כלכלה מוסדית
כלכלה מוסדית (באנגלית: Institutional economics) הינו זרם כלכלי אפיקורסי, שהמיקוד שלו הינו מעבר להתמקדות הכלכלית הרגילה בשווקים וההזנחה של כל מוסדות חברתיים אחרים. תחת זאת, כלכלה מוסדית מתבוננת מקרוב יותר במוסדות מעשה ידי אדם, ורואה בשווקים תוצאה של אינטראקציות בין המוסדות השונים הללו (לדוגמה פרטים, פירמות, מדינות, נורמות חברתיות וכו').
המחלוקת האינדיבידואלית- מוסדית
קיימת חלוקה בכל מדעי החברה בין העמדה ה-"אינדיבידואליסטית" לבין העמדה של "הבניה חברתית". מצד אחד קיימות תאוריות המציירות את הפרט כיישות אוטונומית. כלכלה נאו-קלאסית היא המייצגת הבולטת של מגמה זו, בהציגה את הפרט כאינדיבידואליסט מוחלט שאינו מושפע לדוגמה מהיבטים כמו תרבות. מהצד השני קיימות דיספלינות שונות שבהן קיימת התפישה כי מבנים חברתיים משפעים על ההתנהגות האנושית על ידי עיצוב הפרט והתפישות שלו. לדוגמה, בתאוריה הנאו-קלאסית, העדפות הן דבר נתון ובלתי ניתן לשינוי, הנקבע באופן אוטונומי על ידי הפרט. ואילו בתאוריות המבניות העדפות אלו מושפעות על ידי תהליכים חברתיים המתקיימים ברמות שונות.
יש הרואים בניתוח-מבני דבר שהוא יחסי בהכרח (Guba 1990) אחרים (Bhaskar 1991) תומכים באתולוגיה ביקורתית ריאליסטית.
כלכלה מוסדית מסורתית
כלכלה מוסדית הייתה בעבר זרם המחשבה הדומיננטי בהגות הכלכלית בארצות הברית, כשנכללו בה כלכלנים מפורסמים אך שונים כמו תורסטיין ובלן, ווסלי מיטשל, וג'ון אר. קומונס. חלק מהמוסדיים חושבים שקרל מרקס השתייך למסורת המוסדית היות והוא תאר את הקפיטליזם כמערכת חברתית בעלת תיחום היסטורי. כלכלנים מוסדיים אחרים חולקים על הגדרתו של הקפיטליזם על פי מרקס, ורואים במאפיינים מגדירים כמו שווקים, כסף ובעלות פרטית של הייצור דברים שהתפתחו באופן טבעי במשך הזמן, כתוצאה מפעולות תכליתיות של פרטים.
כלכלנים מוסדיים מסורתיים [1], דוחים את ה"רדוקציה" של מוסדות לכדי דברים פשוטים כמו טעמים, טכנולוגיה, וטבע. טעמים, יחד עם ציפיות לגבי העתיד, הרגלים, ומוטיבציה, לא רק שקובעים את טבעם של מוסדות, אלא גם הינם מוגבלים ומעוצבים בידי מוסדות. אם אנשים חיים, עובדים ומקיימים יחסי גומלין עם מוסדות על בסיס קבוע, הדבר מעצב את השקפת עולמם.
באופן בסיסי, מוסדיות מסורתית זו (וקרובתה כלכלה מוסדית פוליטית) מדגישות את היסודות המשפטיים של כלכלה (ראו ג'ון אר. קומונס) ואת התהליכים האבולוציוניים, ההרגליים, והרצוניים בהם מוסדות מוקמים ולאחר מכן משתנים (ראו ג'ון דואוי, תורסטיין ובלן ודניאל ברומבלי). התנודות במוסדות הן תוצאה הכרחית של אותם תמריצים שגרמו ליצירת אותם מוסדות, לכן השינויים בעיצוב המוסדות והשפעתם הם אנדוגניים (כלומר נקבעים בתוך המערכת).
