כלכלה בקומיקס

כלכלה בקומיקס (באנגלית: Economix) הוא ספר עיון משנת 2012, שמתאר את הכלכלה, היסטוריה של הכלכלה ומושגים מחקר הכלכלה באמצעות קומיקס. הספר נכתב על ידי מייקל גודווין ואויר על ידי דן א' בר. השימוש בקומיקס נועד כדי להבהיר מושגים כלכליים כמו תחרות חופשית או השפעה חיצונית בצורה קלילה, פשוטה והומוריסטית. הספר הפך לרב מכר של הניו יורק-טיימס ותורגם ל-19 שפות.[1]. בשנת 2018 יצא הספר לאור בעברית בהוצאת שוקן, בתרגומו של ד"ר עמנואל לוטם.

הספר מביא תאוריות כלכליות שונות בהקשר ההיסטורי והפוליטי שלהן. לדוגמה הוא מתאר כיצד עודד השפל הגדול עניין בתאוריה של קייננס וכיצד הסטגלפציה של שנות 1970 גרמה להפחתת העניין בה. הספר מתאר גם מאבקי כוח שונים - הן מאבקי כוח בתחום הפוליטי-כלכלי - לדוגמה כיצד משבר כלכלי תרם לעליית הפאשיזם באיטליה, וכן כיצד לעיתים קרובות עוותו רעיונות כלכליים או נשכחו כדי לשרת אינטרס פוליטי - לדוגמה כיצד שמרנים משתמשים לעיתים קרובות ברעיון של לסה-פר באופן סלקטיבי, כיצד נוטים גורמים רבי כוח לעזור לעצמם ולקרוא תמיד לקיצוץ מיסים או להשתמש במיסים כדי לחלץ עסקים גדולים שנמצאים בסכנת פשיטת רגל (בנקים גדולים מכי ליפול), או כיצד הרעיון של דיוויד ריקארדו של יתרון יחסי הופך לעיתים קרובות לצידוק למדיניות של "אי התערבות" כאשר מתעלמים מכך שתאוריה זו נכונה בהינתן הנחות יסוד תאורטיות מסויימות ולא בהכרח נכונה תמיד.

גודווין טוען שהוא נתקל בשאלות רבות אודות הכלכלה כמו "למה אין לי יותר כסף" או "מה יהיה עם העולם שלנו", אבל הוא לא נתקל בספר עם הסבר פשוט וכולל על הנושא ולכן החליט לכתוב ספר כזה בעצמו. הוא קרא ספרים של מספר כלכלנים מפורסמים כמו אדם סמית, דיוויד ריקארדו, קרל מרקס, אלפרד מרשל, ג'ון מיינארד קיינס, פרידריך האייק ג'ון קנת גלבריית וניסה לחבר את ה"חתיכות" שלהם יחד כמו בפאזל.

הספר יוצא נגד גישות כמו כלכלה נאו-קלאסית וגישתה המתמטית לכלכלה, בגלל שהוא טוען כי אנשים הם יצורים מורכבים מאוד, וקשה להסביר אותם בחוקים קבועים כמו שהדבר נעשה בכימיה. תחת זאת הוא דוגל בגישה של כלכלה פוליטית וכלכלה היסטורית המדגישות את הקשר בין כלכלה לבין אירועים פוליטיים שונים כמו המהפכה בארצות הברית, המהפכה הצרפתית, הברונים השודדים, מלחמת העולם הראשונה והשנייה, המהפכה הקומוניסטית ועוד. כמו כן במקום לדבר על נושאים מופשטים בלבד (נניח הון או ריבית) הספר עוסק בהיסטוריה כלכלית של מאות השנים האחרונות כדי להמחיש את הנושאים והרעיונות בהם הוא עוסק. בנוסף הספר דוגל בגישה הוליסטית לפיה כלכלה קשורה לנושאים אחרים כמו אקולוגיה, טכנולוגיה, פסיכולוגיה (כולל פרסום, שיווק, תקשורת, תעמולה) ועוד - ולכן קשה לעסוק בה בצורה של מודלים מופשטים.

גודווין מצליח לפשט רעיונות, תהליכים ואירועים מסובכים, לטקסטים קצרים וברורים, בשפה יום-יומית עם אזכור מידי פעם של מושגים מקצועיים, הוגי דעות וספרים לשם מתן העשרה נוספת. הן הכתיבה והן האיורים מתובלים בהומור, והם הופכים את הקריאה לחוויה מהנה. גודווין מנסה להביא את הדברים בצורה מדוייקת ואובייקטיבית, אבל מידי פעם בקומיקס מופיעה גם דמותו שלו, דרכה הוא מביע את דעתו הפרטית. לקראת סוף הספר, מציין גודווין כי הספר כולו הוא בעל הקשר פוליטי. דברים מהעבר נראים לנו לא-פוליטיים משום שכיום הם בחזקת קונצנזוס. לדוגמה הוא מציין את ההתנגדות של הספר לעבדות. הוא מציין כי כיום הדבר נראה לנו מובן מאליו, אבל אם הספר היה יוצא בשנת 1850, הוא היה נחשב שנוי מאד במחלוקת. גודווין מציין כי רעיונות כמו הצדקת אי-שוויון או הרס הסביבה נראים לו מטופשים באותה מידה וכי הוא מקווה שיום אחד הם יעלמו. בספר מציג גודווין דוגמאות רבות להכחשת אלימות וצידוקים של אנשים בעלי כוח לפגיעה בחלשים או לנקיטת מדיניות שהביאה להם כוח פוליטי או כסף - לדוגמה הוא מציג כיצד אנדרו מלון סייע להתפתחות הבועה הפיננסית בשנות ה-20 של המאה ה-20, לפני השפל הגדול, כיצד רייגן הגדיל את הגרעון של ארצות הברית או כיצד שמרנים הטיפו נגד סובסידיות לעניים אבל תמכו בסובסידיות לעשירים.

הספר מחולק למספר פרקים. כל פרק עוסק בתקופה אחרת ומתמקד גם בהיבטים שונים של הכלכלה עצמה ושל החשיבה הכלכלית.

פרק 1 - היד הנעלמה

הספר מתחיל בעליית הקפיטליזם, רעיון הלסה פר ורעיונותיו של אדם סמית וממשיך משם עד לימינו שלנו. בפרק הראשון הסופר מציג את עלייתה של כלכלת הולנד ככוח עולה בכלכלה האירופאית. דבר זה לא מצא חן בעיני הצרפתים שנלחמו בהם ובמקביל גם קנו מהם מוצרים. כדי לנסות להתגונן מפני ההולנדים עלה בצרפת הרעיון של מרכנתליזם, לפיו העושר נובע מכמות הכסף שיש למדינה. לכן המדינה התערבה על ידי מכסים נגד יבוא, סיוע ליצואנים ורגולציה כדי שהתוצרת המקומית תוכל להיות איכותית כמו ההולנדית.

עצירת המסחר של הולנד לאירופה גוררת ירידה של הולנד וצמיחת כלכלות צרפת ובריטניה שמתחרות ביניהן צבאית וכלכלית. למרות שאוכלוסיית צרפת גדולה פי 3 מאוכלוסיית אנגליה, לאנגלים קל יותר לממן את הוצאות המלחמה ודבר זה גורר סקרנות בקרב הוגים צרפתים בשאלה למה זה קורה? בצרפת עולה הזרם של כלכלה פיזיוקרטית שמסתכל על הכלכלה כמו על דבר שיש לו מחזוריות, כמו מחזור הדם. מכאן עולה הרעיון של לסה פר - המדינה יכולה לא להתערב כדי שהשוק יוכל לפעול בצורה יעילה. לדוגמה במקרה של מחסור בחיטה המדינה יכולה להורות ליבואן להביא יותר חיטה, להורות לקמעוני לשחרר מלאים ולהורות לצרכנים לאכול פחות או לצרוך מזון אחר. אי-התערבות בשוק תגרור עליית מחיר החיטה ודבר זה יביא לתוצאות דומות - הצרכנים יצרכו פחות חיטה ויניסו אולי לצרוך מזונות אחרים כמו תפוחי אדמה. קמעונאים ימכרו מלאי חיטה שיש להם כדי להנות מהמחיר הגבוה והדבר גם ימשוך הגדלה של היבוא כי זה רווחי יותר ליבואנים. כל הדברים האלה נעשים באופן ספונטני בלי התערבות המדינה ומקדמים את פתרון הבעיה בצורה פשוטה ויעילה יותר.

הבעיה הייתה בהסבר של הפיזיוקרטים בשאלה איך הדברים האלה עובדים. הם תארו בעיקר את כלכלת צרפת הישנה שבה רוב הערך יוצר על ידי האיכרים ולדעתם רוב הפעילות של יצרנים אחרים הייתה בגדר ניצול. ההסברים שלהם גם היו מסובכים ובעייתיים. כדי להסביר את הרעיונות בצורה טובה יותר עוברים להסברים של אדם סמית.

סמית הסביר בעושר העמים את החשיבות של התמחות כלכלית - מדוע מפעל לייצור סיכות שבו כל אדם מתמחה רק בפעולה אחת יכול לייצר יותר סיכות ביום מאשר אם כל אחד היה מייצר את הסיכה מהתחלה ועד הסוף. במקרה של מפעל ברור מי גורם לשיתוף הפעולה בין הפועלים - בעל המפעל. אבל מה גורם לשיתוף פעולה מורכב יותר של ייצור לחם שבו יש איכר, טוחן, אופה, מוכר לחם? התשובה של סמית היא שוק. סמית מסביר מהי החשיבות של שוק חופשי- אם אדם אחד ינסה לגבות מחיר מופרז, אז הקונים יעברו למוכר אחר. לכן שוק חופשי לא מאפשר למחירים לעלות הרבה מעל לעלויות של ייצור המוצרים. יש חשיבות גם לכך שכל אחד יוכל לפתוח חנות אחרת - כך שאם מאפיה גובה מחיר מופרז על לחם חנות שמוכרת מוצר אחר תוכל למכור לחמים וכך להוריד את המחיר. בגלל שדבר דומה, של שוק תחרותי בין היצרנים לבין הספקים שלהם, סמית טען כי גם העלויות של המוכרים לא יהיו גבוהים מידי (אם ספק יעלה מחיר יעברו לספק אחר).

