קהילה
קהילה (באנגלית: Community) היא אוסף של אנשים, שיש להם מטרות משותפות. הגדרה מצמצת של המונח קהילה מגבילה אותה למספר אנשים שיש להם לא רק מטרות משופות (ואף תרבות וערכים חברתיים משותפים) אלא גם הכרות הדדית (דבר המגביל את גודל הקהילה לקבוצה בת כ-150 עד ל-500 איש), ותכופות גם קרבה גאוגרפית (בדרך כלל - מרחק הליכה). קהילה היא סוג של מוסד חברתי.
המונח "קהילה" משמש לעיתים קרובות גם כדי לתאר קבוצות אחרות כגון "קהילה וירטואלית" (ללא קרבה גאוגרפית) או "הקהילה הגאה", "הקהילה הלאומית", "הקהילה הבינלאומית" וכו'. כינויים אלה מבטאים בדרך כלל משאלת לב או דמיון של חלקים בתפקודים של קבוצות אלה לקהילה במובן המצומצם, אבל אלו הן קהילות חלשות ורופפות יותר והיכולת שלהן לרתום אנשים לשיתופי פעולה ולסיוע הדדי היא מצומצמת יותר.
לקהילה ישנם תפקודים חברתיים וכלכליים רבים שבהם היא יכולה להתחרות במוסדות חברתיים מרכזיים אחרים - השוק והמדינה. היא יכולה לדאוג לארגון היחסים החברתיים ולקבלת רוב ההחלטות הפוליטיות וכן לסייע בהיבטים כמו חינוך, בריאות, פנסיה, שירותים חברתיים שונים ועוד. היא יכולה גם לסייע בשמירה על הון חברתי ועל נורמות חברתיות בתוך ובין קהילות, וכן לספק מוצרים ציבוריים שונים.
ניתן ליישם חלק מפתרונות אלה ברמות אחרות של התארגנות חברתית כמו משפחה, או מדינה. אך הרמה של החמולה או המשפחה היא קטנה מדי, קשה יותר לבצע בה התמחות, איגום משאבים, וביחס אליה יש לקהילה יתרונות לגודל. רמות הארגון החברתי של עיר או המדינה הן גדולות מדי וסובלות מחסרונות לגודל ביחס לקהילה, שכן הן מחוייבות לעבוד בצורה בירוקרטית ויש בהן ניכור (לפחות במובן שאנשים אינם מכירים זה את זה באופן אישי), בדומה לכך גם פירמות שפועלות בשוק מספקות חלק מהתפקודים האלה אבל גם הן מבצעות זאת ללא יחס אישי. לעיתים קרובות יש ניגודי אינטרסים בין סוכנים ומקבלי החלטות בפירמות ובמוסדות מדינה ובין הצרכנים והאזרחים בהתאמה שגורמים לכך ששירות שניתן על ידי מוסדות אלה סובל מכשלי שוק או בעיות אחרות.
תנאים לקיומה של קהילה
הגדרה מצמצמת של קהילה - קיום מטרות משותפות, תרבות משותפת, קרבה גאוגרפית וכמות מצומצמת של אנשים שמאפשרת הכרות הדדית, מופיעה אצל P.M בספר בולו'בולו.
לפי הספר בקהילה יש כ-500 איש. מספר זה מאפשר לקהילה מספיק מגוון של אנשים כדי לאפשר מגוון של פעולות בתחומי עבודה, תרבות, משפחה ופוליטיקה, ומצד שני זה מספר שמאפשר שמירה על הכרות טובה בין אנשים, ומונע הכרות שהיא פורמלית בלבד. מובן שזו הערכה גסה. לצרכים מסויימים קהילות יכולות להיות קטנות או גדולות בהרבה.
הכרות משותפת
התנאי של הכרות משותפת, ולכן הגבלת גודל הקהילה עד ל-500 איש, מאפשר סוג של לחץ חברתי מסוג של רכילות. ההיסטוריון יובל נוח הררי מתאר זאת בהרחבה בספרו קיצור תולדות האנושות. לבני אדם יש יכולת להבחין בסוג היחסים בין שני בני אדם אחרים, ולתאר זאת לאדם שלישי. יכולת כזו ייחודית לבני אדם והיא אחת הסיבות המרכזיות למהפכה הלשונית - השינוי שעבר ההומו סאפינס ביחס להיסטוריה שלו עצמו וביחס למיני האדם אחרים. אבל יכולת כזו מוגבלת לקבוצה שבה יש הכרות הדדית. כאשר הקבוצה גדולה יותר, נניח אלפי אנשים, הדרך היחידה לשתף פעולה היא דרך מיתוס משותף, ובדרך כלל הדבר גם כרוך בכינון של מוסדות היררכיים ופורמליים יותר מאלו של הקהילה, במסגרת סדר חברתי מסויים.
