הגוצנטריות

הגוצנטריות או הגה-צנטריות הוא ראיית המציאות מנקודת המבט של נהגי מכונית, ללא התחשבות בנקודת המבט של משתמשי דרך אחרים או בשיקולים אחרים. דבר זה בא לידי ביטוי במגוון נושאים כמו הגדרה עצמית, יחס לאנשים אחרים במרחב הציבורי, התייחסות לסוגיות עירוניות, ונכונות להדחיק או להצדיק השפעות שונות שיש למכוניות על הסביבה, החברה והבריאות.

הגוצנטריות היא חלק מתרבות מכוניות שמקודמת על ידי חברות מכוניות דרך חברות יחסי ציבור, חברות פרסום, עיתונים וגופי תקשורת, פוליטיקאים, מתכנני ערים, ואירועי ספורט - שכן תרבות זו משרתת אינטרסים של חברות אלה. זה חלק מתרבות הצריכה שמכוונת היבטים כמו זהות אישית, הצלחה בחיים והסתכלות על סוגיות חברתיות או פוליטיות באופן שנוח לחברות גדולות ולתאגידים רב-לאומיים. זו דוגמה לתהליך שבו אינטרס של חברות לגבי מוצר מסויים, גורם לשינוי בתרבות ובחשיבה של אנשים, שבתורה משנה את העדפות הצרכנים בשוק (העדפות אנדוגניות), את האפשרויות שיש לאותם צרכנים, המציאות הפוליטית (חוקים, תקנות, תשתיות) ואת הנורמות החברתיות.

הגה-צנטריות היא הלחם מילים (הגה+צנטריות) המזכיר "אגוצנטריות"- ראיית העולם מנקודת מבטו הבלעדית של המתבונן, ללא התייחסות לנקודות המבט של אנשים אחרים. מקור הביטוי בעברית הוא המתכנן העירוני קהילתי בועז הלה

הגוצנטריות בעיתונות ובתקשורת

הגוצנטריות היא דבר נפוץ בעיתונות מסחרית ובתקשורת. לדוגמה פתיחה של כביש חדש תוצג כ"בשורה לנהגים". כותרת כזו מתעלמת מכך שכביש כזה בתוך העיר עלול לסכן הולכי רגל או להגביל הולכי רגל למעשה פגיעה כזו עלולה להגביר את הביקוש לשימוש במכוניות. בסלילת כביש חדש מחוץ לעיר מתלמים מכך שהדבר תורם לקיטוע שטחי מחייה (ולכן תורם להכחדה בעלי חיים) ולחזק מגמה של פרבור (ולכן הגדלת פקקי תנועה). הרחבת כבישים תוצג כדבר חיובי גם אם פרוש הדבר חלק ממנגנון של ביקוש מושרה שלא פותר פקקים או כאשר הדבר בא על חשבון נוחות ההליכה. מגבלות על חניה על מדרכות מוצגת דרך עיני הנהגים (שמקבלים עונש) ולא דרך עיני הולכי הרגל (שהמדרכה שלהם הופכת להיות פנויה). הוזלה בדלק תוצג תמיד כדבר חיובי תוך התעלמות מכך שהוזלה כזו יכולה להגדיל את הנסועה במכוניות ולכן גם להגדיל היבטים כמו פקקי תנועה, תאונות דרכים, זיהום אוויר או ביקוש לחניות.

בשנים האחרונות הופיע בישראל הביטוי "מצוקת חניה" (זו גם השלמה נפוצה של גוגל למילה "מצוקת"). המונח המקורי של מצוקה הוא "הרגשת מתח וחוסר אונים; מועקה" פרושים אחרים למילה מצוקה הם "מצב חירום". הביטוי הזה מסתיר את הנקודה שקשה להגדיל את מצאי החניה בערים צפופות וכי מחסור זה נובע למרות מלאי עצום של חניות שהוכשרו ברחובות רבים במרחב הציבורי - וניתנים לתושבי העיר בחינם. למעשה מומחים בתחום החנייה (כמו דונלאד שופ) ממליצים על ייקור החניה ועל צמצומה כדי לעודד אנשים להגיע באמצעים אחרים או לשלם על חניה פרטית, בלי לבזבז זמן בחיפוש אחר חניה. בד בבד אין ביטוי דומה כמו "מצוקת נוסעי התחבורה הציבורית" (בגלל קווי אוטובוס שמאחרים או תחנות אוטובוס בלי צל) או "מצוקת הולכי הרגל" (בגלל המתנה ברמזורים או רוכבי אופניים על המדרכות) או "מצוקת רוכבי האופניים" (בגלל העדר תשתיות אופניים).

