נעמי קליין

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
נעמי קליין.

נעמי קליין (באנגלית: Naomi Klein; נולדה ב-7 במאי 1970) היא עיתונאית, סופרת וחוקרת תרבות ותקשורת קנדית ממוצא יהודי. קליין התפרסמה בזכות ספרה "בלי לוגו", העוסק בעמדתה של קליין שתאגידים בינלאומיים מבצעים השתלטות על הכלכלה העולמית.

תחילת הקריירה

קריירת הכתיבה של קליין החלה עם כתיבתה ל"ורסיטי", עיתון הסטודנטים של אוניברסיטת טורונטו, אותו אף ערכה. היא פיתחה תודעה פמיניסטית לאחר רציחתן של סטודנטיות להנדסה במכון הפוליטכני בדצמבר 1989.

ספרים, סרטים ופרסומים

בלי לוגו

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב - בלי לוגו

בשנת 2000 פרסמה קליין את ספרה "בלי לוגו". הספר נחשב עבור רבים להיות המניפסט של "תנועת האנטי-גלובליזציה". התנועה שהורכבה ממאות ארגונים שונים ברחבי העולם, פעלה נגד הסכם ה-MAI (הסכם רב לאומי להשקעות, שרוב המו"מ לגביו נוהל בצורה סודית) והביאה לחשיפתו וטרפודו, וכן וארגנה הפגנות המוניות בכינוס של גופים בינלאומיים כמו הבנק העולמי ו-קרן המטבע הבינלאומית. אחת הפעולות המרכזיות של התנועה הייתה הפגנה המונית מול כינוס של ארגון הסחר העולמי בסיאטל בנובמבר 1999, חודש לפני יציאת הספר לחנויות. בספר תקפה קליין את התרבות הצרכנית מוכוונת המותגים, תיארה את פעולותיהם של תאגידים גדולים, והאשימה כמה מתאגידים אלה בניצולם של עובדים בארצות עניות בעולם, במטרה להגדיל את רווחיהם. קליין ביקרה בספרה את חברת הנעליים "נייק" בחומרה כה רבה, ‏‏עד שהחברה פרסמה תגובה המתייחסת לאי-דיוקים שהופיעו בספר, לטענתה.

גדרות וחלונות

ב-2002 פירסמה קליין את "גדרות וחלונות", אוסף של מאמרים ונאומים שכתבה למען תנועות האנטי-גלובליזציה (כל הרווחים מן הספר מועברים לארגונים אקטיביסטיים באמצעות "קרן הגדרות והחלונות"). קליין כתבה גם במגזינים שונים: The Nation, In These Times, The Globe and Mail, This Magazine והגארדיאן.

מלחמת עיראק

קליין כתבה גם על מלחמת עיראק. במאמרה "בגדד שעת אפס: בזיזת עיראק ברדיפה אחרי אוטופית הניאוקון (נאוקונסרבטיזם)" מספטמבר 2004 עבור מגזין ההארפר‏, היא טוענת שבניגוד לאמונה ולביקורת הרווחת, הייתה לממשל בוש תכנית ברורה למצב שלאחר הפלישה לעיראק - לבנות כלכלת שוק חופשי, פרוצה לחלוטין. היא מתארת תכניות להתיר לזרים לנצל את משאביה של עיראק, ואת השיטות שבהן השתמשו על מנת להשיג יעדים אלו.

The Take

ב-2004 קליין ובעלה, אבי לויס, הפיצו סרט תיעודי בשם The Take, אודות עובדים בארגנטינה, שהשתלטו על מפעל סגור וחידשו את הייצור באמצעות פעולה כקולקטיב. ההקרנה הראשונה באפריקה הייתה בתוך מבנה בדרך קנדי בעיר דרבן שבדרום אפריקה, שם פעלה תנועת אבהלי בייסמונג'ונדלו.

דוקטרינת ההלם

כריכת ספרה השלישי של קליין דוקטרינת ההלם בתרגום לעברית.

ספרה השלישי של נעמי קליין "דוקטרינת ההלם: עלייתו של הקפיטליזם של האסון" (באנגלית: The Shock Doctrine: the rise of disaster capitalism), יצא לאור בספטמבר 2007. הספר, שהפך לרב מכר בינלאומי, מציג תאוריה חדשה: קפיטליזם ודמוקרטיה, שוק חופשי ואנשים בני חורין, לא "הולכים יחד". נהפוך הוא: קפיטליזם בצורתו הטהורה, כפי שנוצר ונוסח על ידי מילטון פרידמן ותלמידיו ב"אסכולת שיקגו", פוגע במרבית בני האדם באופן כה קשה וברור, שכינונו דורש ערמומיות חסרת מעצורים, או שימוש בכוח הזרוע. קליין טוענת שהתנאי היחיד שבו מסכימה אוכלוסייה לקבל על עצמה קפיטליזם נוסח פרידמן הוא מצב של הלם או מצב טראומטי אליו היא מידרדרת או נדחפת בעקבות משבר מסוג כלשהו – אסון טבע, מלחמה, טרור או משבר כלכלי עמוק. היא מבססת את התאוריה על סקירה היסטורית-חברתית של שלושת העשורים האחרונים.