יובל הררי מתאר כיצד טיב היחסים בתוך קהילה מתקיים על ידי מגוון של מעמדות בלתי פורמליים - לדוגמה חיילים וותיקים ביחידה צבאית הנהנים מפריבילגיות ומסוגלים להניע תהליכים חברתיים, גם אם מבחינה פורמלית מפקד מחלקה הוא המפקד, בפועל ייתכן ששיתוף הפעולה של מחלקה תלוי יותר בסמל כלשהו. לטענת הררי, גם ביחידות צבאיות, גם בתוך פירמות עסקיות, היבטים אלו נחקרו לעומק, וטיב היחסים הוא בלתי פורמלי, מהיר וגמיש בקבוצות של עד כ-150 בני אדם. מעל גודל זה יש צורך במבנים היררכיים יותר לדוגמה של קצינים בדרגות מפקדי פלוגות או גדודים, או מחלקות עסקיות.
גם יחס היררכי כזה עדיין מחייב בדרך כלל מיתוס משותף, שכן קשה לגרום לאנשים לשתף פעולה, במיוחד כאשר נדרש שיתוף פעולה למשך זמן ארוך ומתחייבות פעילויות מורכבות, רק על ידי איום בכוח. ישנם ארגונים ומוסדות חברתיים גדולים (פירמות, צבאות וכו') הממשילים את עצמם ל"קהילה" או "משפחה" מתוך הרצון הן לשמור על מיתוסים משותפים ותחושה של אחדות גורל, והן מתוך הרצון לשמר את האווירה האינטימית הפתוחה והמשחררת שיש בקהילה.
הכרות משותפת היא תנאי הכרחי לקהילה (במובן הצר) אבל אינה תנאי מספיק. אסירים וסוהרים מכירים זה את זה היטב אבל הם בעלי ערכים חברתיים שונים, ואין להם בדרך כלל זהות אינטרסים. בתוך שכונה אחת יכולות לגור מספר משפחות המכירות זו את זו אבל חולקות אמונות דתיות שונות ולכן הן שייכות לקהילות שונות ואף עוינות. למרות שאינה תנאי מספיק, הכרות משותפת יכולה לעודד שיתופי פעולה שונים ואף סמי-קהילות בקרב חברות שונות (לדוגמה שיתופי פעולה בין אסירים לסוהרים או בין שכנים דתיים וחילונים).
אמון
ניתן להוסיף תנאי נוסף והוא קיום של "כימיה", הון אנושי ו/או אמון במסגרת הקהילה. ללא תנאי זה אנשים שמכירים זה את זה, גם אם מסכימים על מטרות משותפות ואף חולקים ראיית עולם משותפת, לא ישתפו פעולה אלא יהיו עסוקים במריבות ובהאשמות הדדיות. דוגמה לדבר זה התרחשה בקיבוצים שונים הן על רקע אידאולוגי (משבר בתרבות), והן על רקע יחסים אישיים שהתקלקלו (עקב בגידות בין בני זוג, פרזיטיות וניצול ועוד).
אמון כשלעצמו אינו תנאי מספיק לקהילה. ייתכן שמרחק גאוגרפי מקשה עלינו לשתף פעולה ולבוא במגע יומיומי אם אנשים אחרים שאנו בוטחים בהם לגמרי (לדוגמה שני חיילים ששירתו במשותף בצבא ומכירים זה את זה אבל כיום גרים בערים שונות). ייתכן אמון אישי בין אנשים בקהילות שונות. (ראו דיון בהמשך על אמון כשירות שקהילות מסוגלות לספק)
תרבות משותפת
קיומה של מטרה משתופת, המוגדרת באופן כללי, אינו תנאי מספיק בדרך כלל לקיום של קהילה, שכן יש צורך במיתוס משותף, תרבות משותפת או ראיית עולם משותפת כדי להסכים על ההגדרות של המטרות המשותפות. לדוגמה שתי קבוצות דתיות, יהודית ונוצרית, יכולות להסכים על כך שיש מטרה משותפת - לסגוד לאל ולקיים את מצוותיו, אבל אין להם מיתוס משותף בשאלה מה הן ההוראות שאותו אל משותף השאיר למאמיניו. קבוצות שונות מסכימות על כך שיש לדאוג לחינוך איכותי לילדים, אבל קבוצה אחת תתמקד בהשגת הישגים לימודיים כמו הוראת מתמטיקה ומדעים ואחרת יכולה לדגול בפילוסופיית חינוך שונה כמו אנתרופוסופיה.
