קללת קסנדרה

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

קללת קסנדרה (באנגלית: Cassandra curse) הוא כינוי למצב של חוסר הקשבה, חוסר אמון ואי התייחסות לאזהרות מבוססות ומשמעותיות.

המונח נקרא על שם קסנדרה, דמות במיתולוגיה היוונית. היא בתו של פריאמוס מלך טרויה, שקיבלה את מתת הנבואה מהאל אפולו, אבל בהמשך דחתה את חיזוריו. אפולו קילל את קסנדרה בכך שאיש לא יאמין לנבואותיה, לדוגמה נפילתה של טרויה. קסנדרה נותרה עם הידע של אירועי העתיד אבל אם חוסר יכולת לשנות את האירועים האלה או לשכנע אחרים באמיתות הידע שלה.

קללת קסנדרה מתארת מצבים שונים בתחומים שונים כולל פסיכולוגיה, סביבתנות, עולם העסקים, בטחון לאומי, פוליטיקה, מדע ועוד. בשנת 1949 הפילוסוף הצרפתי גסטון בשלאר השתמש במונח "תסביך קסנדרה" (Cassandra Complex) כדי להתייחס לאמונה כי יש דברים שניתן לדעת אותם מראש.

הקושי בזיהוי מצב של קללת קסנדרה היא שמדובר לעיתים קרובות בחוכמה בדיעבד. לאחר התממשות המשבר קל לנו להבחין בקולות שהזהירו מפניו. עם זאת לעיתים קרובות יש תחזיות עגומות שאינן מתממשות. אחד הדברים הקשים הוא להבחין בין מהימנות של תחזיות שונות.

דוגמאות לקללת קסנדרה

דוגמאות ל"קללות קסנדרה" כוללות:

הזהרות של חוקרים על שינוי טקטיקות בעקבות מכונות הירייה

מכונות ירייה שינו לחלוטין את פני המלחמה בזמן מלחמת העולם הראשונה. דבר זה שהתרחש כבר במלחמת יפן-רוסיה בשנת 1906 לא הצליח לשכנע את הפיקוד הבריטי בצורך לשנות את מבנה הצבא וטקטיקות צבאיות של חיל הרגלים וחיל הפרשים שלו.[1] התוצאה הייתה הרג מאסיבי של פרשים בתחילת המלחמה, ושמירה על חיל פרשים מיותר במהלכה, ושימוש בזבזני בחיל רגלים באמונה כי הסתערות חזיתית מהירה יכולה לתת מענה כלשהו. דוגמה לכך היא הקרב על הסום שבו נהרגו 21 אלף חיילי רגלים בריטים ביום אחד. חוסר התוחלת בסוג מתקפה כזה תועד בצורות רבות בין היתר בסרט "גליפולי" משנת 1981. מאז מימי הביניים ועד למאה ה-19 שלטו הפרשים בשדות הקרב, אך החל ממלחמת האזרחים האמריקנית ניכר כי ערכם במלחמה פוחת, עת הארטילריה התעצמה והפכה את ההסתערויות ליעילות פחות. מכונת הירייה שהומצאה בשלהי המאה ה-19 הפכה את חיל הפרשים לרלוונטי פחות. יחידות פרשים של בריטניה וצרפת היו מורכבות מהאליטה החברתית של אותן מדינות. עוד לפני פרוץ המלחמה, הבינו טקטיקנים בריטים רבים כי הפיתוחים הטכנולוגיים של זמנם משנים את אופי הלחימה בצמצום השימוש בפרשים ובסיום עידן הלוחמה הרכובה. אולם, פרשים רבים לא הסכימו עמם, וגדודי פרשים נשארו בהיכון לאורך המלחמה, למרות תועלתם המוגבלת. אמונה זו בתועלתם של הפרשים הביאה להפניית משאבים לאימון ותחזוקה של גדודי פרשים, אשר נעשה בהם שימוש לעיתים נדירות, וכן לאיבוד חיילים וסוסים רבים במתקפות חסרות תוחלת אל מול מקלעי האויב.‏[1] בשבועות הראשונים של מלחמת העולם הראשונה נטבחו יחידות הפרשים שניסו לבצע הסתערות חזיתית מול מכונות ירייה. (ניתן לראות דבר זה בסרט "סוס מלחמה" של סטיבן שפילברג) ההתבצרות במלחמת חפירות, יחד עם השימוש בגדרות תיל ובמקלעים, הפכו את חילות הפרשים המסורתיים לכמעט מיושנים.‏[2] ההיסטוריון מאייר כותב כי "המלחמה הגדולה הביאה את הפרשים לקצם".‏[3] החזית המערבית במלחמת העולם הראשונה הבהירה כי פרשים הם כמעט חסרי תועלת אל מול הארטילריה המודרנית וקשים לניוד ואספקה. ברם, קציני פרשים בריטים, יותר מאשר במדינות אחרות באירופה, היו נחושים להשתמש בפרשים ולתחזק אותם, בהאמינם לאורך כל המלחמה כי חיילים רכובים יהיו בעלי תועלת בניצול פריצות דרך של חיל רגלים, ובנסיבות המתאימות, יוכלו לעמוד בפני מקלעים. זאת, חרף העובדה שאף אחת מהשיטות לא הוכחה כמוצלחת.‏[3]