זה משנה הכל

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב - זה משנה הכל

ספרה הרביעי, שיצא בשנת 2015 נקרא זה משנה הכל: קפיטליזם נגד האקלים (באנגלית:This Changes Everything: Capitalism vs. the Climate). הספר מתחיל בהסבר איך השיטה הקפיטליסטית הנאו-ליברלית, בראותה רווחים לטווח קצר בלבד, מתעלמת מהנזקים האקולוגיים החמורים שהיא גורמת. בהמשך היא סוקרת את הגישה של רוב הארגונים הירוקים הגדולים להגיע להישגים על ידי אימוץ הכלכלה הנאו-ליברלית ועדכונה לטיפול בנושא האקלים על ידי שיטות כמו מסחר בפליטות פחמן, ומדוע שיטות אלה לא הצליחו להביא לירידה בכמות פליטות הפחמן בעולם. היא מקדישה פרק לתעשיינים מובילים בעולם שהתחייבו לפעולה אקלימית נחרצת, (כמו למשל ריצ'ארד ברנסון) ואיך בפועל הם בעיקר ניצלו זאת ליחסי ציבור אבל המשיכו לזהם ולהשקיע בחברות מזהמות. היא מסבירה שמכיוון שמאגרי הנפט והגז הטבעי ה"רגילים" מתכלים במהירות, חברות האנרגיה עוברות לפיתוח של שיטות מורכבות ויקרות הרבה יותר כמו סדיקה הידראולית, חולות זפת (Tar Sands), קידוחי נפט בקטבים ובאסדות קידוח לעומקים גדולים מאוד. שיטות אלו מסובכות הרבה יותר, ולכן מסוכנות הרבה יותר לסביבה, וגם לדלקים המופקים מהן יש טביעת רגל אקולוגית גדולה יותר. חלק ניכר מהספר מוקדש לפעילות שכן מצליחה לבלום את חברות האנרגיה - והיא פעולה ממוקדת של האזרחים הבאים להציל את אזורי המחייה שלהם, ולא מוכנים לפשרות אלא אך ורק לביטול מוחלט של פרוייקטים המאיימים עליהם.

במקביל לספר יצא סרט דוקומנטרי באותו השם.

עולה באש

ספרה החמישי, שיצא בשנת 2019, נקרא עולה באש (באנגלית: On Fire: The Burning Case for a Green New Deal), ובו היא טוענת בזכות ניו דיל ירוק.

ויתור על תמלוגים מספרים בישראל

את הזכויות לתרגום ספרה דוקטרינת ההלם לעברית העבירה להוצאת "אנדלוס" בבעלותה של יעל לרר, חברת מפלגת בל"ד. הוצאה זו עוסקת בתרגום ספרים מערבית לעברית. קליין גם ויתרה על התמלוגים ממכירות הספר המתורגם בישראל, אך עדיין מקבלת את התמלוגים בעבור שני ספריה הקודמים שיצאו בהוצאת "בבל".

פרסים והכרה

באוקטובר 2005 דורגה קליין במקום ה-11 במשאל האינטלקטואלים הגלובליים לשנת 2005, רשימה של מאה האינטלקטואלים הציבוריים החשובים ביותר שחיבר כתב העת פרוספקט, בצוותא עם מגזין פוריין פוליסי. היא האישה שדורגה במקום הגבוה ביותר ברשימה. המגזין ביסס את הרשימה ואת הדירוג באופן בלעדי על משאל ברשת האינטרנט.

ביקורת על קליין

במאמר בעיתון האקונומיסט נמתחה ביקורת חריפה על קליין. בין השאר נטען כי היא מתעלמת ממה שעושה הקפיטליזם הטוב בעולם, וכי היא מחזיקה בתפיסות תמימות ומעורפלות כחלופה לקפיטליזם, וכן כי כתיבתה מצביעה על ליקויים ללא העלאת הצעות ישימות לשיפור‏. הסופר וההיסטוריון הליברטריאני יוהאן נורברג העלה מספר טענות נגד ספרה דוקטרינת ההלם, ביניהן: ניסוח כושל של הדוקטרינה, סילוף ההיסטוריה (נורברג מביא לכך דוגמאות) והצגה מסלפת של תורתו של מילטון פרידמן.

קליין הגיבה לחלק מהביקורות כלפיה באתר האינטרנט שלה. היא טענה בתגובתה כי ביקורותיהם מכילות כשלים לוגיים והם אינם מבקרים למעשה את טענותיה. עוד טענה כי הביקורת שנמתחה עליה היא אישית ולא מקצועית. "פעם אחר פעם, קוראי הניו ריפבליק מקבלים את הרושם כי "דוקטרינת ההלם" היא גישה המבוססת על דעה עיתונאית ולא תזה הבנויה על מחקר." תגובה זו עוררה את נורברג לכתוב תגובה נוספת לדבריה של קליין.

ביקורת הוטחה בקליין גם משמאל. בביקורת של עורך הניו ריפבליק נטען כי קליין מעלה תאוריית קשר פשטנית, שאינה נתמכת בעובדות, וכי קליין אף אינה מתוחכמת דיה להבין את הסתירות הפנימיות בתאוריה שלה. מבקר אחר משמאל גרס כי בסרט התיעודי שיצרה קליין, תיארה את פרון כסוציאל-דמוקרט.

על מאמרה "להביא את נז'אף לניו-יורק" מ-2004 נמתחה ביקורת שהוא מייצג דעות שמצדיקות מהלכים ימניים מובהקים למרות שנכתב מהצד השמאלי של המפה הפוליטית. ביקורת זו נמתחה עליה בעיקר בנוגע לדעותיה בנושא מלחמת עיראק. הדעה שהשמיעה הציבה אותה לצד דמויות מעוררות מחלוקת אחרות כגון מייקל מור ונועם חומסקי.

קישורים חיצוניים

כתיבה וראיונות

כתיבה אוהדת על קליין

ביקורת על קליין