סיפורם של הדברים (סרט)
סיפורם של הדברים (באנגלית: The Story of Stuff) הוא סרט תעודה קצר, משנת 2007, המביא את ההשלכות הסביבתיות והחברתיות של ייצור ושל צריכת מוצרים רבים בחברה המערבית.
הסרט מחולק לפרקים שונים בתהליכי הייצור והצריכה: כרייה והפקה של חומרי גלם, ייצור, הפצה ושיווק, צריכה, וזריקה של המוצרים, וכן דרך אחרת לייצור. הסרט כולל עובדות רבות כמו זו שתוך כחצי שנה 99% מהמוצרים שנקנים בחנויות בארצות הברית הופכים לאשפה. או שאם כולם יחיו ברמת הצריכה ועם טביעת הרגל האקולוגית של אזרח ממוצע בארצות הברית יהיה צורך ב-3-5 כדורי ארץ. ועם זאת הסרט מלא חן והומור.
הסרט נוצר על ידי אנני לאונרד, (Annie Leonard) שגם מקריינת אותו. לאונרד עסקה בפעילות סביבתית במשך כ-20 שנה. הוא הוכן על ידי חברת האנימציה החברתית-סביבתית freerange studios שהכינה גם את "MeatRix" (על חוות תעשייתיות לגידול בעלי חיים לבשר ומזון מהחי) ו-Store-wars על הנדסה גנטית.
אורך הסרט - 20 דקות.
באתר הסרט אפשר למצוא עובדות נוספות על הנושאים בפרקים השונים. העובדות נוגעות להשלכות הסביבתיות, השלכות הבריאותיות, השפעות על העובדים, על גלובליזציה ועל חלופות. כמו כן אפשר לקרוא בלוג של אנני לאונרד, חומרים לעיתונות, לקבל ידיעות על חדשות הנוגעות לסרט. בחלק ההורדות של הסרט אפשר להוריד תמונות, טיזרים, ואף את הסרט עצמו. הכל תחת רישיון Creative Commons
תמליל הסרט
מבוא
יש לכם אחד כזה? יש לי אובססיה קטנה לשלי. למעשה, יש לי אובססיה קטנה לכל החפצים שלי. האם פעם תהיתם מהיכן באים כל החפצים שאנחנו קונים ולאן הם הולכים לאחר שאנחנו זורקים אותם? לא יכולתי להפסיק לחשוב על זה. אז ביררתי.
ומה שספרי הלימוד הראו הוא, שהחפצים שלנו פשוט עוברים דרך השלבים הבאים: מהפקת חומרי גלם, לייצור, להפצה, לצריכה ולפסולת. הכל ביחד נקרא "כלכלת החומרים".
טוב, אז בחנתי את זה עוד. למעשה, הקדשתי 10 שנים לנסיעות ברחבי העולם ולמעקב אחר המקום ממנו באים החפצים שלנו ולאן הם הולכים. ואתם יודעים מה מצאתי? שזה לא כל הסיפור! יש הרבה קטעים שחסרים בהסבר הזה.
דבר ראשון, המערכת הזאת נראית מצוין. אין בעיות! אבל האמת היא, שזו מערכת במשבר. והסיבה שהיא במשבר היא, שזו מערכת לינארית ואנחנו חיים בפלנטה סופית, ואי אפשר להמשיך לנהל לנצח מערכת לינארית בעולם סופי.
בכל שלב לאורך הדרך, המערכת הזאת מקיימת יחסי גומלין עם העולם האמיתי. בחיים האמיתיים, כל זה לא מתרחש על דף לבן ונקי. מתקיימים קשרים עם חברות, תרבויות, כלכלות והסביבה הטבעית. ולכל אורך הדרך, המערכת נתקלת בגבולות. גבולות שאנחנו לא רואים כאן בגלל שהתרשים אינו שלם. בואו נחזור רגע אחורה, בואו נמלא כמה חללים ונראה מה חסר.
טוב, אחד הדברים הכי חשובים שחסרים, הוא אנשים. כן, אנשים. אנשים חיים ועובדים לכל אורך המערכת הזאת. וכמה אנשים במערכת הזאת חשובים קצת יותר מאחרים. למילה של כמה מהם יש קצת יותר משקל. מי הם האנשים האלה?