גודווין מעיר שאנשים רבים מידי מעריצים את הספר של סמית, אבל לא טורחים לקרוא את הספר עצמו, ולכן מפספסים מסרים חשובים מאוד שסמית כותב בספר. לדוגמה, סמית מודע לבעיה של מוצרים ציבוריים וטוען כי הממשלה צריכה לממן חלק מהדברים כמו ניקיון ברחובות, צבא ועוד. סמית גם בעד הגנה על העובדים (כי יש להם כוח מיקוח בעייתי מול עסקים גדולים מהם), הוא בעד הוצאת פטנטים ועוד. הוא גם חושב שצריך להגביל את הריבית - כי בריבית גבוהה מידי אנשים נוטים להתעלם מהסיכון, גם כאשר הסיכון מופרז.

סמית לא רק חשב שריבית גבוהה היא דבר בעייתי, הוא חשב גם שאחוזי רווח גבוהים הם דבר בעייתי. בגלל שרווחי הון גבוהים פירושם שכר נמוך יותר. שכר גבוה לפי סמית הוא לא רק אינטרס של העובדים אלא גם אינטרס של כלל החברה, בגלל שרוב העובדים לא מתפרנסים מהון. גודווין מעיר כי דבר זה מתקיים אפילו כיום. אם רוב ההכנסה שלך נובעת מעבודה ולא מרנטה או הון אזי אתה עובד. הוא מזכיר כי סמית אומר ש"שום חברה לא יכולה להיות באמת משגשגת ומאושרת, אם רוב החברים בה (העובדים) הם עניים ואומללים".

לכן בעיני סמית כאשר קפיטליסטים הלכו בעקבות האינטרס העצמי שלהם והורידו שכר, זה רע לחברה. דבר דומה הוא אם הם מעלים מחירים. שכן שני הדברים האלה הם בעיה דומה - שניהם פוגעים בשכר ריאלי. זו אחת הסיבות שסמית תמך בשוק חופשי גם בתחום המעסיקים - תחרות בין יצרנים רבים על עובדים, תגרום לחלק מהם להציע שכר גבוה יותר, ואילו תחרות שלהם על צרכנים תגרום להם להוריד מחירים על מוצרים.

אבל אפילו בזמנו של סמית, עסקים גדולים יכלו "לברוח" מהשוק. דרך אחת שהם יכלו לעשות את זה היא לבצע שיתוף פעולה (שוק אוליגופולי או קרטל) וסמית מזהיר מפני זה. דרך שניה היא אפילו בעייתית יותר - הם יכולים לנצל את הכוח הפוליטי שלהם (לדוגמה באמצעות לובי פוליטי) כדי לקבל סיוע בצורות שונות מצד הממשלה, אם זה על ידי סובסידיה ואם זה על ידי מכסי מגן. אבל מעט אנשים מבינים את זה - הפועלים הלא משכילים לא מבינים את זה ובדרך כלל גם לא ממשלות. ולכן אדם סמית לא בדיוק חשב שממשלות הן בעיה לשוק חופשי, הוא חשב שהסכנה הגדול לשוק חופשי היא קפיטליסטים גדולים שגורמים לממשלה לסייע להם. לפי גודווין המסר המרכזי שנשכח בספר "עושר האומות" הוא "היזהרו מפני קפיטליסטים".

לסמית הייתה בעיה עם עסקים גדולים שמתערבים בחקיקה. הוא גם ביקר את הסיוע של ממשלות ליצואנים. באותה תקופה רק חברת הודו המזרחית יכלה לייצא לאסיה. הטענה של אותה תקופה הייתה כי זה הגיוני לעודד את הייצוא מצד הממשלה. סמית חושב שלא - אם כדאי לייצא לאסיה, אז המונופול על הייצוא מונע את הדבר הטוב הזה מאנשים אחרים, ואם זה לא טוב לייצא אז אין טעם לעודד פעילות כזו.

סמית מבקר כבר באותה תקופה את הבעיות שנוצרות עקב תאגיד. התאגיד מאפשר לאנשים רבים להתאגד ולממן מיזם ציבורי. ההפסדים שלהם מוגבלים בגלל עקרון של ערבון מוגבל. המשקיעים בתאגיד קונים מניות וממנים דירקטוריונים כדי שיפקחו על מנהלי התאגיד, סמית טוען כי ניהול של עסק בבעלות כזו תמיד יסבול מניהול פחות טוב לעומת ניהול של עסק פרטי.

גודווין מתאר אירועים של אותה תקופה. למרות שהכלכלה של אנגליה הייתה יותר חופשית מזו של צרפת, עדיין היה בה הרבה מיסוי, מונופולים בחסות המדינה ומגבלות על מסחר. הדבר הזה גרם לבעיות רבות מול תושבי המושבות באמריקה הצפונית. מצד אחד הם נאלצו לשלם מס לאנגליה בלי שהיה להם יצוג בפרלמנט. מצד שני הרגיזו אותם גם התאגידים הגדולים של בריטניה שהיו בעלי מונופול על מכירת סחורות כמו תה ומכרו את המוצרים במחיר מופרז. כאשר תאגידים אלה נקלעו לבעיות הממשלה הבריטית מיהרה לסייע להם על חשבון מיסוי המושבות. בסופו של הדבר גרם למהפכה בארצות הברית. הצרפתים נחלצו בשלב מסויים למלחמה נגד בריטניה. הדבר גרר קשיים כלכליים בצרפת שחייבו העלאת מיסים, ודבר זה גרר את כינוס אסיפת המעמדות, אסיפה זו דרשה שינויים שהובילו בסופו של דבר למהפכה הצרפתית. בעקבות דבר זה התרחש שלטון הטרור בצרפת. הדבר גרר גל בהלה מהקידמה בסיפורים כמו פרנקינשטיין.

הפסימיזם של התקופה הזו הוא רקע לעליית שני מדענים. אחד מהם הוא תומס מלתוס. מלתוס מציין כי האוכלוסייה גדלה מהר, בקצב מעריכי, ואילו כמות המזון לא יכולה לגדול באותו קצב. הוא גם טוען שאין טעם בצעדים אחרים - לדוגמה אין טעם לסייע בכסף לעניים שכן הם פשוט יתרבו עוד ולכן שוב פעם הבעיה תחזור. הוא גם יוצא נגד שיפור הרפואה והקידמה שכן דברים אלה רק יעלו עוד יותר את האוכלוסייה. בתאוריה של מלתוס יש משהו נכון כי בעולם סופי אין מקום לצמיחה אינסופית של האוכלוסייה. מלתוס אומר שהבעיה תפטר רק עם אנשים עניים יעשו פחות סקס ופחות ילדים. מצד שני מלתוס לא מביא בחשבון כמה גורמים נוספים. אחד מהם שבתקופה זו מתחילים להתפתח אמצעי מניעה. דבר שני הוא שעבור אנשים עניים (במיוחד באותה תקופה) הילדים הם מעין "תכנית פנסיה" ובגלל התמותה הגבוהה של ילדים מולידים ילדים רבים. אם העוני של אנשים יורד הם עושים פחות ילדים (הרעיון של מעבר דמוגרפי).

גודווין מצביע על דמותו של דייוויד ריקארדו כאחד הכלכלנים החשובים ביותר, אבל שכמעט לא מכירים אותו. הסיבה לחשיבותו העצומה הוא שהוא הראשון שמבצע פישוט-יתר של הכלכלה. הוא מתאר את הכלכלה במונחים מופשטים של כסף ושעות עבודה, ומתעלם מהאנשים שנמצאים בתוכה כמו עובדים. ריקראדו מתאר את תורת הערך של העבודה שבה המחיר או הערך של דבר כמו גרזן מורכב מסף שעות העבודה שהושקעו בייצור של הגרזן הזה (בתוספת שעות העבודה להכשרת העובדים או להכנת המכונות שסייעו להכנתו).

ריקארדו גם מציג את הרעיון של יתרון יחסי במסחר בין מדינות. אם יש רק שתי מדינות, בריטניה ופורטוגל, ויש רק שתי סחורות, בדים ויין, וכל אחת מהן טובה ביצור סחורה אחת, עדיף להן לסחור ביניהן, גם אם פורטוגל יכולה לייצר את שני המוצרים במחיר זול יותר, עדיף לה לפי ריקארדו לייבא בדים מאנגליה ובכך להיות מסוגלת להתמקד בייצור של יותר יין ובכך להרוויח יותר. לאחר הצגה של החשיבות של רעיון זה, גודווין מעיר כי הצגה זו היא בעייתית מאוד. התאוריה של סחר חופשי של ריקארדו יכולה לעבוד בתנאים מסויימים, אבל בתנאים אחרים (כמו היכולת להעביר מפעלים לפורטוגל) היא עלולה שלא להיות תקפה. גודווין מציין כי זה הבדל מהותי בין ריקארדו לסמית. שכן סמית לא תאר את הכלכלה בלי אנשים ורק עם נוסחאות. לכן גודווין טוען שסמית אינו כלכלן קלאסי כמו שנהוג לחשוב.

גודווין מציין כי כמעט כל הכלכלנים התלהבו מאוד מהרעיונות והגישה של ריקארדו, ומאז רוב הכלכלנים, ובמיוחד כלכלה נאו-קלאסית, מנסה לתאר את הכלכלה באמצעות מתמטיקה מסובכת, אבל שדבר זה גורר בעיות רציניות בחקר הכלכלה.

פרק 2 - במלוא הקיטור

הפרק עוסק בהמהפכה התעשייתית והשפעותיה הרבות בתקופה בין 1820 ל-1865. הוא עוסק בבעיות החברתיות שנוצרו באנגליה ועליית הלודיטים. וכן ביתרונות של המהפכה התעשייתית בגלל שהציע הרבה יותר מוצרים זולים יותר.

הפרק עוסק במיתונים הרבים של המאה ה-19 ובריצות על הבנקים המאפיינים תקופה זו, ובוחן את עליית הסוציאליזם ואת הרעיונות של פרדיריך אנגלס וקרל מרקס. גודווין טוען כי אחד הרעיונות המעניינים של מרקס הוא שהכלכלה החדשה שנוצרה במאה ה-19, שונה מהכלכלה בימי אדם סמית - בגלל יתרונות לגודל העסקים היו הרבה יותר גדולים והתחרות החופשית הלכה והצטמצמה. כמו כן הגודל של העסקים אפשר להם להכתיב את תנאי-השכר עבור הפועלים ולהוריד אותם עוד ועוד. גודווין מעיר גם שבעוד מארקס לא כתב את זה לקפיטליזם החדש הזה יש בעיה מובנית - עבור הקפיטליסטים כקבוצה אם הם משלמים שכר נמוך מאוד לפועלים, או מעסיקים פחות ופחות פועלים אין מי שיקנה את הסחורות שלהם. גודווין מתאר את הקולוניאליזם של אנגליה בניסיון למצוא שוק לסחורות שלה וכיצד גם דבר זה היה בעייתי - שכן צמצום אפשרויות הייצור בקולניות החדשות צמצם את יכולת הקניה שלהן של סחורות אנגליות.

