תעשיית הרכב

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
(הופנה מהדף תעשיית המכוניות)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תעשיית הרכב (באנגלית: Automotive industry) או תעשיית המכוניות (באנגלית: Car industry) היא קבוצה רחבה של תאגידים, חברות וארגונים שמעורבים בעיצוב, פיתוח, ייצור, שיווק ומכירה של מכוניות וכלי רכב ממונעים דומים. חלק מתעשייה זו נקראים "יצרני כלי רכב" (Automakers). זהו סקטור התעשייה הגדול ביותר בעולם (ביחס להכנסות). כאשר מודדים את תעשיית הרכב לא כוללים בדרך כלל תעשיות תומכות של המכוניות כמו מוסכים, תחנות תדלוק וכן של מוצרים נלווים לתעשייה זו כמו תוכנות ניווט, ביטוח רכב, מסעדות מזון מהיר בצידי דרכים, חברות תשתיות להכנת כבישים ומחלפים ועוד.

בשנת 2014 נמכרו שוק הרכב העולמי כ-90 מיליון כלי רכב יבשתיים ממונעים כמו מכוניות, משאיות, אוטובוסים ואופנועים, מהם כ-67.7 מיליון כלי רכב פרטיים והשאר מסחריים‏[1]. תעשיית הרכב שחולשת על שוק הרכב העולמי, נשלטת על ידי מספר מצומצם של תאגידים רב-לאומיים. ששת התאגידים הגדולים שולטים ב-52% מהשוק, ומעל 80% מהשוק מתנהל כתחרות בין מעטים בין 18 תאגידים שקיימים ביניהם קשרים נוספים. עיקר הייצור מתקיים כיום בסין אבל מרכזי החברות עצמן נמצאים בארצות הברית, יפן, צרפת וגרמניה. [3]

חברות המכוניות ותעשיות קרובות כמו צמיגים ודלק היו מעורבות במשך השנים במספר היבטים הנוגעים להיבטים שונים כגון בטיחות הציבור, תכנון עירוני, שימוש בתחבורה ציבורית, פוליטיקה בינלאומית ועוד.

בעבר פעלו חברות הרכב ג'נרל מוטורס ופורד משני צידי המתרס של מלחמת העולם השנייה כאשר חברות בת שלהן מסייעות למאמץ המלחמתי של גרמניה הנאצית בזמן המלחמה. חברות המכוניות השפיעו על מדיניות התכנון העירוני בארצות הברית בקידום פרבור ותכנון מוטה רכב פרטי וסייעו לדחוק החוצה צורות אחרות של תחבורה כגון הליכה ברגל או תחבורה ציבורית. עד היום לחברות הרכב יש השפעה רבה בנושאים הנוגעים לתחבורה, בטיחות במרחב הציבורי ובטיחות בדרכים, נושאי סביבה ועוד.

לחברות הרכב אינטרסים משותפים עם חברות הנפט שכן יש להם מוצר משלים. לנפט עצמו יש השפעות גאופוליטיות חזקות בגלל החשיבות שלו הן בנושא תחבורה והן בנושאי אנרגיה, פלסטיק, ייצור ובטחון.

היסטוריה של תעשיית הרכב

השנים הראשונות של תעשיית הרכב

ההיסטוריה המוקדמת של רכבים ממונעים, החלה עוד במאה ה-18. החל משנת 1769 היו ממציאים של מכוניות בעלות מנוע קיטור. בשנת 1807 תכנן François Isaac de Rivaz את המכונית הראשונה בהנעה של מנוע בעירה פנימי מדלק של חמצן ומימן, המכונית לא הצליחה, אבל הובילה ליצירת המכוניות המונעות בבנזין מבוסס נפט בשנת 1885. ב-1828 המציא ההונגרי Ányos Jedlik את הגרסה הראשונה של מכונית חשמלית (שלא הצליחה).

שנת 1886 נחשבת להולדת המכונית המודרנית עם הוצאת פטנט בנושא על ידי הגרמני קרל בנץ (Karl Benz). תעשיית הרכב עצמה החלה בשנות ה-90 של המאה ה-19 כאשר מאות יצרנים החלו בייצור של "מרכבות ללא סוסים". בשנת 1900 החל ייצור המוני של מכוניות בצרפת ובארצות הברית. את ההיסטוריה של המכוניות לאחר מכן ניתן לאפיין בכמה תקופות על פי הדגמים ששלטו בשוק:

  • "עידן מכוניות הפליז" Brass Era car שנמשכה בין 1905 עד 1914 (פרוץ מלחמת העולם הראשונה). על שם מכוניות שהכילו ציפויי פליז על הרדיאטורים ועל הפנסים שלהן. [4] בתקופה זו (1907-1927) הומצא ושווק גם מודל ה-T של חברת פורד.
  • תקופת Vintage car, עם מכוניות שבהן המנוע נמצא בקדמת המכונית וגוף המכונית עצמו סגור. ב-1919 90 אחוז מהמכוניות היו בעל גג נפתח, ועשור לאחר מכן 90% מהן היו בעלות גג סגור. התקופה נמשכה מתום מלחמת העולם הראשונה ועד לשפל הגדול [5].
  • "התקופה הקלאסית" שנות ה-30 עד 1946 שבה פנסים, גלגלים ואביזרים אחרים נכנסו לתוך גוף המכונית.
  • בתום המלחמה ועד שנות ה-70 של המאה ה-20 נחשב עידן נוסף שבו גוף המכונית הפך עגול יותר, המנוע הפך קטן וקומפקטי יותר ועיצובים שהלכו והתקרבו לעיצובים מודרניים.

מכוניות במחצית הראשונה של המאה ה-20

בסוף המאה ה-19, החל באירופה ובארצות הברית תור הזהב של האופניים ותחבורת אופניים בשילוב עם תחבורה ציבורית היו אמצעי תחבורה פופולריים מאוד. אופניים נשארו כלי תחבורה חשוב באירופה במחצית הראשונה של המאה ה-20 אבל הם ירדו בצורה דרמטית בארצות הברית בין 1900 ל-1910 ומכוניות הפכו להיות כלי התחבורה המועדף. במהלך שנות ה-20 אופניים בארצות הברית הפכו לדבר שנחשב כצעצוע לילדים. לעומת זאת באירופה אופניים נשארו כלי תחבורה ופעילות למבוגרים כולל אמצעי תחבורה, מרוצים ומסעות אופניים.

השימוש במכוניות היה מוגבל בתחילה בגלל מחסור בדרכים איכותיות. התחבורה בין ערים שונות בוצעה בעיקר באמצעות רכבות, אוניות, ועגלות. רוב הדרכים היו דרכי-עפר והיה קשה לנסוע בהם במכונית, בעיקר במזג אוויר גרוע. ממשלות של מדינות בארצות הברית החלו להשתמש בשיטות של Corvee system כדי לתחזק דרכים. חלק מהמוטיבציה לכך היה לסייע לחקלאים להוביל סחורה חקלאית לשווקים. מוטיבציה אחרת הייתה כדי לסייע למשאיות צבאיות לנוע בדרכים כפריות במהלך מלחמת העולם הראשונה. ככל שהפופולריות של מכוניות גדלה, התברר כי יש צורך בסיוע ממשלתי. בשנת 1916 נחקק חוק Aid Road Act כחוק פדרלי שהקצה 75 מיליון דולר לבניית כבישים. לאחר מכן נחקק ב-1921 Aid Highway Act שהקצה כסף נוסף לבניית כבישים. עד 1924 נבנו בארצות הברית 31 אלף מייל של כבישים סלולים.

