משק המים בישראל

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אגם כנרת בתצלום לווין. למרות העניין הציבורי בה, הכנרת פחות חשובה למשק המים בהשוואה לאקוויפר החוף ואקוויפר ההר. עם זאת היא מהווה "מדד פומבי" למצב משק המים היות וקל לראות את המפלס שלה, בניגוד למאגרים התת קרקעיים.

משק המים בישראל הוא שם כולל לכלל ההיבטים של ניהול המים בישראל - מקורות המים ומאגרי המים, שאיבה והפקה, הובלה, אגירה וצריכה.

נכון לשנת 2009, מאזן המים של ישראל שלילי, כלומר צריכת המים הישירה במדינה גדולה מכמות הגשם הממוצעת. בשנים האחרונות המדינה נתונה במשבר מים. כדי לנסות להתמודד עם כך בטווח הקצר מוקמים מתקני התפלה. גורמי היסוד שגורמים לגידול בצריכת המים הם גידול האוכלוסייה בישראל וגידול איטי בצריכת המים לנפש. במשך השנים יש ירידה בשימוש במים לצורכי חקלאות.

בשנת 2004, התפלגות צריכת המים השפירים היתה 51% למגזר הביתי, 40% לחקלאות, ו-8% לתעשייה. נכון להיום 55% (800 מיליון מטרים מעוקבים) הולכי למגזר הביתי, 38% לחקלאות (550 מיליון מ"ק) ו-6% לתעשייה (90 מיליון מ"ק).[1]

בנוסף לבעיית המחסור במים, קיימת בישראל בעיה של זיהום מים, זיהום קרקע, וצורך לשקם בארות שעברו המלחת בארות בגלל שאיבת יתר וזיהום בשנים עברו. יחסית למדינות אחרות בעולם, אחוז גבוה ממי השפכים מושב לחקלאות כמי קולחין מטוהרים. בשנים האחרונות יש מודעות גדלה לנושא ומאמצים להקטין את הזיהום ולטפל בזיהומים ישנים.

בנוסף לצריכה הישירה של כ-1.5 מיליארד קוב מים באופן ישיר, אזרחי ישראל הם בעלי טביעת רגל מימית (צריכה באופן עקיף) של כ-8 מיליארד קוב מים, כאשר 4 מיליארד קוב מים שנצרכים לשם גידול מזון שמיובא לישראל, ועוד כ-2 מיליארד קוב מים מושקעים בהכנת מוצרי תעשייה שמיובאים לישראל, כמות קטנה של מים מישראל מושקעת בייצור מוצרים (בעיקר חקלאות) שמיועדים לייצוא.

מקורות המים של ישראל

עיקר מקור המים של ישראל הוא בירידת גשמים בשטחה ובאגן ההיקוות שלה. חלק קטן ממקורות המים מגיע מהתפלה. רוב המים היורדים (מעל 70%) מתאדים וחלקם הקטן זורם למאגרי המים העיליים, למי התהום או על פני השטח. גורמים רבים כמו כיסוי פני קרקע, זיהום והמלחת בארות משפיעים על איכות וכמות מקורות המים.

מקורות

אגן ההיקוות של ישראל

אגן ההיקוות של ישראל הוא סך השטח שבו יורד גשם אשר מגיע בסופו של דבר למאגרים בישראל. מאגרי המים הללו אוגרים את מי הגשמים היורדים בתוך שטחה של ישראל, וכן מים שיורדים בשטחים נוספים אשר זורמים אל ישראל - כמו ברשות הפלסטינית, בירדן, בלבנון ובסוריה.

דפוסי ירידת גשמים

נפח מי הגשם שיורדים בשטח מדינת ישראל עומד על כ-7 מיליארד מ"ק (מטר מעוקב, 1000 ליטר, נקרא גם קוב). אך מתוך כמות זו פחות מ-2 מיליארד מ"ק נאספים במאגרים מים מעל או מתחת לקרקע וניתנים לניצול אנושי. יתר המים חוזרים לאטמוספירה באידוי או בדיות מצמחים. לפי הערכת רשות המים, כ-70% ממי הגשם חוזרים לאטמוספירה באידוי ישיר או נידוף מהצמחים, כ-25% מחלחלים למי התהום וכ-5% זורמים בנחלים. היחס בין היבטים אלה משתנה מאיזור לאיזור.[2]

צפונית לקו אשקלון-חברון-ירושלים-טבריה נמצא אזור אקלים ים תיכוני עם מעל 400 מ"מ גשם בשנה. איזורים גשומים יותר בתוך איזור זה הם איזור הכרמל-ירושלים, הגליל והגולן שבהם מעל ל-600 מ"מ גשם בשנה. אזור הנגב והערבה (קו באר-שבע, דימונה, צפון ים המלח) הם בעלי אקלים צחיח עם מתחת ל-200 מ"מ גשם בשנה. בין איזורים אלה יש רצועה צרה של אקלים צחיח-למחצה בו יש 200-400 מ"מ גשם בשנה. [1]

לשם השוואה, בלונדון יורדים בשנה 593 מ"מ גשם בממוצע בשנה.[3], ההבדלים הברורים בכמויות המים קשורות להתאדות ולהתפלגות הגשמים. בלונדון המים יורדים במשך כל השנה ולא בתקופה קצרה, וכך כמות גבוהה יותר של המים מחלחלת למי התהום. כמות ימי הגשם בישראל היא כ-60-70 ימים בצפון וכ-40-60 במרכז הארץ, כמות שהיא רבע מכמות ימי הגשם שאופייניים לאירופה.[4] כמו כן בלונדון אחוזי האידוי נמוכים בהרבה.

