בנקאות בישראל
בנקאות בישראל היא כלל ענף הבנקאות במדינת ישראל. נושא זה מורכב מהבנקים המסחריים הפועלים בענף, החקיקה בתחום הבנקאות, הכסף, המשכנתא והיבטים דומים אחרים, וכן הרגולציה בתחום כולל פעילות של בנק ישראל.
היסטוריה
הבנקאות בישראל התפתחה בעיקר בזמן המנדט הבריטי ושלבי הקמת המדינה.
בשנות ה-80 התפוצצה פרשת ויסות מניות הבנקים, שבהם בנקים התערבו דרך יועצי ההשקעות שלהם, בהרצת מניות שלהם עצמם, ושל מניות אחרות בבורסה, דבר שהביא למשבר כלכלי בכלל המשק, לאינפלציה גבוהה, ולהלאמת הבנקים. לאחר מכן הופרטו הבנקים מחדש לידי גרעיני שליטה, שנמצאים בעצמם בשליטת מספר מצומצם של בעלי הון.
בעשור הראשון של המאה ה-21, מנע נגיד בנק ישראל מהבנקים בישראל להשתתף בהיקף גדול בקניית חבילות סאב-פריים בארצות הברית. דבר זה גרר שבפרוץ המשבר הפיננסי של 2008, ענף הבנקאות והפיננסים ואיתו המשק כולו נפגעו באופן נמוך יחסית בהשוואה לפגיעה הקשה שספגו הבנקים והכלכלות של ארצות הברית ואירופה שהשקיעו באופן מסיבי בחבילות אלה. עם זאת עדיין הבנקאים הישראלים ספגו הפסדים של מעל למיליארד דולר, כאשר עיקר הנזק ספג בנק הפועלים.
רגולציה ובנק מרכזי
בנק ישראל הוא הבנק המרכזי של מדינת ישראל. תפקידיו המרכזיים של בנק ישראל הם שמירה על יציבות המחירים באמצעות קביעת שער הריבית ונקיטת אמצעים משלימים במסגרת המדיניות המוניטרית, פיקוח ורגולציה על הבנקים, וניהול יתרות המט"ח (מטבע חוץ) הלאומיות.
בבנק ישראל יחידת הפיקוח על הבנקים אשר מקיימת פיקוח על מערכת הבנקאות הבנקים, ואלה תפקידיה:
- פיקוח על יציבות התאגידים הבנקאיים מהיבט ההגנה על כספי המפקידים - הגנה מפני ריצה על הבנק, סכנות קריסה של בנקים ובעיות פיננסיות אחרות.
- שמירה על הניהול התקין של התאגידים הבנקאיים.
- שמירת ההגינות ביחסים העסקיים שבין הבנקים ללקוחותיהם.
בראש הבנק עומד נגיד בנק ישראל, אשר ממונה על ידי ממשלת ישראל. לנגיד הבנק יש סמכות לקבוע את שער הריבית במשק ואת יחס הלימות ההון) ובכך להשפיע בצורה דרסטית על כמות הכסף במשק. פירוש הדבר כי לממשלה הנבחרת אין השפעה ישירה על כמות הכסף במשק, שאמורה להיקבע על ידי שיקולים מקצועיים, ולא על ידי שיקולים פופוליסטיים של הממשלה. הדבר נועד למנוע מצבים שבהם הממשלה זקוקה בדחיפות למימון, כמו בזמן מלחמה, או מעוניינת ליצור אפקט של צמיחה קצרת טווח לפני בחירות (כלכלת בחירות), ולכן "מדפיסה כסף" (לדוגמה על ידי הורדת הריבית) וגורמת לאינפלציה.
בדומה למדינות מודרניות אחרות, בישראל קיים כסף פיאט ובנקאות ברזרבה חלקית כך שרוב הכסף שמיוצר במדינה לא נדפס באופן ישיר על ידי המדינה אלא הוא כסף כחוב שנוצר על ידי מתן אשראי לציבור בידי הבנקים המסחריים, בפיקוח בנק ישראל.
המשרדים הראשיים של בנק ישראל שוכנים בקריית הממשלה בירושלים ויש לו סניפים בתל אביב וחיפה, אשר עוסקים בהנפקת מטבעות ושטרות לבנקים.
בנק ישראל מפרסם מחקרים בתחומי הבנקאות, רובם בכתב העת "סוגיות בבנקאות" ובסדרה "ניירות לדיון" וכן סקירות (שנתית וחצי-שנתית) המתארות ומנתחות את ההתפתחויות במערכת הבנקאות.
