פסיכולוגיה חברתית

פסיכולוגיה חברתית (באנגלית: Social Psychology) היא תחום מחקר ויישום שבודק כיצד המחשבות, הרגשות וההתנהגות של בני אדם מושפעים מנוכחות או השפעה אמיתית, דמיונית או נרמזת של אנשים אחרים (קבוצות או יחידים). ההשפעה של בני אדם כתוצאה מנוכחות דמיונית או נרמזת פירושה שהשפעה חברתית יכולה לפעול גם כאשר אנשים נמצאים לבדם, לדוגמה כאשר הם צופים בטלוויזיה או בעקבות הפנה של נורמה חברתית כלשהי.

באופן מסורתי פסיכולוגיה החברתית מגשרת על הפער בין הסוציולוגיה לפסיכולוגיה, יותר מכל תחום פסיכולוגי אחר. בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה היו שיתופי פעולה תכופים בין פסיכולוגים לבין סוציולוגים. עם זאת בשנים האחרונות שני התחומים הפכו מבודדים וממתמחים יותר, כאשר סוציולוגים מתמקדים במשתני "מאקרו" (כלומר המבנה החברתי) במידה רבה יותר לעומת פסיכולוגים. עם זאת, גישות סוציולוגיות לפסיכולוגיה נשארו בעלות תרומה חשובה למחקר הפסיכולוגי בתחום זה. נוסף לכך יש הבדלים בין הגישה בארצות הברית לבין האירופאית - הפסיכולוגים בארצות הברית התמקדו יותר בהשפעה על רמת הפרט בעוד החוקרים באירופה התמקדו יותר ברמת החברה.

מונחים

• פרקסיס: השתקפות סובייקטיבית של המציאות החברתית בתודעת האדם.
• דימוי עצמי, דימוי עצמי ריאלי, דימוי עצמי לא ריאלי.
• צורך ההישג:
• פחד מפני הצלחה:
• הטרמה: הגברת הזמינות של מידע הנובעת מחשיפה לגירויים ספציפיים או מאורעות.
• אפקט ההילה: אפקט בו תכונה אחת מאפילה על כל יתר התכונות ביצירת הרושם הכללי.
• אפקט הראשוניות: אפקט בו אלמנטים מוקדמים בזמן יוצרים סכימה המטמיעה לתוכה אלמנטים שבאים בהמשך.
• אפקט האחרונות: אפקט בו אלמנטים מאוחרים בזמן יוצרים סכימה המטמיעה לתוכה אלמנטים מוקדמים.
• הטיה לטובת העצמי: נטייה ליחס כישלונות לגורמים ולנסיבות חיצוניים, והצלחות לגורמים פנימיים.
• הטיית האישוש: תופעה בה אנשים המחפשים אחר עדויות שיאששו את השערתם, נוטים להתעלם מעדויות שמפריכות את השערתם, על מנת להעלות את הסיכוי שאכן יקבלו תמיכה להשערתם.
• הטיית הצופה המשתתף: הנטייה לייחס את הפעולות של אנשים אחרים לתכונותיהם, ואילו את הפעולות האישיות לנסיבות חיצוניות.
• היוריסטיקה: כלל חשיבה פשוט המציע דרך קלה ומהירה להגיע לתשובה הדרושה.
• הסתופפות בזוהר הזולת: משיכה אל האדם המוכשר והמצליח, עקב הילת ההצלחה האופפת אותו ומקרינה גם על האנשים הסובבים אותו.
• טעות הייחוס הבסיסית: הנטייה לראות התנהגות כנובעת מתכונות ומנטיות של המבצע, ולהזניח את השפעת הסביבה.
• אפקט הצדקת היתר: הנטייה לפרש התנהגות בהדגשת יתר על סיבות מצביות בולטות ולא לייחס דגש לאישיות.
• עתידנות: טכניקה לחיזוי העתיד על ההיבטים הטכניים והחברתיים שלו.
• נבואה המגשימה את עצמה: מצב שבו ציפייה גורמת להתנהגות תואמת של בעל הציפיה, והתנהגות זו גוררת התנהגות תואמת גם מן הצד השני, דבר הגורם בסופו של דבר לאישוש הציפיה הראשונה ולהפיכתה למציאות (ראו גם אפקט פיגמליון).
• אפקט פיגמליון: הוא תופעה בה תהליך הנבואה המגשימה את עצמה גורם להשפעה חיובית על מושא הנבואה באמצעות הגשמת הנבואה. האפקט נפוץ ביותר במסגרות יום יומיות ונמצא בשימוש ארגונים ככלי להגברת האפקטיביות של עובדי הארגון, בפיתוח ספורטאים ובתהליכים כלכליים רבים.
• נבואה המזימה את עצמה: מצב שבו ציפייה גורמת להתנהגות הפוכה של בעל הציפיה, המונעת את התגשמותה (כך ייתכן שאלמלא העלאת הנבואה לתודעה, היא אכן הייתה מתגשמת).