הררי מדגיש את חשיבות המיתוסים כדרך לשיתוף פעולה כללי, בין בני אדם בקבוצה גדולה יותר - לדוגמה מיתוס דתי לשיתוף פעולה בין שני נוצרים שאינם מכירים זה את זה, המיתוס של תאגיד מיקרוסופט כדרך לשיתוף פעולה בין שני מהנדסים שאינם מכירים זה את זה, או המיתוס של מדינת לאום לשיתוף פעולה בין שני גרמנים שלא פגשו זה בזה מעולם.
קרבה גאוגרפית
הקרבה הגאוגרפית חשובה לתפקודים רבים של קהילות כאשר הן פועלות בעולם הממשי להשגת עזרה הדדית, פעילות יצרנית משותפת, חינוך, בריאות ועוד. דבר זה מבוטא בביטוי העברי "טוב שכן קרוב מאח רחוק". דוגמאות לקהילות גאוגרפיות הן קהילות של חרדים ובמידה מסויימת של דתיים. קהילות אלה נעזרות במוסדות חברתיים אחרים (דת, בתי כנסת, גמ"ח, ונורמות חברתיות) כדי לספק תפקודים רבים כגון חינוך, תמיכה בעניים, סיוע לגידול ילדים, תמיכה בקשישים, תמיכה בנכים, סיוע פסיכולוגי ועוד.
ייתכנו קהילות וירטואליות, המתגבשות בעיקר דרך האינטרנט, וכן קהילות של חוקרים, סוחרים, רופאים, אבל עיקר שיתופי הפעולה של קהילות אלה הוא בהחלפת מידע וידע והן מוגבלות הרבה יותר בסיוע בחיי היומיום. מבחינה זו "קהילות" כאלה יכולות לתת סיוע למחקר, לתת תמיכה נפשית, עצות מעשיות ולסייע בהשכלה, אבל הן לא מסוגלות להוות תחליף לשוק או למדינה באותו אופן שקהילות לא וירטואליות מסוגלות אליו.
השקפות על קהילות
הסוציולוג הגרמני פרדיננד טניס (Ferdinand Tönnies) הבחין בין שני סוגים של התאגדויות אנושיות - גֶמַיְינְשַאפְט (מתורגם בדרך כלל כקהילה) וגֶזֶלְשַאפְט (חברה, איגוד), וזאת בספרו Gemeinschaft und Gesellschaft שיצא בשנת 1887.
גֶמַיְינְשַאפְט (Gemeinschaft), היא חברה עם קשרים חברתיים הדוקים, והיא נתפסת כישות חברתית מלוכדת ובעלת נוכחות של "אחדות הרצון" ("Unity of will"). טניס טען כי בני משפחה וקרבה משפחתית היו הביטויים מושלמים של גֶמַיְינְשַאפְט, אבל שמאפיינים משותפים אחרים, כגון קרבה גאוגרפית או אמונה ומסורת עשויים גם הם לגרום לקהילתיות. פרדיגמה זו של רשת קהילתית והבנה חברתית משותפת הוחלה על תרבויות שונות במקומות רבים לאורך ההיסטוריה, ומתאימה בעיקר לחקלאות טרום-תעשייתית ולחברות של ציידים לקטים.
גֶזֶלְשַאפְט, לעומת זאת, היא קבוצה שבה האינטראקציות הן לא ישירות. החברה היא בעלת אפיון מכני, לפרט חסרים כל תחושה של שייכות או חיבור לסביבה או לקהילה. הקשרים בין האנשים אינם הדוקים, לרוב מלווים בניכור והתבודדות. חברה שבה כל אדם לעצמו ולמטרותיו. קבוצה כזו התפתחה כתוצאה מהמהפכה התעשייתית והשפעות התיעוש, הטכנולוגיה והעיור במאות ה-18, ה-19 וה-20.
בעולם המודרני, טניס טען כי לא קיימת חלוקה חדה בין קהילה לבין חברה טהורות, וכל קבוצה חברתית מכילה שילוב מסויים שלהן.