הבנקים בישראל
בנקים מסחריים
| דירוג חמשת הבנקים הגדולים בישראל
על פי תלונות לקוחות - 2010-2011 | ||||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
| על פי דוח המפקח על הבנקים[1] |
כלל הבנקים בישראל הם בנקים מסחריים אשר פעילותם מתוקננת ומפוקחת על ידי בנק ישראל ומתואמת גם על ידי איגוד הבנקים (שהוא גוף פרטי חיצוני לבנק ישראל). בנקים שאינם מסחריים (כמו בנק הדואר - ראו להלן) אינם נתונים לפיקוח יחידני של בנק ישראל.
בישראל פעלו בסוף שנת 2007: 16 - בנקים מסחריים, 4 - בנקים זרים, 3 - בנקים למשכנתאות, 2 - מוסדות כספיים ו-2 חברות שירותים משותפות. כולם נתונות לפיקוח בנק, יחידת הפיקוח על הבנקים. למרות כמות זו, רוב השוק הבנקאי בישראל נשלט בידי 5 בנקים גדולים מתוך זה 2 הבנקים הגדולים הם המשפיעים הגדולים על השוק, כך שמדובר באוליגופול.
שני הבנקים הגדולים - בנק הפועלים ובנק לאומי - שולטים יחד ברוב הפעילות בענף הבנקאות בישראל. מסיבה זו הם מכונים על ידי מבקריהם דואופול. נתח השוק הנותר מתחלק רובו ככולו בידי שלושה בנקים נוספים: בנק דיסקונט, בנק מזרחי טפחות והבנק הבינלאומי (שנמצא תחת שליטת בנק דיסקונט). בכל מקרה, אין תחרות משוכללת בתחום הבנקאות אלא אוליגופול - תחרות בין מעטים שבה למתחרים יש השפעה על המחירים בשוק ואינטרס לא לערער על מבנה המחירים כדי לא לגרום לתגובות מתחרים ולזעזועים שיורידו את כלל הרווחים של הגורמים בענף.
הבנק הגדול בישראל הוא בנק לאומי, שנוסד על פי חזונו של בנימין זאב הרצל וביזמתו האישית ונועד לשמש זרוע כלכלית לתנועה הציונית הצעירה. הוא נקרא בראשיתו "בנק אנגלו פלשתינה". לאחר קום המדינה הוסב שמו ל-"בנק לאומי" והוא שימש את המדינה בראשית דרכה כמעין בנק מרכזי. ניסיונות מתמשכים של המדינה להפריט את הבנק על ידי מכירתו כולו או לפחות את גרעין השליטה - לא צלחו. כישלון תכניות ההפרטה ה"סטנדרטיות" (לתת את הבנק לגרעין שליטה) הביא את הממשלה לתכנן את הפרטת הבנק בדרך של חלוקת מניותיו לכלל הציבור הרחב. נכון לשנת 2015, 6% מבנק לאומי מוחזקים בידי מדינת ישראל, כל שאר הבנק נמצא בידי הציבור[1]
הבנק השני בגודלו הוא בנק הפועלים. הבנק נשלט בעבר על ידי ההסתדרות הכללית ולאחר פרשת ויסות מניות הבנקים, הוא הולאם כדי למנוע את קריסתו, ומתוך כוונה להפריט אותו בהמשך. בשנת 1997 רכש תד אריסון יחד יחד עם קבוצת משקיעים, 43% ממניות בנק הפועלים, תמורת 1.37 מיליארד דולר. הרכישה התבצעה מחברת נכסים מ.י. בע"מ (חברה ממשלתית), במסגרת מדיניות ההפרטה של ממשלת ישראל. חלקו של אריסון בהשקעה היה 16.34% ממניות בנק הפועלים, תמורת 520 מיליון דולר. כיום הבנק נשלט בידי בתו של תד אריסון, שרי אריסון. נכון לשנת 2015 20% מבנק הפועלים מוחזק על ידי חברת "אריסון החזקות" [2] חברה לא בורסאית שהוקמה בשנת 1998.[3] ומוחזקת על ידי בני משפחת אריסון ושלמה נחמה, ושלטה בעבר גם בחברות נוספות כמו ירוקום ונמכרה לשאול אלוביץ' [4]
הבנק השלישי בגודלו מבין הבנקים בישראל הוא בנק דיסקונט. בנק זה נוסד בשנת 1935 בשם "בנק א"י לדיסקונט" על ידי משפחות קרסו, אלבו ורקנאטי. הבנק שרד את שנות המשבר הקשות של מלחמת העולם השנייה ולאחר קום המדינה הפך לבנק גדול ומוביל. בשנים האחרונות חווה הבנק קשיים עקב החלטות עסקיות שגויות ויחסי עבודה רעועים בין ההנהלה וועד העובדים, אך התאושש מהם. הבנק שולט גם שליטה מלאה בבנק מרכנתיל דיסקונט ומחזיק בבנק הבינלאומי. בעבר הוא נשלט על ידי משפחת ברונפמן הקנדית-ישראלית. נכון לשנת 2015, בבנק אין בעלי שליטה [5]
