שלום כמוצר ציבורי
שלום כמוצר ציבורי הוא התייחסות לשלום או אי-לוחמה כאל מוצר ציבורי, והקשר של דבר זה למוצרים ציבוריים אחרים כמו אמת, ערכים|ערכים כמו סובלנות, נכונות להודות בבורות, אוניברסליזם (או התנגדות לגזענות ולאומנות) קיימות וסביבתנות, דמוקרטיה וחופש ביטוי והפחתה של אי שוויון כלכלי.
שלום כמוצר ציבורי
מוצר ציבורי היא הגדרה כלכלית למוצר או שירות שהוא בעל שני תכונות: "לא יריבי" - אם המוצר קיים עלות ההספקה שלו לא תלויה בכמות האנשים שנהנים ממנו - הספקה לאדם נוסף לא מעלה את מחיר המוצר. ולא בלבדי - קשה למנוע מאנשים שלא שילמו על המוצר את הגישה אליו ואת ההנאה ממנו. דוגמה למוצרים ציבוריים מוכרים כוללת דברים כמו זיקוקי דינור, סכרים נגד הצפות וכן צבא. לדוגמא אם אדם אחד עומד ברחוב ומסתכל על זיקוקי דינור זה לא מפריע לאנשים אחרים להסתכל גם הם, וקל להנות מזיקוקי דינור גם אם לא שילמת עליהם.
שלום או אי-לוחמה או אי-קיום של טרור, הם מצבים מדיניים וצבאיים שמספקים תועלת לקבוצה גדולה של בני אדם. קל לראות שהם עונים להגדרה של מוצר ציבורי. אם שתי מדינות נמצאות במצב אי-לוחמה אזי החיים של כלל האזרחים בשתי המדינות, וגם רכושם, ועתיד ילדיהם, נמצאים במצב בטוח יותר לעומת מצב של לוחמה. התועלת מדבר זה אינה תלויה מכמה אנשים "צורכים" את השירות הזה. אם אדם נוסף מהגר לאחת המדינות הוא לא מקשה על קיומו של מצב אי-הלוחמה. גם התכונה השנייה של מוצר ציבורי מתקיימת עבור אי-לוחמה, שכן גם אם מישהו לא משלם על התחזוקה של הסכם אי-לוחמה, או של צבא (לדוגמה פושט רגל או תייר או אדם עני) קשה למנוע ממנו את ההנאה מכך שהקיום שלו ושל רכושו בטוח מפני נזק מצד מדינה אחרת או מפני טרור.
גם אם ניתן היה לחייב את כל האנשים לשלם "מס שלום", יש קושי ידוע בתחום הכלכלה לגרום לאנשים לחשוף מה הנכונות שלהם לשלם על מוצר ציבורי, דבר המכונה בעיית הטרמפיסט - לכל אחד יש אינטרס להמעיט בחשיבות המוצר הציבורי עבורו מתוך הנחה שאחרים ישלמו עליו. כאשר אדם סמית התייחס לבעיה של סכרים נגד הצפות הוא הבחין כי אם שני אנשים הם בעלי אינטרס לבנות סכר כזה להגנת השדות שלהם, סביר שיגיעו להבנה לגבי חלוקת המימון, לעומת זאת כאשר 1,000 אנשים מעוניינים למנוע הצפות, יש להם בעיה שכן לכל אחד מהם אינטרס להגיד שאין לו אינטרס בבניית הסכר.
כלכלנים מאז ימי אדם סמית מכירים בכך שצבא הוא "מוצר ציבורי" - שכן הוא מקיים את שתי התכונות הנחוצות של מוצר ציבורי, עבור תושבי מדינה מסויימת. היו בעבר ניסיונות להקים צבאות במימון התנדבותי של התושבים - בערי צפון איטליה בזמן הרנסנס, אולם מאמצים אלה לא צלחו. מאז בכל המדינות המימון של צבאות ושל ארגונים אחרים לשמירה על בטחון הציבור - כמו ארגוני ביון (מוסד, CIA) או בטחון פנים (שב"כ, FBI) או משטרה הם במימון ציבורי כלומר במימון של כספי מיסים של מדינות. אם זאת בעוד צבאות הם גורם חשוב עבור מדינה כדי שלא יתקפו אותה, הם לא בהכרח מבטיחים שלום. צבא גדול עלול לעודד שליטים לצאת למלחמות נגד מדינה אחרת. כמו כן יש מגוון גדול של תנאים ומוסדות חברתיים שנחוצים לקיומו של שלום מלבד צבא חזק - לדוגמה מניעת מלחמת אזרחים, לדוגמה קיומה של דמוקרטיה כדי שדיקטטור לא ישתלט על הצבא, החלשת כוחה של תעמולה שתאפשר לממשלה - דמוקרטית או לא דמוקרטית - לצאת למלחמה בטוענות שווא ועוד.
