להסתדר ללא צמיחה (ספר)

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

להסתדר ללא צמיחה (באנגלית: Managing Without Growth) הוא ספר עיון משנת 2008 על האפשרות לצאת ממצב של צמיחה כלכלית ולהגיע אל כלכלת מצב יציב ללא התמוטטות חברתית וכלכלית. הספר נכתב על ידי פטר ויקטור, Peter Victor, פרופסור לכלכלה מקנדה, שחוקר את הקשרים בין כלכלה והסביבה הטבעית מאז שנות ה-1960 והוא כיום פרופסור ללימודי סביבה באוניברסיטת יורק, קנדה, ומלמד כלכלה סביבתית וכלכלה אקולוגית.

"להסתדר ללא צמיחה" או "ניהול ללא צמיחה" יוצא מנקודת הנחה שללא צעדי מנע, הפסקת הצמיחה, בגלל גבולות סביבתיים לצמיחה או בגלל משבר חברתי-כלכלי, תגורר בתנאים הנוכחיים משבר כלכלי חברתי עמוק, בדומה לשפל הגדול או גרוע מכך. אבל לטענת הספר התכוננות נכונה יכולה להעביר את החברה לקראת כלכלה ללא צמיחה או כלכלת מצב יציב בצורה נוחה ומתונה יותר.

זמן קצר לאחר מלחמת העולם השנייה, צמיחה כלכלית הפכה להיות המטרה הכלכלית העיקרית של מקבלי החלטות ברוב מדינות העולם, דבר שנשמר עד היום. הספר מציג שלושה טיעונים מדוע מדינות עשירות צריכות להפסיק לרדוף אחר צמיחה כלכלית כיעד מדיניות ראשי ולכוון ליעדים ספציפיים יותר שמגבירים את הרווחה החברתית. ויקטור טוען כי המשך המרדף אחר צמיחה כלכלית בכל רחבי העולם הוא מטרה בלתי אפשרית בגלל מגבלות סביבתיות ומגבלות משאבים.

קידמה וצמיחה כלכלית

צמיחה כלכלית היא היום דבר מובן מאליו, אבל היא מושג חדש יחסית. היא מבוססת על מושג קדום יותר של קידמה (Progress). רעיון הקידמה נכלל יחד עם קבוצת ערכים מערביים כמו כבוד לזכויות אזרח, זכויות קניין, חופש הפרט, הפרדת הדת מהמדינה, דמוקרטיה נציגותית ושלטון החוק. קבוצת ערכים זו קודמה על ידי מספר פילוסופים אירופאים בולטים בתקופת הנאורות כמו ג'ון לוק (אנגליה), וולטר (צרפת), דיוויד יום (סקוטלנד), גוטהולד לסינג (גרמניה) תומס פיין (ארצות הברית) שקידמו ערכים שכיום מקובלים בדמוקרטיות ליברליות רבות. חלק מרכזי באמונה זו היא אמונה בקידמה, באופן מדוייק יותר לקידמה כלכלית ובאופן יותר ספציפי לצמיחה כלכלית. כך, האמונה שצמיחה כלכלית היא דבר הכרחי ונחוץ לחברה מודרנית, משקף מחוייבות עוד יותר עמוקה לרעיון הקידמה. ויקטור טוען שכדי לעבור לחיים ללא צמיחה יש קודם כל להבין מאיפה באו רעיונות אלה ואיך הגיעו למסקנה שהמימדים השונים של קידמה יושגו על ידי צמיחה כלכלית.