דוגמה לכותרות ודיווחים הגוצנטריות:

• "מהיום: חנייה על מדרכות תל אביב - בלי קנסות ... בשורה טובה לנהגים: מהיום ועד להודעה חדשה לא יירשמו דו"חות חנייה בגין חנייה על המדרכות בתל אביב." (ynet 1991) - אין שום התייחסות לכך שמדובר בבשורה פחות טובה להולכי הרגל.
• "מצוקת החניה בת"א מחריפה: "הסידור הסודי בלילה" מבוטל" (גלובס, אוגוסט 2019)- כתיאור של הפסקת העלמת עין של העיירה מנהגים שנהגו להחנות את המכוניות על המדרכות או באדום לבן בניגוד לחוק. הכתבה מראיינת רק נהגים שמוחים על ביטול החניה ולא מראיית כלל הולכי רגל.
• "היכונו לפקקים: נהגי הקטרים צפויים להשבית היום את הרכבת — בגלל חצי שעת עבודה" - (דה מרקר, מאי 2019) - הדגש בכותרת הוא על השפעת השביתה על הנהגים, אף שמי שנפגע משביתה כזו הם קודם כל נוסעי הרכבת. דיווח דומה קיים גם ב-ynet בשנת 2018 - "היכונו לפקקים: בשבוע הבא ייסגרו תחנות רכבת בשרון".
• "בשורה לנהגים: מחיר הבנזין יוזל במוצ"ש ב-14 אגורות לליטר" - אלו בשורות טובות לנהגים, פחות טובות מבחינת זיהום אוויר מתחבורה. (ynet, מאי 2019)

כאשר מקישים בגוגל "America's love affair with" תוכנת השלמה של גוגל משלימה את המשפט ל"עם מכוניות" (או "עם רובים"). לפי הספר נלחמים בתנועה של היסטוריון פיטר נורטון, דבר זה אינו מקרי, אלא תוצר של מדיניות ותעמולה מצד חברות מכוניות.

הסטת האשמה בתאונות דרכים אל הולכי הרגל

דוגמה בולטת להגוצנטריות היא הסטת האשמה לתאונות דרכים אל הולכי הרגל בצורה מפורשת או משתמעת, וכן הזנחת בטיחות הולכי הרגל על ידי המשך "עסקים כרגיל" ותכנון מוטה מכוניות.

מבחינה היסטורית, הדגשת נקודת המבט של נהגים בתקשורת, קיימת החל מאמצע שנות ה-20 של המאה ה-20, כאשר החל שימוש נפוץ במכוניות בארצות הברית, והתחזקה ההשפעה של חברות המכוניות על אמצעי התקשורת. בספר "Fighting Traffic" מתאר ההיסטוריון פיטר נורטון את הקונפליקט הראשון בו הייתה מעורבת תעשיית המכוניות – העליה התלולה בפגיעה בהולכי רגל ובמיוחד בילדים, בתאונות דרכים בארצות הברית.

"קורבן למולך המודרני" – קריקטורה של העלאת קורבנות אדם למכוניות, ניו יורק טיימס, 1922.

עם התרחבות השימוש במכוניות, מספר הרוגים בתאונות דרכים בארצות הברית עלה בצורה דרמטית. מספר הרוגים בתאונות הכפיל את עצמו בכל כמה שנים - כ-500 הרוגים בשנת 1907, 1,000 הרוגים בשנת 1909, 9,000 הרוגים בשנת 1917, וכמעט 16 אלף הרוגים בשנת 1923.[1] כשלושה רבעים מתוך ההרוגים היו הולכי רגל, שרבים מתוכם לא נהגו בכלל. [2] בנתונים של עיריית פילדלפיה משנת 1928, ניתן לראות כי רבים מתוך ההרוגים היו ילדים בגיל 4-8. [3]