יתרונות השלום על אי-לוחמה
שלום מציע יתרונות גדולים יותר לחברה עוד יותר מאשר אי לוחמה - לא רק בטחון גדול יותר ביחס לעתיד אלא גם יתרונות נוספים כמו מסחר, תיירות, התמחות כלכלית, מגוון של רעיונות וסחורות, ואפשרויות טובות יותר לקדם מדע מחקר ופיתוח. אדם יכול להנות מאי-לוחמה גם בצורה עקיפה גם אם לוחמה לא מאיימת עליו באופן אישי, ואף אם הוא עצמו נמצא במדינה אחרת. לדוגמה בעל מפעל שיש לו עובדים מומחים בעלי הון אנושי יכול להיפגע אם עובד שלו יפגע מלחימה. קרובי משפחה יכולים לסבול צער אם בן משפחה שלהם נפגע. מדינות שכנות עלולות לסבול מלחימה בין שתי מדינות - הדוגמה הברורה היא פלישה של כוחות צבא של אחת המדינות (לדוגמה כיבוש בלגיה בידי גרמניה כדי לפלוש לצרפת). דוגמאות אחרות לבעיות שנוצרות ממלחמה עבור מדינות לא מעורבות כוללות פליטים שנוהרים עליהן, ייצוא של טרור, של מחלות, ושל זיהום סביבתי. לדוגמה, מלחמת האזרחים בסוריה גרמה למילוני פליטים סורים שהיגרו לטורקיה, ירדן ומדינות אירופה, הפלישה של רוסיה לאוקרינה גרמה למיליוני פליטים שעברו לפולין ולמדינות אירופה האחרות.
היות ושלום מציע יתרונות נוספים לחברה הוא מרחיב ומעמיק את מעגל האנשים שנהנים ממנו בצורה עקיפה - לדוגמה הסכמי שלום בין גרמניה וצרפת טובים לא רק לתושבי מדינות אלה אלא גם למי שנהנה מהתחזקות המסחר בין שתי המדינות, או למחקרים בתחומים כמו בריאות הציבור שנוצרו עקב כך. אם יש שיתופי פעולה רבים יותר בחקר מניעת סרטן או טיפול בסרטן או ייעול בהקצאת משאבים עקב השלום נהנים מכך גם אנשים שמעולם לא היו במדינות אלה, ואף לא קנו במישרין דבר ממדינות אלה.
מצד אחד הדבר מרחיב את מעגל האנשים שמעוניינים בקיומו של שלום - כך גם אנשים בארצות הברית מתעניינים בכך שיהיה שלום בין ישראל למצרים. מצד שני מנקודת מבט של מוצר ציבורי פירוש הדבר שייתכן פער גדול יותר בין מי שנהנה מהשלום לבין מי שיכול לשלם עליו או לקבל החלטות לגבי קיומו. בעלי מפעלים או קרובי משפחה שגרים במדינה שלישית יכולים להיות מעוניינים בקיומו של שלום אבל הם לא יכולים להשתתף בבחירות - בהנחה שבחירות כאלה אכן קובעות את הסיכוי לקיומו או אי קיומו של שלום. מצד שלישי דווקא ציבור כזה יכול לנקוט בשיטות פעולה שלאו דווקא פתוחות בפני תושבי שתי המדינות - אנשים במדינה שלישית יכולים להקים ארגוני שלום או זכויות אדם, לבקר פעילות של ממשלות בלי חשש, לנסות לסייע לשני הצדדים בפתרונות דיפלומטיים, להפעיל לחץ כלכלי על מדינות או על מנהיגים פוליטיים, תושבי מדינות עשירות יותר יכולים לשלם לארגוני סיוע או לממן את קיומו של כוח צבאי ניטרלי שיפקח על קיום הסכמי שלום.
