מעבר לצמיחה (ספר)
מעבר לצמיחה (באנגלית: Beyond Growth) הוא ספר עיון בכלכלה בת קיימא מאת הכלכלן האקולוגי הרמן דיילי, שעוסק בכלכלת מצב יציב. זהו המשך הפיתוח של משנתו של דיילי שתוארה בספר כלכלת מצב יציב. הספר יצא לאור בשנת 1996.
צריכה ורווחה
בפרק השלישי של הספר עוסק דיילי במושג הצריכה והתרומה שלה לכלכלה.
צריכה ומשאבי טבע בתאוריה הנאו-קלאסית
דיילי טוען כי התרומה של משאבי טבע והשפעות סביבתיות לא נלקחת בחשבון בצורה טובה על ידי התאוריה הכלכלית הנאו-קלאסית- התאוריה המרכזית הנלמדת באוניברסיטאות ובציבור הרחב.
דיילי מזכיר את ההתייחסות של אלפרד מרשל וכלכלנים נאו-קלאסיים למושג הצריכה. לפי מרשל בני האדם אינם מכלים דבר במהלך הצריכה הכלכלית. אותה כמות של חומר/אנרגיה שנכנסת אל התהליך הכלכלי היא אותה כמות של חומר/אנרגיה שיוצאת מתהליך זה. דיילי מזכיר כלכלנים נוספים שמתייחסים לחוק הראשון של התרמודינמיקה - חוק שימור חומר/אנרגיה. על פי גישה זו אותם אטומים שנכנסים לתהליך הכלכלי הם אותם אטומים שיוצאים ממנו. לפי חוק שימור החומר/אנרגיה בני אדם אינם יכולים לבצע הפחתה או יצירה של חומר/אנרגיה. כל מה שהתהליך הכלכלי מבצע הוא סידור מחדש של החומר/אנרגיה. לפי מרשל וכלכלנים נאו-קלאסיים נוספים, פעילות הייצור והצריכה היא פשוט סידור מחדש של החומר/אנרגיה באמצעות הון תעשייתי (מכונות, מפעלים) ועבודה - והערך הכלכלי הוא תוצר של אותו סידור. אין לכן כל חשש מפני מחסור במשאבי טבע - היות ומה שחסר הם עובדים והון שיכולים לבצע את הסידור מחדש ואילו חומר/אנרגיה נמצא בשפע אדיר. מכאן ניתן להגיע למסקנה שהמשאבים הטבעיים אינם חשובים ולכן ניתן להתעלם מהם לחלוטין במהלך האנליזה הכלכלית.
היבט זה בא לידי ביטוי גם בהיבטים אחרים של התאוריה הכלכלית כמו משוואת קוב דאגלס שבה אין התייחסות למשאבי טבע בדרך כלל (תוצר הכלכלי נוצר כתוצאה של מכפלה של הון תעשייתי בעבודה) ואם יש התייחסות כזו הרי שמדובר באיבר נוסף במכפלה - כך שהון ועבודה הם תחליפיים לחלוטין למשאבי טבע - ניתן לייצר כל כמות של תוצר גם עם כמות אפסית של משאבי טבע. דבר שזכה לביקורת במודל זרמים ומאגרים של הכלכלן ג'ורג'סקיו רוגן.
התייחסות דיילי למשאבי טבע
דיילי מבקר את התאוריה הזאת על ידי שימוש בחוק השני של התרמודינמיקה - שכן החומר שאותו משנים בני האדם במהלך תהליך הייצור הוא לא באותה איכות (מבחינת אנטרופיה) כמו החומר שיוצא לאחר שהצרכנים גמרו את הצריכה - המערכת האקולוגית והמערכת הביופיזית של כדור הארץ הטביעו בחומר ערך בתהליכים טבעיים. בני האדם מוסיפים אליו ערך על ידי עבודה ומכונות - אבל הערך שנטבע על ידי הטבע לא נכלל במסגרת החישובים הכלכליים, ולאחר גמר הצריכה יש קושי לשחזר ערך זה (לפעמים הדבר אפשרי על ידי השקעת עבודה נוספת ולפעמים הדבר הוא יקר מאוד או בלתי אפשרי).