רעיון הקידמה

האמונה בקידמה היא האמונה שקיים תהליך איטי ובלתי רנדומלי שבו החיים לאט לאט משתפרים. רעיון זה נמצא בהתנגשות עם אמונות של רוב האנשים ברוב החברות ההיסטוריה. עד לתקופת ההשכלה אנשים האמינו כי או שהחיים בעתיד יהיו דומים לחיים בהווה, או שאנחנו בתהליך של התדרדרות איטית מתקופת ה"תור המוזהב" של גן-עדן לדוגמה. לטענת sydney pollard, הרעיון של הקידמה הוא רק בן 350 שנה, והוא נובע בעיקר משני מקורות שהחלו במאות ה-16-17. המקור האחד הוא החשיבה המדעית שהחלה ללמוד מניסויים ומתיעוד מדוקדק של ממצאים ותצפיות, כך שלאט לאט נצבר עוד ועוד ידע. אלא שתהליך זה היה איטי מאד ולא השפיע באופן ישיר על רוב האנשים. המקור השני של רעיון הקידמה היה ההתקדמות החומרית ושינויים חיוביים בחיים של אנשים. אנשים החלו לשים לב לשינויים אלה ושמו לב גם שחייהם טובים במעט מחייהם של הוריהם, הם החלו לצפות שלילדיהם יהיו חיים טובים עוד יותר מאשר אלו שלהם. עם הניצחון של הפרלמנט על המלוכה באנגליה במאה ה-17 הפילוסופים קיבלו את המבנה החברתי כדבר רצוי, הם מיקדו את תשומת הלב שלהם בנושא הכלכלי מתוך רצון לגרום למערכת להמשיך לעבוד ואפילו לרוץ עוד יותר מהר. דבר זה בא לידי ביטוי בכלכלה הפוליטית בהנהגת אדם סמית.

עוד רעיון מרכזי בקידמה הוא שהיא אינה מוגבלת לקידמה מדעית וטכנולוגית, אלא גם להגדלת העושר, לקידמה תרבותית ואזרחית, לקידמה במבנה החברתי, בספרות ובאומנות. אפילו בטבע האדם ובמבנה הביולוגי שלו. עד המאה ה-19 רעיון הקידמה לא היה מוגבל רק לפילוסופים ולמדענים אלא גם לאנשים אחרים, משכילים ושאינם משכילים. הרעיון שהחל בבריטניה, ארצות הברית, קנדה ואוסטרליה, התפשט לשאר העולם. היסטוריונים של אותה תקופה, במיוחד הזרם ההיסטורי הגרמני, תארו את החברות ההיסטוריות ככאלה שנמצאות על רצף אחד של התפתחות תרבותית וחברתית. רעיונות דומים הפכו לפופולריים על ידי ספרו של וולט רוסטו (W.W. Rostow) משנת 1960 - "השלבים של הצמיחה הכלכלית". עד המאה ה-20, רעיון זה היה מקובל על הזרם המרכזי בתרבות ובתקשורת.

צמיחה כלכלית כקידמה

בחברה מדעית ותעשייתית צפוי שיהיו מדדים, והמדד של תוצר מקומי גולמי הפך להיות המדד המרכזי של בריאות הכלכלה שלנו, והגידול שלו - הצמיחה הכלכלית הפך להיות שם נרדף לקידמה.

אלא שאם חושבים על שיפור ברווחה המדד של צמיחה כלכלית אינו מדד טוב. הוצאות ביתיות על טיפולים רפואיים, על תחבורה למקום העבודה, על תיקונים, מתקנים להקטנת הזיהום והוצאות ממשלתיות על משטרה, וצבא אינם אות להגדלת הרווחה החברתית. התמ"ג גם אינו מודד הרבה דברים שנמצאים מחוץ לפעילות השוק כמו עבודות התנדבות, עבודות בית ללא תשלום, פעילות פנאי, מסחר לא חוקי, פחת בהון, דלדול משאבי טבע, ופגיעה בסביבה הטבעית. התמ"ג גם לא אומר כיצד מתחלקות ההכנסות בקרב האוכלוסייה ומה רמת אי השוויון.

המדידה של התוצר הכלכלי הלאומי החלה בשנות השפל הגדול וקיבלה חיזוק בתקופת מלחמת העולם השנייה במדינות המערב. היה חשוב למדינות להבין כמה הן מייצרות ושיטות המדידה של התוצר הלכו והשתכללו. לקראת סוף המלחמה המדינות המערביות היו מודאגות מחזרה של מאות אלפי חיילים הביתה וכתוצאה מכך אבטלה והתרחשות של שפל נוסף. כדי למנוע מצב זה, הן הסתמכו על עבותו של ג'ון מיינרד קיינס כדי לעודד צמיחה של הכלכלה ולמניעת אבטלה.