עונת הגשמים בישראל נמשכת כחצי שנה, בחודשים אוקטובר עד אפריל. בממוצע, כ-75% מהגשם יורד בשלושה חודשים בין דצמבר פברואר, ויתר הגם יורד בתחילת העונה ובסופה. באיזור החוף כחצי מהגשמים מצטברים עד 31 בדצמבר, ואילו בתוך הארץ, לדוגמה בירושלים, דבר זה מתרחש רק לקראת סוף ינואר. רוב המשקעים בישראל מגיעים מאיזור הים התיכון, במצב סינופטי הקרוי "שקע קפריסאי". [5]

התפלה

בשנים האחרונות ישראל מפתחת מפעלים להתפלת מי ים במטרה לספק חלק גדול מצריכת המים הביתית.

נכון לתחילת 2008 יש בישראל 3 מפעלים מרכזיים להתפלת מי ים: באילת, באשקלון ובפלמחים, יחד הם מתפילים כ-150 מיליון מטר מעוקב בשנה. המדינה מתכננת להקים עד שנת 2012 מתקנים נוספים בחדרה, ראשון לציון ובאשדוד, שיספקו יחד 300 מיליון מטר מעוקב מי שתייה בשנה - כמחצית מהצריכה הארצית הביתית בישראל.

  • מתקן ההתפלה באילת - הוותיק מבין המפעלים בארץ, המספק את מי השתייה באזור.
  • מתקן התפלה אשקלון - נחנך בשנת 2005, ומספק מים לנגב. המתקן באשקלון הוא מתקן ההתפלה גדול ומתקדם בסדר גודל עולמי,[2] וזכה בתואר 'מתקן ההתפלה המצטיין בעולם לשנת 2006'. כושר ההפקה השנתי שלו הוא כ-100 מלמ"ק. בנוסף לכך מחיר מי השתייה המותפלים בו זולים מאוד יחסית למקובל לעולם (52 סנט למ"ק).
  • מתקן ההתפלה בפלמחים - נחנך ב-5 בספטמבר 2007, בעלות של 100 מיליון דולר.[3]

עלות התפלה גבוהה יותר מעלות מים שנשאבו מבארות. לעלויות הקבועות, יש להוסיף גם עלויות חד פעמיות של כמה מיליארדי שקלים כדי להפוך את כיוון זרימת המים במקום מההר אל מישור החוף. יש צורך להפוך את כיוון הזרימה שכן רוב מתקני ההתפלה נמצאים סמוך לחוף. כמות האנרגיה הדרושה להתפלה היא גבוהה ותלויה כיום בדלק מחצבי. עליה עתידית במחירי הדלקים עלולה להעלות את מחיר ההתפלה באופן משמעותי.

ד"ר פרץ דר, יועץ בנושא מים, טוען כי בישראל קיימת היסטריה אותה יוצרים בעלי ההון והממשלה במטרה לגרוף רווחים לבעלי מפעלי ההתפלה.[6], טענה דומה הועלתה על ידי צור שיזף [7], שמצביע על כך שצעדים פשוטים יותר כמו אגירת מים וחסכון במים (על ידי מערכות מים אפורים) לא מקודמות. טענה זו עומדת מול מקרים ברורים בעשורים האחרונים של מחסור במים.

מאגרי המים בישראל

מאגרי המים המתוקים העיקריים בישראל הם: אקוויפר החוף, אקוויפר ההר, אקוויפר חרמון, אגם הכנרת וכן שורה של אקוויפרים קטנים יותר.

האקוויפרים הם שכבות סלע נקבוביות תת-קרקעיות האוגרות מים בנקבוביותיהן באופן המזכיר ספוג ענקי. אקוויפר ההר והחוף מספקים כמחצית מצריכת המים בישראל. הכינרת מספקת עוד כשליש מהצריכה, ואקוויפר החרמון מזין אותה. [8] קיימים עוד אקוויפרים משניים יותר בגליל המערבי, בכרמל, באגן הכנרת, ובנגב.

איכות המים במאגרים שונה. איכות המים באקוויפר ההר מעולה, באקוויפר החוף היא גרועה ובכנרת בינונית. למרות זאת, אקוויפר החוף הוא היחיד המתאים לאגירה רב-שנתית מבין המאגרים. מסיבה זו רוב המומחים מסכימים על הצורך בטיהור המאגר ושיקומו.

אקוויפר החוף

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב - אקוויפר החוף

אקוויפר החוף משתרע לאורך חוף הים התיכון, מקיסריה בצפון ועד רצועת עזה בדרום. מהגבעות המזרחיות של השפלה ועד לים. המים באקוויפר זה נאגרים בתוך אבן חול, חול וכורכר. בעבר הופקו ממנו כ-400-600 מליוני מטרים מעוקבים בשנה, ואילו כיום, כתוצאה משאיבת יתר, המלחה וזיהום מופקים ממנו רק כ-300 מיליוני מטרים מעוקבים, שהם כ-15% מצריכת המים הישירה של אזרחי מדינת ישראל.

למרות זאת, אקוויפר החוף חשוב לתושבי ישראל משום שניתן לאגור בו עד 2 מיליארדי קוב מים, זאת בניגוד לכמה מאות מיליוני קוב שניתן לאגור באקוויפר ההר ובכנרת. מסיבה זו יש צורך ידוע לשקם את המאגר לאפשרות אגירה רב שנתית, למרות הקשיים הרבים לביצוע.

אקוויפר החוף קרוב למרכזי האוכלוסייה, וכן קל וזול לשאוב ממנו את המים, היות והם קרובים לפני השטח. מסיבות אלו המאגר נוצל בצורה אינטנסיבית בעבר ונגרמו לו נזקים כבדים, עד כדי הפיכת רוב המים בו לבלתי ראויים לשתייה בתקנים מערביים.