הפרק גם עוסק בהגירת פועלים עניים מאירופה לארצות הברית. גודווין טוען כי בתקופה זו בארצות הברית, מצב הפועלים היה טוב יותר מאשר מצבם באירופה, שכן היה להם כוח מיקוח טוב יותר מול מעסיקים - בגלל צפיפות האוכלוסין הנמוכה במדינה, פועלים שקיבלו מעט מידי כסף יכלו להפוך לחקלאים, ודבר זה אילץ את המעסיקים לשלם שכר גבוה יותר. לפי גודווין הדבר גם עודד את הכלכלה בארצות הברית, שכן פועלים שהשתכרו יותר כסף, גם קנו איתו מוצרים וסחורות דבר שהמריץ את הכלכלה עוד. הפרק גם עוסק בבעיית העבדות בארצות הברית. גודווין מציין כי העבדות בדרום ארה"ב יצרה מצב של חלופה זולה לפועלים הלבנים, ולכן כלכלת הדרום, בניגוד לכלכלה בצפון, התאפיינה באחוזות ענק מעטות ועם הרבה עובדים לבנים עניים. מלחמת האזרחים נבעה מהרצון של הדרום להרחיב את מודל העבדות לכל ארצות הברית דבר שתושבי הצפון התנגדו לו.

הפרק גם עוסק בבעיות של אנגלס וקומוניסטים אחרים לקראת סוף המאה ה-19, שכן לאט לאט השתפר מצבם של הפועלים גם באירופה, דבר שהיה מנוגד למניפסט הקומוניסטי ולרעיונות של מארקס ואנגלס לפיהן מצבם של העובדים רק ילך ויורע. חלק מהסוציאליסטים ביקשו לקדם מודל שבו לעובדים בתוך הקפיטליזם יש יותר כסף וכן יותר זכויות מול מעסיקים - כמו ארגוני עובדים, פנסיות, ביטוח בריאות וכו'. הקומוניסטים לא שמחו על מגמה זו שכן הם רצו להחליף את הקפיטליזם במערכת שונה לגמרי ולא לשפר אותו בתהליך איטי. שינוי מהותי בתחום זה בוצע על ידי ביסמארק בגרמניה. ביסמארק לא קיים שוק חופשי אלא אילץ את בעלי העסקים לכללים שונים שהוא החליט עליהם, במקביל הוא אסר את הקומוניסטים ואת הסוציאליסטים - אבל קיבל הרבה מההצעות שלהם לשינויים נדרשים במקום לסה-פר. במקום כלכלה עם תחרות חופשית, ביסמארק אימץ הרבה רעיונות של הסוציאליסטים ויצר בגרמניה כלכלה מעורבת שבה יש תוכניות פנסיה, סבסוד של מערכת החינוך והבריאות על ידי המדינה ועוד. גודווין מציין כי דגם זה מאפיין כיום כמעט את כל המדינות בעולם, כולל ארצות הברית.

סוף הפרק מתאר את עליית האסכולה הנאו-קלאסית בכלכלה. הכלכלנים התעלמו מדבריו של מרקס, שהתבססה על תורת הערך של העבודה ששימשה עד כה, משום שהם בדיוק פיתחו תאוריה חדשה לגמרי - המהפכה השולית. גודווין מציין כי מדובר במערכת מאוד תאורטית וכי אלפרד מרשל טען כי בשלב זה היא לא נועדה לתת המלצות למדיניות כלכלית, אלא רק יום אחד, כאשר המערכת הזו תהיה מספיק משוכללת וקשורה למציאות. גודווין מציין כי אחת ההנחות של המודל הנאו-קלאסי היא שכל הקונים והמוכרים הם קטנים מספיק כך שהם לא יכולים להשפיע על מחירו של המוצר. אבל בדיוק בשלב זה - שלאחר מלחמת האזרחים בארצות הברית - נקודה זו הופכת יותר ויותר מופרכת ודבר זה הוא הנושא המרכזי שבו עוסק הפרק הבא בספר.

פרק 3 - כוח הכסף

ערך מורחב – הברונים השודדים

הפרק עוסק בהתחזקותם של התאגידים הגדולים בארצות הברית בתקופה בין 1865 עד 1914. תקופת "הברונים השודדים" גודווין מתאר כיצד חלק מהעסקים נהנו ממכירת מוצרים לממשלת הצפון בשנות מלחמת האזרחים. בשנים שלאחר מכן העסקים האלה נהנו מכוח פוליטי גדל והולך והם יצרו אוליגופולים, קרטלים ומונופולים בתחומים שלמים בכלכלה האמריקאית תוך כדי השפעה חזקה על המערכת הפוליטית כך שזו תשמר ותגדיל את כוחם.

גודווין מתאר גם את עליית העסקים של חברות הרכבות הגדולות, חברות הנפט הגדולות והבנקאים הגדולים של אותה תקופה. אחד המנגנונים שמאפשר את זה הוא יתרון לגודל. גודווין מציין כי באותה תקופה חלק גדול מאזרחי ארצות הברית עדיין היו חווים קטנים שמכרו את הסחורה שלהם בשוק תחרותי מאוד עם הרבה יצרנים, אבל הם קנו יותר ויותר מוצרים ושירותים בשוק שהיה יותר ויותר לא תחרותי אלא בשליטת הטרסטים הגדולים. גודווין מצביע על כך שגם בתקופת אדם סמית הייתה בעיה של יתרון לגודל, אבל בתקופה ההיא עסקים גדולים גם סבלו מחסרונות לגודל בגלל קשיי התקשורת והתובלה - כך שהשוק עצמו הגביל את גודל העסקים, לעומת זאת בתקופת הברונים השודדים, הטכנולוגיות של טלגרף ומסילות ברזל כבר אפשרו לעסקים הגדולים להתגבר על חסרונות לגודל כמו חבר דירקטוריון חולה, הלוואה שזקוקים לה בצד השני של המדינה או מחסור בסחורות - על ידי ניהול ריכוזי של העסק. לכן העסקים גדלו לגודל שאפשר להם שליטה מונופוליסטית על ענפים רבים. ב-1890 ניו ג'רזי אפשרה לתאגידים לרכוש מניות של תאגידים אחרים, ופירוש הדבר היה שתאגיד גדול היה יכול להשתלט על מתחרים קטנים יותר על ידי קנייה שלהם. הוא גם מראה כיצד עסקים השתמשו בכוח זה כדי לשנות את הדמוקרטיה בארה"ב משום שהממשל היה זקוק לתמיכה של בעלי העסקים - לדוגמה להלוואות של זהב מצד הבנקאים.

הפרק מתמקד בכמה עסקים גדולים. אחד מהם הוא מסילות הברזל שהקימו את המסילות ממזרח למערב. אחד אחר הוא אנדרו קרנרגי בתחום הפלדה. העסקים הגדולים באמת צמחו לאחר מכן. אחד מהם הוא ענקית הנפט סטנדרד אויל. ב-1854 היתה באר הנפט הראשונה בארצות הברית והיתה בתחילה תחרות חופשית עם הרבה מתחרים. ב-1873 הייתה מפלות קשה בבנקים וחברות רבות פשטו את הרגל. אחד היתרונות לגודל של חברות גדולות הוא שהן יכולות להתמודד עם מפולת כלכלית טוב יותר מחברות קטנות. עד 1880, ג'ון רוקפלר שעמד בראש סטנדרד אויל, קנה כמה חברות קטנות, כרת ברית עם כמה מתחרות אחרות וריסק כמה חברות אחרות - כך הפך למונופול בתחום הנפט ולכן יכל להעלות מחירים ולקבל רווח גבוה יותר ולצמוח עוד. בנוסף הוא גם הפך למונופסון - קונה יחיד - ולכן יכל לשלם לשואבי הנפט פחות כסף ולהנות מרווח משמעותי עוד יותר. גודווין מתאר את השליטה שיש למונופול כזה - למרות שאינו מונופול מוחלט הוא מכתיב את התנאים לעסקים רבים מסביב - כולל ספקים, נתוני שירותים, הוא היה כה גדול שיכל להכתיב תנאים אפילו לתאגידים גדולים אחרים כמו מסילות הברזל. היו כמה מתחרים קטנים אבל הם חששו שאם יורידו את המחיר יותר מידי יחסית לסטנדרד אויל רוקפלר ירסק אותן.

הפרק מתאר גם את "הבוס של אמריקה" הבנקאי ג'י פי מורגן שארגן את הטראסטים. מורגן מיזג את החברות בכל ענף שנקרא טראסטים. הכלכלה בארצות הברית הפכה להיות כלכלה מעורבת, או כלכלה מנוהלת, אבל השליטה בכלכלה זו הייתה בידי קבוצה קטנה מאוד של בעלי הטראסטים. בעוד הברונים השודדים תארו את התקופה כתור הזהב של אמריקה, אנשים רבים כמו מארק טוויין טענו שמדובר בבלוף - טוויין הוציא ספר בשם "העידן מצופה בזהב" (שהפך לשם התקופה). התירוץ האינטלקטואלי של אותה תקופה הייתה עיוות של הדארוויניזם בשם "דארוויניזם חברתי" שבו העשירים טענו שהעניים נועדו כביכול לעוני בגלל שהם "לא כשירים". זו אחת הסיבות שבאזורים חקלאיים יצא לדרווין שם רע. מצב החוות הורע - למרות השינויים הטכנולוגיים -שכן הם מכרו בשוק חופשי אבל קנו בשוק לא תחרותי. סיבה נוספת למצוקת החקלאים הייתה ששכלולים טכנולוגים אפשרו להגדיל את התבואה - אבל בגלל שיש ביקוש די קשיח למזון - המחיר לא עלה - היה יותר מזון אבל ולכן מחירו ירד - דבר זה יצר בעיות גדולות בארה"ב שכן במאה ה-19 רוב האמריקאים עוד חיו בחוות.