בתקופה זו החלה מחאה ציבורית. בתחילה העיתונות יצאה נגד נהגי המכוניות והנהיגה המהירה בעיר - קריקטורות משנות ה-20 של המאה ה-20 מתארות את המכוניות כמלאכי מוות ש"קוצרים" ילדים, או תיאור של הגשת ילדים כקורבן למכוניות - בדומה לקורבנות המועלים לעל הקדום מולך. [4] לזכר הילדים שנהרגו ברחוב הוקמו אנדרטאות - לדוגמה בעיר בולטימור ובסנט לואיס. ילדים שנהרגו ברחוב נתפסו כבעיה פרטית אלא כבעיה ציבורית, בצורה דומה לדרך שבה אנחנו חושבים על משפחות שאיבדו חיילים במלחמה. [5] כתוצאה מכך נוצרה זעקה ציבורית גדולה, כולל הפגנות, הקמת אנדרטות לילדים שנספו ומאמרים שדרשו להגביל את מהירות המכוניות בעיר. חברות המכוניות פחדו מהגבלה כזו ונקטו שורה של צעדים ובראשו כולל הסטת האשמה בתאונות להולכי רגל לא זהירים.

e.b. Lefferts שהיה חבר של מועדון המכוניות של דרום קליפורניה הציע להשתמש בפסיכולוגיה. הטענה שלו הייתה שבמקום להסביר לאנשים שאסור לבצע "Jaywalk" (חציית הכביש בכל מקום) יותר טוב להגחיך את הולכי הרגל שחוצים בצורה כזו. אם אחרים יצחקו עליהם הם לא יעשו את זה יותר. [6] בעקבות הצעה זו החל קמפיין של קריקטורות שהציגו את הולכי הרגל שחצו לא במעבר חציה, כאנשים מגוחכים ונלעגים. [7] כמו כן השתמשו בליצנים, גברים שהיו לבושים בבגדי נשים, או בגדים מוזרים שהיו "jaywalker" - דבר יצר אצל הקהל הרגשה שהוא לא רוצה להיות "Jaywalk" בעצמו. [8] בהמשך לוס אנג'לס הוציאה חוק שאוסר על "Jaywalk". ‏[9] עד 1924 נכנסה מילה חדשה למילון - Jaywalker - "אדם שחוצה את הרחוב בלי לשים לב לחוקי תנועה עבור הולכי רגל". [10] עד היום בארצות הברית אסור להולכי רגל לחצות את הרחוב שלא במעבר חצייה. זאת לעומת מדינות רבות באירופה שבהן מותר להולכי רגל לחצות את כביש עירוני לא רק במעבר חציה.

בנוסף להסברה, חברות המכוניות קידמו חוקים להגבלת הולכי רגל בעיר וקידום תכנון עירוני שנועד לבצע הפרדה בין הולכי רגל לבין מכוניות - תחילתו של תכנון מוטה מכוניות. תכנון זה, במיוחד עם התפתחות של פרבור בתום מלחמת העולם השנייה, גרם בסופו של דבר גם לכך שהליכה בעיר הפכה פחות ופחות נוחה והגבירה את השימוש במכוניות. דוגמה לכך היא כבישים מהירים או רחבים בין שכונות שמאלצים הולכי רגל לבצע עיקופים גדולים מאוד - כך שהליכה שהיא בקו אווירי של כמה מאות מטרים הופכת למסלול הליכה של כמה קילומטרים. כמאה שנים לאחר מכן נתוני פיצול נסיעות ברוב ערי ארצות הברית, מצביעים על ירידה תלולה והדרגתית בהולכי הרגל, כך שברוב הערים שנבנו בעידן המכונית, אחוז ההליכה ברגל לעבודה הוא נמוך מ-3% - נמוך בהרבה לעומת העבר ולעומת ערים באירופה ובמזרח אסיה.

