תועלתנות

שיתוף

תועלתנות (באנגלית: Utilitarianism) הוא רעיון ואידאולוגיה לפיהם הערך המוסרי היחיד של פעולה נקבע על ידי התועלת שלה בהספקת עונג או אושר ובהימנעות מכאב וסבל. הדבר יכול להתייחס לאדם בודד כניסיון להסביר את התנהגותו, או כדרך לתיאור הפעילות של חברה שלמה. התורם המרכזי לרעיון התועלתנות היו ג'רמי בנת'הם וג'ון סטיוארט מיל.

תועלתנות מתוארת לעיתים קרובות בביטוי "הדבר הטוב ביותר למספר הגדול ביותר של האנשים". תועלת, ה"טוב" שלפי התאוריה יש להביא אותו למקסימום, הוגדרה על ידי הוגים שונים כאושר או כעונג (לעומת סבל או כאב), ויש זרמים בתועלתנות המגדירים זאת כסיפוק של העדפות. לפי הגדרה זו שמחה או עונג הם הערך החברתי החשוב ביותר.

ניתן להסתכל על תועלתנות כאל גישה כמותנית ורדוקציוניסטית לאתיקה. לעיתים קרובות מעמידים אותה בניגוד לאתיקה הדאונטולוגית (שאינה מסתכלת על התוצאות של פעולה כאל משתנה חשוב בחשיבות המוסרית שלו) ולאתיקה של המעלות (Virtue ethics שמתמקדת בתכונות היחיד) ולאתיקות נוצריות ומסורתיות של פעולות מוסריות מול -אי מוסריות על פי סולם ערכים כלשהו של החברה.

תועלתנות מהווה אחד הבסיסים לכלכלה נאו-קלאסית שמגדירה את הסיבות לפעולות האנושיות כמו גם את המצב הרצוי לחברה במונחים של "מיקסום תועלת" (לאדם פרטי) או "מיקסום תוחלת התועלת" (כלומר התועלת הממוצעת לחברה שלמה).

בשימוש כללי, המונח תועלתנות מתייחס להסתכלות כלכלית או פרגמטית צרה. עם זאת, התועלתנות הפילוסופית היא הסתכלות רחבה יותר.

היסטוריה

מקורות

את מקורותיה הפילוסופיים של הגישה התועלתנית ניתן למצוא כבר בכתבי ההוגים הקדמונים היוונים אריסטיפוס ואפיקורוס. ניתן למצוא את ניצני החשיבה התועלתנית בהגותם של פילוסופים אנגלים בני המאה ה-17 והמאה ה-18, כריצ'רד קמברלנד, ג'וזף פריסטלי, דייוויד יום ותומאס הובס, בהגותם של צ'זארה בקאריה והלווטיוס, והגותו של פרנסיס הצ'סון כוללת כבר את עיקרי התאוריה, ואת השימוש במשפט "הטוב הרב ביותר למספר הרב ביותר של אנשים".

ג'רמי בנת'ם

עם זאת, הגישה קיבלה את ניסוחה המוכר ואת ייחודה משיטות חשיבה אחרות על ידי הפילוסוף האנגלי ג'רמי בנת'ם. בספרו "מבוא לעקרונות המוסר והחקיקה" (Introduction to the Principles of Morals and Legislation), שיצא לאור ב-1789, קובע בנת'ם כי:

	הטבע הניח את בני האנוש תחת ממשלתם של שני אדונים ריבוניים, הכאב והעונג. הם לבדם יצביעו על אשר עלינו לעשות, ויקבעו את אשר נעשה. מצד אחד הטוב והרע, ומן הצד השני שרשרת תוצאות הסיבה והמסובב, מרותקים לכס מלכותם. הם שולטים בכל אשר נעשה, בכל אשר נחשוב: כל מאמץ בו ננקוט להשתחרר מכפיפותנו לאדונים אלו, יביא רק לאישורה ולהוכחתה. במילים יוכל האדם לנסות ולכפור בממשלתם, אך במציאות נישאר כפופים לה כל העת. עקרון התועלת מכיר בכפיפות זו ומניח אותה בבסיס שיטה זו, שמטרתה להציב את מרקם האושר על ידי התבונה והחוק. מערכות שינסו לסתור אותה דנות בקולות ולא בחוש המידה, בגחמה ולא בתבונה, בחושך ולא באור.