רצייה חברתית: התנהגות של אדם שמושפעת מרצונו להתקבל על ידי החברה.

• מוקד שליטה:
• מוקד שליטה פנימי: האמונה שהצלחתו של אדם תלויה בכישרונו ומאמציו המושקעים להשגת המטרה.
• מוקד שליטה חיצוני: האמונה כי הצלחתו של אדם תלויה בגורמים חיצוניים.
• פיזור אחריות: התופעה שככל שקבוצת האנשים שבה נמצא יחיד גדולה יותר, נוטה הוא יותר להסיר מעצמו את נטל האחריות.

התסמונת דולציניאה:

• ניכור החברה: תפיסת האדם את החברה כפונקציונלית ויחסית לצרכיו.
• בורות פלורליסטית: מצב פסיכולוגי בו אף על פי שהתנהגותו הפומבית של הפרט זהה להתנהגותם של האחרים, מאמין הפרט כי דעותיו ושיפוטיו שונים משלהם.

מחקרים מפורסמים

ניסוי הקונפורמיות של אָש

נערך בשנת 1951 על ידי החוקר סולומון אש, מטרת הניסוי הייתה חקירת כוחה של הקונפורמיות הקבוצתית. אש הושיב שבעה אנשים בחדר כאשר אחד מהם היה הנבדק והיתר שיתפו פעולה עם החוקר. לנבדקים הוצגו שלושה קווים אנכיים באורכים שונים והם נדרשו להגיד איזה קו מביניהם היה דומה ביותר לקו נוסף שהוצג - המטלה הייתה קלה לזיהוי. ברבע מהפעמים הנשאלים ענו תשובה נכונה ובאשר המקרים הם נתנו כולם את אותה תשובה שגויה. התברר בניסוי כי חצי מהנבדקים ענו אותה תשובה שגויה כמו שאר המשתתפים לפחות בחצי מהמקים. רק רבע מהנבדקים סברו להתנהג בצורה קונפורמית בשום מקרה ונתנו תמיד תשובה נכונה. הסיבה הנפוצה להסבר הקונפורמיות הייתה שהנדבר ידע שהתשובה השגויה אבל לא אצה לענות באופן שונה. אש בחר דווקא משימה קלה שהתשובה שלה כה ברורה מכיוון שרצה לחקור צייתנות, קונפורמיות ציבורית באופן טהור, תוך נטרול אפשרות לטעות אמיתית. מחקרים מאוחרים יותר (של אלן ולווין) מצאו שכאשר הקבוצה אינה מציגה עמדה אחידה, יורדת בצורה דרסטית מידת ההתנהגות הקונפורמית. מספיק שאדם אחד יציג עמדה שונה מיתר המשתתפים (גם אם היא אינה זהה לזו של הנבדק), כדי להקטין את הסיכוי להתנהגות קונפורמית של הנבדק.
למעשה, עלה כי מה שחשוב לשם קונפורמיות הוא הקונצנזוס, ולא מספר האנשים החושבים אותו הדבר.