במשך עשורים רבים הובילה ארצות הברית את הייצור העולמי של כלי רכב. בשנת 1929, זמן קצר לפני השפל הגדול היו 32 מיליון כלי רכב ממונעים, ו-90% מהם יוצרו בארצות הברית. באותה שנה, הייתה מכונית אחת לכל 4.87 בני אדם בארצות הברית.

התפתחות ייצור המכוניות בעולם

לאחר מלחמת העולם השנייה ייצרה ארצות הברית שלושה רבעים מסך ייצור הרכב העולמי. בשנת 1960 ייצרו בעולם כ-10 מיליון כלי רכב ממונעים בשנה. בשנים שלאחר מכן הייתה עליה משמעותית בכמות המכוניות ובשנת 1970 ייצרו כבר מעל 30 מיליון כלי רכב בשנה.

בשנות ה-1980 עקפה יפן את ארצות הברית בייצור הרכב אך ייצור הרכבים גדל רק במעט- פחות מ-40 מיליון מכוניות בשנה. אולי בגלל משברי הנפט של 1973 ו-1978. ההובלה בתחום חזרה לארצות הברית בשנת 1994 וכמות כלי הרכב הגיעה לכ-50 מיליון בשנה. בשנת 2000 ייצרה התעשייה כמעט 60 מיליון רכבים בשנה. בשנים 2006-2009 יפן חזרה להיות היצרנית הגדולה בעולם. החל משנת 2009 רוב הרכבים בעולם מיוצרים בסין עם 13.8 מיליון רכבים. נכון ל-2011 18.4 מיליון רכבים מיוצרים בסין, 8.7 מיליון רכבים מיוצרים בארצות הברית ו-8.4 מיליון רכבים מיוצרים ביפן. כמות הרכבים השנתית המיוצרת נפלה בשנת 2008 לשפל של 60 מיליון רכבים בשנה (עקב עליית מחירי הנפט שהקטינה ביקושים העלתה את התשומות, ועקב המשבר הכלכלי בשנת 2008) מאז עלתה הכמות לכ-90 מיליון כלי רכב ממונעים בשנה. [6]

משבר תעשיית המכוניות בשנים 2008-2010

בשנים 2008-2010 התרחש משבר עולמי בתעשיית הרכב, כחלק מהמשבר העולמי של 2008. המשבר השפיע על יצרני רכב באירופה, אסיה וקנדה אבל הוא השפעתו העיקרית הייתה על תעשיית הרכב בארצות הברית. תעשיית המכוניות נחלשה על ידי עליה ניכרת במחירי נפט בשנים 2003-2008 דבר שהוריד את הביקושים לרכבים זוללי דלק כמו SUV וטנדרים. שולי הרווח הגבוהים יחסית של רכבים אלה עודדה את שלושת היצרנים הגדולים בארצות הברית "שלוש הגדולות" (ג'נרל מוטורס, פורד וקרייזלר) למקד את הייצור שלהם בכלי רכב אלה. היות ולחברות לא היו כמעט דגמים יעילים המכירות החלו להתדרדר. בשנת 2008 המצב הפך קריטי היות וגם מחירי הסחורות עלו.

חברות מכוניות מאסיה, אירופה, צפון אמריקה ושאר העולם יישמו תוכניות שיווק כדי לעודד צרכנים "סרבנים" לקנות מכוניות יקרות יותר בעקבות ירידה של עשרות אחוזים במכירות. צרכנים מתחו ביקורת על חברות המכוניות שהמשיכו למכור מכוניות גדולות וצרכנים מצפון אמריקה החלו לקנות מכוניות קטנות, זולות וחסכוניות יותר בדלק שיובאו מיפן ואירופה.

במהלך 2008 שתיים מתוך 3 החברות הגדולות בארצות הברית, ג'נרל מוטורס וקרייזלר, ביקשו הלוואות חירום כדי להתמודד עם מחסור במזומנים. באפריל 2009 המצב של החברות התדרדר עוד והיה חשש כי שתי החברות עומדות בפני פשיטת רגל. היות והחברות מספקות כ-3 עד 4 מיליון משרות בארצות הברית והיה חשש ליציבות הכלכלה כולה, סיפקו ממשלות ארצות הברית וקנדה חבילות סיוע חסרות תקדים בשווי 85 מיליארד דולר, כדי לאפשר לחברות לבצע רה-אירגון. שתי החברות ביקשו הגנה עד יוני אותה שנה. בפברואר אותה שנה הקים הממשל של ברק אובמה "צוות משימה נשיאותי לתעשיית הרכב", "Presidential Task Force on the Auto Industry", שליווה את החברות על בסיס יומיומי במטרה לעזור להן להתאושש. עד אמצע יוני 2009 החברות יצאו מכלל סכנה. על פי הערכה ממשלת ארצות הברית הפסידה כמעט 10 מיליארד דולר עקב החילוץ של ג'נרל מוטורס.

נכון לשנת 2007 יש ברחבי העולם כ-806 מיליון מכוניות ומשאיות קלות. הן צורכות 980 מיליארד קוב של בנזין ודיזל בכל שנה. הרכב הפרטי הוא כלי התחבורה המרכזי ברוב המדינות המתועשות. לפי תחזיות של גורמים בענף עד 2014 שליש מהביקוש העולמי יבוא מ-4 מדינות מתפתחות (ברזיל, רוסיה, הודו וסין) ושווקים גדולים צפויים גם באיראן ובאינדונזיה. שווקים במדינות מתפתחות קונים כבר היום מעל 51 אחוזים מהמכוניות החדשות הנמכרות בעולם.[2]

יצרני הרכב הגדולים

יצרני הרכב הגדולים בעולם והחלוקה ביניהם נכון לשנת 2011. [7]

תאגיד ייצור כלי רכב ממונעים נתח שוק נתח שוק מצטבר
GM 9,146,340 11% 11%
Volkswagen 8,157,058 10% 22%
Toyota 8,050,181 10% 32%
Nissan 4,631,673 6% 37%
Hyundai Motor 6,616,858 8% 46%
Ford 4,873,450 6% 52%
PSA 3,582,410 4% 56%
Honda 2,909,016 4% 60%
Renault 2,825,089 4% 63%
Suzuki 2,725,899 3% 67%
Fiat 2,399,825 3% 70%
Chrysler 2,004,514 3% 72%
BMW 1,738,160 2% 75%
Daimler AG 1,528,008 2% 76%
Mazda 1,165,591 1% 78%
Mitsubishi 1,140,282 1% 79%
Dongfeng Motor 1,095,065 1% 81%
Tata 1,061,229 1% 82%
סה"כ החברות הגדולות 65,650,648 82%
סך המכירות בעולם 79,989,155 100%

תעשיית הרכב מתאפיינת בריכוזיות הולכת וגדלה בטווח הארוך, של מיזוגים ורכישות בין תאגידים. הדוגמה האופיינית היא של חברה שקיימת במשך עשרות שנים, לפעמים מתחילת המאה ה-20, עד שהיא מתאחדת עם חברה אחרת. כך לדוגמה חברת PSA היא תוצר השתלטות פיז'ו על סיטרואן הצרפתיות מ-1976. וחברת רנו הצרפתית רכשה מניית שליטה על חברת ניסאן היפנית בשנת 1999. נכון לשנת 2011, 6 היצרנים הגדולים שולטים על מעל 50% מהשוק. ו-10 היצרנים הגדולים שולטים על יותר משני שליש מהשוק. בנוסף, ליצרנים רבים יש בעלות חלקית או מלאה על יצרנים אחרים, כך ברשימה זו רנו וניסאן הן חברות נפרדות, אבל בפועל התנהלותן מתואמת על ידי שליטה משותפת של רנו בניסאן.