דיילי מתאר מושג של פירמידה הפוכה לפיו הכלכלה כולה נשענת על משאבים טבעיים כמו חיטה, אור שמש מחצבים או קרקע. בספרו מעבר לצמיחה דיילי מצטט את הכלכלן וויליאם נורדהאוז שמתייחס לתרומה הכלכלית של משאבי טבע. נורדאוז טוען שהיות וחקלאות מהווה רק 3% מהתוצר מקומי גולמי זו גם חשיבותה. הביקורת של דיילי על כך מתייחסת למספר היבטים.
היבט אחד הוא שלא ניתן לדעת את התרומה של משהו לרווחה רק על סמך מחיר השוק שלו. המחיר הוא תכונה מקומית שמשתנה כאשר יש שינוי בפונקציית הייצור או בכמות המבוקשת. לדוגמה אם יש רעב החקלאות יכולה להגיע בקלות ל-90% מהתמ"ג - היות והחישוב של ערך על פי מחיר לא מתחשב בכך שלמוצרים שונים יש גמישות ביקוש שונה. כאשר משתנה המחיר של מוצרי קוסמטיקה לדוגמה הצרכנים לא מגיבים לכך באותו אופן כמו שהם יגיבו לשינוי במחיר החיטה. חלקם יוותרו כליל על צריכת קוסמטיקה וחלקם יקנו ממנה פחות. לעומת זאת ניתן לוותר על צריכת מוצרי מזון רק עד גבול מסויים. ככל שכמות המזון יורדת כך אנשים מוכנים לוותר על רוב המוצרים האחרים, או לעשות מעשים קיצוניים יותר כדי להשיג עוד מזון.
דיילי מסתכל על המשאבים הטבעיים כעל ה"שפיץ" של הפירמידה ההפוכה. 3% שהם מחיר השוק של החקלאות, ו-5% של מחיר הפקת מתכות ומחצבים אחרים, הם לכאורה פחות מ-10% מהתוצר הכלכלי אבל ללא 10% אלה לא תתכן שום פעילות כלכלית - כל הפירמידה תקרוס. היבט זה מובא קודם לכן גם על ידי הכלכלן ארנסט שומכר שקובל על כך שכלכלנים לא מתייחסים לאופי ההיררכי של חלקים מהכלכלה - היות בכלכלה נאו-קלאסית וברוב הזרמים הכלכליים האחרים וניתן לדבר בכלכלה על לחם במנותק מחיטה לדוגמה. דיילי הולך מעבר לכך, בכך שהוא מציין שגם ה-5% של הפקת המחצבים לדוגמה, אינם באמת הערך של המחצבים עצמם - עיקר ערך זה בא מתשומות של עבודה ושל הון שנדרשים כדי להפיק את המחצבים - אבל דבר זה לא מביע את הערך שבא לאנושות מקיום המחצבים עצמם או מריכוז מחצבים אלה בעורקים מוגדרים ועשירים בעלי ריכוז גבוה. ערך זה לא בא לידי ביטוי בשוק. שכן השוק מכיר רק בערך המוסף שנוסף על ידי בני האדם למשאבים טבעיים אלה, ולא מתחשב בערך הפנימי הכלול במשאבים הטבעיים.