מי התהום באקוויפר החוף חשופים מאוד לזיהום מים, זיהום קרקע והמלחה משתי סיבות עיקריות:

  1. מעל אקוויפר החוף נמצא האזור המיושב ביותר במדינת ישראל. מעליו נבנו יישובים רבים, מפעלים, שדות חקלאיים, כבישים ועוד. כל אלה פולטים מזהמים, מלחים ורעלים רבים, המחלחלים אל תוך מי התהום.
  2. לאורך השנים התבצעה שאיבת יתר של מי תהום מאקוויפר החוף שגרמה לחדירה של מי ים לאקוויפר ולהמלחת המים שבו.

הבתים, מגרשי החניה, הכבישים והמדרכות שנבנו מעל האקוויפר תורמים לא רק לזיהום האקוויפר, אלא גם מונעים חלחול של מי גשמים לתוכו בגלל איטום הקרקע, דבר שמקטין את אחוז המים המתוקים שנכנסים למאגר. איטום הקרקע גדל בגלל גידול אוכלוסיית ישראל ופרבור רצועת החוף.

בשנים האחרונות יש מאמצים מצד הרשויות לנטר ולהגביל את מקרי הזיהום, לצמצם את שאיבת היתר ולהזרים מים למאגר תוך ניסיון לשקמו. עם זאת, צפוי המשך זיהום המאגר בגלל המשך הפעילות האנושית, וכן בגלל שחלק מהזיהום וההמלחה הוא תוצאה של פעילות אנושית מהעבר - ראו לדוגמה זיהום קרקע.

אקוויפר ההר

אקוויפר ההר מתחלק לאקוויפר ירקון-תנינים, או ההר המערבי הזורם מקו פרשת המים מערבה, ולאקוויפר ההר המזרחי הזורם לכיוון בקעת הירדן. אקוויפר ההר הוא מאגר המים החשוב ביותר מבחינה חד-שנתית בגלל גודלו ואיכות המים שבו. עם זאת הוא מוגבל ביכולת האגירה שלו. כמו כן כמות המידע שיש לגביו נמוכה יחסית לאקוויפר החוף ולכנרת. אקוויפר ההר מספק מי שתייה לרשות הפלסטינית ומושפע מזיהומים הן מצד ישראל והן מצד הרשות.

אקוויפר חרמון

אקוויפר החרמון מקבל כמות משקעים גדולה - כ-1,300 מיליוני מ"ק מים בממוצע. מים אלה זורמים לישראל ולסוריה. אקוויפר זה מזין את כל הנחלים שזורמים לכינרת. מידי שנה זורמים באקוויפר זה בממוצע כ-500 מיליון מטרים מעוקבים של מים לכנרת.

אגם הכינרת

הכינרת היא אגם מתוקים בעל שטח של כ-168 קמ"ר ובעלת תכולה של כ-4,000 מיליון קוב מים מתוקים. רק חלק מתוך מאגר זה זמין לשאיבה, כדי למנוע את המלחת האגם. המלחת האגם נובעת משורה של מעיינות מלוחים הנובעים במקומות שונים מסביב לאגם ובקרקעיתו. כדי לנסות להקטין את מליחות האגם ולאפשר להשתמש במים שלו לחקלאות, הוקם בשנות ה-60 המוביל המלוח.

אגירת מי שיטפונות

יש שטחים בהם יורדים גשמים הגורמים לשיטפונות הנשטפים ללא חלחול משמעותי למי התהום. מפעל נחל מנשה, מפעל נחל הבשור ומפעל נחל שקמה הם מאגרים שהוקמו במטרה לאגור חלק מהמים האלה.

גורמים ותהליכים

ישנם מספר גורמים תהליכים המשפיעים על כמות המים הנכנסת מידי שנה וכמות ואיכות המים שנמצאים במאגרים. ביניהם דפוסי ירידת הגשמים, אידוי, גידול אוכלוסיית ישראל, פרבור ועוד.

דפוסי ירידת הגשמים

יכולת האגירה של המאגרים מוגבלת. יכולת האגירה היא יחסית לצריכה השנתית שעולה בכל שנה. רצף שנות בצורת משמעותי יותר למשק המים יחסית לשנת בצורת בודדת. בהיסטוריה המתועדת, היו מספר מקרים של רצף שנות בצורת. רצף כזה גורם לירידת מפלסים במאגרים ולהחמרת בעיות של המלחת בארות, ודרדור איכות המים במאגרים. לעומת זאת רצף שנים ברוכות לא תמיד מסייע - בעיקר כאשר מאגרי המים מלאים. כמו כן, גם התפלגות הגשמים בתוך המדינה והתפלגות הגשמים על פני השנה משפיעים.

אידוי ודיות

חלק קטן מכמות מי הגשמים חוזר חזרה לפני השטח והופך לנגר עילי שזורם לנחלים. פרופסור דן זסלבקי מעריך כי הכמות שחוזרת היא בסביבות 5% ובכל מקרה פחותה מ-10%. כ-15% ממי הגשם חודרים למי התהום, בעוד שכ-80% נשארים קרוב לפני הקרקע ומתאדים בחזרה לאוויר. כשכמות הגשם גדלה, אחוז הנגר העילי גדול יותר, ובאוזרים מדבריים בעלי קרום אטום או עירוניים מרוצפים יש יותר נגר.

באיזורים מרובי צמחיה שבהם יש שורשים עמוקים וקצב חלחול נמוך - בעיקר באיזורי צמחיה במישור החוף, יש השפעה של אידוי. הצמחים שותים את המים לפני שאלה מגיעים למי התהום, והמים מתאדים כחלק מתהליך הדיות של הצמחים.

