לואיג'י זינגלס
לואיג'י זינגלס (באנגלית: Luigi Zingales) הוא פרופסור לכלכלה איטלקי-אמריקאי שמלמד מימון באוניברסיטת שיקגו ושכתב שני ספרים רבי מכר - "להציל את הקפיטליזם מהקפיטליסטים" (Saving Capitalism from the Capitalists) שיצא לאור בשנת 2003. ו-"קפיטליזם לעם: שחזור הגאונות האבודה של השגשוג האמריקאי" (A Capitalism for the People: Recapturing the Lost Genius of American Prosperity), שיצא לאור ב-2012.
זינגלס הוא תומך של קפיטליזם ושוק תחרותי אך הוא טוען ששוק חופשי ללא ריסון סובל מריכוזיות גדלה והולכת בגלל יתרונות לגודל וכך הקפיטליזם הופך להיות קפיטליזם למקורבים.
ביוגרפיה
זינגלס נולד ב-8 בפברואר 1963, בעיר פדואה באיטליה. הוא זכה בתואר שני בכלכלה באוניברסיטת Bocconi במילנו.
זינגלס לא רצה להמשיך ללמוד באיטליה בגלל קפיטליזם של מקורבים, שחיתות שהתפשטו באיטליה בכל רבדי החברה, גם באקדמיה - הוא נוכח לדעת שכדי לזכות בקידום עליך להתחנף אל המרצים הבכירים והוותיקים. הוא עבר ללמוד בארצות הברית.
בשנת 1992 הוא סיים את הדוקטורט שלו בכלכלה ב-MIT בארצות הברית. באותה שנה הוא הצטרף כחבר סגל לאוניברסיטת שיקגו, שם הוא מרצה בנושאי מימון ויזמות. הוא השתתף גם בוועדה בנושא שוקי הון ורגולציה.
זינגלס עבר לארצות הברית, מתוך מחשבה ששם הקפיטליזם יהיה יותר "בריא" מבחינה שיש יותר תחרות חופשית ויותר תגמול של אנשים לפי כישורים (מריטוקרטיה) אבל התאכזב לגלות שגם ארצות הברית הופכת דומה יותר ויותר לאיטליה.
בשנת 2003 הוא זכה בפרס Germán Bernácer שניתן לכלכלן האירופי הטוב ביותר מתחת לגיל 40 בתחום מימון מאקרו-כלכלי. בשנת 2012 הוא זכה להיכלל ברשימת 100 ההוגים החשובים בעולם של מגזין Foreign Policy בזכות היכולת שלו "להזכיר לנו איך הייתה נראית הכלכלה השמרנית".
עבודתו
שוק תחרותי על ידי התערבות ממשלתית
ערך מורחב – שוק תחרותי
אף כי זינגלס הוא פרו שווקים, ומגדיר עצמו כתומך של השוק החופשי, הוא אינו בעד הקטנה בכל מחיר של הרגולציה של המדינה על שווקים. בספרו הוא מתאר כיצד באופן היסטורי חברו תומכי שוק חופשי ועסקים גדולים כדי לקדם את המגזר העסקי, ורעיונות של יוזמה פרטית ושוק חופשי מול זרמים סוציאליסטים שדגלו בהלאמה, קומוניזם או מדינת רווחה רחבה. אבל לפי זינגלס, לאחר תקופה מסויימת הגיעה השלב שבו התאגידים הגדולים הפכו להיות מחוברים זה עם זה ומתואמים מבחינה פוליטית והם מהווים את החסם הגדול ביותר לתחרות.
