המאבק על החופים במדינת ישראל

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

המאבק על חופי-הים בישראל נוגע למאבקים של ארגונים סביבתיים וארגונים חברתיים בעד שמירת חופי כמוצר ציבורי איכותי ונגיש לכל בני האדם, ובעד שמירתו כמערכת אקולוגית בריאה ומתפקדת. חופי הים של ישראל נתונים תחת סיכונים שונים - זיהום ימי, בניית מרינות שוברי גלים, הפקעה לצורך תשתיות לאומיות נמלים וצרכים צבאיים, בנייה של מגורים ותיירות, הפרטת הגישה לים וגביית תשלום על גישה אליו, הפקעת הים לטובת גורמים מסחריים, זיהום מים וזיהום נחלים שפוגעים בסביבה הימית ועוד.

חופי ישראל כוללים את החופים לאורך הים התיכון - 196 ק"מ, חופי הכנרת - 56 ק"מ, החוף המערבי של ים המלח וחופי מפרץ אילת - 14 ק"מ. מרבית שטחי החופים בישראל הם בבעלות ציבורית. שטח הסביבה החופית בישראל, שנותר לרווחת התושב - למטרות נופש, חינוך, מדע ומחקר, לאחר שהופקעו ממנו שטחים לצורכי תשתיות וצורכי ביטחון הוא מן המצומצמים בעולם, כדי 2 ס"מ לתושב. גידול אוכלוסין במדינת ישראל יחד עם מגמות הפרטה בישראל מייצרים שני כוחות חשובים בהגדלת מיזמי בניה והפקעת שטחים לטובת תשתיות ומיזמים מסחריים שונים.

חופי ישראל מצטיינים ברבגוניות ביוטית ובמערכות טבעיות ייחודיות, בנופים תת-ימיים מרשימים בעלי ערכים אקולוגיים ואסתטיים.

גישה חופשית לחופים

עד שנות ה-60 היה נהוג לגבות כסף על כניסה לחוף הים. בשנת 1959 סרב משה פוטרמן לשלם בכניסה לחוף הים בהרצליה, התקוטט עם הסדרנים ונעצר. פוטרמן הורשע בבית משפט השלום בתל אביב על כך שלא שילם ועל התנגדותו בכוח לסדרנים וחויב לשלם קנס, אבל הוא סרב לוותר. באמצעות עורך הדין אברהם סוחובלסקי, הגיש פוטרמן ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב ושם ביטל השופט יעקב גביזון את ההרשעה. בין השאר, הוא הסתמך על גישת המג'לה — קובץ הדינים העותמאני — שקבע: "המים, האוויר והאור הם הפקר לכל, וכלל האדם שותפים בשלושה דברים אלו". הוא גם קבע שפוטרמן היה זכאי להשתמש במידה סבירה של כוח נגד הסדרנים, כדי שיוכל לממש את זכותו לגישה חופשית אל הים. בפסק הדין כתב השופט:‏[1]

מתנת אלוהים זו של שפת הים, ההנאה מאווירה הצח ומהדר נופה, והרחצה בים, אינם מן הדברים שאפשר להתנות את השימוש בהם בתשלום כלשהו ואין לשללה גם מפליטי־עם, מעוטי אמצעים וברוכי ילדים שאין ידם משגת לשלם תשלום זה

הפסיקה בפרשת החוף בהרצליה הפכה, לתקדים משפטי שעיגן את זכות הציבור לגישה חופשית אל הים. לדברי עורך הדין עמית ברכה, מנכ"ל אדם טבע ודין התקדים הוביל לחקיקת חוק הסדרת מקומות רחצה, האוסר על גביית דמי כניסה לחופים הניתנים בהם שירותים בסיסיים בלבד (מותר לגבות עבור שירותי חניה בכניסה לחופים). כמו כן היא גם הובילה להחלטת בג"ץ בעתירה שהגישה "אדם טבע ודין" נגד משרד הפנים בתחילת שנות ה-2000, המחייב את המשרד להורות לרשויות המקומיות לקיים את החוק ולהימנע מגביית דמי כניסה בחופים שבהם ניתנים שירותי רחצה בסיסיים בלבד.‏[1]

מאבקים בשנות ה-90

בשנות ה-90 החלה מודעות רחבת היקף נגד הבנייה בחופים. פרוייקטים בולטים כאלה היו בניית המרינה בהרצליה, הבנייה למגורים סמוך לחוף "סי אנד סאן" בתל אביב, ובניית "מגדלי חוף הכרמל" בחיפה. החברה להגנת הטבע החלה בקמפיין "חוף הים הוא לא נדל"ן".

