית, ארגון הבריאות העולמי ועוד), פירמות (במיוחד בקרנות פנסיה, חברות ביטוח, בנקים ועוד), גופים העוסקים בתשתיות פיזיות (כמו הספקת חשמל, מים, תחבורה ועוד).

תחומים שבהם יש תכנון ארוך טווח

תכנון ארוך טווח קשור קשר הדוק לנושא של חיזוי ארוך טווח ולתהליכים ארוכי טווח. התחום הנפוץ ביותר של תכנון ארוך טווח הוא תחום התשתיות הפיזיות ברמה המדינה או העיר, אבל תחומים נוספים של תכנון ארוך טווח כוללים החלטות רכש של גופים גדולים (לדוגמה החלטות על סוגי מטוסים שצבאות רוכשים), החלטות הנוגעות לדמוגרפיה, הגנת הסביבה וקיימות, וכן תכנון כלכלי ארוך טווח.

התחום הנפוץ ביותר בתחום התכנון ארוך הטווח הוא תחום התשתיות הפיזיות - תכנון ערים, בניית תחנות כוח וקווי חשמל, בניית צינורות מים וביוב, בניית כבישים ומסילות רכבת, תכנון של רשתות תחבורה ציבורית ועוד, הקמת איזורי תעשייה ומפעלים ועוד. זאת משום שיקר וקשה לשנות תשתיות לאחר שאלו הונחו במקום וכן בגלל שתשתיות פיזיות רבות עלולות ליצור קונפליקטים עם שימושי קרקע שונים על רקע שיקולי בטיחות, זיהום, רעש והשפעות חיצוניות נוספות. לדוגמה הקמת מפעלים מזהמים בסמוך למקום מגורים עלולה ליצור זיהום שיפגע בבריאות התושבים. הקמת מיכלים עם דלקים או חומרים נפיצים או רעילים עלולה לגרור תאונות שיפגעו בתושבים שכנים. הקמת תשתיות לא מספקות של כבישים או רכבות עלולה לגרור פקקי תנועה. פרבור ותכנון מוטה רכב פרטי עלולים לגרור שימוש יתר במכוניות, ביקוש מושרה והשפעות לרעה על הבריאות והשפעות חיצוניות של מכוניות. בנייה בצפיפות נמוכה מידי עלולה להקשות על השימוש בתחבורה ציבורית ולהעלות את מחירי הקרקע לדיור.

בתחום האנרגיה - יש צורך לחזות את הביקוש העתידי לחשמל ולדלקים ונסות לספק ביקוש כזה בצורות שונות על ידי בניית תחנות כוח, קווי מתח גבוה, תחנות השנאה. וכן על ידי תחנות זיקוק דלק וצינורות גז ודלק. בניית יותר מידי תחנות כוח תגרום לבזבוז כסף (תחנות שיבנו ללא שיש להן ביקוש), הקמת פחות מידי תחנות כוח עלולה לגרור מחסור בחשמל. כך גם הקמת קווי מתח עם קיבולת נמוכה מידי. השימוש בדלקים שונים מאפשר גמישות בהפקת החשמל - שכן לפעמים פחם הוא זול יותר ולפעמים גז טבעי הוא זול יותר. על מדינות וחברות חשמל להחליט איזה תמהיל דלקים ברצונם להשתמש. בתחום הדלקים יש להחליט לגבי הקמת בתי זיקוק. התכנון ארוך הטווח בתחום האנרגיה דורש לפעמים גם ניהול ביקושים על ידי ייקור החשמל באופן כללי או בזמן מסויים (לדוגמה בשיא הביקוש בשעות היום בקיץ) וכן צעדים של התייעלות אנרגטית בתחום החשמל כדי להוריד את הביקוש.

צבאות צריכים לתכנן לטווח ארוך משיקולים שונים. עליהם לחשוב מה יהיו האיומים העתידיים וכיצד עליהם לרכוש נשק ולהכשיר חיילים ויחידות כדי להתמודד עם איומים אלה. הבעיה קשה יותר בהקשר של נשקים ומערכות מתקדמות שאמורת להתממשק עם נשקים ומערכות מורכבות אחרות. לדוגמה כאשר מחליטים לרכוש מטוס קרב, בדרך כלל השימוש באותו מטוס נמשך על פני כמה עשורים, והמטוס מתממשק למערכות נשק שהוא עצמו נושא, ולעשרות מערכות אחרות שיש בצבא (כמו מערכות שליטה ובקרה, מערכות קשר, מודיעין ועוד). תהליך של תכנון מערכת נשק (כמו שנעשה בצבא ארצות הברית לדוגמה) הוא תהליך עוד יותר ארוך.

חברות ביטוח וכן חברות פנסיה מתכננות לעיתים קרובות לטווח רחוק שכן עליהן לדעת מה יהיה אפיק התשלומים העתידי שלהם.