צמיחה ורווחה
הטבע, לפי דיילי מספק "סובסידיה" בדמות מחצבים עשירים שקל לחצוב אותם ולהפיק מהם מתכות, מחצבים שונים החיוניים לחקלאות (נניח אשלג ופוספט, דלק מחצבי או בדמות עץ או משאבים מתחדשים אחרים. היה הרבה יותר קשה ויקר הן במונחי אנרגיה והן במונחי כלכלה לאסוף אטומי פחמן מהאטמוספירה ולהרכיב מהם שולחן, זאת בהשוואה למבנה המסודר יותר של עץ שמקל על בני האדם לבנות שולחן. באופן דומה איסוף של אטומי נחושת מהאדמה היה דבר יקר וקשה בהרבה יחסית לכרייה שלהם ממכרה היכן שהריכוז של העופרה גבוה. הטבע מכניס ערך לתהליך הכלכלי על ידי הכנסת סדר - כלומר אין התפלגות אחידה של חומר ואנרגיה בייקום או בכדור הארץ.
ניתן היה להבחין בערך עצום זה אם היינו מדמיינים עולם שבו נניח מחצבי הנחושת לא היו מרוכזים במרבצים שונים אלה מפוזרים שווה בשווה בכל חלקי כדור הארץ. כמובן שדבר זה נכון לגבי כל מחצב אחר - דלק מחצבי, מתכות, מינרלים חשובים כמו זרחות או אשלג. דוגמה מעשית למשאב מפוזר היא הפיזור של זהב בכמויות זעירות המומס במימי האוקיינוס. כדי להנות מזהב זה כל מה שאנו נדרשים הוא לרכז אותו - פעולה זו שבוצעה בתהליכים טבעיים במקומות מסויימים היא בעלת ערך עצום לכלכלה שלנו. וערך זה לא בא לידי חשבון בניתוח הכלכלי. מלבד במקרים מסויימים (כמו זהב או מחזור משמעותי של חומרים נניח מחזור מתכות) הפעילות הכלכלית גורמת ברוב המקרים לפיזור האטומים של המשאבים החיוניים לנו. דוגמה מרכזית לדבר זה היא כילוי איטי של דלק מחצבי - פחם, נפט, גז טבעי ואורניום.
בעיה אחת היא שדבר זה יוצר מחסור בטווח הארוך של משאבים אלה - בטווח הארוך כמות הנפט לדוגמה תלך ותרד. היבט זה לא בא לידי ביטוי בטווחים של עשרות שנים בגלל שבני האדם מגלים עתודות נפט חדשות בקרקע, אבל בטווח הארוך כמות הנפט תלך ותרד. בעיות קרובות יותר נוגעות לשיא תפוקה של משאב וכן להיבטים פוליטיים של חלוקת משאבים. שיא תפוקה מתייחס לכך שבתחילה מכלים את מאגרי החומרים הקלים ביותר להשגה - מאגרים שקרובים למרכזי תעשייה גדולים (נניח מאגרי הפחם באירופה), מאגרים קרובים יותר לקרקע או מאגרים בעלי איכות טובה יותר (פחם מאיכות טובה יותר שנשרף בקלות רבה יותר עם פחות זיהום). ככל שעובר הזמן יש צורך להשקיע יותר אנרגיה בהפקת מחצבי אנרגיה - לדוגמה לכרות פחם עמוק יותר, לכרות פחם ממקומות נידחים יותר או בתנאים עויינים יותר - מבחינה גאוגרפית ( נניח בסמוך לקטבים או במדבריות) או מבחינה חברתית (כרייה באזורים שיש בהם מלחמות). בעיות פוליטיות שיכולות להיווצר הן כאשר מספר קטן של מדינות שולטות על משאבים טבעיים חיוניים, לדוגמה כאשר רוב עתודות הנפט העולמיות מרוכז באזור המזרח התיכון ורוסיה. לדבר זה השלכות הן על המבנה החברתי-פוליטי במדינות אלה (קללת משאבים) והן בשאלה של היחסים בין מדינות אלה לבין מדינות אחרות.
במהלך הייצור וכאשר מכינים הון תעשייתי מכלים לשם כך הון טבעי. עץ שנכרת לשם הפקת שולחן מספק לנו שירותים חדשים של שולחן. אנו מפסידים את שירותי הטבע שהעץ החי נתן לנו כמו הספקת חמצן, ייצוב קרקעות מפני סחף קרקע, החדרת מים למי תהום, הגנה מפני התחממות עולמית על ידי קיבוע חנקן, צל, קירור מקומי ועוד.