תוכנית מתאר ארצית חלקית לחופים, תמ"א 13, שנחתמה בשנת 1981, אסרה על בניית מבנים במרחק 100 מטרים מקו המים. לטענת מגמה ירוקה, ממוקם פרוייקט סי אנד סאן על חוף תל ברוך, במרחק 65 מטר מקו המים בניגוד לחוק.‏[2] לשם הוכחת הדבר, בנו פעילי הארגון שלט ארוך בצורה של סרט מדידה ענק, ומדדו באמצעותו את המרחק בין החומה של הפרוייקט לבין קו המים. הדבר זכה לאיזכור כתמונה בשער אחורי של עיתון "ידיעות אחרונות". בנוסף הארגון טען כי בעוד יעוד הקרקע במקום הוא דירות לצורכי נופש נמכרו במקום דירות מגורים. ‏[2]

בסוף שנות ה-90 החלו פעילים סביבתיים לנקוט בטקטיקות של פעולה ישירה לא אלימה - שיבוש של פעילות כלכלית או פוליטית על ידי נוכחות ישירה במקום. באפריל 1998 התבצרו מספר פעילים של ארגון מגמה ירוקה במשך מספר ימים במרומי המנוף בחוף "סי אנד סאן" והשביתו אותו.‏[2] הדבר גרם לכמות גדולה של כתבות וידיעות על מצב הבנייה בחופים ועל הפרות של חוקים ותקנות שאסרו בניה בסמוך לחוף. אחד הדברים הבולטים הייתה סדרת כתבות כולל כתבת שער בנושא בעיתון "העיר" שהיה אז אחד העיתונים הנפוצים בתל אביב. חודש לאחר מכן במאי 1998 התבצרו אנשי ארגון פעולה ירוקה במנוף מול מגדלי חוף הכרמל בחיפה. ‏[3]

חוק החופים

חוק שמירת הסביבה החופית, התשס"ד-2004 (מכונה בקיצור "חוק החופים") הוא חוק ישראלי שמטרתו הגנה על חופי ישראל ועל השטח הסמוך להם בים וביבשה. חופי ישראל נמצאים תחת איום מתמיד של בנייה לצורכי מגורים, נופש, תיירות ועוד. מצד אחד מדובר בשטח פתוח לאורך החוף שקורץ למיזמים שונים ומצד שני מדובר במוצר ציבורי - כלומר אין לאיש אחד או לקבוצה מצומצמת אינטרס כלכלי חזק להגן על החופים. מכאן שיש נכונות פוליטית נמוכה מצד הרשויות להגן על הסביבה ועל האינטרס הציבורי אל מול יזמים ואינטרסים של פיתוח כלכלי.

על רקע בנייה מסיבית בחופים בשנות ה-90 ומחאה ציבורית נגדה, עלתה דרישה ציבורית בכלי אפקטיבי אשר ימנע בנייה לא מבוקרת באזורי החוף. החוק לשמירת הסביבה החופית, שאושר בחודש אוגוסט 2004 נועד לתת מענה הולם לבעיות אלו. החוק מתייחס לתפיסת הסביבה החופית כמשאב בעל ערכים ייחודיים, ושם דגש על שמירתה לתועלת והנאת הציבור תוך קביעת עקרונות לפיתוח בר-קיימא. מתוך ראייה זו החוק חל על מכלול הסביבה החופית, כלומר רצועה רחבה המשתרעת לכל אורכו של חופי ישראל למעט חופי ים המלח, בכלל זה בתחומי הערים. החוק קובע טווח של 100 מטרים מקו המים האסור בבנייה, ומייחד לכל בנייה או שינוי מהותי בטווח של 300 מטרים מהחוף הליך אישור מיוחד ומחמיר.