ניסוי בנדורה

ניסוי של הפסיכולוג אלברט בנדורה עם שתי שותפות נוספות בשנת 1961. הניסוי נועד לאשש את תאוריית הלמידה החברתית, אולם הוא גם מוכיח בדרך כלשהי את השפעת תוכניות הטלוויזיה על האלימות בקרב ילדים. תוצאות הניסוי מאששות את הטיעון כי ישנו קשר סיבתי בין צפייה בטלוויזיה לבין הפגנת אלימות וכי ילדים מחקים התנהגות שהם צופים בה. אם ילדים רואים כי האלימות משתלמת הם דוגלים בה ואם הם רואים כי היא מביאה לידי עונש ותגמול שלילי, אזי הם נרתעים ממנה.

בחלקו הראשון של הניסוי, חילק בנדורה קבוצת ילדים לשתי קבוצות לשתיהן נתן לצפות באדם בוגר (במציאות, בטלוויזיה, כדמות מצוירת בסרטון, גבר או אישה) העושה שתי פעילויות שונות בחפצים דומים. קבוצת ילדים אחת צפתה באדם בוגר המכה בובת נחום תקום ומקלל אותה, וקבוצת ילדים שנייה צפתה באדם בוגר המסדר צעצועים בשלווה. בשלב שני בנדורה איחד את שתי קבוצות הילדים והכניס אותם לחדר מלא בצעצועים ובובות. אחר כך החוקרות החלו בשיטות שונות להרגיז את הילדים עוד ועוד ורשמו את תגובותיהם. רמת התוקפנות של הילדים שהשתייכו לקבוצה שצפתה באדם הבוגר שהפגין אלימות הייתה גבוהה יותר באופן משמעותי מקבוצת הילדים האחרת. חלקם אף שבו על מעשיו של אותו אדם, הכו בבובות והשמיעו צעקות כמוהו.

בנדורה ביצע ניסוי המשך עם כיתות שצפו באדם שמכה בובה. האלימות הגבוהה ביותר נצפתה בכיתה שבה התוקפן קיבל חיזוק חיובי על מעשיו, אלימות נמוכה יותר הייתה בקרב מי שלא צפו בסרט והרמה הנמוכה ביותר הייתה בקרב מי שצפו באדם אלים שקיבל חיזוק שלילי על אלימות זו.