גידול אוכלוסיית ישראל

גידול האוכלוסייה בישראל משפיע על משק המים לא רק דרך הגדלת הצריכה, אלא גם על השפעה על איכות מקורות המים. גידול האוכלוסייה, בעיקר במישור החוף גורם לזיהום מי התהום ולהקטנת כמות המים האיכותיים במאגרים. הגידול באוכלוסייה גורם להגדלת כמות הבנייה והקטנת שטח החלחול. בנוסף, גידול האוכלוסייה יחד עם הגדלת הצריכה גורמים לביקוש גבוה יותר של מים, דבר שאינו מאפשר התחדשות של המאגרים ושיקום שלהם, ואף גורר המלחת המאגרים עקב שאיבת יתר.

פרבור וכיסוי פני הקרקע

מגמת הפרבור בישראל גורמת לכך שכמות המים המנוצלת הולכת ויורדת. [4] הפרבור, מחזק את המגמה של גידול האוכלוסייה בהגדלת השטח שבו אין חלחול של מים לתוך מי התהום וגורם להישארותם על פני השטח, לאידוי מוגבר ולזרימה שלהם למערכות ביוב ולים, בנוסף פרבור ובניית כבישים, בתים ותעשייה תורם לזיהום מי התהום ברעלים שונים ובשמנים.

המלחה וזיהום במלח

האקוויפרים מתמלאים ממי גשמים שמחלחלים דרך הקרקע או ממקורות אחרים (כגון מים שמוחדרים במיוחד לתת-הקרקע). קיימת סכנה ששאיבה מוגברת ממאגר כזה תגרום לירידת מפלס קריטית שתביא להמלחתו, עקב חלחול מים מליחים פנימה. שאיבת יתר גרמה להמלחת חלק מהבארות באקוויפר החוף. זיהום חקלאי הוביל להמלחת בארות נוספות. כמו כן זיהום מים גורם לסגירת בארות באקוויפר החוף. כתוצאה מכך הצטמצמה מאד יכולת ההפקה מהמאגר. בעיה דומה של המלחה וחשש לאיכות המים קיימת בכנרת.

חלק מסוים מן השאיבה מן האקוויפרים מהווה שאיבה חוזרת של מי הכנרת ומי שיטפונות שהוחדרו לאקוויפרים בשנים גשומות. בשנים גשומות במיוחד, מוחדרים לאקוויפרים מרבית המים הנשאבים מן הכנרת, בעוד שבשנים שחונות בהן יורד מפלס הכנרת סמוך לקו האדום התחתון - לא נעשית החדרה ממי הכנרת וכל השאיבה משם מופנית לצריכה.

זיהום תעשייתי ועירוני

קיימים מוקדים רבים של זיהום תעשייתי - בעיקר במרכזים עירוניים בגוש דן ואיזור מפרץ חיפה. הדבר הוביל לסגירת בארות באקוויפר החוף. בנוסף לזיהום זה קיימות בעיות של זיהום עירוני של שפכים לא מטופלים וכן זיהום מתחנות דלק ומזבלות. היות והחלחול באקוויפר החוף איטי, זיהום שהתרחש לפני שנים ימשיך להשפיע על איכות המים עוד עשרות שנים בעתיד.

זיהום חקלאי

תמלחות שמוצאן בדשנים, שאריות חומרי הדברה, שומנים מרפתות ועוד. הזיהום החקלאי גורם להמלחת המים ולצמצום השימוש באקוויפר החוף.

משבר המים העולמי ובעיות מדיניות
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב - משבר המים העולמי

משבר המים העולמי, יחד עם פיצוץ אוכלוסין ומחסור במים של מדינות שכנות יכול לגרום לסכסוכים על מים. ישראל מעבירה חלק מהמים שלה לירדן כפיצוי על לקיחת מים מאגן ההיקוות שלה. בעבר היו קרבות עם סוריה סביב סוגיות הנוגעות לניצול מים מאקוויפר החרמון והטיית הירמוך. עקב הצבת סכרים על נהר הירמוך בטורקיה, סוריה איבדה כמות גדולה של מים. תושבי הגדה ואזרחי עזה מסתפקים בצריכת מים נמוכה בהרבה מאשר זו של הישראלי הממוצע, וסובלים מהמלחת בארות. גורמים אלה עלולים לגרום לסכסוכי מים ולהקטנת מלאי המים.

בנוסף, עוני, שחיתות וסכסוכים מעודדים חשיבה לטווח קצר (ראו השפעות סביבתיות של אי שוויון). דוגמה מקומית לכך היא שרוב הבארות בעזה הומלחו עקב שאיבת-יתר. כמו כן, ישובים פלשתינים מזהמים לפעמים מקורות מים ישראליים - כך ששאלות מדיניות משפיעות על נכונות הצדדים לפתור את בעיית המים המשותפת.

צריכת המים בישראל

טביעת רגל מימית

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב - טביעת רגל מימית

טביעת רגל מימית - סך המים שאזרחי ישראל צורכים או מזהמים באופן ישיר או עקיף עומדת על כ-8 מיליארד קוב מים. כ-2 מיליארד קוב באים מהמשק המקומי, 200 מיליון קוב מיוצאים לחו"ל בעקבות השקעה שלהם במוצרים כמו פרחים, גידולי חקלאות אחרים ומוצרי תעשייה לייצוא, 4 מיליארד קוב מים הם מים שמושקעים במדינות אחרות בגידול מזון שמיובא בסופו של דבר לישראל כגון דגנים, ועוד כ-2 מיליארד קוב מים מיובאים בצורת מוצרי תעשייה.