כלכלה מוסדית חדשה
עם הפיתוח של התאוריות בדבר מידע לא-סימטרי ושל הפצת מידע נעשה נסיון למזג את הכלכלה המוסדית לתוך הכלכלה הנאו-קלאסית, תחת השם כלכלה מוסדית חדשה. עם זאת, זרם זה של הכלכלה המוסדית לא הצליח לרשת את הזרם של הכלכלה הקלאסית, היות ו(הכלכלנים האפיקורסים טוענים כי) הוא ירש את כל הפגמים של הכלכלה הנאו-קלאסית. באופן מפורש, נמתחה ביקורת על היות הכלכלה המוסדית החדשה רדיוקציוניסטית ולא מציאותית: זאת הופנתה כנגד הכלכלה הנאו-קלאסית על התעלמותה למעשה ממוסדות, וכנגד הכלכלה המוסדית החדשה על ניסיונותיה לצמצם את המוסדות להחלטות רציונליות ויעילות שפותרות בעיות הקשורות בעלויות עסקה.
הכלכלנית המוסדית אלינור אוסטרום חקרה כיצד מוסדות חברתיים שונים משמשים במקומות שונים בעולם כדי לנהל בצורה מוצלחת ובת קיימא מוצרים משותפים כמו יערות, מערכות השקייה, שדות דיג ועוד. מוצרים משותפים דומים למוצר ציבורי אלא שהם מכילים משאב משותף שעלול להתדלדל עקב שימוש יתר שכן הם מוצר יריבי בניגוד למוצר הציבורי שאינו יריבי. בזכות עבודתה זו זכתה אוסטרום בפרס נובל לכלכלה בשנת 2009.
כלכלה מוסדית כיום
כלכלה מוסדית, או מוסדיות, מחולקת כיום באופן חד בין הכלכלה המוסדית החדשה לבין כלכלה מוסדית פוליטית. הכלכלה המוסדית החדשה (גישה קרובה לכלכלה הנאו-קלאסית וקרובתה הפוליטית הנאו-ליברליזם). מיוצגת על ידי אנשים כמו דאגלס נורת' (שזכה ב"פרס נובל" בכלכלה), והכלכלה המוסדית הפוליטית משוייכת לסוציולוג פטר בי אוונס מברקלי ולכלכלן הא-ג'ון צ'אנג' מקיימברידג'.
באופן מובלט, כלכלה מוסדית מסורתית הינה במובנים רבים תגובה לאורתודוקסיה הכלכלית הקיימת; חזרתה בדמות כלכלה מוסדית פוליטית הינה לכן קריאת תיגר מפורשת בפני הכלכלה הנאו-קלאסית, היות והיא מבוססת על הנחת יסוד שהכלכלנים נאו-קלאסיים מתנגדים לה: שלא ניתן להפריד בין הכלכלה לבין המערכות הפוליטיות והחברתיות שבהן היא טבועה. חלק מהכותבים המשוייכים לזרם הזה הם רוברט פרנק, וורן ג'י סמואלס, מרק אר. טול, ג'פרי הודג'סון[2], דניאל ברומלי, אנה מיהו.
אחת הדוגמאות לחשיבות של כלכלה מוסדית כיום הוא הספר מדוע אומות נכשלות שנכתב על ידי שני כלכלנים אמריקאיים דרון אסמוגלו וג'יימס רובינזון בשנת 2012. בספר הם מנסים לענות על אחת השאלות הבסיסיות ביותר בכלכלה ובפוליטיקה - מדוע חלק מהמדינות (לדוגמה נורווגיה) משגשגות, בעוד מדינות אחרות (לדוגמה מאלי) נכשלות. ההסבר של אסמוגלו ורובינזון הוא הבדלים בהתפתחות של מוסדות חברתיים.