הבנק הרביעי בגודלו הוא בנק מזרחי טפחות. הבנק נוסד בשנת 1923 על ידי תנועת המזרחי. נכון ל-2015, 44% מבנק מזרחי-טפחות מוחזק על ידי בעלי עניין ששולטים בבנק, בעל העניין הגדול ביותר עם 22% ממניות החברה הוא משה ורטהיים, הבעלים של קוקה קולה ישראל. עוד כ-19% הם בבעלות עופר השקעות, מקבוצת האחים עופר.[6]
הקטן מבין חמשת הבנקים הגדולים הוא הבנק הבינלאומי שנשלט על ידי קבוצה בראשות איש העסקים צדיק בינו. בבעלותו נמצאים בנק פועלי אגודת ישראל בנק אוצר החייל ובנק מסד. 9% ממניות הבנק נמצאות בידי בנק דיסקונט, ו-48% ממניות הבנק נמצאות בידי חברת פ.י.ב.י.[7] חברת פ.י.ב.י. אחזקות בע"מ נשלטת על ידי משפחת בינו שמחזיקה בחברה "בינו הון", שמחזיקה 38% מחברת פיבי.[8]
בנקים בעולם פתחו סניפים בישראל: Citibank N.A , HSBC BANK PLC, BNP Paribas SA ו-State Bank of India.
כמו כן קיים שוק של אשראי חוץ בנקאי. חברות הביטוח הן שחקניות עיקריות בשוק זה.
שוק כרטיסי האשראי בישראל נשלט גם הוא על ידי הבנקים. בניגוד למצב בעולם, כרטיסי האשראי בישראל הם בחלקם הגדול כרטיסי חיוב ומספקים רק מעט אשראי ללקוחות שלא מסוגלים לקבל אשראי נוסף מהבנקים.
בנקים לא מסחריים
בנוסף לבנקים המסחריים, חברת בנק הדואר פועלת כבנק לא מסחרי ("חברת כספת") המציעה פתרונות התנהלות-כלכלית מבוססי דביט כגון פתיחת חשבון בנק ללא כניסה ליתרת חוב וללא כרטיס אשראי. נכון לשנת 2019 בנק הדואר טרם הוכר כבנק מסחרי והחברה נמצאת מזה שנים בהליך לקבלת ההכרה.
ריכוזיות וכשלי שוק בענף הבנקאות
יש מספר היבטים של ריכוזיות, וכשלי שוק בענף הבנקאות בישראל.
- שוק מונופוליסטי
היבט מרכזי של ריכוזיות מתקיים בכך ש-2 הבנקים הגדולים, בנק הפועלים ובנק לאומי, שולטים יחד על חלק ניכר מהשוק ובכך יוצרים דואופול, ומכתיבים במידה רבה את הנורמות המקובלות בתחום. הדבר בא לידי ביטוי כאשר משווים היבטים של תפקוד ותנאים שמציעים הבנקים בישראל מול בנקים בחו"ל. דוגמה בולטת לדבר זה היא גביית עמלות שונות ומרובות מהחוסכים בבנק, בשיעור גבוה מאוד יחסית לבנקאות בעולם. מבנה העמלות הוא בדרך כלל בלתי מובן לחוסך, וקשה לו להבין כיצד מעבר לבנק אחר יוריד את העמלות האלה. מבחינה תאורטית, בנקים אמורים להרוויח על ידי הפרשי-שער ריבית שהם נותנים בין הלווים למלווים, וזה המצב ברוב הבנקים בעולם.
- עלויות שכר גבוהות לבכירים ולוועדי עובדים
עלויות השכר של הבנקאים מגיעות ל-9.5 מיליארד ש"ח בשנה, וסה"כ עם הטבות שונות ל-13 מיליארד ש"ח בשנה. רוב הסכום הזה מגיע לכ-42% מעובדי הבנקים: 2% בשכבת ההנהלה הבכירה שמקבלים מעל 60 אלף ש"ח בחודש, 16% מהעובדים שמקבלים שכר של 30 אלף ש"ח בחודש, ועוד 34% שמקבלים מעל 17 אלף ש"ח בחודש. [9][10]
העיתונאי גיא רולניק טוען שללא שינוי מבני בשוק הבנקאות, ההפרטה לא מועילה הרבה. לדוגמה הוא מביא את ההפרטה של בנק דיסקונט - משפחת ברונפמן לא יכלה להתמודד עם הוצאות גבוהות שנכפו עליה על ידי וועד עובדים חזק מחד ועם הדואופול של בנק לאומי ובנק הפועלים במשק הבנקאות בישראל- כך שמחד הם השיגו רווחיות נמוכה (יחסית למדד 25 המניות המובילות בבורסה) ומאידך לא הצליחו להוריד את המחירים. הוועד החזק בבנק דיסקונט הזרים חלק גדול מההכנסות של הבנק אליו.