דיילי מתאר תהליך ארוך טווח של מעבר מ"עולם ריק" ל"עולם מלא". כאשר העולם היה "ריק" - חיו בו מעט אנשים שצרכו מעט מוצרים וסחורות יחסית להיום, ולכן היה קל להתעלם מהיבט זה. כלכלנים אחרים דימו מצב זה ל"כלכלת בוקרים" שבה כל אדם מוקף בשפע גדול של משאבי טבע. כיום יותר ויותר קשה להתעלם מכך (ראו ברוא יערות) שכן יש הרבה יותר בני אדם וכל אדם צורך הרבה יותר מוצרים ומשאבי טבע. תהליך זה מכונה כיום התקרבות לכיוון של ספינת החלל כדור הארץ - שבה כמות ההון הטבעי ביחס לנפש היא מצומצמת יותר וכמות הון טבעי זו מושפעת יותר מפעילות האדם בשל שילוב של אוכלוסייה גדולה יותר וצריכה לנפש גדולה יותר. בנוסף כאשר היו הרבה עצים ומעט אנשים התרומה השולית של כל עץ לרווחה הייתה נמוכה - היו הרבה עצים כך שהפסד קטן של שירותי טבע היה דבר בלתי מורגש. לעומת זאת התרומה של שולחן נוסף והשירותים ששולחן זה יכל לספק היו גדולים. לעומת זאת בעולם מלא - עולם שיש בו הרבה בני אדם, ולהם הרבה חפצים, ושבו הכלכלה העולמית האנושית היא גדולה יחסית למערכת האקולוגית המצב הוא שונה. התרומה השולית לרווחה של שולחן נוסף במשק בית שבו יש כבר כמה שולחנות היא נמוכה יחסית, וההפסד השולי של עץ נוסף שנכרת לשירותי הטבע הוא גבוה יחסית לעבר.
דיילי מעיר כאן שהמשך הצריכה של שולחנות יהיה גבוה כל עוד האוכלוסייה תמשיך לגדול. ולכן כלכלת מצב יציב מחייבת ייצוב אוכלוסין.
דיילי ממשיך ומסיק מכאן שצמיחה כלכלית אינה ללא מחיר - ככלל שהיא נמשכת כך היא הורסת יותר משאבי טבע, ודבר זה פוגע יותר ויותר ברווחה הכלכלית והחברתית, בעוד שהתועלת הנוספת שאנו מקבלים מכך - בעיקר במדינות העשירות הולכת ויורדת. מכאן שחייבים להגיע לכלכלת מצב יציב שבה הכלכלה לא צומחת יותר מבחינה חומרית אלא נמצאת באיזון - כלכלת מצב יציב.
רווחה והון
דיילי מזכיר את ספרו של האווארד ת. אודום מ-1969 ומבצע השוואה בין מערכת אקולוגית למערכת הכלכלית. כאשר מערכת אקולוגית מתבגרת (בתהליך סוקצסיה) היא משתנה - מדגש על יעילות של צמיחה (צבירה של ביומסה בפרק זמן נתון) לדגש על שימור ההון הקיים - יעילות של שימור ההון הקיים - כלומר שימור של הביומסה הקיימת במינימום של השקעה בצמיחה.
דיילי מצטט את הכלכלן קנת' בולדינג. בולדינג קבע ב-1945 כי רווחה כלכלית לא נובעת מצריכה או ייצור, אלא מקיום של הון. ייצור הוא המחיר של שימור ההון, וכמו במערכת האקולוגית, יש להביא אותו למינימום. הייצור הוא ההפך של הצריכה - ולכן לא הצריכה ולא הייצור הם האחראים לרווחה - שכן הייצור משלים את ההון שהצריכה הרסה - יש להביא את שניהם למינימום תוך שמירה על כמות הון גבוהה.
