האדם הכלכלי

שיתוף

האדם הכלכלי (באנגלית: homo economicus או Economic human) הוא מושג בכלכלה נאו-קלאסית ובתאוריות כלכליות אחרות, שמציג את בני-האדם כיצורים רציונליים שפועלים למיקסום אינטרסים צרים שלהם ואשר יש להם את הכלים ואת שיקול הדעת כדי לקבל החלטות לשם השגת מטרות סובייקטיביות מוגדרות.

בשנים האחרונות קיימת ביקורת על המודל מכיוונים שונים. הן על ההנחות של רציונליות והן על הנחות אחרות במודל. ראו כלכלה התנהגותית להרחבה.

היסטוריה של המונח

המושג "האדם הכלכלי" "Economic Man" נטבע לראשונה על ידי מבקרים של הכלכלן הבריטי מהמאה ה-19, ג'ון סטיוארט מיל ביחס לעבודתו בתחום הכלכלה פוליטית. מיל מציע "הגדרה שרירותית של האדם, כיצור שבאופן בלתי נמנע יבצע את מה שיביא לו את הכמות הגדולה ביותר של דברים הכרחיים, דברים נוחים ומותרות, באמצעות הכמות הקטנה ביותר של עבודה והתנזרות פיזית".

למרות שהמונח לא נכנס לשימוש עד המאה ה-19, משייכים אותו לרוב עם רעיונות של הוגים מהמאה ה-18 כמו אדם סמית ודיוויד ריקארדו. בספרו עושר העמים, כתב סמית: "נדיבות ליבם של הקצב, מוכר המשקאות, או אופה, אינה הסיבה כי אנו מצפים לארוחה שלנו, אלא מתוך התחשבותם באינטרס שלהם עצמם". אם כי סמית הכיר בכך שלבני האדם חשובה גם רווחתם של אחרים בספרו התאוריה של החוש המוסרי.

שורה של כלכלנים מסוף המאה ה-19 כולל וויליאם סטנלי ג'בונס, לאון וואלראס, ווילפרדו פארטו בנו מודלים מתמטיים שהתבססו על ההנחות של "האדם הכלכלי" ובכך ייסדו את הזרם של כלכלה נאו-קלאסית. במאה ה-20, תאוריית הבחירה הרציונלית של ליונל רובניס שלטה בכיפה, והמונח "האדם הכלכלי" קיבל משמעות ספציפית יותר, כאדם שפועל בצורה מתוך אינטרס עצמי ותשוקה לרווחה אישית, על פי קווים של רציונליזם כפי שהוא מוגדר בתאוריה הכלכלית הנאו-קלאסית, ושיש לו מידע מלא (ויכולת חישוב אינסופית).

המודל של האדם הכלכלי

המונח "הומו אקונומיסט" משמש כמודל או כקירוב למין האנושי במודלים כלכליים רבים. האדם הכלכלי שואף להגדיל את התועלת או הרווחה שלו בהינתן מידע על הזדמנויות ומגבלות, הן טבעיות והן מעשה ידי אדם, על היכולות שלו להשיג מטרות. ההנחה במודל היא כי המטרות נקבעו מראש. גישה זו נוסחה באופן פורמלי במספר מודלים במדעי החברה, בעיקר בכלכלה.

האדם הכלכלי נתפס כ"רציונלי" במובן שהרווחה שלו מוגדרת על ידי פונקציית תועלת נתונה (Utility function) וכי הוא מבצע אופטימיזציה של פונקציית התועלת הנתונה על ידי הזדמנויות אותן הוא תופס. באופן זה, הפרט מנסה להשיג מטרות ספציפיות ומוגדרות מראש בעלות נמוכה ככל האפשר.