הגבלת הולכי הרגל, על ידי אפשרות חוקית לעבור רק במעברי חציה, הכנסת רמזורים ועוד, לא הובילה לכך שארצות הברית מובילה בתחום בטיחות הולכי הרגל. בשנת 2018 נהרגו בארצות הברית 6,227 הולכי רגל באותה שנה גרו בארה"ב 327 מיליון תושבים, כך ששיעור הולכי הרגל שנהרגו בתאונות דרכים עמד באותה שנה על 19 הולכי רגל למיליון תושבים. בעוד שמספר הולכי הרגל בארה"ב הוא נמוך ובמגמת ירידה, שיעור וכמות ההרוגים בקרב הולכי רגל שם נמצא בעליה לפחות משנת 2008. [11] לשם השוואה- בשנת 2016 נהרגו בישראל 103 הולכי רגל בתאונות דרכים. עם גודל אוכלוסיה שעמד על 8.7 מיליון, שיעור הולכי הרגל שנהרגו בתאונות דרכים בישראל עומד על 12 הרוגים למיליון תושבים. שיעור ההרוגים הולכי הרגל נמוך במדינות אירופה. בבריטניה 7 הרוגים הולכי רגל למיליון תושבים, בגרמניה, ובשווייץ יש 6 הרוגים הולכי רגל למיליון תושבים, בשוודיה ונורווגיה שיעור הרוגים של 4 הולכי רגל למיליון תושבים, ובהולנד 3 הרוגים הולכי רגל למיליון תושבים. שיעור הולכי הרגל שנהרגו בתאונות דרכים בהולנד נמוך פי 4 בהשוואה לישראל ונמוך פי 6 בהשוואה לארצות הברית.

עד היום אנשים רבים, בעיקר נהגים, מאשימים את הולכי הרגל בתאונות דרכים. מחקר של הרשות לבטיחות בדרכים, בחן את האחריות לתאונות של פגיעות בהולכי רגל בישראל בתאונות חמורות שבהן נהרגו או נפצעו קשה הולכי רגל בשנת 2015. לפי המחקר ב-67% מהתאונות החמורות נהגים עברו על החוק. העבירה השכיחה ביותר היא אי ציות של נהגים לחובת מתן זכות קדימה. עבירה זו מהווה 60% מעבירות הנהגים. ב-30% מהתאונות החמורות היו עבירות של הולכי הרגל. העבירה השכיחה ביותר בשיעור של 33% הייתה התפרצות הולך רגל לכביש. ב-3% מהמקרים לא ניתן היה להכריע מה העבירה שגרמה לתאונה.

הבטיחות בהולנד בשוודיה ובמדינות אירופאיות נוספות מבוססת על חזון אפס הרוגים בתאונות דרכים ועל גישות כמו "החזק שומר על החלש. לפי גישת חזון אפס, עיקר האחריות על היפגעות הולכי רגל בתאונות דרכים הוא מדיניות ותכנון עירוני שבהן חיי אדם הם לא שיקול מוביל, ויש שיקולים אחרים כמו נוחות או מהירות של נהגים שהם חשובים יותר. תכנון של מעבר חצייה בטוח או אזור מיתון תנועה מדגימים כיצד ניתן לשפר את בטיחות הולכי הרגל באופן משמעותי. כך גם מניעת נסיעות מיותרות במכונית בעיר על ידי צעדים כמו עירוב שימושי קרקע ותשתיות אופניים. במדינות שקידמו גישה זו, כמו הולנד או שוודיה היפגעות קטלנית של הולכי הרגל נמוכה במאות אחוזים לעומת מדינות כמו ישראל או ארצות הברית.

המכונית כסמל סטטוס, והשפעתה על התפיסה העצמית

פרסומת למכונית בשנות ה-50, מתוך הסרט מחלת השפע שעוסק בתרבות הצריכה.

המכונית היא סמל סטטוס שנועד לסמל לאחרים כמה האדם הוא מוצלח, עשיר וכו', היא אביזר גדול ובולט שאפשר לקחת למקומות שונים ולהפגין בו לפני זרים ומכרים (בניגוד לבית). דבר זה גורם לאנשים רבים להשקיע במכוניות יקרה יותר או בניקיון המכונית.