הזהרות של גורמי מודיעין מפני מתקפת הפתע של גרמניה הנאצית על ברית המועצות ("מבצע ברברוסה")

במהלך החודשים שקדמו לפלישה הנאצית לברית המועצות, ב-22 ביוני 1941, הגיעו אל סטלין התרעות רבות ממקורות שונים, על המתקפה הגרמנית הצפויה אך הוא התעלם מהזהרות אלה. החוקר בארטון וילי טוען, שבחודשים שקדמו למלחמה הגיעו אל הקרמלין לא פחות מ-84 התרעות רציניות ביחס לפלישה הצפויה. בין התרעות הבולטות ממקורות מודיעין חיצוניים היו ריכרד זורגה, מרגל סובייטי שפעל ביפן, דיווח למוסקבה כי 170 דיוויזיות גרמניות עומדות לתקוף את ברית המועצות כשציר ההתקפה העיקרי יהיה לכיוון מוסקבה, ונקב בתאריך 22 ביוני כמועד פתיחת הפלישה הגרמנית. רשת הריגול הסוביטית בגרמניה ובמערב אירופה, "התזמורת האדומה", שנהנתה ממקורות מהימנים בצמרת הצבא הגרמני, העבירה גם היא מספר התרעות לגבי התוכניות הגרמניות לפלישה. ב-20 במרץ 1941 העביר סגן שר החוץ של ארצות הברית אזהרה מפורשת לשגריר ברית המועצות קונסטנטין אומאנסקי. ב-3 באפריל 1941 העביר צ'רצ'יל לסטלין איגרת אזהרה באמצעות שגרירו במוסקבה סר סטפורד קריפס. בנוסף לכך קיבל סטלין התרעות רבות מהמודיעין הצבאי הסובייטי (ה-GRU) על קיום ריכוזי כוחות גרמניים גדולים באזורי הגבול, טיסות סיור רבות שביצע הלופטוואפה מעל השטח הסובייטי, והעברת מרבית יחידות הצבא הגרמני ממרכז ומערב אירופה למדינות הגובלות בברית המועצות. סטלין לא פסל את האפשרות שגרמניה הנאצית תתקוף את ברית המועצות, אך הוא האמין שניתן יהיה לדחות את פרוץ המלחמה לפחות עד אביב 1942, וניסה לקנות זמן באמצעות ניהול מדיניות פייסנית, ולעיתים אף מתרפסת כלפי גרמניה. הסברים שונים ניתנו להתעלמותו של סטלין מההתרעות הרבות ביחס לפלישה הגרמנית הקרובה. נראה שההסבר העיקרי הוא, שסטלין שיכנע את עצמו שהיטלר לא יעז לפתוח במלחמה נגד ברית המועצות לפני 1943, או לפני שיכניע את בריטניה.