"רציונליות" כזו אינה אומר כי מטרות הפרט עצמן הן רציונליות במובן רחב יותר מבחינה חברתית, אתית או סביבתית. אלא רק שהוא מנסה להשיג תועלת רבה ככל האפשר במחיר הנמוך ביותר. יישומים נאיביים של המודל הזה מניחים כי האדם הכלכלי אכן יודע מה הכי טוב בשביל הבריאות ארוכת הטווח הפיזית והנפשית שלו, וכי ניתן להישען על מיקסום תועלת זו כדי לקבל הנחיות שיהיו טובות גם לחברה כולה. למרות שכלכלנים מודעים לכך לפעמים, ומותחים ביקורת על כך שהם לא מיישמים את המודל באופן זה, יש שימוש במודל הרציונלי גם כדי לבצע חישובים מאקרו-כלכליים ארוכי טווח, וכדי לטעון שהיות והשוק ממקסם את רווחת הצרכנים (שהם האדם הכלכלי) יש לתת לשוק לקבוע גם לגבי מדיניות ציבורית ארוכת טווח.

במדעי החברה, מתייחסים למודל כאל קירוב, לעיתים קרובות משתמשים במונח מתנגדים של התאוריה הנאו-קלאסית, בעיקר סוציולוגים המעדיפים הסברים אחרים כמו הסברים מבניים, על פני מודלים המבוססים על החלטה רציונלית של פרטים.

ביקורת

ערכים מורחבים – כלכלה התנהגותית, הון חברתי

זולתנות, תועלתנות ואפשרויות נוספות

הכלכלן אמרטיה סן מבצע הגחכה של האדם הכלכלי, בציטוט שמדגים כיצד שני הומו-אקונומיסט זרים שנפגשים במקרה ברחוב היו אמורים לפעול:

	"היכן תחנת הרכבת?" הוא שואל אותי, "שם", אני עונה, מצביע על משרד הדואר, "והאם תוכל בבקשה להפקיד מכתב זה בדרכך לשם?" "כן", הוא אומר, נחוש בדעתו לפתוח את המעטפה בדרך ולבדוק אם היא מכילה דבר-מה בעל ערך.
-- "רציונלים שוטים:ביקורת על היסודות ההתנהגותיים של התאוריה הכלכלית", אמרטיה סן, 1977 ^[1]

לטענת סן הטעות של אדג'ווארת' ושל כלכלנים אחרים נעוצה בכך שהוא שולל את היתכנות של זוּלָתָנוּת (אלטרואיזם) ומכאן קופץ למסקנה לפיה תועלתנות היא הברירה היחידה האחרת האפשרית. סן טוען שבין העדפת עצמך, לבין העדפת כל היישויות האחרות, יש מגוון רחב של קבוצות כגון משפחה, חברים, קהילות מקומיות, קבוצות עמיתים, ומעמד חברתי. שני הזרים בדוגמה שסן מביא, נעדרים כל סוג של מוסר, והם יכולים להסב נזק כבד לאחרים גם על בסיס סיכוי לרווח זעום כלשהו. במצב כזה אמון וסוגים אחרים של הון חברתי הם דברים שקשה לפתח, ואיתם גם מוסדות חברתיים חשובים לכלכלה כמו זכויות קניין, אכיפת חוזים או מסחר באמצעות כסף. לא ברור לדוגמה מה מונע מכולם להיות שודדים ורוצחים אשר משחדים את השוטרים והשופטים, שגם הם מצידם מראים אנוכיות ומעדיפים לקבל שוחד על פני שיפוט הוגן. בעוד שלא הגיוני להניח שאנשים תמיד אומרים אמת, לא הגיוני גם להניח שאנשים משיבים לתשובות רק על סמך הניסיון שלהם למקסם תועלת. החשיבות של [אמון]] לשגשוג כלכלי פותחה בהמשך על ידי פארטה דאסגופטה. הכלכלן דן אריאלי טוען בספרו האמת על באמת כי הסיבה העיקרית שבגללה רוב אנשים נמנעים בדרך כלל מלבצע מעשי רמייה וגניבה בהיקף משמעותי היא לא בגלל סיבות רציונליות כמו פחד מעונש חיצוני (לדוגמה פחד מקנס), אלא בגלל רצון לשמור על תדמית ישרה בעיני עצמם.