נכון לשנת 2014, התפלגות השכר בבנק דיסקונט והתרבות הארגונית בו מתחלקת בין כ-4,500 עובדי דור א׳ עם קביעות ועוד כ–1,500 עובדים ללא קביעות. כ–10% מעובדי הבנק, כ-450 איש, הם בעלי עלות שכר של 100–150 אלף שקל בחודש, שיחד נוגסים בכ–800 מיליון שקל בשנה - כ–28% מעלות השכר הכוללת בבנק. מתחתיו נמצאים העשירון התשיעי והשמיני בדיסקונט עם עלות שכר של 30–100 אלף שקל בחודש ועם קביעות לכל החיים - חלקם בתפקידים זוטרים. יו"ר בנק דיסקונט ויו"ר וועד העובדים שניהם הרוויחו עלות שכר של כ–170 אלף שקל בחודש. כמו כן גם חברי הנהלה בכירים מקבלים שכר גבוה, רק שניתן לפטר אותם בכל עת. לעומת זאת, נמצאים שלושת העשירונים התחתונים של העובדים - 1,500 עובדים ללא קביעות, עלות השכר הממוצעת שלהם היא כ–5,000 שקל בחודש. לפי רולניק ההפרטה של מערכת הבנקאות בישראל הוצגה על ידי הממשלה כמעודדת תחרות, ועל ידי וועדי העובדים כהגנה על העובדים החלשים בעוד ששני הצדדים אינם מדייקים. מחד אין תחרות ומצד שני אין באמת הגנה על העובדים החלשים אלא רק על עובדים החזקים, וזאת על חשבון העובדים החלשים יותר וכן על חשבון ציבור הלקוחות של הבנקים, ועסקים קטנים הזקוקים לאשראי. [2]
- "סיכון מוסרי"
כשל שוק נוסף שעלול להתפתח כתוצאה מגודלם היחסי של הבנקים שהם "גדולים מידי מכדי ליפול" זהו כשל שוק מסוג "סיכון מוסרי" שבו בנק או מוסד פיננסי גדול לוקח סיכונים גדולים מידי ביודעו שנפילה שלו תגרור נפילה של כל המשק. מסיבה זו הבנק מעריך שהממשלה תפעל לחילוץ פיננסי שלו. דוגמה למצב זה היא פעילות ממשלת ארצות הברית לסיוע לבנקים לאחר המשבר הפיננסי של 2008.
- מינוף פיננסי
היבט אחר של ריכוזיות בבנקאות בישראל הוא מבנה השליטה בהם. מניות חמשת הבנקים הגדולים נסחרות בבורסה לניירות ערך בתל אביב, אך השליטה בבנקים מבוצעת על ידי גרעיני שליטה שנשלטים בעצמם על ידי מספר משפחות בעלי הון. היבט זה תורם למינוף פיננסי חזק שבו בעלי הון משתמשים בהון העצמי שלהם ובקשריהם במשק, כדי להשפיע על גרעין שליטה בבנקים, הון זה שולט על התנהלות הבנק כולו, על ההון העצמי של הבנק ועל ההון המושקע בבנק דרך בעלי המניות. החלטות הבנק ומדיניות האשראי שלו, משפיעות על הלוואות שהוא מעניק, ודבר זה מוביל למינוף עוד יותר גדול של שליטה על כספי החסכונות וכן על התנהלות גופים עסקיים שמקבלים או לא מקבלים אשראי על ידי הבנק, וכן גופים פיננסים אחרים שנמצאים בקשרים עם הבנק. התוצאה של המינוף הפיננסי הזה היא שהחלטות של אנשים מעטים גוררת השפעה על כמויות הון עצומות שחלקו הגדול אינו בבעלותם.