הגוצנטריות יכולה להשפיע על היבטים כמו הערכה עצמית וזהות עצמית. לדוגמה אנשים שמנסים לבטא את עצמם דרך סוג הרכב שהם קונים, אביזרים שהם קונים למכוניות ורמת הניקיון והתחזוקה של המכונית. חלק מהאנשים עשויים להשקיע במכונית מאמץ גדול יותר ממה שהם ישקיעו בגוף שלהם עצמם. בנוסף שימוש יומיומי במכונית גורם לאנשים להרגיש שהמכונית היא המשך של הגוף שלהם ודבר זה יוצר תחושת הזדהות עם המכונית. כך אנשים אומרים "אני פונה" כאשר הם מתכוונים שהמכונית בה הם נוהגים תפנה. פגיעה במכונית בכוונה או בטעות עלולה לגרור התנהגות אלימה כאילו האדם עצמו נתקף.

מכוניות מעוצבות לעיתים קרובות כמעין "חיות טרף" - שני פנסים קדמיים המזכירים עיניים, מעין "פה" וכו'. דבר זה עשוי לאפשר לאנשים לזהות עצמם עם הכוח של המכונית, כדי לפרוק בצורה בטוחה יחסית רגשי תוקפנות נסתרים שהם לא יכולים לפרוק בסיטואציות אחרות.

השפעה נוספת של המכונית על הנפש היא היותה כמעין "רחם מלאכותי" שבו האדם נמצא לבד, בלי שהוא צריך לדבר, או להתייחס לאנשים אחרים, ובלי שהוא צריך לעטות על עצמו מסכות חברתיות שונות. דבר זה יכול לגרום לתחושת רוגע על האדם וליצור תחושת שחרור וחופש, במיוחד בקרב הורים המטופלים בילדים. חלק מביטוי של דבר זה הוא בצילום של אנשים את עצמם בווידאו או בסטילס כאשר הם נמצאים בתוך המכונית בתא הנהג. בעידן היוטיוב אנשים מצלמים סרטונים שבהם הם נותנים מונולוגים ממצב זה - שוב מתוך תחושה של חיבור ובטחון שכלוב המכונית מציע מפני הפרעות לא רצויות מבחוץ. מצד שני הנהיגה עצמה עלולה ליצור תחושה הפוכה של מתח נפשי - במיוחד נהיגה בכבישים עמוסים, בכבישים פקוקים או בנסיעות ארוכות.

הגוצנטריות והכחשת פגיעה באחרים

הגוצנטריות יכולה לבוא לידי ביטוי דרך הכחשת אלימות – הדחקה, הסתרה והצדקה של סיכון עצמי או סיכון חייהם או בריאותם של אחרים, כדי להצדיק את השימוש במכונית. לדוגמה נהגים רבים מכחישים את הסיכון שנהיגה במכונית יוצרת בעיר להולכי רגל ולרוכבי אופניים, ונהגים נוטים להאשים הולכי רגל או רוכבים בתאונות (תסמין האשמת הקורבן). יש אנשים שמתנגדים לצעדים שיכולים להגביר את הבטיחות של הולכי רגל כמו אזורי מיתון תנועה, מתוך העדפת הייצוג שלהם כנהג על פני ייצוגים אחרים שלהם – לדוגמה הם עצמם כהולכי רגל או כהורים שהילד שלהם עלול להיפגע ממכונית בשכונה. באופן דומה נהגים עלולים להתעלם מנזקים כמו זיהום אוויר מתחבורה ולטעון שזיהום זה הוא חלק הכרחי מהחיים המודרניים ושאסור להגביל שימוש במכוניות כדי להפחית זיהום כזה. דבר דומה הוא תמיכה של אנשים בהכחשת אקלים מתוך חשש שהכרה בהתחממות עולמית עלולה לגורר שינויים בתחום התחבורה.

הגוצנטריות בקרב רופאים ואנשי בריאות ציבור

בספר עיר הליכתית מתאר המתכנן העירוני ג'ף ספק את סיפורו של אפידמיולוג שהבין את התרומה הנסתרת של מכוניות לפגיעה נרחבת בבריאות. הטענה היא כי "התכנון העירוני שלנו הורג אותנו". האפידמיולוג נוסע במכוניתו ורואה הולכת רגל מבוגרת שהולכת על הכביש בחום השמש, במקום זה אין בכלל מדרכה. הוא אומר לספק "זהו רגע ההתפכחות שלי". לפי הרופא כי אם הולכת הרגל הייתה נהרגת מפגיעת משאית היו כותבים שזה בגלל דריסה ואולי בגלל אשמת הולכת הרגל, אם היא הייתה מתה כתוצאה מהליכה בתנאי חום היו כותבים שסיבת המוות היא שבץ וכו'.