עד מהרה החלו גם מהומות בין פועלים. בשלב זה רוב הקרקע החקלאית נתפסה, והחוות היו בצרות, גם מצבם של הפועלים ירד בגלל שלא היה להם כוח מיקוח מול מעסיקים. כתוצאה מכך הורע מצבם של אנשים רבים. חלק מהפועלים האשימו את המהגרים החדשים בכך שהם לקחו להם את העבודות, חלק מהעובדים החלו בניסיונות שביתות כדי להקים איגודים מקצועיים. בניסיון לשבור שביתות מנהלי מפעלים שכרו כוחות של בריונים שהלכו מכות עם הפועלים. כאשר זה לא עבד - הביאו את הצבא. ב-1866 החליט בית המשפט העליון בארצות הברית כי הפרשנות של החוקה היא כזו שתאגיד הוא אישיות משפטית ולכן יש זכויות חוקתיות להרוויח כסף ואסור למדינה להפריע לו. ב-1890 העבירו בקונגרס חוק לפיו קנוניות נגד הסחר הן דבר בלתי חוקי (חוק הגבלים עסקיים של שרמן), אבל באותה תקופה הנשיאים היו חלשים מאוד ולכן החוק נאכף רק נגד איגודים מקצועיים, ולא נגד הטרסטים. הנשיאים של אותה תקופה אמרו דברים כמו - רתפורז הייז "זו אינה עוד ממשלת העם של העם ולמען העם זוהי ממשלת התאגידים של התאגידים ולמען התאגידים" או גורבר קליבלנד שאמר ש"התאגידים נעשים במהירות אדוני העם.. קומוניזם הוא דבר מתועב וסכנה לשלום ולממשלה המאורגנת אבל הקומוניזם של שילוב הון ועושר כפועל יוצא של תאוות בצע חסרת מעצורים ואנוכיות החותר בזדון תחת הצד והיושרה של מוסדות חופשיים אינו מסוכן פחות מהקומוניזם של עוני עוני נדכא ועמל".

הדברים החלו להשתנות כאשר טדי רוזוולט הרפובליקאי התמנה לנשיא, והחלה תקופת עליית הרעיונות של הפרוגרסיבים הוא החל לשבור את הטראסים. הציבור החל להתעורר גם תודות לעיתונאים אמיצים שחשפו שחיתויות וכונו "גורפי בוץ" לדוגמה ג'ייקוב רוס שתיעד את המצב הגרוע של אנשים עניים בניו יורק ששילמו שכר דיור גבוה מספיק כדי שבעלי הדירות שלהם יוכלו לתחזק את הדירות, אבל לא עשו כן, מצב שנמשך גם היום. "גורף בוץ" אחר היה אפטון סינקלר שכתב את הרומן "הג'ונגל" על תעשיית הבשר. דבר יצר מהומה ציבורית ואפשר לרוזוולט להעביר חוקים כמו "חוק המזונות והתרופות הטהורים" משנת 1906, שהפסיק תופעות כמו ערבוב בשר עכברושים לקופסות עם כיתוב "בשר בקר".

רוזוולט היה ליברל מסוג חדש - עד כה הליברלים דאגו שהממשלה תהיה חלשה כדי לשמר את חירות הפרט. הליברלים של המאה ה-20 רצו ממשלה עם יותר סמכויות כדי להגן על הציבור מפני תאגידים גדולים. רוזוולט טען כי "אנחנו צריכים עוצמה ציבורית כמשקל נגד לעוצמה פרטית" (של התאגידים הגדולים). ב-1909 הווארד טאפט הפך לנשיא והמשיך ללחוץ על הטרסטים. בשנת 1911 הוא פירק את סטנדרד אויל- אפשר להבין את הגודל שלה אם מסתכלים על החברות שיצאו ממנה מוביל, אקסון, צסברו פונדס, שברון, אמוקו, וצייס (הבנק של רוקפלר). אבל ריסוק הטרסים לא ריסק את כוחם הכלכלי והפוליטי בגלל התנהלות כאוליגופול. מורגן היה עדיין חזק מאוד ושלט בתאגידים בשווי 22 מיליארד דולר - מספיק כדי לקנות את כל מערב ארצות הברית. ב-1912 רוזוולט פרש והקים מפלגה פרוגרסיבית שלא העריכה ימים. הרפובליקאים התפצלו בינו לבין המפלגה הרפובליקאית. וודארו וילסון הדמוקרט עלה במקומו והמשיך עם מדיניות פרוגרסיבית כמו - מס הכנסה פרוגרסיבי ב-1913 - 1% על שכר נמוך ו-7% על שכר גבוה, או חוק האנטי טראסט של קלייטון משנת 1914 כדי למנוע מראש מונופולים ואוליגופולים. ומערכת הבנק הפדרלי שקנה בשנת 1913.

בינתיים בעולם התפשט הקולוניאליזם. במיוחד מצד בריטניה שחלשה על העולם. בספר מופיע הציטוט של הכלכלן ויליאם סטנלי ג'בונס שמתאר כיצד "מישורי רוסיה הם שדות הדגן שלנו, קנדה הן היערות שלנו. פרו שולחת אלינו כסף, וכו'..עד ארצות הים התיכון בוסתן הפרי שלנו". בינתיים הכלכלה המעורבת של גרמניה הפכה יותר ויותר חזקה - יצור הפלדה והברזל שלה גדל יותר מזה של בריטניה עד 1913 לעומת מצב הפוך בשנת 1870. גרמניה לא רצתה שבריטניה תשמור על העליונות שלה, זה בצרוף מרוץ חימוש ובעיות נוספות הוביל לפרוץ מלחמת העולם הראשונה.

פרק 4 - הכל קורס

הפרק הזה עוסק במלחמות העולם וגם בשפל הגדול. הוא מתאר את הגותו של קיינס ומתאר כיצד הכלכלנים התקשו להבין מה קורה.

מלחמת העולם הראשונה היא אחת הדוגמאות הראשונות לכוחם של צבאות בעידן התעשייתי – מיליוני אנשים נהרגו בשדות הקרב. הפיקוד הצבאי שלח עוד ועוד אנשים לשדה הקרב אבל ההמצאות הטכנולוגית היו טובות מאד בלהרוג כמויות גדולות יותר של חיילים.

לקראת תום המלחמה התרחשה ברוסיה המהפכה הקומוניסטית. דבר זה הלהיב אנשים רבים בעולם שחשו כי ההנהגה הפוליטית והכלכלית מושחתת, וכי הקומוניזם יוכל להיות תשובה לבעיות הרבות של הקפיטליזם. הדבר גם הבהיל אנשים רבים אחרים. בארצות הברית החל הלך רוח שמרני. לאחר כ-20 שנה של מהלכים ברוח התנועה הפרוגרסיבית שהגבילה את כוחם של בעלי ההון, מצד המפלגה הרפובליקנית והדמוקרטית כאחד, עלו בחזרה נציגים של בעלי ההון לשלטון, תחת הנהגתו של שר האוצר אנדרו מלון.

מלחמת העולם הראשונה פגעה מאד באירופה ופחות בארצות הברית. לאחר המלחמה בארצות הברית עידן של פריחה כלכלית. אחת הסיבות לכך היא כלכלה פורדיסטית שקידם ג'ארלד פורד. הוא קידם גישה של תשלום גבוה לעובדים, יחד עם גישה של הפיכת מוצרי תעשייה לזולים ככל האפשר כדי לעודד ציבור רחב ככל האפשר לקנות אותם. אחד הרעיונות החשובים שקידם פורד היה של פס ייצור בהובלתו ג'ארלד פורד ומכוניות מודל ה-T שלו. לפורד היו "רעיונות משונים" – הוא שילם לפועלים שלו כסף רב וייצר מכוניות במחיר הנמוך ביותר שאפשר כדי לאפשר לאנשי המעמד הבינוני לרכוש מכוניות. המכונית, שעד אז היתה סמל סטטוס של אנשי המעמד העליון הפכה להיות מוצר צריכה נפוץ. בתחילה התנגדו לפורד וטענו כי השכר שהוא משלם הוא "פשע כלכלי". כמה מתחרות של פורד מתאחדות ומקימות את ג'נרל מוטורס, הן מציעות מבחר של דגמים גדול יותר מפורד והוא מתחיל להפסיד –ולהאמין בתאוריות קונספירציה כמו זו שהיהודים שולטים בעולם. עם זאת שכר העובדים בתעשיות רבות עלה, ודבר זה עודד גל של צריכה שהוביל לשיפור ברמת החיים. תוך כמה שנים לכמחצים מהמשפחות בארה"ב היתה מכונית , הרבה בזכותו של פורד.

תקופת השפע הזו חיזקה עוד יותר את הערצה לאנשי העסקים, והשאירה את המפלגה הרפובליקנית בשלטון. שר האוצר של שלושה נשיאים הוא אנדרו ויליאם מלון, שדואג לקצץ את המיסוי על ההון וסיפק הטבות מס שונות לעשירים. מלון היה שר אוצר במשך 11 שנים והכתיב את המדיניות הכלכלית. ומתחילה בועה בבורסה וגאות כלכלית של שנות ה-20. אחד הנשיאים תחת מלון הוא קלווין קולידג', שדגל בשתיקה ולא אמר כמעט דבר במשך ימי שלטונו. לאחר שפרץ השפל הגדול התברר שרבות מהדעות של קולידג' היו פשוט טפשיות והוא לא הבין הרבה בכלכלה.

בתקופה זו לא היו מדדים כלכליים לאומיים תוצר מקומי גולמי או מדידה של אחוזי אבטלה ולכן המדד הכלכלי העיקרי הוא מדד הדאו –ג'ונס. מדד זה מודד את המצב של 20 החברות הגדולות והעשירות ביותר, ולא את מצבה של כל הכללה. בשנות 1920 המדד יוצר תחושה של צמיחה כלכלית גדולה, שכן החברות הגדולות היו במצב טוב, ואנשים רבים התפתו להשקיע בבורסה. במקביל לא נספרים היבטים רבים שמאוחר יותר יגרמו למשבר- לדוגמה חוואים רבים נמצאים כבר בחובות ומגלגלים את החובות הלאה. היבטים נוספים תרמו לניפוח בועה פיננסית. היבט אחד הוא עליה מתמדת במדד הדאו-ג'ונס. אנשים ראו את העלייה והאמינו כי היא תמשך עוד ועוד והחלו להשקיע למטרות ספקולציה - לא מתוך הבנה או הכרה של החברות בהן השקיעו, אלא מתוך ציפייה שמחיר המניות יעלה והן יוכלו למכור אותן ברווח. דבר זה לובה על ידי חברות השקעה, גורמים בוול-סטריט, בנקים והעיתונות. באותה תקופה עוד לא הייתה הפרדה בין בנק השקעות לבין בנק הלוואות לציבור - בנקי השקעות שרצו לנפח עוד את הבועה או רצו להפטר ממניות לא טובות שהן קנו, נהגו לעודד את הציבור לקנות את המניות האלה. במקביל הריבית הייתה זולה ובנקים עודדו את הציבור לקחת הלוואות כדי להשקיע בבורסה ולהנות מ"רווחים קלים".