- תרומה לריכוזיות בענפים אחרים
הריכוזיות בענף הבנקים, המינוף הפיננסי הגבוה של בעלי השליטה בבנקים, יחד עם הקשרים שלהם עם בעלי הון אחרים, קשרי הון-שלטון והבעלות של חלק מבעלי השליטה בבנקים בעסקים אחרים והיכרותם עם בעלי הון נוספים, מייצרים כשלי שוק נוספים. כשל שוק אחד הוא בכל המשק הפיננסי בישראל, שכן שהחלטות בדבר חסכון והשקעות לאו דווקא נלקחות על ידי מבנה מבוזר של שוק משוכלל אלא מושפע מקבוצה קטנה של אנשים שמכירים זה את זה. דבר זה גורר לדוגמה אשראי זול שניתן לאנשי עסקים גדולים שנהנים בעצמם ממינוף פיננסי גבוהה, ודבר זה בא על חשבון שתי קבוצות אחרות. קבוצה אחת היא עסקים קטנים ובינוניים שהאשראי שהם מקבלים מתייקר, קבוצה אחרת היא כלל החוסכים שכספם לא תמיד מושקע משיקולים ענייניים. זהו כשל שוק של השקעה, שבו בעלי הון גדולים משתמשים בכספי החסכונות של הלווים בבנקים כדי לממן פעילות של תאגידים ריאליים שלהם, לאו דווקא בגלל ביצועים מסחריים טובים, אלא בגלל יכולות מינוף פיננסי וקשרים במערכת הבנקאות.
בשנים האחרונות נחשפו מספר מקרים בהם בנקים לא לקחו ערבונות מספיקים מול לווים גדולים. ניתן להתייחס לכשל זה כאל מינוף פיננסי חד-צדדי. במקרה של רווח הלווה מכניס לכיסו את הרווח, במקרה של הפסד הוא מגולגל לפתחו של הבנק שבהמשך מגלגל אותו הלאה על הציבור או על לווים אחרים. זו דוגמה של רווח פרטי הפסד ציבורי. מקרה בולט של מינוף פיננסי חד צדדי כזה הוא הלוואות הבנקים לאליעזר פישמן. נכון לספטמבר 2018, על פי דוחות הבנקים, היקף האשראי שמעניקים בנק הפועלים ובנק לאומי ללווים גדולים עומד על כ-60 מיליארד ש"ח אצל כל בנק. [11]
- המתח בין יציבות פיננסית לבין תחרות
פעמים אחדות הגיעו בנקים בישראל למצב של חוסר יכולת לפרוע את התחייבויותיהם, ולכן נתפסו על ידי בנק ישראל והועברו לפירוק. בכל המקרים פעל בנק ישראל לצמצום הפגיעה במפקידים. ברבים מהמקרים הועמדו לדין מנהלי הבנקים, על מעשים פליליים שלהם שגרמו להתמוטטות הבנק, ובחלק מהמקרים הוגשה תביעה אזרחית נגד דירקטורים, לפיצוי בנק ישראל על הנזק שנגרם לו. הבנקים שהתמוטטו הם:
- בנק פויכטוונגר
- בנק אלרן
- בנק ארץ ישראל בריטניה
- בנק צפון אמריקה
- הבנק למסחר
- הבנק לפיתוח התעשייה[3]
הריכוזיות במשק הבנקאות בישראל נובעת גם מקשיי רגולציה שמעמיד בנק ישראל בפני פתיחת בנקים חדשים, וצעדים שהוא נקט כדי לסגור בנקים קטנים לאחר פרשת הבנק למסחר ופרשת ויסות המניות. לכל הבנקים יש עלויות פיקוח. בנקים קטנים מדי ישאו בעלויות גבוהות יחסית למחזור ויתקשו להרוויח, דבר זה מייצר יתרונות לגודל. בנק ישראל חושש מפני בנקים שירוויחו בטווח הקצר, אבל יתמוטטו עקב ריצה על הבנק או השקעות לא נבונות, ולכן הדרישה ליציבות כספי החוסכים נמצאת במתח עם הערך של הגברת התחרות בענף. בשנת 2019 אישר בנק ישראל פתיחת בנק מסחרי חדש ונתן לו רישיון, לאחר עשרות שנים שלא נתן רישיון לבנק מסחרי חדש. מדובר בבנק הדיגיטלי שיהיה בשליטת מריוס נכט ואמנון שעשוע. בבנק החדש יחזיקו השניים 50.1% בהשקעה של 60 מיליון דולר תוך צירוף משקיעים חדשים. אם יתגבר על כל המכשולים, הבנק יחל לפעול לפי ההערכות ב-2021. [12]
צעדים להקטנת הריכוזיות
בנק ישראל באמצעות הפיקוח על הבנקים פועל להגברת התחרות בענף, בייחוד במגזר משקי הבית. בין הצעדים שננקטו:
- ניסיונות לקדם כניסה של בנק זר שיפעל מול לקוחות קמעוניים [4].