ניצול מקסימלי תאורטי

לפי דן סזלבסקי, כמות המים השנתית הטבעית שניתנת לניצול באופן תאורטי לא עולה בהרבה על 1.8 מיליארד קוב מים לשנה. אלו מהווים כ-20% מהמים שיורדים כגשם באופן ממוצע (רוב הגשם מתאדה).[4]

רשות המים מחשבת כמות של 1.5 מיליארד קוב ככמות ההפקה המקסימלית השנתית הממוצעת ממקורות טבעיים.

ניתן להגדיל את כמות המים המנוצלת על ידי מיחזור מים, טיפול בביוב ושימוש במי הביוב להשקייה. ניתן לתפוס מעט מים הזורמים לנחלים (על חשבון מים שנגישים לחיות וצמחים בטבע ומים שזורמים לים). [4]

קיימות תוכניות קציר גשם והגדלת החלחול של מי גשמים לתוך מי התהום. הטענה שניתן לבצע דבר זה על ידי אגני היקוות קטנים שיעכבו את המים בדרכם לים ויגבירו את קצב החלחול שלהם למי התהום, בנוסף במרחבים העירוניים ניתן להגביר את החלחול על ידי שינויים במרזבים ויצירת אגני חלחול עירוניים.

שאיבה

חלק גדול משאיבת המים בישראל נעשה כיום (2008) מאקוויפר ההר. מאקוויפר החוף שואבים רק במקומות מסוימים בשל מצבו הקריטי - חלקים ניכרים ממנו הומלחו עקב שאיבת יתר וזיהום בעשרות השנים האחרונות. מי הכנרת מוזרמים אל האקוויפרים, כמו גם אל שטחי הנגב, באמצעות המוביל הארצי ומפעל ירקון-נגב — רשת משוכללת, מאובטחת ומפוקחת אקולוגית, המשמשת להובלת המים.

השוואת צריכה למדינות אחרות

לפי ארגון הבריאות העולמי, כל אדם זקוק לצריכת מים ישירה של כ-100 ליטר מים ליום, כשהכוונה למים נקיים, בטוחים ונגישים (הדבר לא מתחשב בטביעת רגל מימית של מים המושקעים בגידול חקלאות להזנת האדם).[5]

בישראל הצריכה הממוצעת של מים (נכון ל-2008) נעה בין 240 ל-280 ליטר ליום לנפש (כ-100 מ"ק לנפש לשנה, לפי תוכנית אב של נציבות המים לפיתוח משק המים בשנים 2002-2010). הצריכה לנפש בישראל עולה.[5] לשם השוואה, בגרמניה הצריכה עומדת על 136 ליטר ליום. לפני 20 שנה היא היתה 145.[5]

הצריכה הממוצעת של הפלסטינים בגדה המערבית היא של 60 ליטר ליום לנפש (נתון שכולל את המים שהולכים לאיבוד בצנרת ומים לתעשייה). יש מקומות שבהם הצריכה גבוהה יותר, כמו ברמאללה - 92 ליטר ליום לנפש, או נמוכה יותר כמו באזור חברון, שבו יש צריכה ממוצעת של 15 ליטר לנפש ליום.[5]

צריכת מים על פי שנים

צריכת המגזר הפרטי

הצריכה הישירה לנפש במגזר הפרטי הגיע לשיא של 115.1 מיליון קוב לשנה בשנת 1990 (317 ליטר לאדם ביום). לאחר מכן היתה ירידה חדה לשפל של 87.9 קוב לשנה בשנת 1991 (216 ליטר ליום לאדם). מאז היתה עליה מתונה עד לשיא של 1998 שעמד על 111.2. מאז היתה ירידה לשפל של 101.2 קוב בשנת 2001, ונשמרה ברמה שכל כ-103.6 קוב לאדם לשנה (או 283 ליטר לאדם ביום) גם בשנים העוקבות עד 2004. [6]

יש לשים לב כי בעוד הצריכה הישירה הפרטית לנפש חוותה עלויות וירידות, ותקופות של צריכה קבוע פחות או יותר, אין הדבר אומר שהצריכה הפרטית נשארה קבועה. בתקופה של צריכה לנפש קבועה, פרוש הדבר שהצריכה הכוללת של המגזר הפרטי עלתה, שכן אוכלוסיית ישראל גדלה בהתמדה בקצב של כ-1.8% בשנה.

צריכת המגזר החקלאי

במשך השנים האחרונות קוצצו מכסות המים של החקלאים, וצריכת המים הישירה, של מים שפירים ירדה באופן משמעותי יחסית לעשורים הקודמים.

בניגוד לנתון של צריכת המגזר הפרטי, צריכת המים לחקלאות לא גדלה ואולי גם יורדת עם הגידול באוכלוסייה, בגלל צמצום שטחים המיועדים לחקלאות שהפכו לשטחי מגורים.

הולכת מים שפירים

המים נשאבים בעיקר בצפון הארץ ובמרכזה. חלק מהם, בעיקר מים מהכנרת, מועבר על ידי המוביל הארצי לדרום הארץ.

לטענת מחקר של מוסד שמואל נאמן, צנרת דולפת וישנה גורמת לאובדן של כ-64 מיליון מ"ק מים שפירים בישראל בכל שנה - כלומר כ-10% ממים. ייתכן שחלק מכמות זו משמש להשקיית גינות ציבוריות, או לצריכה לא חוקית אחרת בעיקר בישובים ערביים. לטענת המרכז לשלטון מקומי, הדלף מהצנרת היא בסדר גודל של כ-2 עד 3 אחוזים, שהם כ-12 עד 18 מליון מ"ק בשנה, ואילו שאר הבזבוז נובע מצריכה ללא מדידה. [9].