לעיתים קרובות המערכת הרפואית לא רואה ולא סופרת פגיעה בבריאות בגלל תכנון מוטה מכוניות, כך לדוגמה בישראל אין מעקב אחר אורח חיים יושבני והשלכותיו ואין קישור בין דבר זה לבין פגיעה גוברת בהליכה ברגל או רכיבה באופניים והמרת פעולות אלה לנסיעה במכוניות או באמצעי ממנוע אחר. רופאים ואיגודים רפואיים כמעט ואינם עוסקים בתחום של תכנון עירוני והשפעותיו על בריאות הציבור.

הגוצנטריות בקרב מקבלי החלטות

הגוצנטריות בא לידי ביטוי גם בקרב מקבלי החלטות בתחום התחבורה והתכנון – מתכני תחבורה, מתכננים עירוניים, מהנדסים, ראשי עיר וכדומה – כאשר יש להם דילמה בתחום התכנון לרוב הם יסתכלו על הנושא מנקודת מבטו של נהג ולא מנקודת מבט של משתמשי דרך אחרים או משיקולים עירוניים אחרים. דבר זה עלול לפעמים לפגוע גם בנהגים עצמם בטווח הארוך אבל ההסתכלות מתעדפת את נקודת המבט הצרה ולא תכנון לטווח ארוך.

דוגמה להגוצנטריות בקרב מקבלי החלטות היא הבלטת סטטוס שלהם על ידי סוג מכוניות יוקרתית על חשבון המדינה. רכב צמוד יוקרתי לראשי ממשלות, שרים, ראשי עיר וכו', וכמובן רכב צמוד לקצינים בכירים, מנכ"לים וכו'. בארגונים ממשלתיים רבים נהוג לספק רכב צמוד החל מדרג מסויים דבר שמקבע את הרעיון לפיו דרגה בכירה יותר = רכב צמוד. בניגוד לכך במדינות רבות באירופה מנהיגים כולל ראשי ממשלה נוסעים בתחבורה ציבורית ואופניים, הן בגלל מודעות גבוה יותר לבריאות והן בגלל שהדבר נתפס כדוגמה אישית לנורמה חיובית. הענקת רכב בחינם או בסבסוד ניכר נפוצה גם בקרב עובדים שונים במגזרי הפרטי - בסיוע המדינה שמעניקה החזרי הוצאות רכב.

היבטים אלה באים לידי ביטוי בצעדים של תכנון מוטה מכוניות (בערים קיימות) ובפרבור צמוד קרקע (בעיקר במקומות עם צפיפות אוכלוסין נמוכה יחסית). דוגמאות לדבר זה הן ניסיונות להגדיל את היצע החניה בכל מחיר במרחב העירוני (להתיר לדוגמה חניה על מדרכות, חפירת חניונים תת קרקעיים ועוד), הרחבת כבישים על חשבון מדרכות, גינות וכו', התנגדות להגבלת מהירות, התנגדות לסלילת שבילי אופניים או נתיבי תחבורה ציבורית. לרוב צעדים אלה גורמים לביקוש מושרה למכוניות, להגברת תלות במכוניות ולהגברת בעיות של פקקים וחניות, אבל מקבלי החלטות, עיתונאים וחלקים גדולים בציבור עשויים לא להיות מודעים לנושא זה.

מנגנון זה מתרחש הן בגלל חינוך והרגלים אישיים (מקבל ההחלטות רואה עצמו כנהג), הן בגלל חינוך מקצועי (בתחומים כמו הנדסת תחבורה) לפיו יש זהות בין תחבורה לבין תנועת מכוניות. סיבה נוספת היא פוליטית - חשש ששינוי התכנון העירוני יוביל לזעם ציבורי מצד הנהגים – תוך התעלמות מצרכים של ציבורים שהם לא נהגים או מכך שעם השינוי הוא מוצלח חלק מהנהגים יכולים לעבור לאמצעי תחבורה אחרים כך ששינוי זה יהיה לטובתם ולא לרעתם.