בשנת 1929 הבועה הפיננסית פוקעת ומתחיל עידן השפל הגדול. בתחילה המשבר פוגע בעיקר בבנקים ובמשקיעים אבל בהמשך הוא פוגע בכלל המשק האמריקאי. בתחילת המשבר מנסה הנשיא הרפובליקני, הרמן הובר, להתמודד איתו. רעיונות כמו זה שמדובר רק "בתיקון קטן" לשוק ושהוא יתקן את עצמו לא מצליחים. בניסיון לשפר את המצב, הממשל מכריז על הגבלות סחר שנועדו להגן על היצרנים בארצות הברית. אבל דבר זה גורר מלחמת סחר כאשר מדינות אחרות מכריזות על הגנות דומות מצד התוצרת של ארצות הברית –דבר שפוגע בכלל המדינות. חקלאים רבים לא מצליחים לעמוד בהחזר החובות שלהם, שכן הם היו בחובות עמוקים עוד לפני המשבר, ופושטים את הרגל. במקביל חברות רבות נקלעות למצוקה ומפטרות עובדים רבים. בלי עובדים שמרוויחים כסף –גם אין קונים ולכן המערכת מתדרדרת עוד. מלון מזרים קצת כסף למערכת - אבל בעיקר לידי הבנקים והדבר לא משפר את המצב. הובר מנסה צעדים שונים אבל הם לא מצליחים והמשבר רק מעמיק.

בשנת 1933 נבחר פרנקלין רוזוולד לנשיא. אבל בין זמן הבחירה לבין סיום שלטונו של הובר המצב מתדרדר עוד יותר, בנקים רבים פשטו רגל, ומספר המובטלים בארצות הברית נוסק לרמות של 20 אחוז. רוזוולד טוען שהבעיה הגדולה היא "הפחד מהפחד" ואובדן האמון של הציבור במוסדות. הוא מחוקק את חוק גלאס סטיל ומבצע צעדים שונים להחזרת האמון בבנקים. החוק נועד להפריד בין בנקים להשקעות לבין בנקים שמעניקים הלוואת לציבור . גודווין מעיר כי לדעתו זו דוגמה לרגולציה פשוטה ואפקטיבית - בלי הרבה פיקוח ובירוקרטיה - ועם זאת מביאה תועלת רבה במניעת משברים כמו השפל הגדול. בובר מנסה צעדים שונים ומשונים בשיטת "מה שעובד עובד", חלקם הם פשוט צעדים שאין להם הגיון כלכלי -הם פשוט נשמעים טוב ונועדו להרגיע את הציבור. – צעדים רבים לא מצליחים וחלקם כן.

התוכנית של רוזוולד מכונה "הניו דיל" והיא מצליחה להפחית את השפל הגדול על ידי הפחתת כשלי שוק או בעיות של חוסר אמון והחלשת לולאות משוב שמחריפות את המשבר. לדוגמה אנשי עסקים לא רוצים להעסיק עובדים בגלל החשש שהם יפסידו כסף בגלל שלא יהיו די קונים. הפתרון של הובר לכך הוא עבודת דחק שנועדו לספק לאנשים בטחון כלכלי - הממשלה מעסיקה אנשים בתיקון כבישים, בנטיעת עצים, ועובדות נוספות שבשוק אין בהכרח ביקוש להן - כדי לספק לאנשים כסף כדי שיוכלו לקנות ולהעניק בטחון כלכלי לכלל העסקים. הדבר גם משפר את המצב של תשתיות ציבוריות ותורם בצורה מסויימת לכלכלה. דרך אחרת היא דמי אבטלה שנועדו לתת בטחון כלכלי כלשהו למי שלא מצליח למצוא עבודה. פתרון נוסף הוא דמי פנסיה שנועדו לסייע לזקנים. בעיה נוספת שתרמה לעוני ולרעב בשפל הגדול הוא מצבם הגרוע של החקלאים. אחת מהן נוגעת לתנודות במחירי היבול שמקשות עליהן לתכנן קדימה. הניו דיל מבטיח לאיכרים לקנות את היבול במחיר גבוה יותר כאשר המחיר נמוך, ובכך מעניק להם בטחון כלכלי רב יותר.

כל הצעדים של רוזוולד היו נגד הדעות של כלכלנים שמרנים שהאמינו בכלכלה נאו קלאסית שהתפתחה בשנות 1870-1920. לפי הכלכלנים השמרנים, אסור היה לממשלה להתערב. השוק היה מתקן את עצמו. אבל גישה זו לא הצליחה להוציא את ארצות הברית מהמשבר במשך כ 4 שנות שלטונו של הובר ורק הלך והעמיק. הם גם התקשו להסביר מדוע הצעדים של רוזוולד הצליחו לפתור חלק מהבעיה. בעקבות הצלחת הניו דיל גבר העניין בתוריה של קיינס. קיינס הוציא ספר מתמטי מאד מלא במשוואות ולכן זמן מה התעלמו ממנו ולא הבינו בכלל מה הוא אומר. לפי קיינס על הממשלה לנהוג באופן "מוזר" ולווסת את השוק. כאשר השוק נמצא בצמיחה מהירה, על הממשלה לנקוט צעדים שימענו בועה פיננסית ו"ניפוח" מהיר מידי של הציפיות ושל הכלכלה, שכן הדבר עלול לגרום לאינפלציה או לבועה פיננסית שתתפוצץ. לכן בתקופה זו יש להעלות את המיסוי, להפחית את כמות הכסף ולהעלות את הריבית כדי לבלום את המשק. לעומת זאת בתקופת מיתון או שפל, על הממשלה להחזיר את האמון של צרכנים בכך שהם יוכלו להוציא כסף, ובכך לקיים עסקים, ואת האמון של עסקים בכך שהם לא יפשטו את הרגל, לפיכך הממשלה צריכה לשלם דמי אבטלה, להוריד ריבית או ספק אשראי זול ליצרנים, ביטוח פיננסי לעסקים כדי לעודד אותם להמשיך לפעול בזמן שמסוכן לפעול ועוד. הכלכלנים השמרנים טענו שאסור לממשלה להוציא כסף שעוד אין לה כדי לסייע לכלכלה. קיינס ופ.ד.ר טענו שעל הממשלה לנקוט בצמיחה גרעונית - על הממשלה להשקיע כסף שעוד אין לה, כדי להחזיר את האמון של משקיעים, מעסיקים, צרכנים במערכת, ולגרום לה לזוז עוד פעם. בלי יצירת גרעון כרגע, לא יהיו הכנסות בעתיד שכן המערכת נכנסת לספירלה של פחד מפני השקעה (מצד המשקיעים), פיטורים וקיצוצים (מצד מעסיקים) ופחד מפני קניה או העדר כסף לקניות מצד עובדים עניים ומובטלים.

בסופו של דבר, באזור שנת 1936 האבטלה יורדת- גם אם לא חוזרת לרמות שהיו לפני השפל הגדול, והאמון של הציבור במערכת חוזר. הממשלה מקטינה את הכספים שהיא מקצה לעבודות דחק. עם זאת הכלכלה לא מצליחה להשתקם בצורה מלאה. לטענת קיינס הדבר נובע בגלל שהניו דיל לא "ניפח" את הכלכלה בצורה מספיק גדולה. הוא המליץ על ניפוח גדול יותר -אולי אפילו "לבנות פירמידות". הוצאה ציבורית גדולה שתוציא בסופו של דבר את המשק מהשפל הכלכלי הייתה מלחמת העולם השנייה.

פרק 5 - חמאה ותותחים

פרק זה מתאר את התחזוקה של כלכלת ארצות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה ולאחריה.

המלחמה גרמה לכך שהציבור היה עם יותר כוח קניה ודבר זה גרם לצמיחה כלכלית מהירה אחרי המלחמה. בין היתר גם בגלל חוק החיילים המשוחררים, של 1949. בשלב זה תכניות הניו דיל היו וותיקות ורפובליקאים ודמוקרטים כאחד תמכו בהן. כדי לנהל את מחזור העסקים הממשלה הייתה צריכה לעקוב אחריו ולכן החלו להופיע מדדים רבים עבור הממשלה כמו היצע הכסף, שיעור האבטלה - למרות שהם לא תמיד אמינים הם יותר טובים מאפס נתונים. בין היתר יש את התמ"ג שהוא המדד החשוב ביותר - אם כי הספר מציין את הבעיות שלו - שהוא עולה גם עקב קנייה של נשק או עקב התגוננות נגד פשיעה ורע כאשר אנשים לא משתתפים בכלכלה. הספר מציין את הבעיה של כריתת יערות או זיהום מים שמעלים את התמ"ג, אבל בשנות החמישים הזיכרונות מהשפל היו עוד כואבים ולכן הגיוני היה להעמיד את הצמיחה של התמ"ג כדבר החשוב ביותר - וגם היה ברור איך לעשות את זה - להוציא כסף מצד הממשלה בהתאם להנחיות של המכונה המסובכת שתיאר ג'ון מיינרד קיינס שתשמור על תעסוקה מלאה.

הספר מתאר את הסינתזה של פול סמואלסון הסינתזה הנאו-קלאסית - הוא הציג את הרעיונות של קיינס בצורה פשוטה יותר בספר "תורת הכלכלה" שלו, וכיבול ביסס את הרעיונות של קיינס של מאקרו-כלכלה על רעיונות המיקרו-כלכלה של התאוריה הנאו-קלאסית. תורת הכלכלה של סמואלסון הוא עד היום הסטנדרט לרוב ספרי הכלכלה שבאו אחריו. סמואלסון פרסם ספר חשוב נוסף של "יסודות הניתוח הכלכלי" ובהן ניסוח של כל תורת הכלכלה במונחים מתמטיים טהורים. הדבר זה אפשר להחזיר את הרעיונות של קיינס לזרם המרכזי של הכלכלה.