כלכלת מתנות בחברות מסורתיות

המודל של האדם הכלכלי הותקף לא רק על בסיס בעיות לוגיות שבו, אלא גם על בסיס ראיות אמפיריות והשוואה בין תרבויות. אנתרופולוגים כלכליים כמו Marshall Sahlins, Karl Polanyi, Marcel Mauss או Maurice Godelier הדגימו כי בחברות מסורתיות, החלטות שאנשים מקבלים ביחס לייצור ולמסחר במוצרים עוקבת אחר דפוסים של הדדיות, אשר סוטים בצורה חדה מההנחות בבסיס המודל של "האדם הכלכלי". מערכות אלה קרויות כלכלת מתנות במקום כלכלת שוק. ביקורות על המודל של האדם הכלכלי שבאות מתוך נקודת מבט של מוסר, מתייחסות בדרך כלל למודל זה כאל הדדיות של קרובים ששימרה מודלים כלכליים וחברתיים בחברות מסורתיות.

מידע מלא ומושלם

הכלכלנים תורסטין וובלן, ג'ון מיינרד קיינס, הרברט סימון וכן כלכלנים רבים מהאסכולה האוסטרית ביקרו את הרעיון של האדם הכלכלי על סמך הרעיון שלאדם זה יש ידע רב במקרו-כלכלה ויכולות חיזוי כלכליות גבוהות, כאשר הוא מבצע את ההחלטות הכלכליות שלו. הם מדגישים את ההיבטים של אי-וודאות ושל רציונליות חסומה בקבלת החלטות כלכליות, במקום להסתמך על אדם רציונלי שיש לו מידע מלא של כל ההשלכות של מעשיו הכלכליים. הם טוענים כי לעולם לא מתקיים מצב של מידע מושלם על העולם, דבר שאומר שכל פעילות כלכלית כרוכה בסיכון.

האם האדם הוא יצור רציונלי

הכלכלן עמוס טברסקי ערער על ההנחה כי משקיעי כספים פועלים באופן רציונלי. בשנת 1995, טברסקי הדגים כי למשקיעים כי נטייה לבצע החלטות להקטנת הסיכון כאשר הם מרוויחים, אבל החלטות להגדלת הסיכון כאשר הם מפסידים כסף. המשקיעים נראים כפועלים למען הפחתת הסיכון כאשר מדובר בהפסדים קטנים, אבל הם אדישים כלפי סיכון קטן של הפסד גדול. דבר זה מפר את החשיבה בדבר רציונליות כלכלית כפי שהיא מוגדרת בדרך כלל בחשיבה הכלכלית. מחקר נוסף בעקבות מחקרים אלה, שהראה סטיות נוספות מהתחזיות של האדם הכלכלי מבוצע כיום בתחומים של כלכלה התנהגותית וכלכלה ניסויית. ניסוי מפורסם שמפריע להנחות של האדם הכלכלי הוא "משחק האולטימטום".

מבקרים אחרים של מודל האדם הכלכלי, כמו Bruno Frey מצביעים כל דגש יתר על מוטיבציה חיצונית (פרסים ועונשים מהסביבה החברתית או הפיזית) בניגוד למוטיבציה פנימית. לדוגמה, נטען, יהיה קשה להבין כיצד האדם הכלכלי יהיה גיבור מלחמה, או שתהיה לו הנאה מפיתוח מיומנות ומאומנות. פרי ואחרים טענו כי דגש רב מידי על פרסים ועל עונשים יכול להוביל לדחיקה החוצה של מניע פנימי. תשלום לילד כדי שיבצע עבודות בתחזוקת הבית עלול לגרום לו להפסיק לבצע עבודות אלה כדי "לעזור למשפחה" ולעבור לביצוע של הדברים מתוך ציפייה לתגמול. ניסוי מפורסם שתמך בדעה זו היה לקנוס הורים שאיחרו לאסוף ילדים מהגן. היות והתמריץ הפנימי (לא נעים לי) הומר בתמריץ חיצוני, חלק מההורים בחרו לאחר ולשלם את הקנס - כך שסך האיחורים גדלו.