- קידום הקמתו של בנק אינטרנטי.
- הפרטת בנק הדואר
- קידום הפצתן של קרנות נאמנות באינטרנט.
למרות התפתחויות אלו רמת הריכוזיות במערכת הבנקאית עדיין גבוהה בהשוואה לרמתה בעולם המערבי, התחרותיות בה נמוכה יחסית. אפשרות אחת למענה לדבר היא המשך פיתוח השוק הפיננסי החוץ-בנקאי, לרבות פיתוח שוק הון משוכלל והסדרת הפעילות במכשירים פיננסיים מורכבים. התפתחויות אלו צריכות להיות מלוות בהתמודדות עם הסיכונים הכרוכים בהן ובהסדרת הפיקוח על שווקים אלו [5].
בניסיון לצמצם את הריכוזיות וניגוד האינטרסים במערכת הבנקאית, אישרה הכנסת ב-2005 את רפורמת בכר, שעיקרה הפרדת קרנות הנאמנות וקופות הגמל מהבנקים ומכירתן לחברות השקעות פרטיות ולחברות ביטוח. צעד זה לא נטול בעיות שכן הפיקוח על הביטוח פחות הדוק יחסית לפיקוח על הבנקים, ובגלל שגם בשוק הביטוח בישראל קיימת ריכוזיות. דבר זה בא לידי ביטוי בקניית אג"ח חברות רב בידי חברות הביטוח שרצו להתחרות זו בזו בתשואות לחוסכים, אבל התעלמו ממרכיבי הסיכון בתיקי ההשקעות, לאחר מספר שנים ספגו הפסדים בגלל "תספורות" מצד טייקונים.
הפחתת שכר הבנקאים הבכירים
ב-16 מארס 2016 החליטה כנסת ישראל לקצץ את שכר הבכירים במערכת הבנקאות, ולאפשר להם לקבל שכר שגבוה פי 35 לכל היותר מהעובדים העניים ביותר בארגון (המקבלים שכר מינימום) דבר זה הגביל את שכר הבכירים לעד 2.5 מיליון ש"ח בשנה. שכר זה הוריד את שכר העובדים הבכירים (כמו מנכ"לים, סמנכ"לים וכו') מסכומים של 10 מיליון ש"ח. החלטה זו לוותה בביקורת מקצועית מצד כלכלנים, עיתונאים, ועוד אנשי מקצוע שטענו כי היא מהווה התערבות גסה בשוק , שכן השכר הגבוה של הבכירים ניתן להם כביכול בזכות הערך הגבוה של תועלת שהם הביאו לבנקים, לבעלי המניות ולחברה כולה. מנגד טענו תומכי החוק כי השכר ייצג בעיקר את היכולת של מנהלים בכירים לנצל את כוחם של חברות מונופוליסטיות בשוק, ואת היכולת שלהם לקבל הקלות מהממשלה, קשרים עם המפקחים על הבנקים וקושי של הדירקטורים לפעול למען טובת בעלי המניות בארגון. ארבע חוקרים ישראלים [6] בדקו את השפעת החוק על מגוון היבטים. לדוגמה נמצא כי ככל שהורדה בשכר היתה משמעותית יותר , כך גדלו ההשקעות בבנקים מצד החוסכים בבורסה. הממצאים הצביעו על כך ששכר הבכירים היה מנופח (לא יעיל פארטו). החוקרים מצאו גם כי ברוב המוסדות חל שיפור פיננסי לאחר החוק, במגוון מדדים כמו תשואה על ההון העצמי, תשואה על הנכסים, יחס שווי שוק לשווי בספרים, שיעור רווח נקי, ועוד. בנוסף היתה גם ירידה בשיעור העזיבה של מנהלים בכירים. [13]
קשרי הון-שלטון
ערך מורחב – קשרי הון-שלטון
לובי פוליטי
- ערך מורחב – לובי בישראל
בנקים, כמו פירמות אחרות בישראל מפעילות לובי פוליטי כדי להשפיע על החקיקה בכנסת. כוחם של הבנקים נובע הן מכוחם הפיננסי הגדול והן מהיכולת שלהם להשפיע על בעלי הון נוספים שזקוקים למימון שלהם. וכן מהקשרים שלהם הן עם מפלגות וחברי כנסת והן עם הממשלה.