הניסוי של מילגרם בציות לדמויות סמכותיות

ידוע בקיצור בשם "הניסוי של מילגרם", הוא ניסוי הבוחן את הציות לסמכות, שנערך על ידי הפסיכולוג סטנלי מילגרם מאוניברסיטת ייל בשנת 1962, על רקע משפט אייכמן, ופורסם בשנת 1974. הניסוי ביקש לבחון את מידת ההיענות של המשתתף לציית לסמכות שהורתה לו לבצע פעולה שעלולה להיות מנוגדת לערכיו או למצפונו. החוקר הסביר למשתתף בניסוי ולשחקן שהתחזה למשתתף נוסף בניסוי שהם עומדים להשתתף במחקר שבוחן את היעילות של מתן עונש על למידה. המשתתף האמין שהוא קיבל את תפקיד ה"מורה" באופן אקראי, בעוד המשתתף השני, השחקן, קיבל את תפקיד ה"תלמיד". המורה קיבל מטלות זיכרון פשוטות על מנת להעבירן לתלמיד, והונחה שבכל פעם שהתלמיד מבצע טעות, עליו לתת לו שוק חשמלי על ידי לחיצה על כפתור, ולהעלות את עוצמת השוק ב-15 וולט לאחר כל טעות. למורה עצמו ניתן שוק חשמלי (אמיתי) חלש לשם הדגמה, ואז החל כביכול ניסוי הלמידה. למעשה לא ניתנו לתלמיד שוקים חשמליים כלל, אך התלמיד הגיב כאילו ניתנה לו מכת חשמל. כאשר הגיעו לעוצמת שוק של 150 וולט, השחקן ביקש שהניסוי יסתיים, ונענה על ידי החוקר כי על הניסוי להמשיך. השחקן המשיך והפגין כאב וחוסר נוחות גדולים יותר, והביע חשש לביטחונו האישי אם מכות החשמל יימשכו. ל"מורים" שביקשו להפסיק את הניסוי הסביר החוקר כי הוא, החוקר, לוקח על עצמו אישית את כל האחריות לתוצאות הניסוי ולשלומו של התלמיד, וכי על הניסוי להימשך. בסדרה הראשונה של הניסויים שערך מילגרם, 65% מהמשתתפים נתנו את השוק החשמלי הגבוה ביותר, בעוצמה של 450 וולט, על אף שרבים לא הרגישו בנוח לבצע זאת. קצתם פרצו בצחקוקים היסטריים תוך כדי ביצוע המטלה, אבל אף נבדק לא עצר לפני עוצמת שוק של 300 וולט. לפני עריכת הניסוי ערך מילגרם סקר בקרב פסיכיאטרים לגבי תוצאותיו הצפויות של הניסוי. הם האמינו פה אחד שכל משתתפי הניסוי, פרט לכמה סדיסטים (כ-4 מתוך כל 1,000 אנשים לפי הערכתם), יסרבו לתת שוק חשמלי בעוצמה הגבוהה ביותר. במטא-ניתוח שנערך בשנת 2002 של מחקרים דומים שבוצעו על ידי פסיכולוגים נוספים ברחבי העולם, נמצא כי שיעור המשתתפים שמעבירים את עוצמת השוק הגבוהה ביותר קבוע ונע בין 61% ל-66%.

הממצא המרכזי של הניסוי הוא המוכנות הקיצונית של אנשים לבצע כמעט כל דבר לפקודת גורם בעל סמכות. עוד נמצא כי בני אדם מגלים נכונות למלא הוראות לא רק של "דמויות סמכותיות לגיטימיות", אלא גם של קבוצות של בני אדם רגילים. רמת הציות עולה במצבי עמימות - במחקר של מילגרם הנבדקים נקלעו למצב זר לחלוטין. במצב כזה נוטים בני האדם לעשות כפי שציוו עליהם. ממצא נוסף היה שרמת הציות עולה בעקבות העדר תחושת אחריות אצל הנבדקים. החוקר אמר להם במפורש, שהוא נוטל על עצמו את האחריות ובכך הסיר דאגה מלבם. דבר נוסף שנמצא הוא שרמה גבוהה של ציות מושגת, כאשר יש מעבר הדרגתי מפקודות שאינן עלולות להזיק לפקודות חמורות העלולות לגרום נזק רב. במצב זה, קשה למקבלי הפקודות להתוות גבול ברור שמעבר לו יסרבו לציית להוראות.

אישוש אפקט פיגמליון

את האפקט איששו החוקרים רוזנטל וג'ייקובסון בשנת 1968. החוקרים ערכו מבחן אינטליגנציה לאוכלוסיית תלמידי בית ספר וטענו בפני מורי בית הספר כי מבחן נועד לזהות ילדים אשר "פורחים מאוחר", דהיינו תלמידים שבתחילת הדרך מפגרים מבחינה אינטלקטואלית אולם, עד שנה הבאה הם ישלימו את הפער. כך כל מורה בכיתה קיבלה רשימה של תלמידים בכיתותיהם אשר סווגו כמבטיחים למרות שהם הוקצו אקראית לרשימה ללא קשר למבחן האינטליגנציה. בתום שנת הלימודים התברר כי ה"פורחים המאוחרים" אכן השיגו הישגים גבוהים ביותר במהלך אותה שנה. על בסיס מחקר זה נכתב הספר "אפקט פיגמליון בחדר הכיתה".