כיצד החברה משפיעה על התפתחות הטעמים של הפרט

נקודת תורפה נוספת של המודל מובאת על ידי סוציולוגים שטוענים כי מודל האדם הכלכלי מתעלם משאלה חשובה - כלומר המקור לטעמים, והפרמטרים בפונקציית התועלת שנקבעים על ידי השלכות חברתיות, על ידי אימון, השלכה ועוד. ההנחה כי הטעמים (העדפות) הם אקסוגניים למודל היא ההבדל העיקרי בין "האדם הכלכלי" לבין "האדם הסוציולוגי" שבו טעמים נקבעים בצורה חלקית או אפילו מלאה על ידי הסביבה החברתית.

מבקרים נוספים, שבאים מתוך המסורת הפסיכו-אנליטית והפסיכולוגיה, מבקרים על המודל של האדם הכלכלי על שהוא מתעלם מהלבטים הפנימיים שמאפיינים פרטים בעולם האמיתי, כמו לבטים בין מטרות קצרות וארוכות טווח (לדוגמה בין אכילת עוגת שוקולד ובין רצון לשמור על גזרה אתלטית) או במתח בין מטרות אישיות לבין ערכים חברתיים. קונפליקטים כאלה עשויים להביא להתנהגות "בלתי רציונלית" שכרוכה באי-עקביות, שיתוק פסיכולוגי, נוירוזות, כאב פסיכי ועוד. עוד התנהגויות בלתי רציונליות של אנשים יכולות לנבוע מתוך הרגל, עצלנות, חיקוי וצייתנות.

בסרט התיעודי הפרסומת והאגו מוצגת חלק מהמחקר של סוציולוגיה וחוקרי תקשורת על השפעת תרבות הצריכה על הזהות והטעמים של הפרט. לא רק שהפרסום משפיע על השאלה איזה מוצר אנחנו רוצים לקנות, בהינתן טעמים נתונים, הוא משפיע גם על מסגור ועל הרגלי חשיבה שלנו - הן לגבי הטעמים הכלכליים שלנו והן לגבי הזהות שלנו - כלומר כיצד אנו תופסים את עצמנו. חוקרי פרסומות שמו לב לדוגמה שבעוד פרסומות בעיתונות מסוף המאה -19 ניסו להסביר על יתרונות רציונליים של המוצר, בצורה טקסטואלית, הפרסומות עברו שינוי לפרסום שהוא בעיקרו ויזואלי עם מעט מאוד מלל, ועם מסרים שנוגעים לא רק למוצר אלא גם לזהות שלנו - מי אנחנו באמת, מה השאיפות שלנו. חלק גדול מהפרסום פועל בצורה של גירוי פבלובי או לימוד על ידי חשיפה שוב ושוב לאותו מסר. הלימוד של יצורים בעלי מערכת נוירולוגית מתבסס על גירוי חוזר - אם יש גירוי נוירולוגי לא לבצע פעולה מסויימת - כמו לא לגעת בבננה ואם גירוי זה חוזר שוב ושוב אנו נוטים לא לבצע דבר זה - גם אם איננו יודעים כלל את הסיבה מדוע איננו עושים זאת. דבר זה מתבסס על היסודות הפיזיקליים של מערכות עצביות הלומדות דברים באמצעות חיבור או ניתוק של קשרי סינפסות עקב גירוי חיובי או שלילי המחזק או מחליש קשרים בין סינפסות. דבר זה יכול להסביר מדוע פרסומות חוזרות שוב ושוב על אותו מסר "טיפשי" כדי להשפיע, ומדוע חשוב לצאת ב"קמפיין פרסומי" שמפציץ אותנו במסר מסויים מכל הכיוונים בצורה אינטנסיבית ככל האפשר ולא בפריסה של המסר הזה על פני זמן - שכן אם רוצים שיהיה אפקט להשפעה של גירוי סינפטי על הגירוי החוזר להתרחש במשך זמן קצר ככל האפשר. תיאור דומה ומתוחכם יותר הוא לגבי לימוד באמצעות גירוי פבלובי. בלימוד פבלובי משייכים בין גירוי ניטרלי (לדוגמה צלצול פעמון) לבין גירוי אמיתי (לדוגמה בשר המוגש לכלבים) אם הדבר חוזר שוב ושוב הכלבים מתחילים לקשר בין הגירוי הניטרלי לבין הגירוי האמיתי ומתחילים להגיב לצלול פעמון כאילו היה מדובר בהגעה של מזון - לדוגמה מתחלים פעולה של ריור שנועדה לשפר את איכול המזון. בפרסום ושיווק מנסים לחבר גירויים אמיתיים שלנו כמו רצון בביטחון משפחתי, חופש או גירוי מיני לבין מוצרים ושירותים שונים כמו קוטג', מכונית או חופשה - לדוגמה אם מראים לנו מכונית עם דוגמנית יפה שוב ושוב הדבר מקשר בין מכוניות - גירוי ניטרלי לבין הגירוי המיני. כיום דבר זה הוא פחות נפוץ לעומת שנות ה-50 ולכן דבר כזה בולט יותר עבורנו. לעומת זאת פרסומאים של מכוניות משווקים מכוניות על רקע של הצלחה חברתית ושאפתנות, או על רקע של חופשה במקום אקזוטי או ספורט אקסטרים - ולכן משווקים מכוניות כסמל סטטוס או כחיבור לכמיהה לחופש.