לפי דיילי, רווחה נובעת משירותים שמספקים שביעות רצון על ידי מאגרים של הון - הן הון טבעי והן הון מעשה ידי אדם (ניתן לכלול בכך את ההון התעשייתי כמו גם סוגי הון אחרים כמו הון חברתי, והון אנושי). המטרה הכלכלית האמיתית היא להפוך הון טבעי להון מעשה ידי אדם בכמות האופטימלית - לא מעט מידי ולא יותר מידי.
דיילי תומך בדעה של בולדינג - לפיו הרווחה לא נובעת מזרמים של צריכה אלא ממאגרים של הון. אנחנו לא יכולים לנסוע אל העיר במחיר ההחזקה של הרכב, אלא רק ברכב עצמו. על פי דיילי ובולדינג יש לשמור על מלאי ההון (הטבעי והמלאכותי) תוך הבאת הצריכה והייצור למינימום.
ככל שהכלכלה גדלה, כלל שיש יותר מאגרי הון, כך יש צורך ביותר ייצור רק כדי להחליף את מאגרי ההון שנהרסו.
צמיחה כלכלית ופיתוח
דיילי מנסה לתמצת על הרעיונות של בולדינג ושל אודום על ידי הבחנה בין פיתוח לבין צמיחה. הוא מתחיל מזהות לפיה
שירותים/זרם ייצור (Throughput) = שירותים/מאגרי הון * מאגרי הון/זרם ייצור.
מכאן ניתן להגיע לזהות דומה
שירותים = שירותים/מאגרי הון * מאגרי הון/זרם ייצור * זרם ייצור.
אם רוצים להגדיל את כמות השירותים שאנחנו מקבלים מהכלכלה (כולל שירותים שאנחנו מקבלים ממוצרים שקנינו - לדוגמה שירותי לבוש מבגדים שקנינו), ניתן לבצע זאת במספר דרכים.
אם מגדילים את זרם הייצור ומשאירים את היחסים שירותים/מאגרי הון ומאגרי הון/זרם ייצור, דיילי מתייחס לכך כאל צמיחה (Growth). דבר זה הוא בעייתי היות וצמיחה כזו הורסת יותר ויותר משאבי טבע.
אם משאירים את זרם הייצור כמו שהוא ומגדילים את היחס שירותים/מאגרי הון או מאגרי הון/זרם ייצור דיילי מתייחס לכך כאל פיתוח (Devloopment).
דיילי קובע כי צמיחה כלכלית נובעת מהשילוב של צמיחה ושל פיתוח. וכי כלכלנים ופוליטיקאים לרוב מבלבלים בין הדברים. הם דוחקים להגדיל את הצמיחה, או מדברים על צמיחה בת קיימא. דיילי מעיד כי בצורה זו ניתן להגדיר בצורה קלה יחסית מהון פיתוח בר קיימא - זהו פיתוח ללא צמיחה - בלי שזרם הייצור גדל מעבר לנקודה שבה הוא פוגע ביכולת ההתחדשות וההטמעה של הסביבה הטבעית.
פרקים נוספים
הפרקים 12 ו-13 של הספר מתארים את עבודותיהם של שניים מאבות הכלכלה האקולוגית: פרדריק סודי שפעל בשנות ה-20 של המאה ה-20, וניקולס ג'ורג'סקיו רוגן שפעל בשנות ה-70 של המאה ה-20, והיה מורהו של דיילי. שני ההוגים ניסו לתאר את הקשרים בין תרמודינמיקה לבין כלכלה ומדעי החברה.
חלקו האחרון של הספר מתאר את הקשרים בין דת ומצפון לשאלות אתיות העולות מדילמות קיימות וסביבתנות - קו שדיילי ממשיך בו היבטים שבוטאו גם בספר לטובת הכלל
ראו גם
קישורים חיצוניים
- הספר "מעבר לצמיחה" באתר אמזון.
- Develop the Economy, Don’t Just Grow It Martin Johnson - January 1, 1999