על פי בנת'ם, כל מעשה נמדד לפי: כמות העונג או הכאב שהוא יוצר, ומספר האנשים שעליהם הוא פועל את פעולתו. העונג (או הכאב) נמדד בכלים מדויקים ומדעיים על פי קריטריונים כמו:

עוצמת העונג
משך העונג
ודאותו או אי ודאותו
קרבתו או ריחוקו
היותו פורה (הסיכוי שיבואו אחריו תחושות מאותו סוג עצמו)
והיותו טהור (הסיכוי שלא יבואו לאחריו תחושות מן הסוג השני)

מעשה מביא תועלת אם הוא מביא למקסימום הטוב למספר הרב ביותר של אנשים.

בעיה אחת בהגדרה של בנת'הם היא שהמונח המקובל לעונג הוא שונה ומתייחס להרגשה חושית או חווייתית רגעית, ללא התייחסות לעתיד. בניגוד לבנת'הם, ביישומים רבים של התועלתנות, בעיקר בכלכלה, מתעלמים משיקולים כמו "היותו טהור" או "היותו פורה" כלומר להשלכות הנוספות שעלולות להיות לפעולות בעתיד, ומתמקדים רק בעונג רגעי קצר טווח. הבעיה היא שפעמים רבות קשה לדעת מה יהיו ההשלכות של פעולה כלשהי בעתיד. הוגים שונים כמו הפילוסוף ר. מ. הייר שפיתח את תורת התועלתנות הדו-שלבית, או הפילוסוף דניאל דנט מתייחסים לבעיה זו.

ביקורת

קיימת ביקורת רבה מצד זרמים שונים על התועלתנות.

מהי תועלת

ביקורת אחת שמשתקפת גם בתוך הזרם התועלתני נוגעת לשאלה מהו אותו "טוב" שיש למקסם. האם מדובר בעונג רגעי, או בתחושה סובייקטיבית של אושר (עמדה הקיימת בתוך המחנה של הכלכלה הנאו-קלאסית). האם הדבר כולל גם היבטים של נוספים אובייקטיביים יותר כמו אורח חיים, או בריאות? מה עושים כאשר יש התנגשות בין דברים המחוללים עונג לבין דברים הפוגעים בבריאות (כמו סמים, או מזון משמין)? ביקורת דומה לכך כתב מרקס כשכתב שכדי לדעת מה טוב לכלב יש לדעת קודם את טיבו של הכלב.

הכלכלן טיבור סקיטובסקי כתב בנושא של ההבדל בין עונג לבין נוחות, תוך התמקדות בנושא של גירוי עצבי. לפי סקיטובסקי, דווקא קיום של גירוי שמסב נוחות, גורם לכך שקשה לחוש עונג.

ביקורת דומה באה מהכיון של בודהיזם. לפי הבודהיזם דווקא הרדיפה אחר עונג רגעי, ואחרי תשוקות, וההשתוקקות לחוות עוד חוויות של עונג, וכן האחיזה בדברים בניסיון להגיע לעונג כזה, דווקא הן עלולות לייצר אומללות. רעיון זה, אם כי בצורה גסה ושטחית יותר בא לידי ביטוי גם בכתבים של הוגים מערביים, כולל ג'ון סטיוארט מיל, ומוכר בשם "פרדוקס ההדוניזם" (Paradox of hedonism).

ברוב המודלים של כלכלה נאו-קלאסית, התועלת של הפרט נובעת רק מצריכת מוצרים ושירותים, וכן משעות פנאי. באותה תאוריה, התועלת החברתית היחידה נובעת מצריכה של מוצרים ושירותים בשוק החופשי (ללא התחשבות בכמות שעות הפנאי). החל משנות ה-80, יחד עם העליה של כלכלה התנהגותית וכלכלה ניסויית הנחות אלה מוטלות בספק. פסיכולוגים כמו אלו של פסיכולוגיה חיובית וחוקרי חברה שונים מנסים למצוא מדדים שונים למדידת אושרם ורווחתם של אנשים והנושא נידון גם בסוציוביולוגיה, כלכלת אושר, רווחה סובייקטיבית ומחקר של רווחה חברתית.