ובכן, בואו נתחיל עם הממשלה. עכשיו, החברים שלי אומרים לי שאני צריכה להשתמש בטנק בשביל לסמל את הממשלה, וזה נכון במדינות רבות ויותר ויותר במדינה שלנו (ארצות הברית). אחרי הכל, למעלה מ-50% מכספי המיסים שלנו מושקעים כיום בצבא. אבל אני משתמשת בדמות אדם בשביל לסמל את הממשלה, כי אני מאמינה בחזון לפיו ממשלות צריכות להיות של האנשים, בידי האנשים, ולמען האנשים.
זה התפקיד של הממשלה לשמור עלינו, לדאוג לנו. זאת העבודה שלהם.
ואז הגיע התאגיד. עכשיו, הסיבה שבגללה התאגיד נראה גדול יותר מהממשלה, היא בגלל שהתאגיד גדול יותר מהממשלה. מתוך 100 הכלכלות הגדולות ביותר בעולם כיום, 51 מהם הם תאגידים. בעוד התאגידים צמחו בגודלם ובעוצמתם, כמעט ולא ראינו שינוי בממשלה. שם הם קצת יותר עסוקים בלוודא שהכל מסתדר לחבר'ה האלה, מאשר לנו.
טוב, אז בואו נראה מה עוד חסר בתמונה הזאת.
כרייה והפקת חומרי גלם
נתחיל בהפקת חומרי גלם, שזו מילה יפה לניצול של משאבי טבע, שהיא מילה יפה להרס כדור הארץ. משמעות הדבר היא, שאנחנו כורתים עצים, אנחנו מפוצצים הרים כדי להוציא את המתכות שבפנים, אנחנו משתמשים בכל המים הנקיים ואנחנו מכחידים את בעלי החיים.
אז פה אנחנו נתקלים בגבול הראשון שלנו. המשאבים שלנו מתכלים.
אנחנו משתמשים ביותר מידי חפצים. אני יודעת שיכול להיות שקשה לשמוע את זה, אבל זו האמת וצריך להתמודד איתה. בשלושת העשורים האחרונים לבדם, שליש מהמשאבים הטבעיים של כדור הארץ נצרכו. הם נעלמו.
אנחנו כורתים וכורים וגוררים והורסים את השטח בקצב מהיר כל כך, עד שאנו מערערים את היכולת של כדור הארץ לאפשר לבני האדם לחיות כאן.
במקום שבו אני חיה, בארצות הברית, נשארו לנו פחות מ-4% מהיערות המקוריים. 40% ממקורות המים הפכו בלתי ראויים לשתייה. והבעיה שלנו, היא לא רק שאנחנו משתמשים ביותר מידי דברים, אלא שאנו משתמשים בכמות גדולה ממנת חלקנו.
אנחנו (ארצות הברית) מהווים 5% מאוכלוסיית העולם, אבל אנחנו צורכים 30% ממשאבי העולם ויוצרים 30% מהפסולת העולמית.
אם כולם היו צורכים במימדים של ארצות הברית, היינו צריכים בין 3 ל-5 כדורי ארץ. ואתם יודעים מה? יש לנו רק אחד.
אז, התגובה של המדינה שלי לגבול הזה היא פשוט ללכת ולקחת ממקומות אחרים! המקומות האלה זה העולם השלישי, שיש אנשים שיגידו, שאלו מילים נרדפות לדברים שלנו, שאיכשהו הגיעו לאדמה של מישהו אחר.
אז איך זה נראה?
אותו דבר: הורסים את המקום.
75% מאזורי הדיג בעולם, מנוצלים היום בצורה מקסימלית או אפילו מעבר לזה.
80% מהיערות המקוריים של כדור הארץ כבר לא קיימים.
ביער האמזונאס לבדו, אנחנו מאבדים 2,000 עצים בדקה. זה בערך 7 מגרשי כדורגל בדקה.
ומה עם האנשים שגרים שם? ובכן, אלו שהורסים את המקום טוענים, שהמשאבים האלה הם לא בבעלות האנשים שגרים שם, אפילו אם הם גרים שם כבר דורות. הם לא הבעלים של אמצעי הייצור והם לא קונים הרבה דברים. ובמערכת הזאת, אם אתה לא הבעלים של משהו או אם אתה לא קונה הרבה דברים, אין לך ערך.
ייצור
אחר כך, החומרים עוברים ל"ייצור" ומה שקורה זה, שאנחנו משתמשים באנרגיה בשביל לערבב כימיקלים רעילים ביחד עם המשאבים הטבעיים, במטרה לייצר מוצרים רעילים.
ישנם למעלה מ-100,000 כימיקלים סינתטיים במסחר כיום. רק מעטים מהם עברו מבדקים בנוגע להשפעה שלהם על בריאות האדם, ואף אחד מהם לא נבדק בנוגע להשפעות בריאותיות סינרגטיות, כלומר: מה קורה כשהם באים במגע עם כל שאר הכימיקלים שאנחנו נחשפים אליהם מידי יום.