באותה תקופה גם העשירים איבדו מכוחם - בין היתר בגלל שכוח ההשפעה שלהם על החברות הגדולות הצטמצם, בגלל גידול של הרבה בעלי מניות קטנים. מי ששלט בחברות היו המנכ"לים ולאו דווקא בעלי ההון. המנכ"לים היו צריכים להישאר ביחסים טובים עם העובדים האחרים. בתקופה זו ארה"ב היתה עם מעמד בינוני מתרחב ופריחה כלכלית. הפערים בין המעמדות צומצמו.

אבל חלק מהבעיה של תקופה זו הייתה גידול בצמיחה - כריתה של עוד יערות, יצירת עוד זיהום. וכן בעיות הולכות וגדלות של פרבור משתרע שיוצר בעיות שונות ביניהם הפרדה כלכלית - עשירים לחוד ועניים לחוד, וכן הפרדה בין לבנים לבין שחורים. בעיה נוספת הייתה שהמעמד הבינוני עבר לפרברים ולקם מהערים הגדולות את בסיס המס שלהן (חלק מאפקט הבייגלה) גם נוצרת בעיה של נעילה טכנולוגית של לולאת משוב מחזקת - של הציבור קונה עוד מכוניות דבר שמחייב עוד כבישים מהירים ומקומות חניה שמחייהם עוד הגדלה של הכרכים (מטרופולינים) דבר שמחייב קניית עוד מכוניות וכו' (ביקוש מושרה). התחבורה ציבורית עובדת פחות טוב בערים עם שטח גדול יותר וצפיפות נמוכה יותר וגם השתלטות חברות המכוניות על חברות החשמליות הובילו לקניית מכוניות בצורה של "רצון חופשי" שהוכתב על ידי התכנון וחברות הרכב.

הפרק מציג גם את "כלכלת מלחמה מתמדת" וממשלה שידה בכל ומנהלת את הכלכלה - וגם את הבעיה של יתרונות לגודל של העיתונות - שגרמו לריכוז התקשורת בידי העסקים גדולים במקום שוק עיתונות תחרותי לפני מלחמת העולם השנייה. ובעיה גדולה עוד יותר הייתה הצמיחה של הטלוויזיה - החל העידן של צנזורה עצמית כדי לא להרגיז את המפרסמים כך לדוגמה ב-1947 פוטר מ-CBS ויליאם שיידר פור, משום שאחד המפרסמים עלול להתנגד לתוכן של הכתבות שלו. החדשות המידע והדעות וחלק גדול מהתרבות עצמה - הפכו לזרם חד סטרי מהממשלה התאגידים והתעשיות הביטחוניות אל הציבור, אם מישהו התנגד לכך - לא היה לזה משמעות כי אחרים לא שמעו אותו. בשנת 1961 איינזהנור מזהיר מפני הוכח של התשלובת הצבאית-תעשייתית. בנאום הפרישה שלו.

לינדון ג'ונסון נבחר בשנת 1964 ורצה ליישם את התכנית "החברה הגדולה" - מדיקייר, (ביטוח בריאות לקשישים) מדיקייד (ביטוח בריאות לעניים), מלחמה בעוני, ניסיונות להתמודד עם הזיהום שיצרה הצמיחה, תכניות חינוכיות כמו רחוב סומסום, והד סטארס - תכנית לקידום תלמידים עניים. אבל זה התבסס על הכלכלה הקיינסיאנית ובשנת 1965 למרות שאנשים רבים האמינו שקיינס צדק, והתכנית שלו עבדה במשך כמה עשרות שנים, הדברים הפסיקו לעבוד כך באיזור 1965. כדי לבסס את מעמדה של ארה"ב בעולם נגד ברית המועצות וכדי לסייע לתאגידים מארה"ב לקבל שווקים וחומרי גלם ארה"ב היא תמכה ברודנים שונים - כמו הדחת מוצאדק באיראן והענקת הנפט שם לתאגידי BP, וגם תמיכה הולכת וגדלה בצבא. המודל של קיינס החלק לקרוס עם עליית האינפלציה והעברת יותר ויותר כסף ממשלתי לצבא במקום לרווחה.

פרק 6 - עידן הגבולות

הפרק עוסק בתקופה של 1966 עד 1980 - בין היתר קריסת המדיניות הקייניסאנית בארצות הברית - עליית האבטלה יחד עם אינפלציה. היות ואנליזה של קיינס לא השתלבה בצורה מדוייקת בניתוח הנאו-קלאסי, ברגע שהמדיניות הקייניסאנית הפסיקה לעבוד, הכלכלנים הנאו-קלאסיים התנערו ממנה, ועברו בסוף שנות ה-60 לעולם עם תאוריה טהורה המבוססת על הנחות מיקרו-כלכליות של "האדם הכלכלי".

הפרק מעיר כי כלכלני הזרם המרכזי שללו את הרעיון לפיו לעסקים יהיה כוח לקבוע את המחירים. אבל כלכלנים לא-מהזרם המרכזי ניסו להבין איך זה אפשרי. בין היתר על ידי נושא של תדמית או מיתוג. אם יש למישהו מותג אז יש לו מעין מונופול קטן, וניתן לגבות עליו מחיר גבוה יותר. העסקים הגדולים משפיעים על הביקוש ולא רק על ההיצע - דרך פרסום. לדוגמה יהלומים יקרים לא רק בגלל שהם נדירים אלא גם בגלל שחברות יהלומים משקיעות בפרסום כדי לעודד אותנו לקנות יהלומים. גודווין טוען שכיום תחרות לא פועלת כפי שפעלה בעבר (בימי אדם סמית) - חברות מנסות לבסס לעצמן מונופול כדי שיכולו לקבוע בו את המחיר לפחות במידה מסויימת (הוא לא מזכיר את מונח של יצירת נישה כלכלית). הוא מציין את המונחים של הכלכלנים אדואראד צ'מברליין שדיבר על "תחרות מונופוליסטית" ועל ג'ואן רובינסון שדיברה על תחרות לא מושלמת".

גודווין מזכיר את הספר חברת השפע של ג'ון קנת גלבריית. גלבריית ציין שאיש לא היה טורח לפרסם בכסף רב אם אלו היו דברים שאנחנו רוצים לקנות בלאו הכי. גלבריית תאר מצב שבו אנחנו שמחים בחלקנו רק לזמן מוגבל ואחר כך אנחנו רוצים לקנות עוד בגלל שינוי של הציפיוות שלנו ממה יש לאחרים ולנו. בזמנו, "חברת השפע" היה ספר רב מכר אבל כיום הוא כמעט נשכח. אבל הספר מסביר תופעות כלכליות שקיימות עד היום. לדוגמה זה שהצורך של העסקים הגדולים למכור חשוב יותר מהרצון שלנו לקנות. דוגמה אחת להיבט זה הוא הנושא של התיישנות מכוונת דוגמה אחרת זה התיישנות נתפסת - רעיון לפיו מוצרים יוצאים מהאופנה. דבר שהגיע לשיא עם הניסיון לגרום לכך שמכוניות יצאו מהאופנה על ידי עיצוב סנפירי הכנף שלהן בשנות ה-50. גלבריית היה אחד הראשונים שהעיר על הנושא של עלייה בצריכת מזון זבל לאחר מלחמת העולם השנייה, וטען כי בארצות הברית מספר המתים מאוכל רב מידי גדול ממספר המתים מאוכל מועט מדי. הפרסום הרב מסביר אולי גם מדוע אחר המלחמה החלו האמריקאים לתאר את עצמם כצרכנים ולא בתפקידים חברתיים אחרים כמו עובדים או אזרחים - הם הפנימו את נקודת המבט של תאגידים גדולים לפיה התפקיד העיקרי שלהם הוא לצרוך מוצרים. הם גם הפנימו שמוצרי צריכה מהמגזר הפרטי חשובים יותר מכל דבר אחר- גם מהוצאות של המגזר הציבורי. הוא גם מזכיר את הטענה של גבלריית על בעיית שחיקה של מוצר ציבורי - מה שגלבריית כינה "שפע פרטי והזנחה ציבורית".

גודווין שואל מדוע האנשים בארצות הברית שמחים כאשר אנשים קונים עוד מכוניות אבל עצובים כשם קונים עוד ביטוח בריאות. התשובה שלו היא שהחברה הפנימה את נקודת המבט של העסקים הגדולים. גודווין לא חושב שהתורה של רובינסון, צ'מבליין וגלבריית עומדת בסתירה למודל ההיצע והביקוש. בכל מקרה המחיר נקבע לפי כוח מיקוח. ביקוש והיצע הם מרכיבים חשובים בכוח המיקוח. - אבל המודל של ביקוש והיצע פשוט לא מביא בחשבון מרכיבים אחרים של כוח מיקוח - אולי בגלל שהוא רוצה להמחיש בצורה חזותית וברורה את יחסי הגומלין בין ביקוש והיצע בגרפים. כלכלנים מחוץ לזרם המרכזי ניסו להוסיף לניתוח הכלכלי מרכיבים אחרים לכוח המיקוח כמו השפעה על הממשלה, הוצאות ביטחוניות, כוחם של התאגידים, פרסום והשפעה על התקשורת. לגישה זו היתה השפעה רבה בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20 אבל בסופו של דבר היא לא התבססה.

גודווין מציין כי ככל הידוע לו - אף אחד מעולם לא נתן הסבר מלא של העסקים הגדולים, אבל זה לא אומר שהם לא משפיעים עלינו - הם משפיעים על התרבות, על הכלכלה ועל הפוליטיקה שלנו. זה מזכיר לו קצת את המצב של הפיזיוקרטים - הם חיו בכלכלת שוק אבל לא יכלו להסביר אותה אלא התמקדו בכלכלה חקלאית כי אותה היה להם קל להסביר. באופן דומה, בשנות ה-60 עסקים גדולים חלשו על חלק גדול מהכלכלה כבר מאה שנה, אבל איש לא פיתח תאוריה שלמה של הכלכלה הזו - אנשים התמקדו בהסבר של כלכלת שוק (עם הרבה קונים ומוכרים) - כי אותה היה קל להסביר. .