השלכות עתידיות

ביקורת נוספת סובבת סביב השאלות של ההשפעות העתידיות של פעולה שמסיבה עונג. פעולות שמסיבות עונג עלולות לגרום לנזק בעתיד - לדוגמה התמכרות לסמים שגורמת להתמכרות ו/או לפגיעה עצמית, מזון מתוק או שמן שעלול לגרום לבעיות שיניים, להשמנת יתר, או לבעיות בריאות וכו'. נטען כי ניבוי התוצאות הנדרש על מנת להעריך מעשים בשיטה התועלתנית, הוא בלתי אפשרי.

בנת'הם עצמו התייחס לכך כאל קריטריון שבו יש להתחשב כאשר שוקלים מהו "עונג". והוגים שונים כמו הפילוסוף ר. מ. הייר שפיתח את תורת התועלתנות הדו-שלבית, או הפילוסוף דניאל דנט מתייחסים לבעיה זו.

לפי הייר, יש להשתמש לרוב בחשיבה מוסרית "אינטואיטיבית" התואמת את התועלתנות של הכלל, ומביאה להשׂאת העונג. עם זאת, ישנם מצבים בהם יש להתייחס לחשיבה גבוהה יותר על מנת להחליט כיצד לפעול, וכאן יש לפעול על פי תועלתנות של המעשה.

על פי הייר, לו היינו כולנו מלאכים, היינו פועלים תמיד על פי תועלתנות המעשה, כי היינו יכולים לחזות מראש את תוצאותיו של כל מעשה. אך אנו איננו מלאכים, ואנו נתונים להטיות מסוגים שונים, ואיננו יכולים לחזות את תוצאות מעשינו, ולכן אנו זקוקים לקווי מתאר מוסריים, ולפעולה על פי תועלתנות הכלל. כאשר העקרונות המוסריים על פיהם אנו פועלים מתנגשים, עלינו לחשוב כמלאכים, ולדבוק בתועלתנות המעשה.

יותר מכך, נראה כי יש אירועים שהינם מורכבים מכדי להעריכם בצורה תועלתנית. הפילוסוף דניאל דנט נותן כדוגמה את התקרית המפורסמת באי שלושת המיילים שבה כמעט והותך כור גרעיני. לדעת דנט גם לאחר 28 שנים, לא ניתן לדעת האם הרווח שהתקבל מהאירוע בידע ובמודעות לאסונות גרעיניים רב יותר מהנזק הישיר שנגרם לאנשים ולסביבה.

נקודה זו היא אחת ממקורות למתח בין הכלכלה הנאו-קלאסית לבין תפיסות של קיימות. בכלכלה הנאו-קלאסית, בגלל קיום של הנחות של ידע מלא של השחקנים ורציונליות מלאה שלהם, אין בעיה של השלכות עתידיות לא רצויות ובלתי צפויות בגלל שאלו ידועות כבר לשחקנים הכלכליים. בניגוד לכך, בכלכלה אקולוגית ובמחקר האקולוגי והגאופיזי אנו מכירים מקרים רבים של פעולות שקשה לנבא את תוצאתן. בנוסף, כלכלה התנהגותית ופסיכולוגיה שוללות את הרעיון לפיו בני האדם מתנהגים תמיד בצורה רציונלית.

זהות הקבוצה בה ממוקסמת התועלת

בעיה נוספת של התועלתנות היא בשאלה מי הקבוצה שלה אנו מאחלים את מירב הטוב.

אוכלוסייה אחת שאת התועלת שלנו קשה למקסם היא דורות העתיד. אם מחילים את עקרון התועלתנות לא רק על הדור הנוכחי אלא גם על דורות העתיד, ייתכן התנגשות בין הדברים. כילוי משאבים מתכלים או הרס שירותי המערכת הטבעית לדוגמה עלול להביא תועלת לדור הנוכחי ולגורם לנזק לדורות הבאים.