זינגלס מוצא קווי דמיון בין סוציאליזם של מקרובים לבין קפיטליזם של מקורבים. בכלכלה סוציאליסטית המערכת הפוליטית שולטת בעסקים ואין חופש לתחרות. בשוק מעורב, כאשר עסקים משיגים כוח שוק שיכול לאפשר להם להעלות מחירים, הציבור יכול לבקש הגנה דרך התהליך הפוליטי. אבל כאשר לעסקים יש גם כוח שוק וגם כוח פוליטי, הציבור לא יכול לברוח. בתנאים אלה המערכת מתחילה להיות דומה לכלכלה סוציאליסטית ריכוזית - ולא לכלכלה חופשית. במערכת קפיטליזם של מקורבים העסקים שולטים בתהליכים הפוליטיים. בשני המקרים לא קיימת תחרות והחופש נעלם. ללא תחרות החיים הכלכליים אינם הוגנים, ולמחוברים יש יתרון.
זינגלס מתאר את המונופול העסקי הגדול הראשון, חברת הודו המזרחית (הבריטית), שהצליחה לקבל מהכתר הבריטי מונופול על המסחר הימי ופעלה מ-1600 במשך 233 שנה. הוא מצטט את הכלכלן הסקוטי אדם סמית, שתיעב את החברה ומונופולים אחרים, וכתב בין השאר: ״הם הצליחו לעתים נדירות בלי פריבילגיות אקסקלוסיביות ונכשלו לעתים קרובות בלעדיהן. בלי פריבילגיות אקסקלוסיביות הם ניהלו את העסקים בצורה כושלת״.
השאלה מי הבעלים של העסק, הממשלה או יזם פרטי, אינה מהווה היבט חשוב במיוחד לפי זינגלס, אלה השאלה אם יש או אין תחרות אמיתית. "יעד הרווח כשלעצמו לא הופך את העסק הפרטי לטוב יותר מעסק ממשלתי. מונופול פרטי כמו חברת הודו המזרחית יכול להיות הרסני יותר ממונופול ממשלתי כאשר הוא לוכד כוח פוליטי. רוב ההיסטוריה של הקולוניאליזם האירופי רחוקה מלהיות יפה - אבל שני הפרקים העלובים ביותר שלה נכתבו על ידי מונופולים פרטיים... אם יש מקומות בעולם שהמלה 'עסקים' נשארה בהם מלה גסה עד עצם היום הזה, רוב האחריות נופלת על אותם מונופולים פרטיים״.
זינגלס חושב שהגבלים עסקיים - מעורבות ממשלתית למניעת מונופולים וקרטלים - היא קריטית. עמדה זו מנוגדת לדוגמה לעמדת כלכלנים כמו אלן גרינספן נגיד הבנק המרכזי של ארצות הברית לשעבר, שרואים בכל התערבות ממשלתית דבר מזיק. זינגלס מבקר את הגישה הזאת ומביא את דברי גרינספן שנאלץ להודות בטעותו לאחר המשבר של שנת 2008.
תחרותיות במערכת הפיננסית גם במחיר יעילות כלכלית
זינגלס מציין כי אף שבארצות הברית לא התפתחה מסורת של טינה וחשדנות מול הקפיטליזם בכלל, יש בה תת זרם (שמרני) ופופוליסטי שיש לו טינה לריכוזיות במערכות פיננסיות כמו בנקים, בתי השקעות וכו'. הוא מצדיק טינה זו וטוען כי תחרות אמיתית במערכת הפיננסית חשובה מאוד לקידום תחרות, יוזמה וחדשנות בשווקים האחרים וללא תחרות כזו יש מחסום מהותי לתחרותיות בשוק.
החשדנות הפופוליסטית נגד מערכת פיננסית בארצות הברית גרמה ליעילות פארטו נמוכה יותר, אבל בד-בבד דבר זה איפשר לדעת זינגלס, את הבריאות ארוכת-הטווח של קפיטליזם דמוקרטי בארצות הברית.
זינגלס התנגד בעבר לשבירת הבנקים הגדולים ולפיצולם מסיבות של יעילות כלכלית. כיום הוא טוען שטעה וכי פירוק בנקים הוא קריטי כדי למנוע מהם לצבור כוח כלכלי ופוליטי רב עוצמה, שחוסם תחרות בתחום הפיננסי ובתחומים אחרים.