הזהרות של גורמי מודיעין בישראל על מתקפת פתע ביום כיפור בשנת 1973

ההזהרות לא זכו להתייחסות בגלל "הקונספציה" תאוריה שגיבש אמ"ן בתחילת שנות ה-70 של המאה העשרים לפיה מצרים לא תפתח במלחמה נגד ישראל לפני שתשיג מערכות נשק מסוימות לצורך השגת איזון אסטרטגי עם ישראל. על פי הקונספציה, העריכה אמ"ן שההערכות הצבאית של מצרים לקראת מלחמת יום הכיפורים אינה מכוונת לפתיחה במלחמה, חרף סימנים רבים שהעידו כי היא עומדת לפרוץ. דוגמאות להזהרות כללו את ראש ענף סוריה במודיעין, אביעזר יערי, שהתריע על מוכנות הצבא הסורי למלחמה קרובה, וננזף על ידי סגן ראש אמ"ן. היועצים הרוסים עזבו את מצרים לפני תחילת המלחמה, עיקר העזיבה התרחש ב-4.10.1973 הן מסוריה והן ממצרים. העזיבה נצפתה על ידי קציני איסוף מידע ישראליים, אך לא טופלה כהלכה. אשְרף מרואן שהיה חתנו של נשיא מצרים נאצר והיה גם מרגל בשירות ישראל. בדצמבר 1972 התריע מרואן לראשונה על כוונתה של מצרים לצאת למלחמה בישראל. באפריל 1973 התריע שנית על כוונה כזו. למרות התרעות אלה אמ"ן לא בחן את הנושא מחדש וזלזל בדיווחים אלה. מרואן מסר לראש "המוסד", צבי זמיר, התרעה על המלחמה הצפויה, 40 שעות לפני פריצתה של מלחמת יום הכיפורים. בעקבות פגישתם של זמיר ומרואן, שהתקיימה בלונדון, מסר זמיר ביום הכיפורים, בשעה 4 לפנות בוקר, התרעה חד-משמעית - "היום תפרוץ מלחמה" - לראש הממשלה, לשר הביטחון, לרמטכ"ל ולגורמים נוספים.

הזהרות מפני התפוצצות בועות פיננסיות

הזהרות רבות כוללות תחזיות מבוססות שנגעו לבועות פיננסיות כולל -

  • הזהרות של כלכלנים שונים מפני משבר המניות בנסדא"ק של שנת 2000. חברות אינטרנט רבות דורגו בשווי לא מציאותי וללא בסיס כלכלי.
  • הזהרות של כלכלנים מפני משבר הסאב-פריים. ניפוח הבורסה היה מבוסס על מסחר ודירוג של חבילות משכנתאות בדירוג נמוך.

בהקשר הסביבתי

הספר "גבולות לצמיחה"

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב - גבולות לצמיחה

הכימאי-הפיזיקלי Ugo Bardi, חיבר בשנת 2011 את הספר The Limits to Growth Revisited, שבודק מחדש את מסקנות הספר "גבולות לצמיחה" ואת הביקורות על הספר. בטור המכונה "קללת קסנדרה" מתאר המחבר כיצד הביקורת עברה מספר שלבים ותגובות שכללו תדהמה, ביקורת עניינית, מתקפות פוליטיות ואישיות. עם הזמן רוב הביקורת הפכה לדחייה אוטומטית של הספר על בסיס טענות שגויות לגבי תוכן הספר, לפיהן הספר מכיל תחזית של דלדול של המשאבים המתכלים וקריסת המערכות האקולוגיות עד סוף המאה ה-20.ref name="turner2008">השוואות גבולות לצמיחה עם שלושים שנים של מציאות, Graham Turner, CSIRO, 2008</ref> [2]

המתקפות על הספר נעזרו במה שנתפס בהתחלה כאישוש של הטענות שבו -משברי הנפט של שנות ה-70. המשבר הגיע לשיא במשבר הנפט של 1978. בעקבות משברים אלה נתגלו שדות נפט חדשים בים הצפוני ובסעודיה, ומחירי הנפט ירדו. בעקבות דבר זה רבים ראו במחקר ניסיון נפל של כמה מדענים לנבא אפוקליפסה. לקראת סוף שנות ה-80, מה שאנשים רבים זכרו מהספר הוא שהוא ניבה איזו שהוא אסון בעתיד. אם משבר הנפט היה אותו אסון, כפי שנדמה לרבים, ההתגברות על משבר זה הייתה סימן אי נכונות התחזית. [4]