ביקורת והתנגדות

היו מבקרים של תרבות המכוניות עוד בתחילתה. בשנות ה-20 של המאה ה-20 הולכי רגל והורים ארגנו מחאות נגד השתלטות של המכוניות על המרחב הציבורי ועל סיכון חיי הולכי רגל בכלל וילדים בפרט.

בשנות ה-50 הייתה התחזקות של תרבות המכוניות הן באירופה והן בארצות הברית. בארצות הברית החלה עליה תלולה בבניית פרברים צמודי קרקע, ויציאה של המשפחות הצעירות מתוך הערים. משפחות שחיו בפרברים היו צריכות לפחות מכונית אחת ובדרך כלל שתי מכוניות, בגלל הקושי לקיים תחבורה ציבורית בעיר לא צפופה ובגלל שחנויות ומקומות עבודה לא נמצאים במרחק הליכה (גם בגלל הפרדת שימושי קרקע). באירופה החל גל דומה של פרבור ועליה ניכרת במכירות מכוניות אם כי רוב ערי אירופה עדיין היו בנויות סביב תחנות רכבת ובצורה צפופה שהקלה על הליכה.

הקונפליקט עם מכוניות היה משמעותי יותר במדינות שבהן הייתה מסורת ארוכה של תחבורת אופניים ובערים צפופות. בשנות ה-60 וה-70 החלו מחאות נגד מכוניות בהולנד. תנועת פרובו דרשה יותר תחבורת אופניים. דבר זה הפך בשנות ה-70 למחאה עממית, בשם "עצרו את רצח הילדים" עקב הגידול המתמיד בילדים שנהרגו בתאונות דרכים כהולכי רגל וכרוכבי אופניים. בנוסף לכך בערים הצפופות של הולנד היה קשה לייצר מספיק מקומות חניה והיו כבר בעיות גדולות של פקקי תנועה. בנוסף לכך משבר הנפט של שנות ה-70 ערער את כלכלת המכוניות והעלאה שאלות האם היא רצויה. דבר זה גרם לשינוי מדיניות בהולנד במדיניות כמו "החזק שומר על החלש" בתכנון עירוני ובקידום תשתיות אופניים.

באותה תקופה החלה תנועה של עירוניות מתחדשת שביקרה את השפעות הפרבור בעקבות כתביה של ג'יין ג'ייקובס, ובמיוחד ספרה מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות. תומכי העירוניות הנגידו בין העיר לבין הפרברים והצביעו על בעיות שונות שהפרברים החריפו כמו זיהום אוויר, פקקי תנועה, ניכור, בדידות ותלות ברכב פרטי. הם קראו לתכנון שיתחשב יותר בצרכים של הולכי הרגל וקידמו רעיונות כמו עירוב שימושי קרקע ותכנון מוטה תחבורה ציבורית והליכתיות. כמו כן החלו מחקרים על השפעות חיצוניות של מכוניות כמו עלויות של פקקים, של חניה, זיהום, תאונות עוד.

בשנות ה-80 של המאה ה-20 החלו מחאות נגד כבישים מהירים באנגליה, כמו המאבק נגד כביש M11 בלונדון, בריטניה. באותו זמן החלו להתפרסם מחקרים שערערו על הרעיון לפניו כבישים מהירים מהווים פתרון טוב לבעיות גודש בגלל היבטים כמו ביקוש מושרה בתחום התחבורה. התוצאה הייתה שינוי מדיניות וביטול כבישים מהירים.

מספר חוקרי בריאות החלו לשים לב להשפעות בריאותיות של מכוניות – מלבד תאונות דרכים וזיהום אוויר מתחבורה חוקרים החלו לחקור היבטים נוספים כמו אורח חיים יושבני או השפעות של נהיגה על מתח נפשי. ארגוני למען בריאות הציבור כמו ארגון הבריאות העולמי החלו לתמוך באורח חיים פעיל ובקידום תחבורה פעילה.