צריכת מים שפירים לפי מגזרים

צריכת המים השפירים (נכון לשנת 2004)[6]:

מגזר מיליוני מטרים מעוקבים בשנה אחוז
שימושים חקלאיים 565 40.6
צריכה עירונית וביתית 711 51.1
צריכה תעשייתית 113.1 8.1
צריכת מים שפירים כוללת 1,390 100

לצריכה זו יש להוסיף צריכה של חקלאות שוליים בסך של 563.7 מיליון קוב בשנה. כך שסה"כ הצריכה הישירה בשנת 2004 עמדה על 1,954 מיליון קוב.

התחזית לצריכת המים הכוללת בשנת 2015 היא 2,500 מיליון מטר מעוקב בשנה.

התפלגות הצריכה הביתית לפי שימושים

צריכת המים של משקי הבית בישראל נחלקת כך:

הדחת אסלות 38%
רחצה 32%
הדחת כלים 12%
כביסה 10%
שתיה 5%
כיורי אמבטיה 3%

זיהום מים ושפכים

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב - זיהום מים בישראל

שפכים

תושבי מדינת ישראל והתעשיות בה מייצרים מדי שנה 450 מיליוני מטרים מעוקבים (מלמ"ק) של שפכים. שפכים שאינם רעילים ומטופלים באיכות גבוהה, יכולים לשמש להשקיה חקלאית ללא חשש של זיהום הקרקע או מי תהום. השפכים שאינם מטופלים או מטופלים באיכות נמוכה, מזהמים את מי התהום, את הנחלים, הקרקע והים ופוגעים בצמחייה. חומרים רעילים יותר כמו מתכות כבדות, דורשים טיפול מיוחד וכניסתם למערכת טיהור השפכים פוגעת בה.

96% מהשפכים זורמים במערכות הביוב וההולכה,ו-4% נספגים בקרקע בבורות ספיגה.

290 מיליוני מ"ק קולחים מושבים לשנה (כ-64%) לשימוש בחקלאות בעזרת מכוני טיהור השפכים. סה"כ 63% מהשפכים שהם כ-283 מיליוני מ"ק מטופלים ברמה נאותה, בעוד 37% (160 מליוני מ"ק) לא מטופלים כלל או מטופלים ברמה נמוכה.

זיהום מים

ישראל סובלת משורה ארוכה של זיהומי קרקע ומים בחומרים רעילים ומסוכנים - זיהום על ידי תעשיות, מפעלים ביטחוניים, דלקים מתחנות דלק ומאגרי דלק, זיהום חקלאי, ועוד. זיהומים אלה גורמים להשבתת בארות רבות - בעיקר באיזור המרכז ומישור החוף שבו יש יותר התיישבות ותעשייה. זיהום קרקע עקב תעשיות מזהמות שפעלו לפני מספר עשורים ממשיך לזהם את המים גם היום.

באיזור אקוויפר החוף לבדו, העריכה רשות המים כי סה"כ השטח המזוהם ב-63 אתרי התעשייה המרכזיים מגיע לכ-72 קמ"ר - כלומר שטח שדומה לשטח המשותף של תל אביב, רמת גן, גבעתיים ובני ברק. נפח המים המזוהם באתרים הינו כ-1.7 מיליארד מ"ק[10] - מעל כמות הצריכה השנתית הממוצעת של מים שפירים בכל ישראל. ראו עוד בזיהום מים בישראל.

השפד"ן

השפד"ן הוא מכון טיהור השפכים הגדול במדינת ישראל. הוא משרת אוכלוסייה של כ-1.5 מיליון איש, תושבי גוש דן.

מדי שנה זורמים לשפד"ן מערי גוש דן כ-123 מיליון מ"ק ביוב, המהווה כשליש מכמות השפכים הנוצרת בישראל. הקולחים המסוננים בתהליך טיפול שלישוני (מים הקרובים באיכותם למי שתיה) מהווים מקור מים חשוב שכן כמעט כולם מועברים "בקו השלישי" - מערכת אספקת מים נפרדת להשקיה חקלאית בדרום המדינה - ומספקים כ-20% מתצרוכת המים להשקייה בנגב.

שפכים ברשות הפלסטינית

קיימת בעיה של שפכים לא מטוהרים מישובים ברשות הפלסטינית, שזורמים לתוך האקוויפרים ולנחלים. בעיה דומה קיימת גם בתוך ישראל לגבי ישובים עניים בכלל ובישובים ערביים בפרט.

הצפות

בחלק מהאיזורים העירוניים במישור החוף קיימת בעיה חוזרת של הצפות. הדבר נגרם עקב שילוב של חוסר בתכנון עירוני, פרבור, כיסוי פני הקרקע בחומרים אוטמים כמו בטון ואספלט, בניית שכונות באיזורים נמוכים או בתוך וואדיות, ומערכות ניקוז מוזנחות. מידי מספר שנים קיימים תנאי גשם שגורמים להצפות. הדבר בולט במיוחד באיזורים שונים בתל אביב וביפו, וכן ברעננה.