אז, אנחנו לא יודעים מהי ההשפעה המלאה של כל הרעלים האלו על הבריאות ועל הסביבה. אבל אנחנו יודעים דבר אחד: רעלים נכנסים, רעלים יוצאים. כל עוד נמשיך להכניס רעלים לתוך מערכת הייצור שלנו, נמשיך לקבל רעלים בדברים שאנחנו מכניסים הביתה, למקום העבודה שלנו ולבתי הספר. וכמובן, לגוף שלנו.
כמו למשל מעכבי בעירה על בסיס ברום. אלו כימיקלים שגורמים לדברים להיות עמידים יותר בפני אש, אבל הם רעילים ביותר. הם רעלי עצבים - שזה אומר: רעלים למוח. מה אנחנו חושבים שאנחנו עושים כשאנו משתמשים בכלל בכימיקל כזה?
אבל אנחנו שמים אותם במחשבים שלנו, במוצרי חשמל, בספות, במזרונים, אפילו בכמה כריות. למעשה, אנחנו לוקחים את הכריות שלנו, משרים אותן ברעל עצבים ולאחר מכן מביאים אותן הביתה ומניחים את הראש שלנו עליהן במשך 8 שעות שינה. אז, אני לא יודעת, אבל נראה לי שבארץ כזו, שיש בה כל כך הרבה פוטנציאל, אנחנו יכולים לחשוב על דרך טובה יותר לשמור על הראשים שלנו שלא ישרפו בלילה.
הרעלים האלה מתרכזים בשרשרת המזון ומצטברים בגוף שלנו.
אתם יודעים מה נמצא בראש שרשרת המזון, עם הרמות הגבוהות ביותר של מזהמים רעילים? חלב אם אנושי.
זה אומר שהגענו לנקודה שבה החברים הקטנים ביותר בחברה שלנו - התינוקות שלנו - מקבלים את ריכוז הכימיקלים הרעילים הגבוה ביותר בימי חייהם, כשהם יונקים מאימותיהם. זה לא חילול קודש מדהים? הנקה צריכה להיות הפעולה הבסיסית ביותר של הזנה. היא צריכה להיות מקודשת ובטוחה. כמובן, הנקה בחלב אם היא עדיין הדבר הטוב ביותר ואמהות צריכות להמשיך להניק ללא ספק, אבל עלינו להגן על זה. הם (הממשלה) צריכים להגן על זה. חשבתי שהם דואגים לנו.
וכמובן, האנשים הסובלים ביותר מהכימיקלים הרעילים, הם עובדי המפעלים. רבים מהם הן נשים בגיל הפריון. הן עובדות עם חומרים רעילים למערכת המינית, חומרים מסרטנים, ועוד. וכעת אני שואלת אותכם, איזו מין אשה בגיל הפריון תעבוד בעבודה שחושפת אותה לחומרים רעילים לעוברים, מלבד אישה שאין לה שום ברירה אחרת?
וזה אחד "הדברים היפים" בשיטה הזו. ההרס של הסביבה ושל הכלכלה כאן, מבטיח זרם בלתי פוסק של אנשים בלי שום ברירה אחרת. ברחבי העולם, 200,000 אנשים ביום עוברים מסביבות שקיימו אותם במשך דורות, לתוך ערים. רבים מהם עוברים לתוך שכונות עוני, בחיפוש אחר עבודה, לא חשוב כמה העבודה הזאת רעילה. כך, אתם רואים, אנחנו לא רק מבזבזים משאבים במערכת הזאת, אלא גם אנשים. קהילות שלמות מבוזבזות.
כן, רעלים נכנסים, רעלים יוצאים. רעלים רבים יוצאים מהמפעל בתור מוצרים, אבל אפילו עוד יותר רעלים יוצאים כמוצרי לוואי, או זיהום. ומדובר בהרבה זיהום. בארצות הברית, התעשייה מודה, שהיא פולטת 1.8 מיליון טונות של כימיקלים מזהמים בשנה. וכנראה שמדובר בכמות גדולה בהרבה היות וזו רק הכמות בה הם מודים.
אז זה עוד גבול, בגלל שאיכס, מי רוצה להסתכל או להריח 1.8 מיליון טונות של כימיקלים מזהמים בשנה?
אז מה הם עושים? מזיזים את המפעלים המזהמים אל מעבר לים. בואו נזהם את הארץ של מישהו אחר!