בעשורים האחרונים יש ביקורת תרבותית נגד ראייה מרוכזת במכוניות. ביקורת זו מגיעה מצד תנועות סביבתיות, מצד מתנגדים לתרבות הצריכה, פעילים נגד שינויי אקלים, רוכבי אופניים והולכי רגל. דוגמה אחת לכך היא איורים של אדבסטרס בהקשר של מכוניות. הסרט מחלת השפע שעסק בתרבות הצריכה הדגים כיצד נעשה שיווק של חיי פרברים בשנות ה-50 של המאה ה-20 כדי לשכנע אנשים לעבור לשם.

ביקורת בתרבות

המאייר אנדי סינגר צייר קריקטורות רבות המדגימות היבטים של תרבות מרוכזת בנהגים. לדוגמה נהגים שמתנגדים לסלילת שבילי אופניים (בטענה כי "אין מקום"), או נהגים שתקועים בפקקים, וכועסים על שאר הנהגים שהם לא נוסעים בתחבורה ציבורית. סינגר מציג השלכות של שימוש רב במכונית כמו מלחמות שנועדו לשמור על המשך שאיבת הנפט כדי לשמור על מדיניות התחבורה הקיימת.

ארגון אדבסטרס קידם מספר "פרסומות" למכוניות והראה את הצדדים השליליים שלהם.

מספר מאיירים פרסמו אבסורדים לתרבות המכוניות לדוגמה נהג שתופס שטח רב וגוער במשתמשי דרך אחרים בגלל שאין לו מקום. [12] או הולכי רגל שהולכים על המדרכה ולצידם פעורה תהום. [13]

ראו גם

• השפעות חברתיות של מכוניות
• השפעות בריאותיות של מכוניות
• תכנון מוטה מכוניות, פרבור
• Fighting Traffic, פרשת פורד פינטו
• תחבורה בת קיימא, הליכתיות, עירוניות מתחדשת
• עיר ידידותית לילדים
• תרבות הצריכה

קישורים חיצוניים

• תרבות המכוניות בארצות הברית בשנות ה-1950, ויקיפדיה באנגלית
• The Real Reason Jaywalking Is A Crime (Adam Ruins Everything), סרטון קצר, שמבוסס על הספר "נלחמים בתנועה", אוקטובר 2015
• CNU 20 - Why Did We Stop Walking & How Do We Start Again?,הרצאה על הספר נלחמים בתנועה, מאת פיטר נורטון, Congress for the New Urbanism, May 30, 2012
• Car blindness — Ignoring the true cost of cars, Aug 24 2019

יואב לרמן ואחרים, "עוד בלוג תל אביבי"

• בפנמה סיטי הולכים בשיטת "הרכבת", עדי מגר, ספטמבר 2014
• זו הנגישות, טמבל, יובל כהן, דצמבר 2012
• על תושייתם של הולכי הרגל בישראל, מצגת, 2011
• הגיע הזמן לגל ירוק להולכי הרגל, 2011
• החטא הקדמון נחשף – חיסול מדרכות העיר, 2011 - היתרי חניה של מכוניות על המדרכה בתל אביב בשנת 1991.
• בכל מכונית יושב הולך רגל אדריכל הלל שוקן, 2009
• עבדכם הנאמן מציג: לא סופרים את הולכי הרגל, 2009
• מעמד הולכי הרגל במערכת התחבורה בישראל, פרופ' דוד מהלאל, 2008
• הכישלון המהותי של חולדאי בניהול התחבורה בעיר תל-אביב, 2008

תכנון מוטה רכב פרטי באומנות

• הנהג מתלונן על כך שהמשתמשים האחרים לוקחים לו את כל המקום
• European city vs US city, קריקטורה של עיר אמריקאית טיפוסית מול עיר אירופאית טיפוסית
• אנדי סינגר - "אם תהפכו את מקום החניה הזה למסלול אופניים, איפה אני אחנה"?

עבודות רבות מאת אנדי סינגר

• "אם יהיה לכם שביל אופניים איפה אחנה את המכונית שלי?"
• רוכבי האופניים מקבלים מסלולים מפותלים
• השוואת השימוש במכונית לעישון - הפרדה בין אזור למכוניות לאזור ללא מכונית
• פסל ללוחם האופניים
• הסבסוד הנסתר של המכוניות
• מדיניות התחבורה - קובעת את מדיניות האנרגיה - שקובעת את מדיניות הביטחון