צמיחה כלכלית להבטחת תעסוקה מלאה

בשנים לפני קיינס, הייתה אמונה כי הממשלה לא יכולה כמעט לעשות דבר כדי למנוע אבטלה. התפקיד של הממשלה התמצא בשמירה על מיסים נמוכים, מניעת מונופולים ושמירה על שוק תחרותי. אבל קיינס טען באופן תקדימי כי שכר נמוך אינו מעודד תעסוקה, אלא מקטין את ההוצאות. לפי קיינס האבטלה בשוק חופשי ללא התערבות ממשלתית תהיה גבוהה יותר יחסית לשוק עם ממשלה שתוציא יותר מכספי המיסים שהיא גובה, כלומר גרעון ממשלתי. ההוצאות הממשלתיות יגרמו ליותר ביקוש וכך ימריצו את המשק, כל עוד הן לא גבוהות מידי, שכן אז תיווצר אינפלציה. מדינות מערביות נקטו בגישה זו החל משנת 1945 במטרה להוריד את האבטלה ולהתקרב לתעסוקה מלאה. במשך 25 שנה, עד 1970 הם נחלו הצלחה מסחררת עם אבטלה נמוכה מאד ושיעורי צמיחה כלכלית גבוהים. בשנות ה-70 החלו תהליכים הן של התייקרות הנפט וכן תופעה חדשה של סטגפלציה - מיתון ועליה באבטלה יחד עם אינפלציה - דבר שהתאוריה הכלכלית של קיינס לא חזתה.

התאוריה של קיינס נועדה להיות תאוריה לטווח הקצר ולא לטווח הארוך. כך לדוגמה הוא גם לא מתחשב בתרומה של השקעה בתשתיות כדבר שיכול להעלות את הפריון של המשק בטווח הארוך. עם הירידה של קיינס החלה לעלות התאוריה המוניטרית שהפופולריות שלה הגיעה לשיא בשנות ה-90. אך כיום גם תאוריה זו אינה נחשבת לאורים ותומים. בנקים וממשלות כיום כבר לא מנסים להגיע ליעד של תעסוקה מלאה אלא להגיע לאיזון בין אבטלה נמוכה לבין אינפלציה נמוכה.

כך או כך השימוש בצמיחה כלכלית כבר לא נועד סתם להגדיל את התוצר הכלכלי ולהוסיף עוד מוצרים. החשש העיקרי הוא לא מפני פחות מידי מוצרים אלא מפני פחות מידי משרות.

ויכוח בין כלכלנים על הצמיחה

עוד ועוד כלכלנים והוגים אחרים החלו לעסוק בבעיות של הצמיחה הכלכלית והחל ויכוח על תפקידה של הצמיחה הכלכלית. הדבר כולל את ג'ון קנת גלבריית 1958 בחברת השפע, עזרא משען ב-1967. גלבריית לא נתפס בהכרח על ידי כלכלנים אחרים ככלכלן אקדמי, ולכן דווקא ספרו של משען עורר ויכוח מתמשך בינו לבין Wilfred Beckerman שהגן על הצמיחה הכלכלית בשני ספרים.

בקרמן המשיך להגן על הצמיחה גם מאוחר יותר וכתב בשנות ה-90 את "קטן זה טיפשי" במענה לספרו הנודע של ארנסט שומכר, "קטן זה יפה", שיצא לאור ב-1973. הרבה מהריונות של שומכר נצפו על ידי כלכלנים אחרים במיוחד על ידי המאמר של קנת' בולדינג "בואה של ספינת החלל כדור הארץ משנת 1966, ומאוחר יותר זכו לניסוח מדוייק יותר גם על ידי הרמן דיילי שכתב את כלכלת מצב יציב ב-1977. בינתיים הרעיון של בעיות בצמיחה הכלכלית הלך ותפס תומכים בקרב כלכלנים אקדמיים. בקרב הקהל הרחב ותנועות סביבתיות הערעור על צמיחה כלכלית זכה לפופולריות בעקבות הספר גבולות לצמיחה שיצא לאור בשנת 1972 והפך לרב-מכר.

לחלק מהאנשים שהוויכוח הוכרע נגד ההגיון של הצמיחה הכלכלית. עד כדי כך ש-Heinz Wolfgang Arndt, פרופסור לכלכלה, סיכם את הוויכוח בשנת 1978 בספר בשם "עלייתה ונפילתה של הצמיחה הכלכלית" (The Rise and Fall of Economic Growth: A Study in Contemporary Thought)[1] זו המשיכה להיות מדיניות מרכזית של רוב המדינות מאז ועד היום.

ראו גם

קישורים חיצוניים