חלק מהתאגידים מחזיקים מותגים שונים, כדי לשמור על מיתוג. כך לדוגמה ג'נרל מוטורס משווק את המותגים הבאים: שברולט, קאדילק, GMC, ביואיק, אופל, אולדסמוביל, דייהו והולדן. היבט אחד של דבר זה הוא שנשמרת מראית עין של שוק תחרותי יותר ממה שיש בפועל.

טיוטה

קבוצת טויטה היא אחד התאגידים הגדולים בעולם, קונגלומרט שעוסק בעיקר בייצור מוכניות. טויטה-רכב היא יצרנית הרכב הגדולה בעולם, עם יצור ממוצע של כ-9.1 מיליון מכוניות בשנה. בשנת 2006 עברה טויוטה את ג'נרל מוטורס, שהיה תאגיד הרכב הגדול בעולם מאז תחילת המאה ה-20. טויוטה הוקמה בספטמבר 1933 כחטיבה חדשה של חברת טויודה, שעסקה בייצור מכונות אריגה לטקסטיל. מנהל החטיבה הראשון היה קישירו טויודה, בנו של מייסד החברה. בשנת 1936 החל הייצור הסדרתי של המכונית הראשונה, מודל AA. חטיבת הרכב הפכה לחברה נפרדת בשנת 1937, ושמה שונה לטויוטה. עם השנים התרחבה טויטה ורכשה חברות רכב אחרות.

תאגיד הרכב טיוטה מייצר כלי רכב עם חמישה מותגים שונים: טויטה, הינו, לקסוס, רנץ, ודייהטסו. כמו כן טויטה מחזיקה 16 אחוזים מתאגיד סובארו, ו-6% מתאגיד איסוזו. בנוסף יש לחברה מיזמים משותפים בסין, בהודו, בצ'כיה, וכן תאגידים אחרים שאינם עוסקים במכוניות.

  • דייהטסו (יפן) - הוקמה ב-1907, שינתה את שמה ל'דיהטסו' בשנת 1951, דגמי החברה ידועים בהיותם קטנים וחסכוניים בתצרוכת הדלק. מאז שנת 1992 הייתה חברת טויוטה המשווקת העיקרית של דגמי דייהטסו ובשנת 1988 אף רכשה 50% ממניותיה של דייהטסו. בשנת 2016 השלימה טויוטה את רכישתה של דייהטסו והודיעה כי רכשה 100% ממניותיה של דייהטסו בעסקאת חילופי מניות
  • הינו (יפן) - מייצרת משאיות, טויוטה מחזיקה בכל מניותיה של הינו.
  • לקסוס (ארצות הברית) - הוקמה ב-1988 על ידי טויוטה כדי לתת מענה הולם לרכבי היוקרה האירופים מתוצרת גרמניה, בריטניה ואיטליה בשוק הרכב החשוב של ארצות הברית. מאז הקמתה נגסה לקסוס בנתח השוק של יצרניות היוקרה הגרמניות באירופה.
  • איסוזו (יפן) - הוקמה ב-1918 ונקראת בשמה רק משנת 1949. בעבר הייתה בבעלות ג'נרל מוטורס אך נמכרה לטויוטה עקב קשיים כלכליים. רוב דגמי החברה הם משאיות קלות וטנדרים (PickUp). מנועי הדיזל של החברה משמשים גם יצרני מכוניות אחרמו כמו פורד ורנו.
  • סובארו (יפן) - נרכשה מידי ג'נרל מוטורס בשנת 2005. סובארו הוקמה לאחר מלחמת העולם השנייה. בישראל ידועה סובארו בעיקר ברכב המשפחתי החסכוני שלה, סובארו אימפרזה ובגרסאות הספורט STI והראלי WRX שלו.

פולקסווגן

פולקסווגן הוא תאגיד הרכב השני בגודלו בעולם (נכון לשנת 2014) והגדול ביותר ביבשת אירופה. פולקסווגן הוקמה על ידי פרדיננד פורשה. בשנת 1933 הטיל אדולף היטלר על פורשה לייצר מכונית עממית עבור כל גרמני, בקשה זו הולידה את החיפושית, אך הייצור שלה החל רק עם תום המלחמה. במהלך המלחמה עסק התאגיד בייצור כלי רכב לצבא הנאצי. הייצור הממוצע של קונצרן פולקסווגן כיום עומד על 5 מיליון מכוניות בשנה.

  • פולקסווגן (גרמניה) - המותג עצמו.
  • אאודי (גרמניה) - הוקמה בשנת 1899, בתחילה נקראה 'הורש', ב-1958 נרכשה הורש על ידי מרצדס, ולאחר מכן ב-1964 נמכרה לפולקסווגן. ב-1965 זכתה לשם 'אודי'. עיקר דגמיה של אודי ממוצבים כרכבי יוקרה.
  • סיאט (ספרד) - הוקמה ב-1950 כאשר פיאט היו בעליהם, נמכרו חלק ממניותיה לפולקסווגן ב-1981 ולאחר מכן השלימו הגרמנים את הרכישה ב-1986.
  • סקודה (צ'כיה) - בתחילה הייתה סקודה חברה לייצור אופניים ממונעים, לאחר מכן החלה ביצור מכוניות. בשנת 1991 נרכשה על ידי קונצרן פולקסווגן.
  • בורגיני (איטליה) - בתחילה ייצר פרוצ'יו למבורגיני טרקטורים, ב-1963 החל לייצר מכוניות ספורט. בשנת 1998 רכשה פולקסווגן את למבורגיני. למבורגיני נודעים ברכביהם הסופר-אקסקלוסיבים ובעלי העיצובים המרשימים.
  • בוגאטי (צרפת) - הוקמה על ידי אטורה בוגאטי, לפני מלחמת העולם השנייה נודעה ברכב אוטורויאל המפורסם, בוגאטי הכריזה פעמיים על שתי פשיטות רגל, עד אשר נרכשה על ידי פולקסווגן ב-1998. רכבה המפורסם כיום הוא הבוגאטי ויירון ששבר את מחסום ה-1000 כוח סוס לרכב סדרתי.
  • בנטלי (בריטניה) - הוקמה ב-1919. נרכשה על ידי רולס רויס ב-1931, ולאחר מכן בשנת 1999 נרכשה על ידי פולקסווגן.