ריכוזיות של המערכת הפיננסית דרך לובי פוליטי
זינגלס מציין את חוק גלאס-סטיגל, שחוקק לאחר השפל הגדול בשנות ה-30 של המאה ה-20. החוק הפריד בין הבנקים לשוק ההון. לטענתו התרומה העיקרית של החוק הייתה פיצול כוחות בתוך מערכת הבנקאות, שהוביל לקיומם של אינטרסים שונים בתוך המערכת והוריד את כוחה של מערכת הבנקאות ככוח אחד. ב-1999 ביטל הממשל הדמוקרטי של ביל קלינטון את חוק גלאס-סטיגל. מי שהוביל את הוויתורים לבנקים היה שר האוצר של קלינטון, רוברט רובין, שלאחר סיום תפקידו בממשל עבר לעבוד בסיטיגרופ - הבנק שנהנה מביטול החוק.
זינגלס מייחס חלק גדול מהבעיה במערכת הפיננסית בארצות הברית לתהליך הגברת הריכוזיות כלכלית בעשורים האחרונים. ב-1984 שלטו חמשת בנקי ההשקעות הגדולים בארצות הברית ב-9% מהפיקדונות. בסוף 2008 הם שלטו ב-40%. שיא תהליך המיזוגים בענף היה ב-1999, כאשר חוקק חוק גרם-ליץ׳-בליילי, שביטל את ההפרדה שנקבעה בגלאס-סטיגל בין הבנקים לשוק ההון.
זינגלס טוען באופן מפתיע שעיקר הנזק נגרם עקב היבטים פוליטיים ולא כלכליים ישירים. תחת הרגולציה הקודמת הייתה לבנקים מסחריים, לבנקים להשקעות ולחברות ביטוח אינטרסים שונים ומאמצי לובי פוליטי שלהם קיזזו אחד את השני. אבל ברגע שנתנו להם להתמזג ולכולם לעסוק בהכל, האינטרסים של כל השחקנים הגדולים התלכדו.
ביקורת על כלכלנים ומומחים בשירות ההון
- ערכים מורחבים – הפרטת המחקר, הטיית מחקרים על ידי חברות
את הביקורת החריפה ביותר מפנה זינגלס כלפי חבריו באקדמיה בכלל ולמומחים לכלכלה, עסקים ורגולציה בפרט (וכן לעיתונות הכלכלית). בין היתר בספרו האחרון בפרק ״אחריות האינטלקטואלים״. [1]
"תחרות היא מרכיב הקסם אשר גורם לקפיטליזם לעבוד עבור כולם. רוב התוצאות האלגנטיות שהכלכלנים מייחסים לשווקים החופשיים נשענות על ההנחה שהשווקים תחרותיים. אבל הכלכלנים לא ממוקדים מספיק ביעד של שמירת התחרות, כך שתתקיים לא רק בתאוריה אלא גם במציאות. הבעיה אינה היתרון הזמני שחברות משיגות באמצעות חדשנות, אלא היתרונות ארוכי הטווח שהן משיגות באמצעות הגודל והכוח הפוליטי שלהן. כאשר חברות פועלות בשווקים לא תחרותיים ומנהליהם לא צריכים לתת דין וחשבון לאף אחד, אנחנו צריכים להפסיק לחשוב עליהן כעל חלק מכלכלה חופשית ולראות אותן כמות שהן: כלכלות קטנות בשליטה ותכנון מרכזי".
הוא מביא את הניגוד בין האקדמיה באיטליה שנשלטת על ידי קשרים אישיים, לבין האקדמיה בארצות הברית שבה עדיין יש תחרותיות בין המוסדות האקדמיים על דוקטורנטים מבריקים כדבר שמשפר את חופש הביטוי של הדוקטורנטים הצעירים מול המרצים הוותיקים.