איכות מי השתייה וניטור המים

רשות המים מבצעת ניטור של מקורות המים באמצעות מדידת מפלסים ואיסוף דגימות מים. הניטור הוא של איכות האוויקיפרים הראשיים, ניטור מקורות השתייה (כמו קידוחים, מעיינות ורשתות הספקת מים) וניטור זיהומים.[11]

ניטור האקוויפיקרים

ניטור אקוויפירים ראשיים נעשה בעיקר על ידי השירות ההידרולוגי ברשות המים. הוא כולל

  • מדידת מפלסים פעם בשנה בכ-3000 קידוחי הפקה ותצפית, ומדידה אחת לחודש ב- 1200 קידוחים
  • דגימת מי תהום - אחת לשנה מתבצעת דגימה בכ-2,200 קידוחי הפקה וב-200 מעיינות, לצורך אנליזה של כלוריד וחנקה. דיגום לצורך בדיקת יונים ראשיים מתבצע אחת ל-5 שנים.
  • מעקב אחר כניסת מי ים לבארות באקוויפר החוף.

ניטור מקורות השתייה

ניתור מקורות השתייה נעשה לפי תכנית המפורטת בתקנות בריאות העם (איכותם התברואית של מי שתייה, תשל"ד 1974) באחריות משרד הבריאות. חברת מקורות מבצעת כ-80,000 בדיקות לגילוי זיהום חיידקי בשנה. במערכות ההספקה ובקידוחים. ברשויות המקומיות הדבר מבוצע על ידי גורמים פרטיים.

הניטור של חומרים כימיים שונים (אורגניים, אנאורגניים, חומרי הדברה, פלואוריד וקרינה רדיואקטיבית) מבוצע לפי חומרת הזיהום - עם הדבר הוא מתחת ל-60% מהתקן פעם ב-6 שנים. אם בין 60%-30% מתחת לתקן פעם ב-3 שנים ועם מעל 30% מתחת לתקן יש ניטור שנתי. יש בדיקה כימית מצומצמת פעם ברבעון.

וועדה בראשות פרופסור אבנר עדין מהאוניברסיטה העברית אמורה היתה להמליץ על עדכון התקנות ולהגיש מסקנות בסוף שנת 2007.

ניטור זיהומים

החל משנות ה-90 המאוחרות החלו ניטורים של מזהמים שונים. לדוגמה נקדחו עשרות קידוחים בקרבת תחנות דלק ומאגרי דלק בנסיון להבין את היקפי הזיהום והשפעתם. בוצעו ניתוח של מתכות כבדות ומזהמים שונים גם באיזור התעשייה של חולון לדוגמה.

איכות מי השתייה

לפי עדותו של פרופ' גדליה שלף מהטכניון, שמשמש כיועץ מדעי לחברת מקורות, בפני הוועדה לחקירת משק המים בשנת 2009, המים המסופקים לבתים אינם בהכרח באיכות מספקת. לדבריו, מערכת האספקה בערים אינה מתוחזקת כראוי, ועדיין נשאבים מי שתייה מקידוחים מזוהמים.[12]

איכות מי השתייה באקוויפר החוף מבחינת מליחות, אינה עומדת בתקנים מערביים. כדי למנוע סגירה מסיבית של בארות, "הוגמש" התקן הישראלי. בניסיון לשקם את האקוויפר מוזרמים אליו מים באיכות טובה יותר מאקוויפר ההר ומהכנרת כאשר יש די מים.

ניהול משק המים

לפי דן זסלבסקי במשך שנים רבות הועדפו האינטרסים קצרי הטווח של החקלאים, על ידי שר החקלאות, במיוחד בשנות ה-80, ודבר זה גרם לנזק בלתי הפיך עקב שאיבת יתר. עד היום (2008) קיימת שאלות הנוגעות לתמחור המים - האם להמשיך ולסבסד מים לחקלאים, והאם לתת מחיר דיפרנציאלי לדוגמה. כמו כן המדיניות בעבר, כך הוא טוען היתה של "כיבוי שריפות" ודבר זה גרם לנזקים בלתי הפיכים (בגלל שלדוגמה יש לשמור רזרבות כדי להימנע מהמלחת בארות).

בשנת 2001 החליטה הכנסת על הקמת וועדת החקירה הפרלמנטרית בנושא משק המים בראשותו של חבר הכנסת דוד מגן, ומנתה עוד 8 חברי כנסת מסיעות שונות. עד סוף ינואר ‎2002 קיימה הוועדה ‎24 ישיבות שבמהלכן הופיעו בפניה למעלה מ-‎130 עדים.

בשנת 2008 הוחלט על הקמת וועדת החקירה הממלכתית לבחינת ניהול משק המים בישראל. בראש הוועדה עומד השופט בדימוס פרופסור דן ביין והפרופסורים יואב כסלו יורם אבנימלך. בדוח ביניים מדצמבר 2009, הוציאה וועדת החקירה הממלכתית לבחינת ניהול משק המים דו"ח ביניים שבו היא תקפה את התנהלות הדרג המקצועי והפוליטי בתחום. לפי הדו"ח משק המים זקוק לתכנון ארוך טווח ויישום ההחלטות ללא זגזוגים. [13]

בשנת 2008 ראש המכון לחקר המים בטכניון, פרופ' רפאל סמיט, יצא בהתקפה חסרת תקדים על משרד האוצר לקראת עדותו בוועדת החקירה הממלכתית. לדבריו פרופ' סמיט, התנהלות אנשי האוצר היא שהביאה למשבר המים העמוק בישראל. לדבריו[7]:

האוצר ואנשיו מנהלים את המדינה כאילו היא חנות המכולת שלהם, בלי להבין מה טפל ומה עיקר. האוצר מעז לשנות החלטות ממשלה כאילו הוא נמצא מעליה.