בתחום הכלכלי יש העוסקים בתכנון ארוך טווח, לדוגמה כלכלה בת קיימא. בתחום האקולוגי יש ניסיון להבין תהליכים המתפרסים על פני זמן ארוך כמו הכחדת מינים, שינויי אקלים, גידול אוכלוסין, סחף קרקע ועוד השפעות סביבתיות.

בספר המדינה התעשייתית החדשה שיצא לאור בשנת 1967 מתאר הכלכלן ג'ון קנת גלבריית את השינוי שעבר על מדינות מתועשות וכיצד פירמות גדולות שעוסקות בתעשייה, מסתמכות על תכנון ארוך טווח (במקרה זה - מספר שנים קדימה) כדי לתכנן קווי ייצור מסובכים. אי הוודאות הכרוכה בכך מעודדת חברות להשפיע על התנהלות של מדינות, ושני הדברים יחד גורמים לכך שהתיאור של [[שוק משוכלל] לא יהיה בכרח רלוונטי בשווקים אלה. בסרט המאה של העצמי הבמאי אדם קרטיס מתייחס לנושא גם הוא - לטענתו עד סוף שנות ה-60 החברות הגדולות היו תלויות במכירת כמות גדולה של מוצרים אחידים שיוצרו על ידי פסי ייצור מאסיביים, לעומת זאת מהפכת המחשוב של שנות ה-80 והבנה טובה יותר של מחקרי שוק ושל שיווק אפשרו לפירמות לעבור לסדרות ייצור קטנות וגמישות יותר שדרשו פחות תכנון קדימה.

ביקורת על תכנון ארוך טווח והתנגדות לו

בתחום הכלכלי יש גם התנגדות לנושא תכנון ארוך טווח. חלק מהביקורת על רקע "הביקורת של לוקאס" שטען שאם נדע את העתיד היום, נשפיע עליו כבר היום ולכן נשנה אותו כבר היום. לדוגמה אם נדע שמחיר הזהב צפוי לעלות בעוד חודש, נקנה את הזהב היום כדי להנות מעליית המחירים, כאשר אנשים רבים יבצעו זאת היום הדבר יגרור התייקרות של הזהב היום ולא בעוד חודש. מענה חלקי לביקורת של לוקאס היא כי יש נושאים שהם מחוץ לשליטתנו אם בגלל השהייה או בגלל פעילות שמבוצעת על ידי הטבע ולא האדם, או בגלל שידע של חלק מהציבור אינו בהכרח ידע מלא וגם עם ידע יש לפעמים צורך בשינוי של מוסדות כדי לאפשר שינוי במוצרים ציבוריים. לדוגמה גם אם אנחנו יודעים שהתחממות עולמית עלולה לפגוע בחקלאות הדבר לא בהכרח מאפשר לנו לעשות הרבה בנושא. במוצרים פרטיים כמו עניבות אנחנו יכולים לקנות עניבות היום אם אנחנו יודעים שמחר עניבות יהיו במחסור - ובכך לגרום להתייקרות העניבות כיום. לעומת זאת ב"מוצר ציבורי כמו שלום, אמון או זיהום אוויר אנחנו כצרכנים לא בהכרח יכולים להשפיע על התוצאה אלא הדבר דורש השפעה פוליטית שלנו כדי לאפשר או להגן על "מוצר קבוצתי". חוסר יכולת להשפיע על העתיד למרות חיזוי מדוייק שלו, בעיקר בהקשר של איום עתידי נקרא קללת קסנדרה. זה שאנחנו מפחדים ממלחמה לא אומר שבידנו למנוע אותה או ליזום תגובת נגד. היבט נוסף הוא שייתכנו הבדלים בהערכות לגבי העתיד - קבוצה מסויימת תדע את המצב העתידי בהסתברות טובה, אבל קבוצות אחרות לא ידעו, או יחשבו בצורה הפוכה ואולי השפעתם תהיה גדולה עוד יותר על השוק.

התנגדות נוספת לנושא התכנון היא הנטייה של כלכלה נאו-קלאסית ושל ליברליזם וליברטרים לסמוך על השוק המשוכלל, להעדיף שוק חופשי מהתערבות ממשלתית, ולגלות חשדנות כלפי מתכנן מרכזי.

רקע נוסף של התנגדות לתכנון הוא אופטימיזם טכנולוגי שטוען שאם תהיה בעתיד בעיה בגלל פעולות שנעשות היום, הטכנולוגיה וכוחות היצע וביקוש יפתרו אותה. לדוגמה בתחום הגז הטבעי בישראל והוויכוח על שאלת ייצוא הגז מישראל היו שטענו (לדוגמה שר האוצר דאז יאיר לפיד) שאי אפשר לחזות את העתיד וייתכן שבעתיד גז יהיה מיותר או שנשתמש בטכנולוגיה אחרת.