אבל, הפתעה! הרבה מזיהום האוויר הזה חוזר אלינו, נישא על גבי זרמי האוויר.
הפצה
מה קורה אחרי שכל המשאבים האלו הופכים למוצרים? ובכן, זה עובר לכאן, להפצה. עכשיו, הפצה פירושה "מכירת כל הזבל הרעיל המזהם הזה מהר ככל האפשר". המטרה כאן היא להשאיר את המחירים נמוכים, את האנשים קונים, ואת המלאי מלא.
איך הם משאירים את המחירים נמוכים? ובכן, הם לא משלמים ממש הרבה לעובדי החנות, ומתחמקים מלשלם ביטוח בריאות מתי שהם רק יכולים. הכל קשור להחצנת העלויות. המשמעות של זה היא שהעלות האמיתית של ייצור הדברים לא נכלל במחיר הסופי. במילים אחרות, אנחנו לא באמת משלמים על הדברים שאנחנו קונים.
חשבתי על זה לפני כמה ימים. הלכתי לעבודה, ורציתי להקשיב לחדשות, אז נכנסתי לחנות אלקטרוניקה כדי לקנות לקנות רדיו. מצאתי רדיו ירוק, קטן וחמוד ב-19.90 שקלים. עמדתי בתור כדי לקנות את הרדיו הזה ותהיתי איך 19.90 שקלים כוללים בתוכם את העלות של ייצור הרדיו והבאה שלו לידיים שלי. המתכת בטח נכרתה בדרום אפריקה, הנפט בטח הגיע מעירק, הפלסטיק וודאי יוצר בסין, ואולי כל הדבר הזה הורכב ביחד על ידי איזה נער בן 15 באיזה בית חרושת בבעלות חברה אמריקאית במקסיקו. 19.90 שקלים לא יספיקו אפילו בשביל לשלם את שכר הדירה של המקום על המדף שהרדיו הזה תפס עד שאני הגעתי, בטח שלא את המשכורת של הצוות שעזר לי לבחור אותו, או את השייט באוקיינוס ואת הנסיעה במשאית שחלקים מהרדיו הזה עברו. ככה הבנתי - אני לא שילמתי בשביל הרדיו הזה.
אז, מי כן שילם?
ובכן, האנשים האלה שילמו באובדן בסיס המשאבים הטבעיים שלהם. האנשים האלה שילמו באובדן האוויר הנקי שלהם, בהגברת שיעורי התחלואה באסתמה ובסרטן. ילדים בקונגו שילמו בעתיד שלהם - 30% מהילדים בחלקים מסויימים של קונגו עזבו את בית הספר בשביל לכרות קולטן - מתכת שאנחנו משתמשים בה בשביל רכיבים אלקטרוניים חד-פעמיים. אפילו האנשים האלה שילמו, בכך שהם היו צריכים לכסות את ביטוח הבריאות של עצמם. לכל אורך המערכת הזו, אנשים נרתמו בשביל שאני אוכל לקנות את הרדיו הזה ב-19.90 ש"ח. ואף אחת מהתרומות האלה לא נלקחה בחשבון בשום ספר חשבונות. לזה אני מתכוונת בכך שאמרתי שבעלי החברות מחצינים את העלות האמיתית של הייצור.
צריכה
וזה מביא אותנו אל החץ המוזהב של הצריכה.
זה הוא לב המערכת, המנוע שמניע אותה. הוא כל כך חשוב בשביל למלא את כל הסדקים האלה במערכת, שהגנה על החץ הזה היא בעדיפות עליונה אצל שני האנשים האלו.
זה מסביר למה, אחרי פיגועי התאומים, כשהמדינה שלנו נכנסה להלם, הנשיא בוש היה יכול להציע מספר הצעות מתאימות: להתאבל, להתפלל, לקוות. לא! הוא אמר לקנות. לקנות?!
הפכנו להיות מדינה של צרכנים. הזהות הראשונית שלנו היא של צרכנים, לא אמהות, מורים, חקלאים, אלא צרכנים. הערך שלנו נמדד ומופגן בהתאם לרמת התרומה שלנו לחץ הזה, כמה אנחנו צורכים. והו! כמה שאנחנו צורכים!
אנחנו קונים וקונים וקונים. תמשיכו להזרים את המוצרים.
וכמה שהם ממשיכים לזרום!