במרץ 2009, הודיעה רשות המים כי בכוונתה ליצור תוכנית-אב ארוכת טווח ל-30 עד 50 השנים הבאות, שתגובש בשיתוף הציבור. עיקרי התוכנית הם הגברת ההתפלה בצורה מסיבית, והגדלה צנועה של החיסכון בשיעורים של כ-10%. [14]

גופים ומוסדות

  • רשות המים- משרד התשתיות. הוקמה על ידי איחוד נציבות המים עם גופים נוספים. הוקמה בשנת 2007 כדי "ליצור גוף בעל ראיה כוללת של צרכי משק המים", ואשר מרכז בידיו סמכויות במטרה ליצור גורם מקצועי-ממשלתי שבידיו הכלים והיכולת לנהל ולפקח על משק המים בישראל.

רשות המים כוללת את האגף לשמירה על איכות המים וניטורם, השירות ההידרולוגי (העוסק בקביעת נתוני רקע הידרולוגיים לתכנון משק המים), היחידה לפיקוח על תאגידי מים וביוב, אגף לביטחון המים, וכן יחידות נוספות של ניקוז

  • חברת מקורות
  • תאגידי מים וביוב עירוניים
  • השפד"ן
  • משרד החקלאות
  • משרד האוצר
  • תאגידים הקשורים בהתפלה - לדוגמה מפעלי התפלה השייכים למשפחת עופר

יש טענה כי במשך שנים רבות היה כפל סמכויות ואי בהירות באשר לתכנון משק המים, כאשר הנושא טופל על ידי מספר גורמים ציבוריים.

במשך שנים רבות הוכתבה מדיניות המים של ישראל על ידי משרד החקלאות, שהושפע מלחצים של הלובי החקלאי. בשנים האחרונות היה קיצוץ במים הניתנים לחקלאות, במקביל לירידת כוחם של החקלאים בהשפעתם על הפוליטיקה בכלל ועל משק המים בפרט. האחריות לנושא המים עברה למשרד התשתיות, ומוכתבת בפועל גם על ידי משרד האוצר במסגרת חוק ההסדרים, דוגמה מפורסמת לנושא זה היתה התנגדות משרד האוצר לקידום תהליכי ההתפלה לאחר החורף הגשום של 1991.

הפרטת משק המים

בשנים האחרונות קידמו משרד האוצר והממשלות תהליכי הפרטה של משק המים. הפרטה אחת היא קידום התפלת המים בישראל, שהועבר לידי תאגידים ובעלי הון ישראליים. טענה מרכזית נגד מהלך זה היא כי יש סבסוד סמוי של מפעלי ההתפלה. לדוגמה, כדי לספוג את עודפי המים שבאים ממפעלי ההתפלה הקרובים לים, יש להפוך את כיוון הצנרת של מקורות - בעלות של מיליארדי שקלים ובמימון המדינה. טענה נוספת היא כי הדגש על התפלה נובע משחיתות והעדפה של הממשלה את האינטרסים של בעלי ההון המעורבים בה. צור שיזף לדוגמה מציין כי הדגש על התפלה מלווה בהזנחת פתרונות אחרים כמו שיקום אקוויפר החוף, הכנסת מערכות מים אפורים, קציר גשם, והגברת חלחול למי תהום, שיפור התנהלות ההספקה העירונית ועוד.

הפרטה נוספת בתחום היא הפרטת הספקת המים העירונית, והטיפול בביוב העירוני. הנושא יצא מטיפול העיריות לתאגידי מים וביוב עירוניים. התוצאה קצרת הטווח היתה עלייה במחירי המים. רשות המים אמורה לפקח על איכות המים, איכות הטיפול בהם ובשפכים ומחירי המים שיגבו.

לקריאה נוספת

  • חיים גבירצמן, משאבי המים בישראל, ירושלים תשס"ג (2002)

ראו גם

קישורים חיצוניים

גופים
תוכניות ודו"חות
כתבות

הערות שוליים

  1. ^ ראו מפת משקעים ואיזורי אקלים בישראל באתר מט"ח
  2. ^ IDE Wins Award: Desalination Plant of the Year '06, The Israel Export & International Cooperation Institute, 28/02/2006
  3. ^ יואב כהן, מתקן התפלה נחנך בפלמחים, אתר גלי צה"ל און ליין, 05/09/2007
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 משק המים בישראל דן זסלבקי, 1998, אישים ומעשים בישראל: ספר היובל
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 ככה מייצאת ישראל מים לשווייץ ראיון עם קלמנס מסרשמיד, הידרו-גאולוג גרמני, עמירה הס, 13.3.08 הארץ
  6. ^ 6.0 6.1 ,תוכנית אב לחיסכון במים נציבות המים ספטמבר 2005,
  7. ^ יו"ר מכון חקר המים: "פקידי האוצר מגלים בורות עמוקה" דליה מזורי, מעריב,23.12.2008
מים

מושגים: משבר המים העולמי - טביעת רגל מימית - משק המים בישראל - מים אפורים

זיהום מים: זיהום מים בישראל - מתכות כבדות - תרכובות אורגניות נדיפות - PCB - סחף קרקע - חומרי הדברה - גשם חומצי - כספית - עופרת - קדמיום - זיהום קרקע - הפלרת מי-שתייה


ישראל

נושאים: אוכלוסיית ישראל - משאבי טבע בישראל - משק האנרגיה בישראל - גז טבעי בישראל - משק המים בישראל - חקלאות בישראל - כלכלת ישראל - חוק ההסדרים - לובי פוליטי בישראל - משפחות ההון בישראל - הפרטה בישראל - אי שוויון בישראל - בנקאות בישראל - פנסיה בישראל - תחבורה בישראל - תחבורה ציבורית בישראל - פרבור בישראל - זיהום מים בישראל - זיהום אוויר בישראל - אנרגיה מתחדשת בישראל - מערכת החינוך בישראל - מערכת הבריאות בישראל - כלכלת המחר - צמיחה ירוקה לישראל - תוכנית אב ארצית לפיתוח מקיים