העיתונאי גיא רולניק נותן דוגמאות לניסיון של הבנקאים ושל משפחות עשירות אחרות לקבל סיוע ציבורי מצד המדינה כדי להיחלץ מהמשבר הפיננסי של 2009. רולניק מתאר מקרה בו אחד מהבנקאים הגדולים התקשר לשר האוצר דאז רוני בר און, לקו פרטי של אחד מבני המשפחה, וניסה לשכנע אותו לא למנוע את פתיחת הבורסה ביום שלמחרת מחשש לפגיעה בבנק. לטענת גורם אלמוני באוצר שרולניק מזכיר, היו תוכניות של לווים עשירים ושל הבנקים לקבל הזרמה של 40 מיליארד ש"ח כסיוע, וכשתוכניות אלה לא נענו החלו להופיע כתבות שליליות על שר האוצר בעיתונות. [14]
חובות המפלגות לבנקים
מנגנון השפעה על השלטון שהוא ייחודי לבנקים הוא חובות המפלגות לבנקים. המפלגות בישראל חייבות לבנקים מאות מיליוני שקלים. ב-2008 מפלגת העבודה הייתה חייבת לבנקים מעל 118 מיליון ש"ח וסך החובות במפלגות הגיעו ל-200 מיליון ש"ח, ונגעו לכל המפלגות מלבד מפלגת הגימלאים. [15]
ב-2009 הסתכמו חובות המפלגות לבנקים מעל 200 מיליון ש"ח: מפלגת העבודה עם חובות של מעל 80 מיליון ש"ח, לליכוד חובות של מעל 35 מיליון ש"ח, למרצ חוב של 12 מיליון ש"ח, לש"ס חובות של כ-8 מיליון ש"ח, ולקדימה חוב של מעל 5 מיליון ש"ח.[16]. לפי דו"ח מבקר המדינה הסתכמה יתרת חובות המפלגות בסוף 2010 בסך כולל של 165 מיליון שקל: לעבודה חוב של 54 מיליון שקל, לקדימה חוב של 34 מיליון שקל. לליכוד חובות של כ-29 מיליון שקל. לישראל ביתנו חובות של כ-2 מיליון שקל ולש"ס רק כ-300 אלף שקל. למרצ חוב של 6 מיליון ש"ח. [17].
בעוד הבנקים שולטים על מדיניות החזרת החובות, הפוליטיקאים שולטים על רגולציה מול הבנקים.
קשרים לעיתונות
גיא רולניק מתאר קשרים שונים בין הבנקים לבין העיתונות . קשר אחד הוא הלוואת שניתנו לבעלי שליטה בעיתונים ובעלי תקשורת. דוגמה אחת לכך היא הלוואות לאליעזר פישמן שהחזיק 20% ממניות ידיעות אחרונות, והיה גם הבעלים על עיתון העסקים גלובס. קשר נוסף היא תשלום של בנקים לפרסומות בעיתונות. דבר זה יצר מצבים רבים בהם עיתונאים תארו את המצב מנקודת מבט שנוחה לבנקאים - לדוגמה יציאה של עיתונאים רבים נגד מהלך של קיצוץ שכר הבנקאים. [18]
קשרים לאקדמיה
אקדמאים במחלקות לכלכלה ובמנהל עסקים עובדים בבנקים, מקבלים מהם מענקים מחקר ותלויים באנשים בבנקים בצורות אחרות (לדוגמה כנסים מקצועיים). במצב זה רבים מהם נמנעים מלמתוח ביקורת על התנהלות הבנקים. [19]
השפעה דרך פירמות גדולות אחרות
השפעה חשובה של הבנקים היא דרך השפעתם על בעלי הון גדולים - לדוגמה השפעה וקשרים שלה הבנקים לאנשים כמו דנקנר ודרכו לפרמידות עסקיות שיש לו. לחברות אלה יש לובי פוליטי משל עצמן וקשרים משלהם לחברי כנסת, שרים, פקידים עיתונאים - כך שבנק יכול להפעיל השפעה שלו דרך חברה גדולה שחייבת לבנק כסף או שנמצאת איתו בתאום אינטרסים מסיבות אחרות כמו שותפות או בקבלת מימון לפרוייקטים גדולים.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- בנקאות בישראל בוויקיפדיה העברית
- בנק ישראל - המפקח על הבנקים - מערכת הבנקאות בישראל - סקירות שנתיות
- ד"ר אבי נוב, מאמר בנושא: כניסה של בנקים זרים למערכת הבנקאות בישראל באתר של לשכת רואי החשבון
- ריכוזיות וכשלי שוק בבנקים
- בועז יפעת, להכריז על בנק הפועלים ולאומי כקבוצת ריכוז, דה מארקר, 21.09.2006