בעיה דומה נוגעת לבעלי חיים נוספים. פיטר סינגר ופעילי זכויות בעלי החיים טוענים, כי בקביעת תועלתן של פעולות יש להתחשב לא רק בבני אדם, אלא בכל בעלי החיים המסוגלים להרגיש כאב או עונג. גרסה שונה מעט של טיעון זה טוענת כי גרימת סבל לחיות סופה לגרום סבל לבני אדם, ולכן גם אם אין מייחסים ערך לתחושות החיה עצמה, הרי שיש לקחת את סבלה בחשבון.

הקושי המתעורר מכך ליישומים מעשיים של תועלתנות, נוגע לייצוג הקבוצות האלה בשוק. תועלתנים רבים תומכים באידאולוגיה של שוק חופשי בגלל שבתנאים מסויימים של שוק משוכלל, התאוריה הנאו-קלאסית טוענת כי כך תמוקסם התועלת החברתית. אלא שנציגים של שתי הקבוצות הללו - דורות העתיד ובעלי חיים, אינם שחקנים פעילים בשוק.

ביקורת חברתית (בעיקר על רקע של דרישות ל"שוק חופשי") טוענת כי העניים עלולים לסבול מקיפוח הזכויות שלהם בגלל שיש עלויות עסקה, שחיתות, השפעות חיצוניות והיבטים נוספים המאפשרים לארגונים גדולים, כולל תאגידים גדולים לפגוע בזכויות אדם, בצרכנים, בעובדים, שכנים וכו' בלי שהללו מודעים לכך או בלי שיש להם יכולת לפעול בשוק או מחוצה לו (לדוגמה דרך תביעות בבתי משפט) בצורה אפקטיבית כדי להפסיק את הפגיעה. לפי גישה זו ולפי גישות בכלכלה מוסדית הממשלה היא לא הגוף היחיד שעלול לפגוע בציבור ולהגביל את חירותו, ושוק לא מתפקד בצורה ניטרלית ושוויונית כפי שהוא מוצג לפעמים בתאוריות הכלכליות. לדוגמה הפרה של חוזים של עובדים עניים, זיהום הגורם לפגיעה בעובדים או שכנים של מפעל - בלי שיש לנפגעים די כוח כדי למנוע את הפגיעה בגלל בעיות של מחסור בהוכחות, מחסור במשאבים, אפליה ועוד.

אוכלוסין

בעיה אחרת נוגעת לשאלה של פיצוץ אוכלוסין. האם יש להעדיף תועלת נמוכה ל-10 מיליארד אנשים, על פני תועלת גבוהה למיליארד אנשים?

רוב ההוגים שעסקו בנושא של תועלת, לא התייחסו לקשר בין גודל האוכלוסייה, המערכות האקולוגיות התומכות בה וכמות האושר של האוכלוסייה. ג'ון סטיוארט מיל כתב על הנושא כבר במאה ה-19 (עוד לפני הפיתוח של הרעיון של מערכת אקולוגית): "אם כדור הארץ חייב להפסיד חלק גדול זה של הנעימות שלו, שהוא חייב לדברים שהגידול הבלתי מוגבל של עושר ואוכלוסייה יעקרו ממנו, אך ורק לשם המטרה לאפשר לו לתמוך באוכלוסייה גדולה יותר, אבל לא טובה או מאושרת יותר, אני מאוד מקווה, למען הדורות הבאים, כי הם יהיו שבאי רצון להיות במצב יציב, הרבה לפני שהצורך בכך יאלץ אותם להגיע לכך."

הוגים מאוחרים יותר בזרם הליברלי לא הלכו בעקבות מיל - חלקם הכחישו כי יש מגבלות כלשהן על גודל האוכלוסייה וחלקם התעלמו מקשר אפשרי בין גודל האוכלוסייה לבין שירותי המערכת האקולוגית או משאבי טבע, או בין שירותים אלה לבין הרווחה האנושית.