לפי הסוציולוג מארווין וורביט (Mervin Verbit), קהילה היא אחד המרכיבים החיוניים לשם קיומה של אמונה דתית. ניתן לפרק את המעורבות הקהילתית ל-4 מימדים: תוכן, תכיפות, עוצמה ומרכזיות. התוכן של המעורבות הקהילתית של כל אדם עשוי להשתנות מאדם לאדם (ובין קהילות), כך גם רמת התכיפות שבה האדם משתתף (בקהילות רבות מנסים לדאוג למפגשים קבועים ותכופים לדוגמה מפגש שבועי בבית הכנסת או בכנסייה, תפילות יומיות). וכן יש הבדלים בין אנשים שונים כמה אינטנסיבית המעורבות שלהם וכמה היא מרכזית עבורם. [1]
תפקודים שקהילות מסוגלות לספק
אכיפת נורמות תרבותיות בתוך הקהילה
בכל קהילה מקובלות נורמות חברתיות (שנשענות על ערכים חברתיים ותרבות) שצריך לאכוף אותן כדי להבטיח התנהגות מסויימת (צפויה) מצד חברי הקהילה, מניעת פגיעה בחברים אחרים וכן מידה של אמון החיוני לשם שיתופי פעולה בתוך הקהילה.
דרכים לחיזוק נורמות חברתיות הן על ידי חיברות, חינוך ותזכורות חיוביות של קוד מוסר ומיתוסים בקהילה. דרכים נוספות כוללות טקסים, הענקת פרסים, אותות כבוד, תפקידים, פריבילגיות וזכויות לאנשים שמסמלים את קיום הנורמות החברתיות הנ"ל. לעיתים קרובות יש בעלי תפקידים והיררכיה מסויימת בקהילה שתפקידם אכיפה קלה יותר של נורמות ויישוב סכסוכים - לדוגמה רב, סבתא-רבא, שופטים, משמרות צניעות וכו'.
דרכי ענישה מול מי שמפר נורמות חברתיות עשויות להיות הערה או גערה, קרור יחסים, התלוננות בפני קרובי משפחה (בן זוג, הורים), חיוב בסיוע לאחרים או שירות לקהילה, עונש כספי, שלילת תפקיד בקהילה, שלילת אותות כבוד שניתנו בעבר, הורדה במדרג החברתי ועוד. איום מהותי בענישה מול נורמות חברתיות היא רכילות - מידע שמועבר לצד שלישי אודות התנהגות לא נאותה של האדם.
צעדים חריפים יותר כלפי מי שמפר נורמות חברתיות יכולים להיות אלימות מילולית, נזק לרכוש, פיטורין, אלימות פיזית, חרם (חלקי או גמור), כליאה (לדוגמה במנזר, בעיקר כלפי נשים). העונש החמור ביותר בקהילות הוא נידוי (הגליה פיזית מתוך הקהילה והתעלמות מקיום האדם) ו/או עונש מוות. בקרב קהילות עתיקות נידוי עשוי להיות יותר מאשר איום בניתוק הקשרים החברתיים, אלא גם איום פיזי ממש שכן היכולת של אדם בודד לשרוד נמוכה הרבה יותר.
בדרך כלל קהילות נמצאות במתח ביחס לאכיפה של נורמות חברתיות מול ערכים חשובים אחרים לדוגמה כמה חשוב האדם לקהילה. קשה יותר לנדות לדוגמה רופא או ראש קהילה שמספק לקהילה תפקודים חיוניים.
אמון ובניית הון חברתי בתוך הקהילה
בתוך הקהילה, אמון אמור להישען על שילוב של הכרות אישית, קשרים משפחתיים, זהות תרבותית משותפת, חיזוק נורמות חברתיות של הקהילה וענישה מול מי שמפר נורמות אלה.
כמו נורמות חברתיות ואכיפתן, גם האמון נשען על שילוב של חוויות חיוביות (לדוגמה שיתופי פעולה בבניית אסם בחברת האיימיש) יחד עם צעדי ענישה בדרגות חומרה שונות כלפי מי שמפר את האמון שנתן בו בן קהילה אחר או הקהילה כולה.
הספקת שירותים חברתיים
על ידי שילוב של אמון, הון חברתי ומיתוסים משותפים, חברי קהילה מסוגלים לשתף פעולה במגוון גדול של פעילויות כלכליות ויוזמות חברתיות כדוגמת:
- בנייה משותפת של נכס פרטי כלשהו עבור חבר בקהילה (בניית בית או אסם בקהילת איימיש).
- הספקת חינוך והשכלה לצעירים (חדר וישיבות בחברה הדתית), והון אנושי עבור מבוגרים (קבוצות לימוד, הדרכה על הורות, זוגיות, תזונה, רפואה מונעת ועוד. דבר זה יכול להתבצע בתשלום (למורה, מלמד וכו') או בהתנדבות של חברי קהילה.
- הספקת שירותי סעד ורווחה למי שזקוק לכך (זקנים, עניים, נכים, אנשים עם מוגבלויות וכו') - לדוגמה דרך גמ"ח בחברה הדתית והחרדית.