הספר מספק דוגמאות היסטוריות לטענה שהצלחה כלכלית של מדינות, כפי שהיא נמדדת בצמיחה כלכלית נקבעת על ידי המוסדות הפוליטיים שיש במדינות או באיזורים. מוסדות משתפים (Inclusive institutions) הם מוסדות שבם יש ביזור של הכוח הפוליטי ואין בהם ריכוזיות של הכוח הפוליטי או ריכוזיות כלכלית והן משגשגות וחדשניות תחת שלטון חוק הוגן ודמוקרטי, בעל מערכת שיפוטית עצמאית מהשלטון וזכויות קניין, לעומתם יש מוסדות נצלניים או לקחניים (Extractive institutions) שמנצלים את כוחם כדי לשאוב משאבים, כוח כלכלי וכוח פוליטי או תרבותי מתוך הציבור אל אליטה מסויימת. לפי הספר המוסדות הפוליטיים הם חשובים בהרבה יחסית לגאוגרפיה, משאבים או תרבות. כמו כן הספר טוען שחופש כלכלי ומוסדות משתפים ודמוקרטיים מביאים לשגשוג כלכלי (צמיחה כלכלית) אך צמיחה כלכלית אינה בהכרח מובילה לדמוקרטיה. מדינות כמו בריטניה או ארצות הברית הפכו לעשירות בגלל שאזרחיהן מרדו באליטות ששלטו בכוח ויצרו חברה דמוקרטית יותר שבה הזכויות הפוליטיות הוקצו באופן רחב יותר ושהממשלה בהן הייתה קשובה והייתה צריכה לתת דין וחשבון מקיף יותר בפני האזרחים שלה. במדינות אלה, חלקים גדולים מהאוכלוסייה יכלו לנצל הזדמנויות לפיתוח כלכלי. לעומתן, מדינות שנשלטו על ידי אליטות צרות, נכשלו והן עניות ביותר. מדינות שבהן יש מוסדות לקחניים וטוטליטריים נמצאות במלכוד 22 של פלוטוקרטיה, דיכוי של התפתחות טכנולוגית ורעיונות חדשים ובדיכוי של חופש אישי וכלכלי. כמו כן הן סובלות לעיתים מקללת משאבים.
כלכלה מוסדית פוליטית רדיקלית
ביכלר וניצן (ראו מרווחי מלחמה לדיבידנדים של שלום) השתמשו בכלכלה מוסדית בשילוב עם כלכלה פוליטית רדיקלית כלומר הכלכלה כתחום המבטא יחסי כוח פוליטיים. בספרם מרווחי מלחמה לדיבידנדים של שלום הם טענו שהניתוחים הכלכליים לא מצליחים להסביר את המציאות היות והם מתעלמים מיחסי הכוח הללו, למרות שהם הכוחות העיקריים שמניעים את התהליכים הכלכליים.
בכדי לבחון את יחסי הכוח, הפריד תורסטיין ובלן ובעקבותיו ביכלר וניצן בין ספרת הייצור החברתי - שבה מפעלים, הנהלה ועובדים חייבים לשתף פעולה בהרמוניה בכדי להגיע לייצור יעיל - לבין הספרה העסקית, בה תאגידים ובעלי הון נלחמים זה בזה ו"מפריעים" לתהליכי הייצור החברתיים בכדי להגדיל את רווחיהם על ידי מנגנון הבלימה האסטרטגית.
התאוריה משתמשת בתיאור היחסים בין שני מוסדות אלו בכדי להסביר תהליכים גלובליים של צמיחה ומיתון.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- מוסדות באנציקלופדיה של הכלכלה האקולוגית
- מוסדות בוויקיפדיה האנגלית
- כלכלה מוסדית בוויקיפדיה האנגלית
- כך עקפה ישראל את מדינות ערב תומס פרידמן על ספרו של הכלכלן דרון אסמוגלו "מדוע אומות נכשלות". דה מארקר, 02.04.2012
- כלכלה מוסדית בפרספקטיבה היסטורית קורס מאת, ד"ר קרין ואן דר בק, אוניברסיטת בן גוריון.
- Institutions and Economic Performance: An Introduction to the Literature Kevin E. Davis , 2010
מקורות
- Commons, John. "Institutional Economics," American Economic Review Vol. 21 (1931): pp. 648-657.
- Hodgson, Geoffrey M., "The Approach of Institutional Economics," Journal of Economic Literature v36, n1 (March 1998): 166-92.
- Chang, Ha-Joon, "Globalization, Economic Development and the Role of the State", Zed Books (2002)