מסגור

בניסויים שערכו מספר כלכלנים, כמו אריאל רובינשטיין, נמצא כי סטודנטים לכלכלה, ואנשי עסקים, נהגו להתנהג באופן דומה יותר לאדם הכלכלי יחסית לסטודנטים מתחומים אחרים ומאנשים שאין להם רקע במסחר (בהתאמה). כמו כן נמצא, שאופי הצגת הבעיה השפיעה על בחירות האנשים, דבר המכונה בעיית המסגרת. ככל שהבעיה תוארה באופן קר ומתמטי יותר, כך הייתה התאמה קרובה יותר למודל אדם הכלכלי, וכאשר היא הוצגה באופן חברתי וחם יותר, תוך תיאור ברור יותר של ההשלכות שונות, כן הבחירה הייתה רחוקה יותר מהחיזוי שאמור לבצע האדם הכלכלי.

הרחבה על היבט זה (שמתאים גם לביקורת של פריי על תמריץ חיצוני מול תמריץ פנימי) ניתן לראות בספרו של דן אריאלי, האמת על באמת- כאשר השלכות שליליות של התנהגות שעלולה להיות לא מוסרית מוצגות בצורה ברורה יותר (כמו לקחת כסף במקום לקחת פחית קולה) אנשים נוטים לבחור בהתנהגות מוסרית בצורה חזקה יותר.

סיבוכיות של חישובים

הכלכלן האוסטרלי סטיב קין תוקף את המודל של האדם הכלכלי בגלל הסיבוך החישובי שכרוך בהחלטות כלכליות אמיתיות. כאשר משווים בין 2 מוצרים ניתן להשוות בצורה אמיתית בין הסלים הנוצרים כתוצאה ממוצרים אלה (לפחות 4 סלי-מוצרים). כל סל מכיל כמות של 0 או 1 של מוצרים. אבל מספר הסלים האפשרי עולה ביחס שהוא לפחות 2 בחזקת מספר המוצרים, כלומר ב-10 מוצרים עלינו להשוות מעל ל-1,000 סלים אפשריים, ובהשוואה בין 1,000 מוצרים שונים (כמות שדומה למה שיש בחנות קטנה וקטנה בהרבה ממה שיש בסופרמרקט) מגיעים לזמני חישוב שדורשים מיליארדי שנים. גם אם מניחים שהאדם הוא רציונלי ובעל מידע מלא, מדובר לפי קין ב"מודל צעצוע" שמספק אשליה של מודל כל עוד מקפידים לשמור על מספר נמוך של מוצרים ולהניח שניתן להגדיל את הסקאלה של הבעיה באופן שסיבוכיות הבעיה לא תגדל בצורה משמעותית.