תת מימון והשקעה בייצור של שלום
בעיה ידועה של מוצר ציבורי הוא ששוק חופשי לא מספק ממנו כמות מספקת, ובמצבים קיצוניים הכמות של המוצר הציבורי היא אפס גם אם כולם מעוניינים בקיומו של המוצר הציבורי. היבט זה נדון בספר חברת השפע של קנת גלבריית. באופן מקומי ייתכן כי רוב תושבי שתי המדינות מעוניינים בשלום אבל אינם מסוגלים להגיע לדבר זה בגלל כשלים שונים. לדוגמה בספר מדע בדיוני "מלחמה לנצח" מתואר מגע של חייזרים עם בני אדם שמתדרדר במהירות למלחמה. בהעדר יכולת תקשורת ויכולת אמון מתרחשת מלחמה במשך שנים רבות, ורק לאחר מאות שנות לחימה מתאפשר דיאלוג והסכם שלום. דוגמה מעשית יותר היא הדרדרות אירופה למלחמת העולם הראשונה בין היתר כתוצאה משורה של חוסר הבנות בין המדינות ובתוך המדינות. כמו כן, מבחינה לוגית מדינה עלולה להגיע למסקנה כי אם הצד השני יכול להתקיף ולהשמיד אותך, ואם אין לך יכולת לתקשר או לבטוח בו, עדיף לתקוף ולהשמיד אותו קודם.
מבחינה כללית יותר התועלת שמפיקים אזרחי המדינות המעורבות או אנשים במדינות אחרות, מקיומו של שלום, לא בהכרח מתרגמת לתשלום או לפעולה מחייבת אחרת לכיוון של שלום - זאת בגלל שהאינטרס בשלום מפוזר על פני אנשים רבים, ואילו האינטרס בקיומה של מלחמה עלול להיות מרוכז בידי קבוצה קטנה, מלוכדת ובעלת כוח והשפעה. נקודה זו נדונה בספרו של הכלכלן מנסור אולסון, הלוגיקה של פעילות קולקטיבית. דוגמאות לקבוצות שעלולות להנות מקיום של מלחמה כוללות חברות נשק שמוכרות נשק לאחת המדינות או לשתיהן. דיקטטורים או שליטים פופוליסטים עלולים ליזום מלחמות מתוך מחשבה שהדבר יועיל להמשך קיום שלטונם - הן כדי להסית את תשומת הלב של הציבור לאויב חיצוני והן מתוך אמונה פנימית שהם ינצחו במלחמה.
תכופות יש לדיקטטורים עודף אמון בכוחם הצבאי משום שבמדינה דיקטטורית יש עודף שימוש בתעמולה וצנזורה - דבר זה נועד לאפשר שליטה באזרחים אבל הוא עלול לשכנע במשך הזמן גם את הקצונה או את האנשים המקיפים את הדיקטטור וכך הוא יוצר אשליה-עצמית. בנוסף אם קיימות בצבא של הדיקטטור הדבר לא בהכרח ייוודע לשלטון בגלל חשש של חיילים וקצינים להתלונן על בעיות. עודף בטחון עצמי ביכולות הצבא התקיים במקרים כמו גרמניה בזמן מלחמת העולם השנייה (במיוחד מאז קרב סטלינגרד), עודף בטחון של סטאלין בצבאו בחלק הראשון של המלחמה, אמון גדול מידי של סדאם חוסיין ביכולת של צבאו לכבוש את איראן (מה שהוביל למלחמת איראן-עיראק), ועודף אמון ביכולות הצבאית של אידי אמין. בנוסף לכך עבור דיקטטור ערך חיי אדם של האויב ושל בני עמו הוא נמוך בהרבה לעומת ערך חיי אדם בחברה דמוקרטית. עם זאת גם מדינות דמוקרטיות עלולות לשגות באשליה בקשר לכוח של צבאן - לדוגמה צרפת ובריטניה בתחילת מלחמת העולם השנייה, והן עלולות גם לזלזל בערך חיי אדם - במיוחד בחיי אדם של האויב - לדוגמה ארצות הברית במלחמת ויאטנם ובפלישה לעיראק. עם זאת התנהגות זו חריפה יותר בקרב דיקטטורים, והיא באה לביטוי ביתר שאת בכך שבמשך כ-200 שנה כמעט לא היו מלחמות בין שתי מדינות דמוקרטיות.