ג'נרל מוטורס

תאגיד ג'נרל מוטורס (ארצות הברית) הוקם ב-1908 על ידי ויליאם דוראנט. עד שנת 2006 היה זה תאגיד הרכב הגדול בעולם. התאגיד מייצר כ-9 מיליון מכוניות בשנה. בשנת 2014 זהו תאגיד הרכב השלישי בהיקף מכירותיו. הקונצרן מאגד תחתו מספר רב של מותגים עולמיים:

  • ביואיק (ארצות הברית) - ב-19 במאי 1903 נוסדה חברת "ביואיק מוטור קומפני" כיצרנית רכב עצמאית בדטרויט, מישיגן, על ידי דיוויד דנבאר ביואיק. עוד באותה שנה נקלעה החברה לקשיים כספיים והשתלט עליה איש העסקים ג'יימס ה. וייטינג, שהעבירה לעירו פלינט. הוא העביר אותה ל-ויליאם דוראנט לאחר שנקלע לקשיים נוספים. דוראנט שהיה כבר שותף בעסק גדול לייצור מרכבות עבד והרחיב את ביואיק ליצרנית המכוניות הגדולה בצפון אמריקה, ובשנת 1908 יצר על בסיס החברה את חברת ג'נרל מוטורס. ביואיק נותר כמותג עצמאי שמשווק רכבי יוקרה.
  • אולדסמוביל (ארצות הברית) - הוקמה ב-1897, נרכשה על ידי ג'נרל מוטורס בשנת 1908, ב-2004 הכריזה ג'נרל מוטורס על פירוק החברה.
  • קדילק (ארצות הברית) - הוקמה ב-1902, נרכשה על ידי GM ב-1909 עיקר דגמיה מכוונים לפלח השוק האמריקאי הגבוה.
  • שברולט (ארצות הברית) - הוקמה עם הקמתה של ג'נרל מוטורס. עד לא מזמן רכשה את המותג דייהו ו'הימרה' על המזרח הרחוק בכל הקופה, העבירה את הייצור למזרח והשיקה כלי רכב עממיים יותר.
  • פונטיאק (ארצות הברית) - הוקמה ב-1906, נרכש על ידי ג'נרל מוטורס ב-1926. מייצרת בעיקר מכוניות עממיות 'ספורטיביות'.
  • הולדן (אוסטרליה) - הוקמה ב-1853, ב-1931 נרכשה על ידי ג'נרל מוטורס. חטיבה המפתחת מכוניות המותאמות לשוק האוקיאני, כגון המונארו הספורטיבית, אך גם משמשת כשם מותג לשיווק דגמי אופל באזור אוקיאניה.
  • האמר (ארצות הברית) - התחיל כמותג רכבי שטח צבאיים, נרכש על ידי ג'נרל מוטורס ב-1999. נחל הצלחה בארץ אחרי צאתו של ה-Hummer 2 וה-Hummer 3.
  • סאאב (שוודיה) - הוקמה ב-1949, בעבר עסקה ביצור מטוסים. ב-1990 רכשה ג'נרל מוטורס חלק גדול ממניותיה, ב-2000 השלימה את רכישת כל מניותיה.
  • דייהו (קוריאה הדרומית) - הוקמה ב-1937, לאחר מכן נקנתה על ידי קונצרן דייהו, ב-2001 הודיעה על פשיטת רגל שהובילה לרכישתה על ידי ג'נרל מוטורס.
  • סאטורן (ארצות הברית) - הוקמה ב-1990 על ידי ג'נרל מוטורס בניסיון לחדור לשוק המכוניות החסכוניות, מותג זה נחל כישלון חרוץ.

בעבר החזיקה GM גם באופל ו-ווקסהול. בשנת 2017 היא מכרה אותן לחברת PSA הצרפתית.

  • אופל (גרמניה) - הוקמה ב-1866 ועסקה ביצור מכונות תפירה, החלה ביצור מכוניות בשנת 1889, נרכשה על ידי ג'נרל מוטורס בשנת 1929, רוב דגמיה הן מכוניות עממיות אירופאיות.
  • ווקסהול (בריטניה) - הוקמה ב-1857 ועסקה ביצור מנועים לאחר מכן ב-1903 החלה לייצר מכוניות, ב-1925 נרכשה על ידי ג'נרל מוטורס. כיום מותג בלבד שתחתיו משווקים דגמי אופל בבריטניה.

יונדאי מוטור

יונדאי מוטור היא חטיבה לייצור כלי רכב בחברת יונדאי-קיה הקוריאנית. היא נוסדה ב-1967 על ידי תאגיד יונדאי ומאז 1997 היא חלק מקבוצה הכוללת גם את חברת קיה. בשנת 2014 הייתה יונדאי מותג כלי הרכב הרביעי בגודלו בעולם עם היקף מכירות של שמונה מיליון יחידות. משמעות שם החברה בקוריאנית הוא "מודרניות".

פורד

פורד הוא תאגיד הרכב החמישי בגודלו בעולם מבחינת מכירות, אולם מבחינת נכסים עומד הוא במקום הראשון. ב-1913 נפתח פס הייצור הראשון של פורד עם המודל T. מלבד רכבי פורד, החברה מייצרת רכבים תחת המותגים הבאים:

  • מרקורי (ארצות הברית) - הוקמה על ידי פורד עצמה בשנת 1939. רכביה נמצאים בין היוקרתיים של הלינקולן לבין העממיים של פורד.
  • לינקולן (ארצות הברית) - הוקמה ב-1917, הצטרפה לקונצרן פורד בשנת 1922. עיקר רכבי לינקולן הם רכבי יוקרה אמריקאים קלאסיים כמו הלינקולן טאון-קאר, נאביגייטור (מתחרה ישיר לאסקלייד של קאדילק).
  • דיימלר (בריטניה) - הוקמה ב-1986, ב-1960 נרכשה על ידי יגואר, ולאחר מכן התחברו כולם לקונצרן פורד.
  • יגואר (בריטניה) - הוקמה ב-1922, ב-1945 שונה שמה ליגואר, ב-1989 נרכשה על ידי קונצרן פורד. יגואר ממצבת את עצמה כיצרנית מכוניות פאר כמו הסדרות ה-X, S וה-XJ המלכותית.

מאזדה (יפן) - הוקמה ב-1920 על ידי ג'וג'ירו מאטסודה, ב-1933 החלה לייצר מכוניות וב-1984 שינתה את שמה למאזדה. ב-1996 נרכשה מאזדה על ידי קונצרן פורד.

  • וולוו (שוודיה) - הוקמה בשנת 1927, הצטרפה לקונצרן פורד ב-1999. וולוו ידועה בבטיחות רכביה הגבוהה שזוכה קבועה ב-5 כוכבי בטיחות. הדגם S80 הוא רכב השרד הרשמי של אישיות בכירות רבות בישראל, וחלקם אף מוגנו בעלות של מיליוני שקלים (שר הביטחון, הרמטכ"ל וראש הממשלה זכו ל-S80 משוריינת).
  • לנד רובר (בריטניה) - הוקמה ב-1947,מתמחה ברכבי 4X4 בלבד. נמכרה על ידי ב.מ.וו לקונצרן פורד בשנת 2000 לאחר פשיטת הרגל של רובר. מייצרת את הריינג' רובר, הריינג' רובר ספורט. דיסקברי (LR3 בארצות הברית), פרילנדר (LR2 בארצות הברית) ודיפנדר.