בסוף שנות התשעים של המאה ה-20 נוסחו שתי הצעות חוק לשמירה על חוף הים. האחת נוסחה כהצעה ממשלתית על ידי המשרד לאיכות הסביבה והשנייה כהצעת חוק פרטית על ידי עמותת אדם טבע ודין. הצעת החוק הפרטית "חופי הים התיכון" הונחה בכנסת ב-22.11.1999 כיוזמה של ח"כ עוזי לנדאו מהליכוד וח"כ אופיר פינס מהעבודה, אליהם הצטרפו 32 חברי כנסת. בינואר 2000 זכתה הצעת החוק לתמיכת ועדת השרים לחקיקה ובסוף אותו חודש היא הובאה לקריאה טרומית ועברה ברוב של 63 תומכים מול מתנגד אחד. הצעת החוק עברה להכנה לקריאה ראשונה בוועדת הפנים ואיכות הסביבה - ובתאריך 24.7.2002 עברה הצעת החוק "חופי הים התיכון (הגנה, פיתוח, ניהול ושימור), תשס"ב-2002" בקריאה ראשונה במליאת הכנסת ברוב של 32 תומכים וללא מתנגדים. אישור הצעת החוק הפרטית גרם לזירוז אישור הצעת החוק הממשלתית "לשמירת הסביבה החופית". ביום האחרון של מושב הקיץ של הכנסת, עברה הצעת החוק הממשלתית בקריאה ראשונה ברוב של 26 תומכים וללא מתנגדים. עוד בפגרת הקיץ החלו הדיונים בוועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת בהצעת החוק הממשלתית. במהלך השנה שחלפה עד לאישור הצעת החוק קיימה הוועדה כ-30 ישיבות. ביום האחרון של מושב הקיץ של הכנסת ב-4.8.2004, אושרר החוק לשמירת הסביבה החופית, התשס"ד-2004, ברוב של 38 כנגד מתנגד בודד.

המשך הבנייה על החופים בגלל תוכניות בנייה ישנות

על חופי הארץ מאיימות מעל ל-52 תוכניות בניה ישנות, שיצאו לדרך עוד מלפני שנחקק חוק החופים בשנת 2004.[1] ארגוני הסביבה מגמה ירוקה, החברה להגנת הטבע וארגון "אדם טבע ודין", מתמקדים בניסיון להחיל גם באופן רטרואקטיבי את התיקון משנת 2004 לחוק החופים, הקובע כי אין לבנות במרחק של 100 מטר מקו המים, ועד 300 מטר מקו המים נדרש אישור מוועדה מיוחדת לבנייה בחופים.‏[4]

לפי סקר של מכון שריד שנערך בשביל "מגמה ירוקה" בחודש יוני 2014, רוב מוחלט בציבור (82 אחוזים) מאמינים שאין צורך בבניית בתי מלון נוספים על חופי ישראל, ושאין להתיר בחוק בנייה במרחק 300 מטר מקו המים.‏[4]

המאבק על חוף פלמחים

בשנת 2014 בחן עוזי לנדאו שכיהן אז כשר התיירות, הקמת כפר נופש בחוף פלמחים, הסמוכה לראשון לציון. פעילי מגמה ירוקה והפורום הישראלי לשמירה על החופים התנגדו.[2] [3]. לנדאו בסופו של דבר תמך בהקמת הכפר, המאבק בנושא נמשך גם בשנת 2015 והובא להכרעת הועדה המחוזית לתכנון ובניה [4]

המאבק על חופי הכנרת

ראו גם

קישורים חיצוניים

פעילות
חוק החופים
כתבות ומידע
כתבות על פעילות ציבורית

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 צפריר רינת, האיש שבזכותו הים הוא בחינם הארץ, 19 במאי 2016
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 זהבה דברת, מפגינים מתבצרים על מנוף בסי אנד סאן נגד הבנייה על חופי ת"א, גלובס, 23.04.1998
  3. ^ דוד חיון, אנשי "פעולה ירוקה" מתבצרים על מנוף מול מגדלי חוף הכרמל בחיפה, גלובס, 28.05.1998
  4. ^ 4.0 4.1 יאיר קראוס ארבו לשר לנדאו בחוף: "די לגזל מהציבור!", nrg, 20.11.2014