נחשו איזה אחוז מסך כל המוצרים שזורמים דרך המערכת הזאת, נמצאים עדיין בשימוש 6 חודשים אחרי מכירתם בארצות הברית. 50%? 20%? לא. אחוז אחד. אחד! במילים אחרות, 99% מהדברים שאנחנו קוצרים, כורים, מעבדים, מעבירים - 99% מהדברים שאנחנו מריצים דרך המערכת הזאת נזרקים תוך 6 חודשים. עכשיו, האם אנחנו יכולים לקיים את כדור הארץ עם שיעור כזה של תפוקה חומרית?
זה לא תמיד היה ככה. האדם האמריקאי הממוצע צורך עכשיו פי 2 ממה שהוא צרך לפני 50 שנה. תשאלו את סבתא שלכם. בימים שלה, ניהול נכון של כלכלת בית, תושייה וחסכנות היו בעלי ערך. אז, איך זה קרה?
ובכן, זה לא ממש "קרה". זה היה מתוכנן.
זמן קצר אחרי מלחמת העולם השנייה, האנשים האלה ניסו להבין איך לגרום לגידול בכלכלת ארצות הברית. האנליסט הקמעונאי, ויקטור לבואו ניסח את הפתרון שהפך לנורמה עבור כל המערכת. הוא אמר: "הכלכלה המאוד יצרנית שלנו...דורשת שנהפוך את הצריכה לדרך החיים שלנו, שנהפוך את הקנייה והשימוש בסחורות לטקסים, שנחפש את הסיפוק הרוחני שלנו, סיפוק האגו שלנו, בצריכה...אנחנו צריכים שדברים ייצרכו, יישרפו, יוחלפו ויסולקו בשיעור שרק יילך ויעלה".
ומועצת היועצים הכלכליים של הנשיא אייזנהאור אמרה ש"המטרה האולטימטיבית של כלכלת ארצות הברית היא לייצר יותר מוצרי צריכה."
יותר מוצרי צריכה??? המטרה האולטימטיבית של הכלכלה שלנו?
לא לספק שירותי בריאות, או חינוך, או תחבורה בטוחה, או קיימות, או צדק? מוצרי צריכה?
איך הם גרמו לנו לקפוץ על הסיפון של התכנית הזאת בצורה כל כך נלהבת?
ובכן, 2 מהאסטרטגיות הכי יעילות שלהם הם התיישנות מתוכננת והתיישנות נתפסת. התיישנות מתוכננת זה במילים אחרות "מיוצר בשביל הזבל". זה אומר שהם באמת מייצרים דברים שמתוכננים בצורה כזו שלא יהיה אפשר להשתמש בהם במהירות האפשרית, כדי שנזרוק אותם ונלך לקנות חדש. זה ברור עם דברים כמו שקיות ניילון וכוסות חד פעמיות, אבל עכשיו זה גם דברים גדולים: מגבים, די.וי.די, מצלמות, אפילו ברביקיו, הכל!
אפילו מחשבים. שמתם לב שכאשר אתם קונים עכשיו מחשב חדש, הטכנולוגיה משתנה כל כך מהר שתוך כמה שנים, המחשב מהווה מכשול לתקשורת? הייתי סקרנית לגבי זה, אז פתחתי מחשב שולחני גדול כדי לראות מה יש בפנים, ומצאתי שהחלק שמשתנה כל שנה, הוא חלק פצפון בפינה. אבל אי אפשר רק להחליף את החלק הזה, כי כל גירסה חדשה יוצאת בצורה אחרת, אז חייבים לזרוק הכל ולקנות חדש.
אז קראתי ציטוטים ממגזינים לעיצוב תעשייתי משנות ה-50 של המאה ה-20, בתקופה שהתיישנות מתוכננת התחילה באמת לתפוס. המעצבים האלה ממש פתוחים לגבי זה. הם באמת דנים במהירות המירבית שבה הם יכולים לגרום לדברים להשבר, ועדיין להשאיר את הצרכן עם מספיק אמון במוצר כדי שהוא ילך ויקנה עוד אחד. זה היה כל כך מכוון!
אבל דברים לא יכולים להישבר מספיק מהר בשביל להשאיר את החץ הזה מעל המים, אז יש את "ההתיישנות הנתפסת". עכשיו, התיישנות נתפסת משכנעת אותנו לזרוק דברים שהם עדיין שמישים לחלוטין.
איך הם עושים את זה? ובכן, הם משנים את הצורה שבה דברים נראים, ככה שאם קנית את הדברים שלך לפני כמה שנים, כולם יכולים להגיד לך שלא תרמת לחץ הזה לאחרונה, ומאחר והדרך שבה אנחנו מדגימים את הערך שלנו היא על ידי תרומה לחץ הזה, זה יכול להיות מביך.