בעבר החזיקה פורד גם את:

  • אסטון מרטין (בריטניה) - הוקמה בשנת 1913 על ידי ליונל מרטין ורוברט במפורד, ב-1993 רכשה פורד את אסטון מרטין מה שהוביל אותה לבעיות כלכליות. לאחרונה הכריזה אסטון מרטין על רכישתה על ידי קבוצת משקיעים ממדינות ערב.


מאבקים ופרשיות הנוגעים לתעשיית המכוניות

פגיעה בהולכי רגל בשנות ה-1920

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב - Fighting Traffic
"קורבן למולך המודרני" – קריקטורה של העלאת קורבנות אדם למכוניות, בעקבות הפגיעה הנרחבת בהולכי רגל. ניו יורק טיימס, 1922

הספר Fighting Traffic, מאת ההיסטוריון Peter Norton, מתאר כיצד חברות מכוניות, וכן חברות צמיגים ודלק בארצות הברית הטילו את האשמה בפגיעה בהולכי רגל בהולכי הרגל עצמם, קידמו פרבור, תכנון מוטה רכב פרטי ותרבות בעד מכוניות כדי לשפר את עסקיהן. דבר זה החל בשנות ה-20 והשפעתו ניכרת עד היום הן בארה"ב והן במדינות אחרות. לפני עידן המכונית הפרטית, השימוש ברחובות היה מגוון ומשותף - הרחובות כללו ילדים ששיחקו ברחוב והולכי רגל בכמויות גדולות שחלקו יחד מרחב עם כרכרות, אופניים ורכבות קלות.

הגברת השימוש במכוניות בערים בארצות הברית בשנות ה-20 של המאה ה-20 גרמה לעליה תלולה במספר הולכי הרגל, בעיקר הולכי רגל, שנדרסו למוות. עשרות אלפי ילדים נהרגו בכל שנה בתאונות עם מכוניות. כתוצאה מכך קמה זעקה ציבורית, בעיקר של הורים שילדיהם נפגעו ושל עיתונאים. הדבר כלל גם הפגנות ציבוריות בתמיכת עיריות. חלק מהפתרונות כללו דרישה להגביל את מהירות המכוניות בעיר. ביקורת כלפי המכוניות בעיר כללו התייחסות אל "חזירי כביש" ("Road hogs") או "שדי מהירות" ("Speed demons") ומכוניות כ-"Juggernauts" או "מכוניות מוות" (Death cars).

בתגובה החליטו חברות המכוניות לנקוט בצעד של האשמת הקורבן והאשימו את הולכי הרגל בתאונות משום שהם חוצים את הכבישים בצורה לא בטוחה מספיק. אנשים שביצעו הליכה ברחוב כונו jaywalking, המילה Jay בזמנו הייתה בעלת קונוטציה מלוכלכת ומעליבה. חברות המכוניות טענו שהולכי הרגל האלה (שהוצגו כתמהונים), הם האחראים לתאונות. חברות המכוניות קיימו מסע יחסי ציבור נגד סוג כזה של הליכה והכניסו כתבות לעיתונים שבהם נטען שהולכי רגל גרמו לתאונות שפגעו בנהגים.[8]

עד שנת 1930 רוב הרחובות הפכו לדרכי מעבר עבור מכוניות, ואילו ילדים והולכי רגל הודרו מהמרחב, הוגבלו בצורות שונות. הוחלט להטיל מיסוי על מכוניות. בתחילה התנגדו החברות למהלך זה, אבל בהמשך הם תמכו בו כאשר הובטח כי המיסוי ילך למימון תשתיות למכוניות. עם הזמן נבנו כבישים מהירים גם בתוך הערים וגם מחוצה להם והחל תהליך של פרבור.

צעד נוסף היה לקדם מחקרים בעד הרחבת הרחובות כך שמכוניות יוכלו לנסוע מהר יותר בתוך הערים. דבר זה נתמך בהמשך על ידי הכנסת מומחים מטעם תעשיית המכוניות לתוך הרשויות המקומיות. רחובות עם תחבורה מהירה הם פחות נעימים ופחות בטוחים להליכה, ודבר זה מעודד אנשים לא ללכת ברגל. בנוסף השימוש בתחבורה ציבורית ירד בגלל ששימוש בה כולל הליכה ברגל אל התחנות וככל שהליכה הפכה להיות דבר לא נעים וארוך כך ירדה גם השימושיות של התחבורה הציבורית. צעד נוסף היה עידוד של הקמת כבישים מהירים שעודדו פרבור. הפרברים היו מרוחקים מהמרכזים עירוניים ולכן יצרו דילמה לספקי תחבורה ציבורית בין שתי ברירות גרועות - לאבד הכנסות עקב זה שחלק מהציבור לא גר יותר בפריסה העירונית הקיימת, או לייצר תשתית תחבורה מסילתית ו/או לנסות לתת שירות לפרברים בתחבורה ציבורית - דבר שקשה לבצע בגלל מבנה הפרבר (ראו ערך על פרבור להסבר). דבר זה הוא דוגמה ליתרון לגודל שבו חברות גדולות יכולות לנצל את כוחן הכלכלי כדי להשפיע על המדיניות הממשלתית כדי לדחוק יריבים - במקרה זה חברות המכוניות דחקו החוצה מוצר חלופי כמו הליכה ברגל ותחבורה ציבורית.[3]

התוצאה של צעדים אלה היתה ירידה מתמשכת בהליכה ברגל, רכיבה באופניים ושימוש בתחבורה ציבורית בערים בארצות הברית, לצד עליה בשימוש במכוניות ובפרבור. בניגוד לערים רבות באירופה או באסיה, שבהן הליכה ברגל מהווה לפעמים 10% מהתנועה ולעיתים הרבה יותר. נתוני פיצול נסיעות בערים שונות בארצות הברית מראים על כך שיש ערים רבות בהן שיעור ההליכה נמוך מ 4% ויש ערים שאף פחות מכך - סביב 1%. העובדה שיש מעט הולכי רגל לא אומרת שהן בטוחים. בטיחות הולכי הרגל בארצות הברית היא בין הגרועות בעולם המערבי. לדברים אלה יש השפעות גם על בריאות הציבור שכן הפרוש הוא שיעור נמוך של תחבורה פעילה בארצות הברית ולכן אורח חיים יושבני שגורם לשורה ארוכה של מחלות. דבר זה מתקיים גם במדינות נוספות, עקב שילוב של פרבור ותכנון מוטה מכוניות גם בתוך ערים ישנות שנבנו לפני עידן המכוניות לדוגמה הקמת כבישים מהירים בתוך העיר.

כתנועת נגד, קמו בהמשך ארגונים לקידום עירוניות מתחדשת ותחבורה בת קיימא וכן מאבקים שהובילו לביטול כבישים מהירים בתוך הערים כדי להפחית חסמי הליכה. כיום יש מודעות גוברת להביטים אלה כמו צעדי תכנון ומדיניות לעידוד הליכתיות.