בשנת 1997 העיר הכלכלן האיטלקי Giorgio Nebbia כי הראקציה נגד המחקר בספר גבולות לצמיחה נובעת לפחות מ-4 חזיתות שונות: האחת היא מצד אלו שראו בספר איום על העסקים והתעשיות שלהם. השיניה היא מצד כלכלנים נאו-קלאסיים שראו בספר איום על היכולת שלהם לייעץ בנושאי מדיניות כלכלית. הכנסייה הקתולית הייתה צד נוסף שהתנגד לספר בגלל הרעיונות שבו הנוגעים לגידול אוכלוסין ופיצוץ אוכלוסין. חזית רביעית הייתה מצד השמאל הפוליטי במדינות מערביות באותן שנים, שראה במחקר מזימה של האליטות השולטות, כדי לשטות בעובדים כך שיאמינו שגן העדן הפרולטרי הוא לא מטרה ברת השגה. רשימה זו אינה כוללת את הימין הפוליטי (שרואה בספר מזימה של השמאל כדי לעודד שליטה ממשלתית), אנשים שמאמינים בצמיחה אינסופית, פוליטיקאים שמחפשים פתרונות קלים לכל הבעיות, ורבים אחרים. עם הזמן המתקפות הרבות על הספר הצליחו להציג אותו בעיני רבים כדוגמה לספר מופרך.[4]

בשנת 1999 יצא הספר להאמין לקסנדרה מאת העיתונאי אלן אטקינסון (Alan Atkisson), הספר שיצא במהדורה נוספת בשנת 2011. מביא את הטיעונים העיקריים בספר ואת התגובות אליו, ומציג מידע עדכני לגבי המגמות המצויינות בספר. כמו כן הוא טוען כי יש להתמודד עם המצב הנפשי של הדחקה ולנסות להתמודד עם סיכויים לעתיד קודר תוך שמירה על אופטימיות.

תאוריית ניהול האימה

תאוריית ניהול האימה היא תאוריה בפסיכולוגיה חברתית העוסקת בהשפעת תודעת המוות על החשיבה ועל ההתנהגות האנושית. על פי תאוריה זו ישנו קונפליקט פסיכולוגי בסיסי בין הרצון לחיות לבין המודעות לכך שהמוות הוא בלתי נמנע. הקונפליקט מייצר אימה, שבתורה מנוהלת באמצעות מערכות סמליות כדי להשיג תחושת נצחיות ולאפשר חיים בעלי ערך ומשמעות.‏[5] בדרך כלל התמודדות זו מובילה להתמודדות בריאה עם המוות כמו הקמת משפחות, תרומה לקהילה, סיוע לאנשים או למטרות חברתיות שונות וכו'.

עם זאת הוגים סביבה שונים מצביעים על כך שכדי להתמודד עם האימה של המוות אנשים נצמדים למערכת תרבות מסויימת , שאליה הם תורמים, ואל קהילה ומערכת ערכים שנותנת להם חיזוקים חיוביים, תזכורת של המוות בדמות השפעות סביבתיות או סיכוני אסון עולמיים עלולים לגרום לאנשים להדחיק את הנושא ולהצמד ביתר שאת לערכים התרבותיים הישנים שלהם, גם במחיר הכחשה של הסכנה.

ראו גם

הערות שוליים

  1. ^ Ellis, Cavalry: The History of Mounted Warfare, pp. 174-176
  2. ^ Carver, Britain's Army in the 20th Century, p. 123
  3. ^ 3.0 3.1 Meyer, A World Undone: The Story of the Great War 1914 to 1918, p. 264
  4. ^ 4.0 4.1 Ugo Bardi, Cassandra's curse: how "The Limits to Growth" was demonized, 15/09/2011
  5. ^ Greenberg, J., Pyszczynski, T., & Solomon, S. (1986). The causes and consequences of a need for self-esteem: A terror management theory. In Public self and private self (pp. 189-212). Springer New York.

קישורים חיצוניים