אני יודעת. היה לי את אותו מסך מחשב שמן ולבן על השולחן שלי במשך 5 שנים. חברה שלי לעבודה קיבלה עכשיו מחשב חדש. יש לה מסך שטוח נוצץ ומבריק. הוא מתאים למחשב שלה, לטלפון שלה, אפילו למחזיק-עטים שלה. הוא נראה מגניב. היא נראית כאילו היא נוהגת בחללית, ואני...אני נראית כאילו יש לי מכונת כביסה על השולחן שלי.
אופנה היא עוד דוגמה מצויינת בשביל זה. תהיתם פעם למה העקבים של נעלי נשים משתנים כל הזמן מרחבים בשנה אחת, לדקים בשנה שאחר כך, לרחבים שוב, ואז שוב לדקים? זה לא בגלל שיש איזשהו דיון לגבי איזה מבנה עקב הוא הבריא ביותר לרגליים של נשים. זה בגלל שלנעול עקבים רחבים בשנה של עקבים דקים מראה לכולם שלא תרמת לחץ לאחרונה, אז את לא בעלת ערך כמו האישה עם העקבים הדקים לידך, או יותר סביר, לאישה המופיעה על איזו מודעה. זה בשביל לגרום לך להמשיך לקנות נעליים חדשות.
פרסומות והתקשורת בכלל, משחקות תפקיד חשוב בכל זה.
על כל אחד מאיתנו בארצות הברית, מכוונים למעלה מ-3,000 פרסומות מידי יום.
כל אחד מאיתנו רואה יותר פרסומות בשנה, מאשר אנשים שחיו לפני 50 שנה ראו בכל ימי חייהם. ואם אתם חושבים על זה, מה המטרה של מודעת פרסומת, חוץ מלגרום לנו להיות לא מאושרים ממה שיש לנו? אז, 3,000 פעמים ביום, אומרים לנו שהשיער שלנו לא בסדר, העור שלנו לא בסדר, הבגדים שלנו לא בסדר, הרהיטים שלנו לא בסדר, המכוניות שלנו לא בסדר, אנחנו לא בסדר, אבל שאפשר לפתור הכל אם רק נצא לקניות.
התקשורת גם עוזרת בכך שהיא מחביאה את כל החלק הזה, ואת כל החלק הזה, ככה שהחלק היחידי של כלכלת החומרים שאנחנו רואים, זה הקניות. הכרייה, ייצור וזריקה - כולם מתקיימים מחוץ לשדה הראייה שלנו.
אז, בארצות הברית יש לנו יותר דברים מאשר אי פעם בעבר, אבל סקרים מראים שהאושר הלאומי שלנו נמצא בירידה. האושר הלאומי שלנו היה בשיאו מתישהו בשנות ה-50, באותו זמן ששיגעון הצריכה הזה התפוצץ. המממ...צירוף מקרים מעניין...
אני חושבת שאני יודעת למה. יש לנו יותר דברים, אבל יש לנו פחות זמן לדברים שבאמת עושים אותנו מאושרים: משפחה, חברים, שעות פנאי. אנחנו עובדים יותר קשה מאי פעם בעבר. יש מומחים שאומרים שכיום יש לנו פחות שעות פנאי מאשר בחברה הפאודלית.
ואתם יודעים מה 2 הפעילויות העיקריות שאנחנו עושים עם מה שנשאר משעות הפנאי שלנו? רואים טלוויזיה ועושים קניות. בארצות הברית, אנחנו מבלים פי 3 עד 4 יותר זמן בקניות, מאשר המקבילים שלנו באירופה.
אז אנחנו נמצאים במצב המגוחך הזה, שבו אנחנו הולכים לעבוד, אולי אפילו ב-2 עבודות, חוזרים הביתה מותשים ואז אנחנו מתרסקים על הספה החדשה שלנו, רואים טלוויזיה והפרסומות אומרות לנו "אתה אפס!", אז אנחנו חייבים ללכת לקניות, לקנות משהו כדי להרגיש יותר טוב וללכת לעבודה כדי שנוכל לשלם על הדברים שהרגע קנינו ואז אנחנו חוזרים הביתה יותר עייפים ושוב יושבים ורואים עוד טלוויזיה שאומרת לנו ללכת לקניון שוב ואנחנו נמצאים על ההליכון המטורף הזה של לעבוד-לראות-לבזבז ואנחנו יכולים פשוט לעצור.