סיוע לפשיסטים במלחמת האזרחים בספרד

העמדה הרשמית של ארצות הברית במלחמת האזרחים בספרד בשנים 1936-9, הייתה של אי-התערבות ואי-סיוע. הן הנשיא והן בתי הנבחרים נקטו אמצעים שלא לספק נשק לאף אחד מהצדדים. עם זאת חברות הדלק והרכב האמריקאיות סייעו לפאשיסטים בראשות פרנקו. חברת הדלק Vacuum Oil Company שפעלה בטנג'יר ושהייתה בבעלות אמריקאית, סרבה למכור לרפובליקאים ספינות דלק בתחילת המלחמה. חברת הדלק טקסקו הפנתה ספינות נפט שהיו מיועדות לרפובליקה אל עבר נמל טנריף, שנשלט על ידי כוחותיו של פרנקו, בהמשך סיפקה החברה לכוחות הפאשיסטים דלק באשראי במשך כל זמן המלחמה. חברות הרכב פורד, Studebaker וג'נרל מוטורס סיפקו לפאשיסטים 12,000 משאיות. ליכולת לנייד כוחות של חיילים, תחמושת ואספקה, היתה משמעות גדולה בשדה הקרב. ללא רכבות ומשאיות רוב החיילים נאלצו ללכת ברגל והספקה הועברה בעגלות. דבר זה הגביל את היכולת של מפקדים לבצע תמרונים. לאחר המלחמה, טען José Maria Doussinague, מי שהיה בזמנו סגן שר החוץ של ספרד הפשיסטית, כי "ללא הנפט האמריקאי, המשאיות האמריקאיות, והאשראי האמריקאי, לעולם לא היינו יכולים לנצח במלחמת האזרחים". [4]

שיתוף פעולה של חברות רכב מערביות עם גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב - חברות מארצות הברית ששיתפו פעולה עם גרמניה הנאצית

תעשיית הרכב סיפקה דוגמה בולטת לניגודי עניינים בין תאגידים רב-לאומיים למדינות הלאום שלהם במעורבות תאגידים מארצות הברית בחימושה של גרמניה הנאצית לפני ותוך כדי מלחמת העולם השנייה, במפעלים שפעלו בתחומי הרייך השלישי. מגיני החברות האלה טוענים כי הם פעלו מתוך כפייה וכי לולי עשו כן, היו החברות מולאמות. תאגיד הרכב פורד החזיק בחברת-בת גרמנית. לחברה זו היה מפעל בקלן שהעסיק עובדי כפייה בין 1941 ל-1945, המפעל ייצר רכבי מלחמה כמו ג'יפים, וכן מטוסים ואוניות למשטר הנאצי. בשנת 1998 הוגשו תביעות בארצות הברית נגד החברה. התביעות נדחו על ידי שופט כי "הנושאים, קשורים לאמנות בינלאומיות בין מדינות ולמדיניות חוץ ולכן היו בתחום האחריות של המנהלים בענף". [9]

תאגיד הרכב ג'נרל מוטורס סיפק כמויות גדולות של חימוש, רכבים ומטוסים למדינות בעלות הברית בזמן מלחמת העולם השנייה. האינטרסים שלו בזמן המלחמה היו מפוצלים בין הגורמים השונים. אופל, שהיתה חברת בת של ג'נרל מוטורס, יצרה את המפציץ JU-88, משאיות, מוקשי יבשה, ונפצים לטורפדו עבור גרמניה במהלך המלחמה.

באוגוסט 1938 העניק היטלר, ל-James D. Mooney, אחד המנהלים של תאגיד ג'נרל מוטורס, את מדליית "מסדר הנשר" על שירותיו המצטיינים לרייך. אלברט שפר, מי שהיה לימים שר החימוש של גרמניה הנאצית סיפר לאחר המלחמה לחוקרים מהקונגרס האמריקאי, שמתקפת הבזק (הבליץ-קריג) על פולין ב-1939 לא יכלה להתקיים ללא שיפורי הביצועים הטכנולוגים שסופקו על ידי Alfred P. Sloan וג'נרל מוטורס". אלפרד סולן היה מנהל אמריקאי בג'נרל מוטורס. לאחר 20 שנות מחקר של ג'נרל מוטורס הצהיר Bradford Snell: "ג'נרל מוטורס הייתה הרבה יותר חשובה למכונת המלחמה הנאצית מאשר שווייץ. שווייץ הייתה רק מאגר של כספים שנשדדו. אופל היתה חלק אינטגרלי של תעשיית המלחמה הגרמנית. הנאצים יכלו לפלוש לפולין ולרוסיה בלי שווייץ. הם לא יכלו לעשות זאת ללא ג'נרל מוטורס." [10] לאחר המלחמה תבעו פורד ו-GM פיצויים ממשלת ארצות הברית על הנזק שנגרם למפעלים הגרמנים שלהם על ידי הפצצות בעלות הברית. בשנת 1967 קיבלה GM פיצויים של 33 מיליון דולר ממשלת ארצות הברית על הפצצת המפעל שלה ב-Russelsheim בידי מפציצים אמריקאים.[11]

הרחבת הפרבור בארצות הברית לאחר מלחמת העולם השנייה

הספר אומת הפרברים (Suburban Nation) שיצא בשנת 2000 עוסק בנושא הפרבור והתחבורה בארצות הברית. לטענת הספר, בארצות הברית שלאחר מלחמת העולם השנייה, הוקמו הפרברים בעידוד הממשלה - על ידי סבסוד פדרלי לתוכניות "בנה ביתך", תוכנית לאומית להקמת כבישים מהירים, הפרדת שימושי קרקע ובנייה שמעודדת שימוש ברכב פרטי והרס התחבורה הציבורית בארצות הברית. הספר דן גם בהשלכות של תכנון זה - עידוד השימוש במכונית על שלל בעיות הסביבה והחברה שלה, הקטנת האפשרויות ליצירת מרחב ציבורי ואזרחי ופגיעה בחיי הקהילה, הדרה ו"כליאה" של אוכלוסיות חלשות יותר כמו עניים, זקנים, ילדים, ולפעמים נשים.

"לא בטוחה בשום מהירות"

בשנת 1965 יצא לאור ספרו של ראלף ניידר, "לא בטוחה בשום מהירות" (Unsafe at Any Speed). הספר האשים את תעשיית המכוניות של ארצות הברית בכך שהיא מודעת לכשלי בטיחות שונים במכונית אבל לא פועלת לתקן כשלים אלה. ניידר הביא לדוגמה את לחץ האוויר המומלץ לצמיגים שלטענתו היה מכוון להגדלת ההנאה אבל לא להגדלת הבטיחות. דוגמה נוספת היתה ציפוי הכרום על הדש-בורד שסינוור לפעמים את הנהגים. הספר תיעד גם את התנגדות התעשייה להכנסת אביזרי בטיחות כמו חגורות בטיחות. [12]

ניידר נרדף על ידי חברת ג'נרל מוטורס, שניסתה להשחיר את שמו ולהשתיק אותו. לטענתו, החברה שכרה חוקרים שעקבו אחריו וניסו להפיץ שמועות על דעותיו הפוליטיות, החברתיות והדתיות ועל הרגליו האישיים. בשנת 1966 אולץ נשיא GM, מר James Roche, להופיע בפני וועדת משנה של הסנאט, ולהתנצל בפני ניידר על הטרדה ואיומים כלפיו. בהמשך תבע ניידר את ג'נרל מוטורס על הפרה נרחבת של הפרטיות שלו וזכה בתביעה זו. עם כסף מתביעה זו הוא הקים לובי פוליטי למען זכויות הצרכן, ותרם ליצירת סוכנות ההגנה על הסביבה של ארצות הברית ול"חוק אוויר נקי" שם.