לטענת זינגלס רוב הכלכלנים מוטים בדרך כלל לטובת האינטרסים של הכסף הגדול וקבוצות האינטרסים. גם כלכלנים שאינם רודפי בצע אלא רק רודפי כבוד ופרסום מוטים בדרך כלל לטובת העסקים הגדולים. זינגלס טוען שכלכלנים שיבקרו את שכר המנהלים המנופח ייאלצו לא רק לוותר על ג׳ובים ועבודות במגזר העסקי, אלא גם יסבלו מנחיתות ביכולת להתפרסם. מי שיבקר לדוגמה בנקים "גדולים מכדי ליפול" ימצא שהוא לא מוזמן לכנסים שיש להם חסות מטעם הבנקים, והמאמרים שלו ידחו על ידי עורכים במגזינים חשובים שקשובים לפירמות הגדולות.
גם אם הכלכלן יוותר על הכסף ועל הפרסום, עדיין קיימים תמריצים שידחפו אותו לכתיבה שלא מפריעה לעסקים הגדולים ולקבוצות האינטרס החזקות, משום שמאמרים שמחמיאים לעסקים אלה, מייצרים לו חברים רבים, ומאמרים ביקורתיים מייצרים אויבים וחושפים את הכותב להטרדות ולעתים גם לתביעות משפטיות.
זינגלס מציע למקבלי ההחלטות להיזהר ממומחים גם בגלל שהתמחות מקצועית מייצרת קונצנזוס מקצועי שיכול לשבש את שיקול הדעת שלהם. מומחים לאנרגיה אטומית שכל חייהם התמקצעו באנרגיה אטומית - ימליצו על אנרגיה אטומית. מומחים לבנקאות יהיו מוטים לטובת הבנקאות. למומחים למיסוי תמיד יהיו יותר הזדמנויות לייעץ ולקבל שכר מחברות ענק מאשר מרשויות המסים. המומחים, לפי זינגלס, כולל הכלכלנים באקדמיה, לכודים במומחיות שלהם ובעולם של תמריצים שדוחפים אותם לשרת את הכסף והכוח נגד התחרות ונגד אינטרסים נוספים של הציבור.
הפתרון לפי זינגלס, אינו להיפטר מהמומחים, אלא להבין את ההטיות שלהם וליצור מערכת איזונים ובלמים. הוא בוחר לצטט את שופט בית המשפט העליון האמריקאי לשעבר לואיס ברנדייס: ״במקום להחזיק עמדות עצמאיות, עורכי הדין הפכו עצמם למשרתים של החברות הגדולות וזנחו את המחויבות להשתמש בכוח שלהם כדי להגן על העם. אנחנו שומעים יותר מדי על עורכי הדין של התאגידים ופחות מדי על עורכי דין של האנשים״.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- לואיג'י זינגלס בוויקיפדיה האנגלית
- מחבר התנ"ך הכלכלי של נתניהו רוצה להציל את הקפיטליזם מהקפיטליסטים אשר שכטר, 15.11.2013, דה מרקר.
- 10 דברים שנתניהו יכול ללמוד מהגורו החדש שלו גיא רולניק, 22.11.2013, דה מארקר
- מפגש פסגה בין ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לבין הכלכלן הנערץ עליו לואיג'י זינגלס בשיחה על תחרות, מריטוקרטיה ועתיד הקפיטליזם, גיא רולניק, דה מרקר, 20.03.2014
- לואיג'י זינגלס באתר כלכליסט
- פרופ' זינגלס: "קפיטליזם ללא פשיטות רגל, זה כמו דת ללא חטאים" ראיון, ביזפורטל, 29.12.2012
- "לנתניהו יש גורו חדש" בבלוג של שלי יחימוביץ', 17.11.2013
- הספר "קפיטליזם לעם" באתר אמזון.
- הספר הקפיטליזם לעם בוויקיפדיה האנגלית