השינוי בקושי לקיים שלום
הקושי לקיים שלום או אי-לוחמה עשוי להשתנות עקב שינויים בתנאים אקולוגיים, כלכליים-חברתיים, תרבותיים וטכנולוגיים. לדוגמה בתקופת הציידים לקטים כל קבוצה קטנה או שבט שכן היה עלול להתקיף שבט שכן אחר - זאת כדי להשיג משאבים כמו קרקע או מים, או כדי לבצע מתקפת נגד כדי למנוע מתקפה דומה מצד השבט השכן. ככל שעולה הגודל של היחידות הפוליטיות (שבתוכן יש כמעט מונופול על האלימות מצד צבא או משטרה) כך הופכות המלחמות לדבר נדיר יותר מצד אחד וגדול בהיקפו מצד שני. כמו כן האלימות של מלחמות אלה מעודד ערים, נסיכויות או מדינות להתאגד יחד בכוח צבאי ו/או פוליטי כדי להיות מסוגלות לענות יחד לאיום המשותף (וכן להנות מיתרונות כלכליים וצבאיים של יתרונות לגודל).
יותר טכנולוגיה ויותר מדע פירושם יותר כוח שנמצא בידי כל אדם או כל קבוצה של אנשים (ידע הוא כוח) פירוש הדבר יכולת גדולה יותר להבין כיצד מתנהג העולם ויכולת גדולה יותר לעצב ולהשפיע על העולם. הכוח לשנות את העולם פירושו גם הכוח לפגוע בבני אדם אחרים בצורה חזקה יותר ונרחבת יותר. אם בעבר שבט אחד היה יכול לאיים בעיקר על מספר שבטים אחרים, כיום יש מדינות שמסוגלות להשמיד את כל האנושות באמצעות כמות מספקת של נשק גרעיני או באמצעות נשק ביולוגי. יכולת הרס כזו נמצאת בצורה יותר נרחבת - בידי מדינות קטנות יותר, והיא עלולה גם לזלוג לידי קבוצות קיצוניות או לידי ארגוני גרילה וטרור. לפני 1,000 שנה חרב טובה הייתה דבר נדיר שדרש שנים ארוכות של התמחות ורובה לא היה קיים כלל. כיום יש מדינות רבות שכל אדם בהן יכול לרכוש בקלות ובזול אקדח או רובה. לפני 100 שנה מכונות ירייה היו כלי נשק נדיר שנמצא בצמצום בקרב מדינות גדולות, כיום יש תתי-מקלע בכמות גדולה מאוד שחלקם נישא על ידי לוחמים-ילדים באפריקה ומקל על טבח של כפרים שלמים (ראו נשק קל). גם נשק גרעיני והמוני מתפשטת - בעבר בידי מעצמות בלבד וכיום בידי מדינות קטנות או עניות יותר כמו צפון קוריאה או איראן. אם נקצין מגמה זו נוכל להניח שבאופק הטכנולוגי כל אדם יהיה מסוגל להשמיד את כל העולם (לדוגמה על ידי תכנות עצמי של וירוסים). פירוש הדבר הוא שיהיה קשה יותר ויותר לשמור על אי לוחמה או על שלום. האיום במלחמה תמיד היה - אל תפגע בי פן אפגע אני בך, אבל איום כזה אינו משפיע על מי שרוצה להתאבד או על משוגעים. ככל שהנשק הופך להיות מבוזר וקטלני יותר כך יהיה קשה יותר למנוע מקבוצה קטנה או אפילו אדם בודד מלהרוג מיליוני אנשים.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- Ruben P. Mendez, Peace As a Globak Public Good, Case Studies: Peace and Security