לאורך ההיסטוריה היו מספר מקרים שבהם תאגידי הרכב גילו שהרכבים שלהם מסכנים לקוחות או עוברי אורח. דבר זה יכול לנבוע מעיצוב בסיסי של המכוניות, או עקב פגמים בייצור או בתכנון הרכב. במצב כזה תאגיד נמצאת בדילמה - האם לגלות ללקוחות או למשקיעים את הנושא או לנסות להסתיר את הדברים ולקוות שהם לא יזיקו לחברה. רעש ציבורי גדול יזיק למאזן החברה ואם לקוחות יגלו את התקלה יכול להיות שהחברה תוכל לשחד אותם על ידי תשלום פיצוי גבוה בתמורה לשתיקה שלהם. היו מספר מקרים שבהם חברות ניסו להסתיר תקלות כאלה.

מיכל הדלק הדליק של פורד פינטו

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב - פרשת פורד פינטו

החל משנת 1971 חברת פורד שיווקה את דגם "פורד פינטו". במשך זמן מה הדגם היה הצלחה מסחרית עם מכירות של מעל 320 אלף מכוניות בשנה הראשונה. אבל המכונית הייתה בעלת כשל בטיחותי מסוכן - בתאונות חזית-אחור צינור התדלוק היה יכול לנקב את מיכל הדלק, לגרום לריסוס תא הנוסעים בדלק ולגרום להצתה קטלנית שגורמת לפיצוץ של כדור אש ולכוויות קשות פציעות ומוות. בשנת 1977 חשף מגזין Mother Jones את הנושא באמצעות תחקיר שלקח חצי שנה בכתבה "Pinto Madness". התחרות הקשה מצד פולסווגן על שוק המכוניות הקטנות דירבן את חברת פורד לפתח ולייצר את הדגם הזה בזמן קצר בהרבה משהיה מקובל. המהנדסים של פורד גילו בזמן מבחני ריסוק לפני הייצור כי ניקוב מיכל הדלק מתרחש בקלות. בזמן גילוי התקלה קווי הייצור של המכוניות כבר היו מוכנים, לכן החליטו המנהלים הבכירים של פורד להמשיך בייצור בכל מקרה, וזאת למרות שלפורד היה פטנט על מיכל דלק בטוח הרבה יותר. במשך יותר מ-8 שנים לאחר מכן, פורד ביצעה לובי פוליטי באמצעות שילוב של שקרים נגד תקן ממשלתי לבטיחות שהיה מכריח את החברה לשנות את מיכל הדלק המסוכן. ‏[5] המחיר של שדרוג מערכת הדלק עולה 11 דולר למכונית, מגן להגנת מיכל הדלק היה עולה רק דולר אחד.‏[6] בנוסף מזכר פנימי של החברה משנת 1973 דלף לתקשורת וחשף כמה מקרי מוות צפויים בכל שנה כתוצאה מהפגם וכמה הדבר צפוי לעלות לחברה בממוצע לכל תביעה. המזכר הסיק לבסוף שזול יותר לחברה להתמודד עם התביעות המשפטיות מאשר לתקן את הבעיה.‏[6] עד 1978 הביקורת הציבורית היתה חזקה כל כך שפורד נאלצה לבצע ריקול של 1.5 מיליון מכוניות מדגם פינטו ומדגם דומה מסוג מרקורי בובקט, ולבצע את השינוי המבוקש למערכת הדלק. על פי הערכות שמרניות תאונות הפינטו גרמו למוות מכוויות לכ-500 בני אדם שלא היו נפגעים בצורה קשה אם המכונית לא הייתה מתפוצצת. הערכות פחות שמרניות מגיעות לכ-900 מקרי מוות מיותרים. ‏[5] החשיפה הפומבית גרמה לכך שהתברר שהמזכר הפנימי לא היה מדוייק כלל - פורד נאלצה לשלם מאות מיליוני דולרים בפיצויים לתביעות אזרחיות דבר שהשפיע לרעה על היציבות הפיננסית של החברה במהלך שנות ה-80. ‏[6]

הכחשת אקלים

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב - הכחשת אקלים

בין השנים 1989 ל-2001 פעל ארגון בשם Global Climate Coalition שהורכבה בעיקר על ידי עסקים מארצות הברית והשתמשה בלובי ויחסי ציבור אגרסיביים כדי להתנגד לצעדים להקטנת פליטות של גזי חממה ולהלחם בפרוטוקול קיוטו, הקבוצה מומנה על ידי תאגידים גדולים וקבוצות סחר מתעשיות הנפט, הפחם והמכוניות. עיתון "הניו יורק טיימס" דיווח כי "בזמן שהקואליציה עבדה כדי להטות את דעת הקהל (לכיוון "ספקנות" ) המדענים והמומחים הטכני שלה טענו כי המדע שתומך בתפקידם של גזי חממה בהתחממות עולמי לא ניתן להפרכה". ‏[7]. בשנת 2000 חברת פורד הייתה החברה הראשונה שפרשה מהקואליציה בעקבות לחץ של ארגוני סביבה. ובעקבותיה פרשו חברות כמו דמליר קרייזלר, טסקו, החברה הדרומית וג'נרל מוטורס. הארגון נסגר בשנת 2002. ‏[8]

פרשת דיזלגייט

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב - פרשת זיהום האוויר של פולקסווגן

פרשת זיהום האוויר של פולקסווגן או "פרשת דיזלגייט" היא פרשת הכחשת זיהום של זיוף תוצאות בדיקות זיהום האוויר מתחבורה והפרת תקן זיהום אוויר במכוניות של קבוצת פולקסווגן ושל חברות מכוניות נוספות, שהתגלתה בחודש ספטמבר 2015. הזיוף יוחס בתחילה ל-חצי מיליון מכוניות עם מנוע דיזל של פולקסווגן ואאודי שנמכרו בין 2009 ו-2015. אחר כך הודתה החברה שהוא קיים ב-11 מיליון מכוניות מתוצרת הקבוצה, כולל מותגי סקודה וסיאט. בהמשך התגלה כי התרמית רחבה אף יותר וכוללת גם את מכוניות הבנזין והגז הטבעי המיוצרות בתאגיד. החברה תכנתה באופן מכוון את המנועים כך שיפלטו פחות מזהמי תחמוצות חנקן בזמן מבדקי מעבדה, ואילו בזמן נסיעה בכביש הפילטות גדלו פי 40. הפרשה התגלתה תודות למבדקים של חוסר תאימות בפליטות מזהמים שקיימה סוכנות לשמירה על האוויר של מדינת קליפורניה בסיוע מדענים שמדדו את הזיהום בתנאי שטח. עם התקדמות הפרשה, התברר כי יצרניות רכב נוספות כדוגמת החברות BMW,‏[9] אאודי,‏[10] מיצובישי‏[11][12] וסוזוקי‏[13] זייפו נתוני זיהום וצריכת דלק ברכבים אותם ייצרו. חברת פולסווגן נתבעה בבתי משפט אזרחיים ופליליים והודתה בעבירות פליליות שביצעה. מנכ"ל החברה התפטר ונמצא אשם בהונאה וקשירת קשר.