- כחלון: הבנקים עושים מיליארדים לא ביושר - אחרי הסלולר צריך לטפל בהם, 19.12.2012, דה מארקר
- דר' ירון זליכה - האם מדינת ישראל מושחתת? הרצאה ביוטיוב, מרץ 2010, שעה וארבעים דקות
- שני מזרחי, פרקליט המדינה: דני דנקנר יואשם בעבירות של לקיחת שוחד וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, דה מארקר, 5.9.2011
- סטנלי פישר, הציבור לא צריך לדעת למה הדחתי את דנקנר, TheMarker, 11.6.2009
- סיון איזסקו, בנק ישראל מיישם את באזל 3: מחמיר הכללים לחישוב הלימות ההון בבנקים, דה מארקר, 31.12.2012
- סיון איזסקו, בשנתיים וחצי: עלות חשבון עו"ש הוזלה בפחות משקל וחצי, דה מארקר, 1.1.2013
- סיון איזסקו, "מב.ז.ע.י 199" ו"ע.ערוץ ישיר 7": כך מסביר לכם בנק אגוד על מה אתם משלמים, דה מארקר 27.01.2013
- הפרטת נתניהו: 170 אלף שקל ליו"ר הוועדגיא רולניק, דה מרקר, 05.06.2014
- עידו באום, המפקח על הבנקים לא צריך חיסיון, דה מרקר, 26.7.2016
- גיא רולניק, מה מסתתר מאחורי המיליארדים בפשיטת הרגל של אליעזר פישמן דה מרקר, 2.9.2016
- צבי זרחיה, קריסת פישמן והאשראי שהעניקו הבנקים - בדרך לוועדת חקירה פרלמנטרית, דה מרקר, 10.6.2017
- אליצפן רוזנברג, הבנקים הישראלים הסתבכו עם האמריקאים - וזה עלול לעלות להם 5 מיליארד שקל, וואינט, 8.8.2018
- צבי זרחיה, בחסות הסודיות הבנקאית: עשרה דיונים ותשע שאלות שנשארו פתוחות, כלכליסט, 7.1.2019
- גיא רולניק, אפילו החוקרים הופתעו כשגילו את עוצמת המספרים: זה מה שקרה כשחגיגת השכר של הבנקאים נעצרה במהירות ובהפתעה, דה מרקר, -01.10.21
- קשרי הון-שלטון
- רביב דרוקר, שליטת הבנקים על המפלגות ראיון עם מנכ"ל "קדימה" לשעבר, ערוץ 10
- שוקי שדה, יחס מיוחד: נציגי הבנקים נפגשו ארבע פעמים עם המשטרה לגבי המחאה נגדם, דה מרקר, 16.4.2018
הערות שוליים
- ^ סקירת פעילות הפיקוח על הבנקים בתחום הטיפול בפניות ותלונות ציבור לשנת 2011, עמוד 6 סעיף 3.1.2, אתר בנק ישראל
- ^ הפרטת נתניהו: 170 אלף שקל ליו"ר הוועדגיא רולניק, דה מרקר, 05.06.2014
- ^ בנק ישראל - פרסום הודעה לעיתונות על סיוע לבנק לפיתוח תעשייה למניעת התמוטטותו.
- ^ היום הפעילות של הבנקים הזרים היא בקרב לקוחות גדולים בלבד
- ^ מקור: סקירה שנתית של המפקח על הבנקים 2007
- ^ ד״ר מני עבודי מאוניברסיטת בר־אילן, פרופ' דן עמירם מאוניברסיטת תל אביב, ד״ר עודד רוזנבאום מאוניברסיטת ג׳ורג׳ וושינגטון וד״ר אפרת שוסט מהאוניברסיטה הפתוחה.
| כסף | |
|
רקע: בנקאות ברזרבה חלקית - כסף פיאט - אינפלציה - מס אינפלציה - אשליית הכסף - מדד המחירים לצרכן - הסתערות משיכות - מינוף פיננסי - סיכון מוסרי |
 |
|
כלים לשינוי: מטבע משלים - מטבע קהילתי - טרה (מטבע) - תוכנית שיקגו - בנקאות ברזרבה מלאה - בנק חברתי - איגוד אשראי - פנסיה ירוקה - כלכלה שיתופית - מכפיל מקומי 3 - מס טובין | |
|
אישים וארגונים: ברנארד לייטר - ג'ון קנת גלבריית - מייקל רובות'אם - ריצ'ארד דות'וויט - מוחמד יונוס - כסף חיובי | |
|
ספרים מאמרים וסרטים: כסף כחוב - מטבע קהילתי- כלי חדש למאה ה-21 - קורס בהתרסקות - האקולוגיה של הכסף - סופו של הליברליזם המפסידני - היסטוריה קצרה של אופוריה פיננסית | |