סילוק אשפה
אז מה בכלל קורה, בסופו של דבר, לכל הדברים שאנחנו קונים? בשיעור הצריכה הנוכחי, הם לא יכולים להישאר בתוך הבתים שלנו, למרות שגודל הבית הממוצע בארצות הברית הוכפל מאז שנות ה-70.
הכל נזרק לזבל. וזה מביא אותנו לסילוק אשפה. זה החלק של כלכלת החומרים שכולנו מכירים הכי טוב, בגלל שאנחנו צריכים להוציא בעצמנו את הזבל לפח שבחוץ. כל אחד מאיתנו בארצות הברית מייצר 2 ק"ג של זבל ביום. זה פי 2 מכמות הזבל שייצרנו לפני 30 שנה.
כל הזבל הזה (הדברים שקנינו), או שהוא מושלך למזבלה, שזה בסך הכל חור גדול באדמה, או, אם אתם ממש חסרי מזל, הוא קודם נשרף במשרפה, ואז מושלך למזבלה. 2 הדרכים הללו מזהמות את האוויר, האדמה, המים ואל תשכחו - משנות את האקלים.
שריפה במשרפה זה ממש רע. זוכרים את הרעלים האלו מקודם, בשלב הייצור? שריפת האשפה משחררת את הרעלים האלו לאוויר. יותר גרוע, זה למעשה מייצר רעלים חדשים ועוד יותר גרועים. כמו דיאוקסין.
דיאוקסין זה החומר הרעיל ביותר שמוכר למדע, המיוצר על ידי בני האדם. ומשרפות הן המקור העיקרי לדיאוקסין. זה אומר שאנחנו יכולים לעצור את המקור העיקרי של החומר הרעיל ביותר שאנחנו מייצרים, רק בכך שנפסיק לשרוף את האשפה שלנו. אנחנו יכולים לעצור את זה היום.
עכשיו, חלק מהחברות לא רוצות להתמודד עם בניית מזבלות ומשרפות, אז הם פשוט מייצאות גם את סילוק האשפה.
מה בקשר למיחזור? האם מיחזור עוזר? כן, מיחזור עוזר. מיחזור מפחית את כמות הזבל בקצה הזה, ומפחית את הלחץ לכרות ולקצור דברים חדשים בקצה הזה. כן, כן, כן, כולנו צריכים למחזר. אבל מיחזור זה לא מספיק. מיחזור אף פעם לא יספיק. מכמה סיבות. קודם כל, הזבל שיוצא מהבתים שלנו הוא רק קצה הקרחון. על כל שקית זבל שאנחנו מוציאים לפח האשפה שבחוץ, 70 שקיות אשפה נוצרו בתהליך הייצור, רק בשביל לייצר את מה שיש בשקית הזבל הזאת שאנחנו מוציאים החוצה. אז גם נצליח למחזר 100% מהזבל שיוצא מהבתים שלנו, זה לא יגיע לשורש הבעיה.
עוד דבר, הרבה מאוד זבל אי אפשר למחזר, או בגלל שהוא מכיל יותר מידי רעלים, או מפני שהוא למעשה מתוכנן כך שלא יהיה אפשר למחזר אותו מלכתחילה. כמו אריזות המיץ האלה עם שכבות של מתכת ונייר ופלסטיק ששודכו כולם ביחד. אף פעם לא נוכל להפריד אותם כך שבאמת נוכל למחזר אותם.
אז אתם רואים, זו מערכת במשבר. לכל אורך הדרך, אנחנו מתנגשים בהרבה גבולות. מהאקלים שמשתנה לאושר שנמצא בירידה, זה פשוט לא עובד.
אבל הדבר הטוב בבעיה כל כך חובקת כל, היא שיש כל כך הרבה נקודות התערבות. יש אנשים שעובדים כאן על הצלת יערות, וכאן על ייצור נקי. אנשים שעובדים על זכויות עובדים וסחר הוגן וצרכנות מודעת וחסימת מזבלות ומשרפות, ומאוד חשוב - על לקחת בחזרה את הממשלה שלנו כך שהיא תהיה באמת מאיתנו ובשבילנו.
כל העבודה הזו חשובה באופן קריטי, אבל דברים באמת יתחילו לזוז כשנראה את כל ההקשרים, כשנראה את התמונה הגדולה. כשאנשים לאורך המערכת הזאת יתאחדו, אנחנו נוכל להחזיר אלינו ולשנות את המערכת הלינארית הזאת למשהו חדש - מערכת שלא מבזבזת משאבים ואנשים.