בשנת 1958 נבחר ניקסון לנשיאות. הוא נקט מדיניות שילבה דברים ימניים ושמאליים - לדוגמה הוא הרחיב את מלחמת ויאטנם, אבל מצד שני הוא גם הגיע לדנאטנט - הבנה עם הרוסים ונועד עם הקומוניסטים הסינים והצליח להוציא את ארה"ב ממלחמת ויאטנם. הוא גם הכניס ביטוח בריאות לכל - מדיניות סוציאליסטית. בין 1971 ל-1973 הוא ניסה לבלום את האינפלציה על ידי הקפאת שכר ומחירים. בשנת 1971 ניקסון ניתק את הדולר מהזהב - בניגוד להסכמי ברטון וודס, כדי למנוע את עליית האינפלציה. העלייה באינפלציה נבעה הן ממלחמת ויאטנם והדפסת כסף של הממשלה האמריקאית והן ממשבר האנרגיה של שנת 1973 שנבע מקרטל של אופ"ק בנפט. ארה"ב עברה את שיא תפוקת הנפט שלה בשנות ה-70 הראשונות ולא יכלה להתחרות עם אופ"ק. עם עליית הנפט עלו המחירים של כל הדברים שיוצרו איתו - כולל מחירי המזון - זה היה אינפלציה מסוג חדש שנבעה מהתייקרות ההיצע - לתושבים המערב זה היה בעיקר מטרד כמו תורים לדלק, אבל לאנשים עניים בעולם זה היה אסון - מחסור במזון. בשנת 1974 סבלו באפריקה 17 מדינות רעב.

חלק מהבעיה של הרעב הייתה פוליטית - במדינות לא דמוקרטית החלוקה של המזון לא הייתה טובה וגם לא הייתה צמיחה כלכלית. בעיה נוספת סיוע החוץ של מדינות מערביות עזר בעיקר לחברות מערביות גדולות שפעלו באפריקה יותר מאשר לאוכלוסייה המקומית. לדוגמה הקמת סכרים שהציפה אדמות וגרמה לעיור מהיר. המדינות הפכו לתלויות בכסף של המערב במקום בכלכלה המקומית. בנוסף הרפואה והתברואה החלו להקטין תמותת תינוקות במדינות אפריקה ואסיה וזה גרם לפיצוץ אוכלוסין.

דבר דומה קרה בזמן המהפכה התעשייתית באירופה - אבל באותו זמן היו יבשות "ריקות" שעודפי האוכלוסייה מאירופה היגרו אליהן - אמריקה ואוסטרליה. דבר זה כבר לא היה בשנות ה-60 וה-70. תורתו של מלתוס חזרה לכותרות - המדינות המערביות האשימו את המדינות העניות שהן מתרבות מהר מידי. הפתרון הוא לכאורה מעבר דמוגרפי שבו עשירים עושים פחות ילדים. וכך אפשר לחכות שכולם יהיו עשירים יותר והאוכלוסייה תתייצב. אבל יש מלכוד - ספרי הכלכלה לא מראים את התשומות של משאבים אנרגיה שנכנסים אל הכלכלה במחוץ - מהמערכות האקולוגיות ומכריית משאבים, ולא את הפסולת והזרמים היוצאים מתוך הכלכלה אל שאר המערכת. לטבע יש גבולות - אם מעמיסים עליו יותר מידי המשאבים מתכלים והפסולת מצטברת. העשירים צורכים יותר מאשר העניים וזה מאיר את הנושא של גידול אוכלוסין בצורה אחרת - על פי הכנסת הרעיון של טביעת רגל אקולוגית - שטח האדמה הדרוש לאדם בודד כדי לספק לאדם את המשאבים הדרושים לו ולקלוט פסולות ופליטות שהוא גורם.

בשנות ה-70 יוצא גם הספר גבולות לצמיחה שמזהיר מפני גידול מתמיד של האוכלוסייה ושל הצמיחה הכלכלית. חלק מהחשש הזה קיבל מענה על ידי עליה בפריון חקלאי על ידי המהפכה הירוקה. הדבר הזה פתר את משבר המזון של שנות ה-70 אבל גם בהמשך יצר בעיות אחרות - כמו תאגידי חקלאות ענקיים ("או שתגדלו או שתעלמו" - ארל באץ, שר החקלאות בארה"ב) ובהמשך בעיות של עודף תירס ודחיפה שלו למזונות זבל ובעיות של עמידות לאנטיביוטיקה, סירופ תירס וסבסוד של דלק אתנול.

בין 1965 לבין 1975 הייתה "עליית המיסים הגדולה" - הממשל בארה"ב גבה יותר ויותר מיסים - מס הכנסה פדרלי ממשפחה חציונית עלה מ-12 אחוז ל-20 אחוז. הממשלה גבתה פחות ופחות כסף מעסקים גדולים בין היתר בגלל חוקי מס מסובכים יותר. שהביאו ליצירת פרצות מס. כלכלני הזרם המרכזי לא התמודדו עם הנושא הזה. כלכלנים כמו גלבריית ורובינסון עוד השפיעו אבל היו בנסיגה בגלל עליית הלסה פר מסוג חדש - הנאו-ליברלים.

גודווין מתאר כמה הוגים משפיעים של הנאו-ליברלים כמו מיזס והייק. הוא מתאר את התאוריות של פרידריק הייק ושל מילטון פרידמן על חשיבות התחרות החופשית. הייק היה הוגה דעות פורץ-דרך, הוא לא יצא מתוך הנחה שהשוק פועל הוא בדק איך הוא פועל. איך פעילות גומלין בין היחידות הקטנות (בני אדם) יוצרת בינה מורכבת (השוק) - זהו בעצם תיאור של הגחה או סדר ספונטני - הבינה המורכבת הזו מגיבה על מחסורים, על שינוי העדפות של הצרכנים ועל שינויים בטכנולוגיות - הרבה יותר טוב מאשר כל מתכנן אנושי יחיד (או אפילו בברית המועצות יחידות מחשוב) - גודווין אומר שניתן לכנות זאת "המוח הנעלם" במקום "היד הנעלמה". זו הביקורת של הייאק על המדינות הקומוניסטיות מצד שני גודווין מעיר כי במשוך עשרות שנים המדינות הדמוקרטיות כן הצליחו לנהל את הכלכלה שלהן בלי מחנות כפייה. האייק היה אלמוני במשך עשרות שנים הוא הגיע לאוניברסיטת שיאקגו ושם התחזק הזרם של "אסכולת שיקאגו" בכלכלה תחת ניצחו של מילטון פרידמן.

פרידמן תמך במדיניות של לסה פר בספרים מפורסמים כמו קפיטליזם וחירות והחופש לבחור. הוא כן הכיר בתרומה אחת קטנה של קיינס, והיא שהממשלה צריכה לנהל את הביקוש המצרפי, אבל במקום לעשות זאת כמו שקיינס הציע - על ידי שינוי מיסוי והוצאה, פרידמן הציע מוניטריזם - הגדלת היצע הכסף בכ-3% בשנה. כמו הייק פרידמן הגיד שריכוז עוצמה במקום אחד הוא איום על החופש אבל התעלם מכך שהכוח עלול להתרכז גם בידי תאגידים גדולים ולא רק בידי ממשלות. במקום זאת פרידמן השווה את הממשלות של העולם במציאות עם מודל תאורטי נוסף של שוק חופשי. המודלים מאוד יפים וברורים אבל הם לא תמיד פועלים, לכן לפי גודווין המוניטריזם פעל רק במודלים כלכליים מצומצמים. בעולם המציאותי הוא נכשל שוב ושוב במדינות רבות.

גודווין מציין כאשר פרידמן עלה לגדולה בשנות ה-60 כבר היה ברור שלסה פר לא תמיד עובד אפילו בעולם התאורטי. זאת בגלל בעיות שמכונות כשל שוק. אחד מכשלי השוק הוא השפעה חיצונית כמו זיהום - השפעה חיצונית פוגעת בצד שהוא לא חלק מהעסקה יש הרבה השפעות חיצוניות שליליות בגלל שמי שמקבל את ההחלטות (הצרכים והיצרנים) הם לא מי שנפגע. החופש לבחור של הנפגעים מזיהום - נפגע בשוק החופשי. בעקרון יכולות להיות השפעות חיצוניות חיוביות כמו בניינים יפים שישפרו את ההנאה של מי שלא שילם עליהם - אבל אין למי שבונה אותם מספיק תמריץ כלכלי - לכך כי הוא מקבל רק חלק מהתועלת. לכן אפילו בתאוריה השוק החופשי יספק פחות מדי סחורות עם תועלת משותפת לציבור ויותר ויותר מידי סחורות עם עלויות כבדות לציבור - שוב פעם הרעיון של שפע פרטי ובצידו הזנחה ציבורית - בתים מוזנחים, רחובות מוזנחים, זיהום ועוד.

תיקון של השפעה חיצונית הוא זול בדרך כלל. גודווין נתון רשימה של דברים שאמרו שהם יקרים מדי לתיקון עד שעשו אותם - בנזין נטול עופרת, הפסקת שימוש ב-CFC שעושה חור באוזון, קיצוץ בפליטות גופרית שגורמים לגשם חומצי, שיפור נצילות דלק במכוניות, שיפור בטיחות במקום העבודה ועוד. לכן לממשלה יש תפקיד אפילו בשוק חופשי אידאלי כמו של פרידמן. פרידמן תמך בדבר כזה בתאוריה, באופן מעשי הוא התנגד לכל התערבות ממשלתית - מרישוי רופאים ועד ניהול של הביטוח הלאומי. לדוגמה הוא טען שביטוח לאומי הוא "דיכוי" בגלל שהממשלה מאלצת את אנשים לשלם לעצמם גמלת זקנה. אסכולת שיקגו טיפחה כלכלנים קיצוניים עוד יותר מפרידמן שעטנו שצריך עוד לסה פר. והנחילו תורה זו לדור חדש של כלכלנים. הדבר הזה טיפח את הכלכלה השמרנית החדשה - בין היתר בגלל התיעוב שאנשים חשו כלפי הממשלה המנופחת של שנות ה-70 - מיסים גבוהים מידי, פוליטיקאים מושחתים, עוד כבישים מהירים במקום בתי ספר או רכבות, עוד ועוד רגולציות ובירוקרטיה, לדוגמה - רגולציה על הקוטר המינימלי של עגבניות - שנועדה בעצם להגן על תאגדי החקלאות בארה"ב מפני יבוא של עגבניות זולות יותר ממקסיקו. הדבר הזה נקרא "מלכוד הרגולציה" או "רגולטור שבוי" - לממשלה היה אותו אינטרס כמו מי שהם היו אמורים לפקח עליהם. (בעיה דומה מוצגת בספר עוד בזמן הברונים השודדים). בשנות ה-70 ההצדקה המרכזית שהייתה לפקח על עסקים גדולים - שהם מהווים סכנה ולכן צריך לרסן אותם - נראתה מוטעית בגלל שהעסקים הגדולים היו בצרות.