ניסוי הכלא של סטנפורד

ניסוי הכלא של סטנפורד הוא ניסוי שבחן התנהגות בתנאים שדימו חיי כלא, שנערך באוניברסיטת סטנפורד בשנת 1971 על ידי צוות חוקרים בראשות הפסיכולוג פיליפ זימברדו (Philip Zimbardo). המשתתפים, כולם גברים בני המעמד הבינוני שעברו בדיקות רקע פסיכולוגיות וכן אנשים ללא עבר פלילי, חולקו באקראי לתפקיד של "אסיר" או "סוהר".

המשתתפים שהוגרלו להיות האסירים נאסרו על ידי המשטרה בביתם באמצע היום, הושמו באזיקים והועברו עם כיסוי עיניים למרתף המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת סטנפורד, שהוסב זמנית לכלא, ואילו המשתתפים שהוטל עליהם להיות ה"סוהרים" קיבלו מדים, אלות ומשקפי שמש לצורך שמירה על מרחק פיקודי. במהלך כל הניסוי, שתוכנן להימשך שבועיים, החוקרים תיעדו את התנהגות המשתתפים מצלמות ומיקרופונים חבויים. היחס של הסוהרים החל כקשוח ונוקשה מאוד ולאחר מספר ימים הייתה זו כבר התעללות של ממש. חלק מהסוהרים הפכו בהדרגה להיות יותר ויותר סדיסטיים, במיוחד בלילה כאשר חשבו שהמצלמות אינן פועלות, ונראה כי נהנו מהעוצמה והכוח שבתפקידם, אז ההתעללות עברה גם לרובד המיני וכללה גם התעללות מינית באסירים. האסירים, לעומת זאת, הפכו למדוכאים והראו סימני לחץ נפשי. הניסוי יצא משליטה מהר מאוד. מרד פרץ ביום השני לניסוי ודוכא באכזריות. הניסוי הופסק לאחר שישה ימים בעקבות ביקורת על המוסריות על המשך קיומו מצד מבקרים.

קיימת דעה רווחת לפיה הניסוי מצביע על פוטנציאל אלימות ופטרונות חבוי, שעשוי להתעורר אצל בני אדם בהינתן סיטואציות שמעודדות התנהגות כזו (בדומה לניסוי של מילגרם ותאוריית ה-Pecking Order). אך מסקנה זו היא חלקית וגם אינה חד משמעית. בין הסוהרים למשל, היו סטודנטים שלא פיתחו דפוסים של אלימות. חוקרים ופסיכולוגים מצביעים על תופעה חברתית רחבה המתחדדת על בסיס ניסוי הכלא בסטנפורד: אנשים נוטים לסגל דפוסי התנהגות כמצופה מהם במסגרת קבוצות וארגונים (בהתאמה לפונקציה ולתדמית שלהם בקבוצה). טשטוש האינדיבידואליות, בתוך מערך ארגוני או אידאולוגי של קבוצה, הוא שעשוי להוביל להקצנת דפוסי התנהגות.

השפעות

תחום חדש יחסית בכלכלה הוא כלכלת זהויות. תחום מחקר זה מנסה להבין כיצד הקשר חברתי וזהות עצמית משפיעות על החלטות שאנשים לוקחים בהקשרים כלכליים - כמו קניית מוצרים, בחירות במקומות העבודה, ועוד. כלכלת זהות דומה לכלכלה התנהגותית, אבל כלכלה התנהגותית מתמקדת בעיקר בשאלות של הטיה קוגניטיבית ממודל רציונלי של אדם. כלכלת זהות מסתכלת על הדרך שבה אנשים תופסים את הזהות שלהם, ולכן את הנורמות שאנשים מאמצים - כיצד נכון ויאה להתנהג - וכיצד דברים אלה משפיעים על החלטות כלכליות.

ראו גם

• התפתחות הזהות המגדרית
• פסיכולוגיה שיווקית
• פסיכולוגיה פוליטית
• כלכלה התנהגותית
• המאה של העצמי
• אמפתיה
• למה אתם תמיד צודקים (ספר)

קישורים חיצוניים

• פסיכולוגיה חברתית בוויקיפדיה באנגלית