חלופות
כי מה שאנחנו באמת צריכים לזרוק, זה את האסכולה הישנה הזו של "לבזבז". יש אסכולה חדשה של מחשבה על הדברים האלה והיא מבוססת על קיימות והגינות: כימיה ירוקה, אפס-בזבוז, ייצור במעגל סגור, אנרגיה מתחדשת, כלכלות מקומיות. זה כבר קורה!
יש אנשים שאומרים שזה לא מציאותי, אידאליסטי, שזה לא יכול לקרות. אבל אני אומרת, שהאנשים הלא מציאותיים הם אלה שרוצים שנמשיך בדרך הישנה. זה נקרא לחלום.
תזכרו שהדרך הישנה הזאת לא קרתה מעצמה. זה לא כמו כוח המשיכה שכולנו פשוט צריכים לחיות איתו. אנשים יצרו אותה. וגם אנחנו אנשים. אז בואו ניצור משהו חדש.
ראו גם
- עיצוב מקיים
- הסיפור של הקוסמטיקה (סרט)
- הסיפור של האלקטרוניקה
- כימיה ירוקה
- כלכלה בת קיימא
- מעריסה לעריסה
- GrowthBusters
קישורים חיצוניים
- האתר הבינלאומי של הסרט תרגום לעברית, ערבית, רוסית, צרפתית, גרמנית, מנדרינית ועוד.
- הסרט כולל כתוביות בעברית ובשפות אחרות (קישור מקוצר: http://tinyurl.com/63h32h)
- אתר הסרט כולל הסרט באורך מלא (יש צורך לחכות עד שהסרט נטען).
- פרקי הסרט באתר יוטיוב (מהירות טעינה טובה יותר): מבוא, כרייה, ייצור, הפצה, צריכה, זריקה, חלופות
- דף עובדות של הסרט
- תמליל הסרט עם הערות שוליים
- כתבה ב-ynet מאיפה הדברים שלנו באים ולאן הם הולכים
תרבות הצריכה | |
מושגים: התיישנות מכוונת - שיווק - פסיכולוגיה שיווקית - האדם הכלכלי - השלכות בריאותיות וחברתיות של טלוויזיה - קפיטליזם כתרבות - מיתוס - סדר מדומיין - פסיכולוגיה חיובית - כלכלה התנהגותית - כלכלת אושר - הון חברתי - שביעות רצון מהחיים - מרוץ הנאה - אשראי - צמיחה כלכלית - I=PAT - טביעת רגל אקולוגית |
|
סרטים וספרים: הפרסומת והאגו - מחלת השפע - המאה של העצמי - סיפורם של הדברים - אומת המזון המהיר - בלי לוגו - האוטופיה הרומנטית - שיבוש תרבות - הכסף או החיים - לא רציונלי אבל לא נורא - כשתאגידים שולטים בעולם - כסף כחוב | |
חלופות: פשטות מרצון - שבוע כיבוי הטלוויזיה - יום ללא קניות - יום לתקשורת דמוקרטית - אדבסטרס - עירוניות מתחדשת - סחר הוגן - מזון איטי - עשה זאת בעצמך - פרמקלצ'ר - שגשוג ללא צמיחה - כלכלת מצב יציב - חמש דרכים לרווחה - צרכים אנושיים בסיסיים - כלכלה בודהיסטית - רוחניות חילונית |
קיימות | |
תחומי מחקר ויישום: אקולוגיה - תרבות מקיימת - כלכלה בת קיימא - כלכלה אקולוגית - חקלאות בת קיימא - פרמקלצ'ר - אנרגיה מתחדשת - עיצוב מקיים - כימיה ירוקה - אקולוגיה תעשייתית - אקולוגיה עירונית - תחבורה בת קיימא - עירוניות מתחדשת - בנייה ירוקה - תעשייה בת קיימא - ייצוב אוכלוסין |
|
מושגים: השפעות סביבתיות - אקסרגיה - I=PAT - מחזור ביוגאוכימי - התפוצצות אוכלוסין - גבולות מקיימים לתפוקת חומר ואנרגיה - משאבים מתכלים - טביעת רגל אקולוגית - מערכת אקולוגית - שיא תפוקת הנפט - עקרון הזהירות המונעת - הכחדה המונית - זיהום - התחממות עולמית - בליית קרקע - דייג יתר - עמידות - סביבתנות - כלכלת מצב יציב | |
ספרים וסרטים: גבולות לצמיחה - התמוטטות - אנרגיה בת קיימא - ללא האוויר החם - מעריסה לעריסה - קורס בהתרסקות - סיפורם של הדברים - האיש שנטע עצים |