העסקים בארה"ב הלכו וגדלו וזה הצריך יותר ויותר מומחי ניהול מבית ספר למנהל עסקים - שהתמצאו בכסף ובמספרים, אבל הם לעיתים קרובות התעלמו מכל מה שלא היה מספרים. לדוגמה פיטורים של בקרי-איכות במכוניות שיוצרו בדטרויט. הבקרים שמרו על איכות גבוהה של המכוניות, אבל המנהלים לא ראו את האיכות של המוצר במספרים ולכן פיטרו אותם. בו בזמן הייתה עליה בשכר מנהלים וגידול במספר המנהלים. לדוגמה במפעל פלדה של יו אס סטיל בשנות ה-70 היו 700 מנהלים על 6,000 עובדים. הספר של סטאדס ארקל "עובדים" משנת 1974, ערך רעיונות עם עובדים, ומתאר איך השכבה הניהולית בחברות הפכה לנטל הולך וגדל.

פרק 7 - מרד העשירים

הפרק עוסק בתקופה בין 1980 עד 2001 - עליית רייגן ותאצ'ר

המחאה נגד גלובליזציה בניהול תאגידים

גודווין מזכיר את ההפגנות בסיאטל בשנת 1999 נגד ארגון הסחר העולמי ואת הרקע להן. מחאה שצמחה סביב התפתחות האינטרנט. האינטרנט היה המצאה מהפכנית, לפתע אנשים יכלו לדבר זה עם זה ולהחליף מידע ולצבור ידע. זאת בניגוד למצב בשנות ה-70 של המאה ה-20 שבהם כל אחד היה תקוע לבד מול הטלוויזיה שלו ואם הוא צעק אף אחד לא יכל לשמוע אותו. רשתות הטלוויזיה בכבלים בעקרון אפשרו ריבוי ערוצי דעות עוד קודם לכן, אבל במהרה השתלטו עליהם כמות מצומצמת של תאגידי תקשורת גדולים. האינטרנט בשנות ה-90 אפשר לאנשים לעקוף את התאגידים וללמוד על משבר החוב העולמי ועל הבעיות של הסכמי סחר שאפשרו לעקוף ממשלות כדי להשליט חוקים מטעם התאגידים.

המפגינים בסיאטל דרשו שמיטת חובות לעולם השלישי, התנגדו להסכמי סחר סודיים שכפו חוקים הרחק מעיני התושבים וקראו לגלובליזציה הוגנת יותר ובת קיימא יותר. התגובה הייתה הסתגרות נוספת של מקבלי ההחלטות ודיכוי ההפגנות בכוח. היה נראה במשך תקופה שהמפגינים יצליחו לשנות את השיח – אבל במהרה התקשורת מיסגרה את ההפגנות כ"אנטי-גלובליזציה" והסדר הושב על כנו. בבחירות נבחר ג'ורג' בוש הבן.

פרק 8 - העולם היום

הפרק עוסק משנת 2001 ועד 2011 - זמן הוצאת הספר.

בועת הדוט-קום

גודוויון מתמקד במדיניות הכלכלית של הנשיא בוש הבן והקשר שלה לנושא המדיני. בתחילת כהונתו הצהיר בוש כי הוא הולך לקצץ מיסים, בגלל שהמצב הכלכלי כל כך טוב. לאחר מכן פקעה בועת הדוט קום. בשנת 2001. בועה זו קשורה לחברות הראשונות של רשת האינטרנט. החברה שפיחתה את נטסקייפ, שהיה דפדפן אינטרנט פופולרי, זכתה להצלחה גדולה בהנפקת המניות שלה. במהרה חברות רבות שעסקו באינטרנט בצורה כלשהי החלו להנפיק מניות והתפתחה בועה.

בעוד האינטרנט ייצג הבטחה גדולה לפתח את היכולות של המוח האנושי, יכולת המחשוב הידע וכו', שאמורות להזניק את הכלכלה, הוא באותו זמן רק ייצג הבטחה לזינוק כלכלי כזה. הרבה חברות נסחרו לפי הערכה כמה כסף ניתן יהיה להפיק מהן בעתיד, או כמה לקוחות יכולים להיות להם, במקום כמה רווח יש להן כיום.

גודווין ממחיש כמה היה השוק הבועתי בזבזני באותו זמן – כמות עצומה של כסף והשקעות נמחקו. תשתיות רבות הונחו במקומות שאיש לא דרש אותם כדי לייצר מצג שווא למשקיעים. חלק מהבעיה של שוק המניות הוא שוול סטריט יודעת על החברות בעיקר מה שהמנכ"ל רוצה לספר, דבר שמייצר למנכ"לים תמריץ גדול לשקר. דבר שמעודד יצירת בועות פיננסיות. לפי גודווין התוצאות הגרועות של בועת הדוט קום הן ברות השוואה לקומיסר סובייטי שמבטיח הרבה אבל מייצר הרבה בזבוז.

אחרי התרסקות בועת הדוט קום בוש הבן הכריז שהמדיניות שלו היא קיצוץ במיסים – הפעם הטענה היא שהשוק נמצא במצב לא טוב ולכן נדרש קיצוץ כדי לחלץ אותו.

המלחמה בעיראק

לאחר מכן התרחשו פיגועי 11 בספטמבר - הפיגוע נגד מגדלי התאומים. דבר זה איחד את הציבור האמריקאי מאחורי הנשיא בוש. בוש הכריז במהירות יחסית על הגדלת תקציב הביטחון – לצד המשך הקיצוץ ברווחה, בריאות וכו'. צעדים רבים שהיו יכולים להפחית את הטרור כמו הקטנת התלות בנפט לא ננקטו, לעומת זאת הממשלה הגדילה השקעות בדברים כמו רכישת טנקים והחליטה על פלישה לעיראק- אף כי עירק לא הייתה קשורה כלל לפיגועים.

גודווין משתמש בדוגמה של עירק כדי להמחיש את הבעיות בטיעונים מצד גורמים שמרנים על הכללה. לדוגמה אחת ההחלטות הייתה שהעיראקים יכולים לבחור איזה ממשלה שבא להם אבל הממשלה העירקית לא יכולה להחליט החלטות לגבי הכלכלה בעירק- דבר זה נקבע על ידי ממשלת ארצות הברית. דבר זה עמד בניגוד לטענות על החלת דמוקרטיה בעיראק. החלטה נוספת הייתה לפטר את כל חיילי צבא עיראק. דבר זה יצר כמות עצומה של מובטלים מתוסכלים עם ניסיון צבאי. האמריקאים גם אסרו על העיראקים למכור נפט והעבירו את מכירת הנפט לחברות אמריקאיות. היבט נוסף היה שממשלת ארצות הברית החליטה על שיקום עירק – אבל בניגוד לטענות כך שהשמרנים דוגלים בתחרות חופשית, חברות מעירק לא הורשו להשתתף בשיקום – אלא רק חברות מארצות הברית. דוגמה אחת לדבר זה היה החלטה שהתאגיד הלא –ציבורי בכטל ישקם את רשת החשמל של עיראק, לפי גודוויון התאגיד הסתובב קצת בשטח, לקח הרבה כסף ולא שיקם דבר ברשת החשמל של עיראק.

העוני האבטלה והייאוש בעיראק הלכו וגברו. העשירים המקומיים של עירק הסתגרו במתחם סגור גדול בבגדד וטענו שהשוק יעשה את שלו. במקביל החלו לקום מיליציות מקומיות. הן דאגו לשירותים בסיסיים כמו שיקום רשת החשמל וצברו כוח. במהרה התפתחה מלחמת אזרחים בין המיליציות ובינן לבין צבא ארה"ב. התשתיות שנבנו כביכול כדי לשקם את עיראק והמיתוס שעטן כי המטרה היא להקים שם דמוקרטיה או כלכלת שוק מתקדמת נגוזו. גודוויון טוען כי דבר זה ממחיש כי אנשים ששונאים את הממשלה לא צריכים לנהל ממשלות.

משבר הסאבפריים - בועת המשכנתאות של 2008

גודווין מתאר את התפתחות בועת המשכנתאות של 2008. אנשים רבים בארצות הברית היו עניים מידי מכדי לקחת משכנתא. הסיכון שלהם כלווים היה גדול מידי. אבל הבנקים מצאו דרך חדשה להפיק רווח גם במצב זה – הם לקחו חבילות של משכנתאות, חלקן יותר טובות וחלקן פחות טובות, ושיווקו אותן יחד כאג"ח בבורסה.

בעקרון יש חברות שתפקידן להעריך כמה אגרות חוב מסוכנות – אבל החברות האלה גם הרוויחו דרך ההנפקות ולכן הפיקו הערכות שהפחיתו מאוד בהערכת הסיכונים. בעיקרון היה גם ביטוח לאג"ח מטעם חברת AIG – חברת הביטוח הגדולה בעולם – כך שאם האג"ח לא יפרע עדיין יהיה לו ביטוח.

עד מהרה נוצרה בועה. אנשים רבים יותר ויותר קיבלו משכנתאות, גם אם לא היה להם שום סיכוי להחזיר אותן. שוק הבניה בארצות הברית פרח. גם שוק אג"ח והנגזרים. ל-AIG היו צפויים רווחים גדולים אם הכל יהיה בסדר – ומנהלים בה ובחברות נוספות היו להוטים להיצמד לסיפור זה – שכן הוא הבטיח להם בונוסים שמנים.

קישורים חיצוניים

• אקונומיקס - אתר הספר
• הספר כלכלה בקומיקס באתר הוצאת "שוקן"
• פרק בחינם מתוך הספר -שעוסק בספרו של אדם סמית - עושר האומות (באנגלית)
• אקונומיקס באתר "אמזון".
• סיון קלינגבייל, "כלכלה בקומיקס": שיעור נפלא ומדכא בהיסטוריה כלכלית, הארץ, 18.03.2019
• כלכלה בקומיקס הבלוג של רונית דינצמן, סלונה