לובי פוליטי במדינות שונות

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב - לובי פוליטי

מכוניות עלולות להרוג אנשים במגוון דרכים - תאונות דרכים, זיהום והיבטים נוספים, מכוניות הן גם בעלי השפעות סביבתיות רבות כולל זיהום אוויר והתחממות עולמית. יש קשר מהותי בין תכנון עירוני והחלטות ממשלתיות שונות כמו מיסוי, ביטוח, פיתוח תשתיות, מחירי הדלק, פיתוח התחבורה הציבורית. מכל הסיבות האלה יש לחברות המכוניות אינטרס עצום להשפיע על החלטות ממשלה, מחוקקים, ועל היבטים נוספים בתחום המגרש הפוליטי והציבורי כמו עיתונות, גורמי תקינה, מדענים, ארגוני בטיחות ועוד.

הטיוטה הראשונית של Motor Vehicle Safety Act בארצות הברית קבעה שיהיו סנקציות פליליות נגד יצרן מכוניות שיוציא לשוק מכונית לא בטוחה. בשלב מוקדם של הדיונים על החוק, הצליחה תעשיית המכוניות להוציא את הפסקה מחוץ לחוק. מאז ועד היום היו מיני הסדרים על פיצויים, אבל העונשים של הממשלה מול חברות המכוניות בגין אי ציות לתקנים היו קנסות מגוחכים שנעו בין 5,000 ל-10,000 דולר. עיתונאים העלו את השאלה עד כמה היו החברות נכונות למכור מכוניות מסוכנות אם הנשיאים היו עלול להכלא בגין רצח צרכנים. ‏[5][14]

שחקן הקולנוע רונלד רייגן, שכיכב בפרסומת מטעם GM, הפך לימים לנשיא ארצות הברית.

יצרניות הרכב מפעילות לובי פוליטי נרחב בארצות הברית ובמדינות נוספות, לרבות ישראל. מאז שנות ה-2000 תעשיית הרכב הוציאה כ-60 מיליון דולר בשנה על לובי פוליטי. בשנת 2009 עבדו בתעשיית הלובי בארצות הברית 567 לוביסטים, שעבדו עבור 124 חברות, כמו יצרני מכוניות, יבואנים ויצרני לתעשיית הרכב, קבוצות לובי ואיגודי מסחר. [13]

חברת ג'נרל מוטורס מוציאה כ-8 מיליון דולר בשנה על פעילות לובי בארצות הברית.[14] תאגיד פורד מוציא 6 מיליון דולר בשנה[15] ותאגיד טיוטה מוציא 4 מיליון דולר בשנה. [16] וכך הלאה. התאחדות יצרני המכוניות מוציאה 6 מיליון דולר נוספים. [17]

לפי דיווח של הוושינגטון פוסט, לאחרונה שכרו תאגידי הרכב 33 רגולטורים בכירים לשעבר בממשל הפדרלי של ארצות הברית, כדי לסייע לתאגידים לקדם את האינטרסים שלהם מול הרשויות. גם כמה חברי ממשלה לשעבר נשכרו על ידי תאגידי הרכב. לדוגמה Rodney Slater מי שהיה מזכיר התחבורה תחת ממשלו של ביל קלינטון, נשכר על ידי תאגיד טויוטה כדי שיעמוד בראש פאנל לייעוץ בנושא איכות בצפון אמריקה, שמסייע לתאגיד בנושאי בטיחות ואיכות. [18]

לפי ארגון Transport & Environment, שמקדם תחבורה בת קיימא באיחוד האירופי, לובי של חברות הרכב באירופה גרם לכך שתוכניות להקטנת זיהום אוויר והקטנת פליטות של גזי חממה של האיחוד, Cars 2020 Action Plan, הוחלשה על ידי לובי של תעשיית הרכב. בין היתר תוכניות לקידום רכבים יעילים יותר, ותוכנית לסימון רכבים כך שהצרכנים יוכלו לבחור רכבים יעילים יותר, שנכללו בתחילה בתוכנית הושמטו ממנה. [19]

ראו גם

תעשיות פוגעניות
תעשיות שונות: תעשיית הטבק - אלכוהול - תעשיית הנשק החם - תעשיית הבשר - תעשיית המכוניות - תעשיית הנפט - תעשיות מזהמות - תעשיית ההשמנה - תעשיית הסוכר - תעשיית התרופות - תעשיית ההימורים

רקע ושיטות פעולה: התמכרות - הכחשת אלימות - קפיטליזם של מקורבים - מוצר ציבורי - סיכון מוסרי - הלוגיקה של פעולה קבוצתית - האמת על באמת - תורת ההונאה - לובי פוליטי - קשרי הון-שלטון - הפרטת המחקר - תביעת השתקה - השפעות ההון על העיתונות - דיסאינפורמציה - הכחשת נזקי העישון - הכחשת זיהום - הכחשת אקלים - תרבות הצריכה


קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ OCIA, 2015 Q2 Production Statistics
  2. ^ "Global Automotive Outlook for 2011 Appears Positive as Mature Auto Markets Recover, Emerging Markets Continue to Expand". J.D. Power and Associates. 15 February 2011.
  3. ^ Atlas Sprawled prof Michael Lewyn, planetizen.com, January 8, 2015
  4. ^ Beevor (2006). The Battle for Spain: The Spanish Civil War, 1936-1939. p.138
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 Mark Dowie, Pinto Madness, Mother Jones, September/October 1977 Issue
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 James Derek Sapienza, 11 of History’s Most Infamous Automotive Scandals, The Cheat Sheet , April 20, 2017
  7. ^ Revkin, Andrew C. Industry Ignored Its Scientists on Climate, New York Times. 23 April 2009.
  8. ^ [1]
  9. ^ פרשת פולקסווגן מכה גלים: גם ב.מ.וו חורגת ברמת הפליטות של גזים מזהמים, כלכליסט, 24 בספטמבר 2015
  10. ^ Hendrik Varnhold, Audi Confirms 2.1 Million Cars Involved in Volkswagen Emissions Scandal, The Wall Street Journal, September 28th, 2015
  11. ^ מיצובישי מודה: מזייפים את נתוני הדלק מאז 1991; המניה צוללת, דה מרקר, 26 באפריל 2016
  12. ^ sean farrel, Mitsubishi Motors admits manipulating fuel economy tests, The Guardian, April 20th, 2016
  13. ^ ניר בן זקן, סוזוקי מודה - בדקנו צריכת דלק לא לפי התקן, באתר ynet‏, 18 במאי 2016
  14. ^ בשנת 1966 נחקק בארצות הברית חוק פדרלי לבטיחות כלי רכב ,[2]