- הספקת תמיכה נפשית. במיוחד לאחר אירוע חשוב כמו לידה, מוות, מחלה, שינוי במצב המשפחתי (גירושין, נישואין וכו'). הדבר נעשה הן על ידי טקסים והזדהות משותפת מצד כלל חברי הקהילה (נישואין, פדיון הבן, חגיגות יום הולדת, לוויה, שבעה, אזכרה) והן על ידי תמיכה פרטנית יותר על ידי חברים בקהילה או בעלי תפקידים (לדוגמה ייעוץ אצל הרב, הרבנית, כומר וכו').
- הספקת שירותים כלכליים שונים - לדוגמה בישול, קניות, שמרטפות, כביסה, תיקון בגדים, תיקונים בבית ועוד. הדבר יכול להתבצע על סמך התנדבות (גמ"ח, פעילות בני נוער), על סמך כלכלת מתנות, סבב תורנויות (לדוגמה אפיית לחם לקבוצת שכנים בקרב איכרים). דרך נוספת היא גביית תשלום מוזל מחברי קהילה.
- איגום משאבים לצורכי עבודה ובחיי היום-יום- צריכה משותפת - לדוגמה מכבסה משותפת בקיבוצים, ביטוח חקלאי משותף, ציוד חקלאי משותף ועוד. בניית ממגורות משותפות נגד רעב. הספקת ציוד רפואי בהשאלה, בחינם או במחיר מוזל (דוגמת יד שרה ועזר מציון).
- פעילות כלכלית יצרנית משותפת - לדוגמה קואופרטיבים או מפעלים כמו במונדרגון, פעילות חקלאית בקיבוצים ומושבים.
- הספקת מוצרים ציבוריים - עבור הקהילה עצמה או ביחד עם קהילות נוספות - לדוגמה הקמת סכרים, ייבוש ביצות, ייבוש שטחי אדמה בהולנד, הקמת גדר הגנה, הקמת דרכים ציבוריות לכפר או לכמה כפרים).
- הגנה פיזית מפני אסון או אויב- לדוגמה התגוננות של קהילות יהודיות בגולה מפני פורעים (ראו לדוגמה "סופה בין הדקלים" מאת סמי מיכאל), הגנה מפני אסון טבע כמו הצפה או ארבה.
אמון ובניית הון חברתי בין קהילות
בקבוצה גדולה (אלפי בני אדם) קשה לשמור על אמון על בסיס הכרות אישית. יש צורך במוסדות חברתיים. מוסד אחד כזה הוא שיוך לקהילות - אנחנו לא מכירים את האדם השני, אבל על סמך השיוך שלו לקהילה מסויימת, ועל סמך המוניטין שיש לקהילה זו ואולי על סמך סימנים נוספים (לדוגמה האם הקהילה העניקה לאדם זה כבוד מיוחד שבא לידי ביטוי בבגדים או בקישוט חיצוני כלשהו), אנחנו יכולים לשער כמה אמון עלינו לתת בו. האכיפה של מניעת בגידה בחברי קהילות אחרות יכולה להתבצע על ידי חברי הקהילה על ידי שמירה על נורמות חברתיות. קל לנו יותר להכיר 10 קהילות ואת הנורמות שיש בהן לעומת הכרות עם כ-5000 בני אדם שיכולים לחיות בקהילות אלה.
קיימים מוסדות חברתיים נוספים שיכולים להגדיל את האמון שיש לנו באנשים אחרים או במוסדות חברתיים אחרים. המוסד המרכזי שקיים כיום להגברת האמון באנשים אחרים הוא מדינת הלאום שבמסגרתה נקבעים חוקים שנועדו למנוע פגיעה באחרים (לדוגמה עונש נגד גניבות, נגד אלימות, נגד נהיגה מסוכנת בכביש וכו'). וכן עונשים (עונש כספי, מאסר, עבדות, אלימות או מוות) למי שמפרים חוקים אלה. מוסד חברתי אחר חשוב לשמירה על אמון הוא כסף וענישה כלפי זיוף כסף או ניצול לרעה של כסף בצורה של הונאה פיננסית. דרך אכיפה נוספת כוללות נורמות חברתיות המקובלות בחברה (ומקובלות בקרב קהילות בלתי פורמליות).
ראו גם
קישורים חיצוניים
- קהילה בוויקיפדיה האנגלית
הערות שוליים
- ^ Verbit, M. F. (1970). 'The components and dimensions of religious behavior: Toward a reconceptualization of religiosity'. American Mosaic, 24, 39.
