עיר ידידותית לילדים

עיר ידידותית לילדים (באנגלית: Child-friendly city ובקיצור: CFC) היא עיר, עיירה, קהילה המחויבת לשיפור חייהם של ילדים שבתחום שיפוטה, על ידי מימוש זכויותיהם כמפורט באמנת האו"ם בדבר זכויות הילד. זהו מקום ישוב שבו הזכויות, הצרכים, העדיפויות והקולות של ילדים הם חלק בלתי-נפרד מהמדיניות, התוכניות וההחלטות הציבוריות. עיר ידידותית לילדים היא יוזמה של ארגון האומות המאוחדות שהחלה בשנת 1996 במטרה לקדם את זכויות הילדים. הנחת המוצא של האו"ם היא שמצב הילדים בעיר הוא סמן למצבה הכללי - אם מצב הילדים טוב, זה סימן לממשל תקין ולחברה בריאה.

עיר ידידותית לילדים

ילדים משחקים במזרקה בעיר. מתחמי משחק לילדים הופכים להיות דבר פופולרי בערים רבות, עיר ידידותית לילדים דואגת גם לכך שילדים יוכלו להגיע למגוון גדול של מקומות עניין כמו בתי ספר, פארקים, חברים ועוד - כלומר דאגה לתחבורה רכה בדגש על הליכתיות ותחבורת אופניים.

באופן כללי, ישוב ידידותי לילדים היא מקום ישוב שבו ילדים:

• מוגנים מפני ניצול, אלימות והתעללות.
• גדלים בצורה בריאה ודואגים להם.
• יכולים ללכת לבד בבטחה ברחובות העיר.
• בעלי גישה לשירותים חברתיים איכותיים, בהם שירותי בריאות, רווחה ומחסה.
• מקבלים שירותי תברואה הולמים ומי שתייה נקיים וזורמים.
• חווים חינוך איכותי, מכליל ומשתף ופיתוח מיומנויות.
• יכולים להביע את דעותיהם ולהשפיע על החלטות המשפיעות עליהם.
• משתתפים בחיי המשפחה, התרבות, העיר/הקהילה והחיים החברתיים.
• חיים בסביבה בטוחה ונקייה עם גישה למרחבים ירוקים.
• פוגשים חברים ויש להם מקומות בהם הם יכולים לשחק וליהנות.
• יש להם סיכוי הוגן בחיים ללא קשר להיבטים כמו מוצא אתני, דת, הכנסה, מגדר או יכולת (מגבלות גופניות או נפשיות כלשהן).

בעוד שהאחריות העיקרית להבטיח את מימוש זכויות הילדים מוטלת על ממשלות, יש תפקיד חשוב לקידום ערים ידידותיות לילדים גם לבעלי עניין אחרים כגון ארגוני החברה האזרחית, המגזר הפרטי, האקדמיה והתקשורת, כמו גם הילדים עצמם.

המיזם פועל באמצעות יוניסף, ארגון האו"ם למען הילד. נכון לשנת 2010 המיזם מקיף כ-1,000 ערים בעשרות מדינות ברחבי העולם, ובהן מדינות מפותחות, דוגמת ספרד, צרפת, איטליה, אנגליה, שווייץ והולנד, ומדינות מתפתחות, דוגמת ברזיל, הפיליפינים, קולומביה ואחרות. בעת יישומו בכל אחת מן הערים והמדינות שבהן הוא פועל, מותאם המיזם למבנה החוקי, הכלכלי והחברתי המקומי ולרצונותיהם ויכולותיהם של השלטון והאוכלוסייה במקום.

רקע - אובדן העצמאות של ילדים בעיר

במחקר שנערך בארצות הברית הצהירו 71% מההורים כי הלכו לבית הספר ברגל או רכבו בעצמם באופניים, ואילו רק 18% מילדיהם עושים זאת. בבריטניה מרשים ללכת ברגל רק ל-25% מהילדים. לעומת זאת, במקומות אחרים בעולם ילדים עדיין מתניידים בעצמם בחופשיות: בטוקיו, 90% מהילדים כיום הולכים לבית הספר ברגל, ובגרמניה 75%. בשווייץ, ילדים מגיל 4 יכולים ללכת לגן בעצמם, אם המרחק הוא פחות מקילומטר.

הפחתת ההליכה והרכיבה לבית הספר היא תסמין אחד לתהליכים ארוכי טווח שמתרחשים. דוגמה אחרת היא שהילדים גם משחקים פחות בחוץ. הערים משתנות בצורה ניכרת מאז שההורים של היום היו ילדים. יש יותר מכוניות, השטחים הפתוחים הצטמצמו והבניינים גבהו, אי אפשר כבר להשגיח ממרפסת הבית על ילדים המשחקים בחצר למטה.

ילדים משחקים ברחובות העיר ניו יורק בשנת 1909. באותם שנים הרחוב לא היה מיועד רק למכוניות אלא גם לילדים.

בספר Fighting Traffic ההיסטוריון פרופ' פטר די נורטון (Peter D. Norton) מדגים שדברים אלה לא נוצר מעצמם, אלא בעקבות שינויים שהתחוללו בשליש הראשון של המאה ה-20 בעקבות מדיניות ותרבות שקידמו חברות המכוניות בארצות הברית. בשנת 1917 ניתן לראות הולכי רגל הלכו על הכביש עצמו. תמונות מתארות מבוגרים וילדים חוצים את הכביש בלי להביט לצדדים, באותה תקופה מצופה שהנהגים יתחשבו בשאר משתמשי הדרך. [1] הרחוב נתפס אז כמקום לילדים. הדבר הטבעי והנורמלי בתקופה זו הוא שהם ישחקו ברחוב. [2] בשנות ה-20 התרבו מאוד מקרי הפגיעה בהולכי רגל בעיר מצד מכוניות ובעיקר בילדים קטנים. באותה תקופה החלו הצעות כמו הקמת גני משחק יעודיים לילדים וכן המלצות כיצד לחנך את הילדים להתנייד בעיר בזהירות. למרות זאת מספר הילדים שנפגעו המשיך להיות גבוה. כתוצאה מכך היה גל של מחאה נגד נהגים ומכוניות והוצא להפחית את מהירות הנסיעה בעיר. חברות המכוניות נבהלו והצליחו להטיל את האשמה בתאונות בהולכי הרגל ולשנות את התרבות ואת החקיקה כך שהולך רגל שלא חוצה את הכביש במעבר חצייה הוא האשם בתאונה ולא הנהג. עם הזמן קודמו בארצות הברית מדיניות של פרבור ותכנון מוטה מכוניות כך שכיום פיצול נסיעות בערים בארצות הברית מראה על כמות נמוכה של 4%-1% הולכי רגל ברוב הערים הגדולות (למעט סן פרנסיסקו וניו יורק סיטי).

במדינות אחרות כמו הולנד ובריטניה לדוגמה השינויים האלה התרחשו במהלך השנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, שבהן עלתה כמות המכוניות בעיר. בהולנד של שנות ה-70 החלו מאבקים ציבוריים כמו המאבק למען רחובות משחק באמסטרדם ו"עצרו את רצח הילדים" כדי לשנות את המגמות האלה. כתוצאה מכך החלו לקדם בהולנד מכך שינויים שונים כמו אזורי מיתון תנועה, שבילי אופניים, תכנון מוטה הולכי רגל וחזון אפס הרוגים בתאונות דרכים, תחבורה פעילה ועירוניות מתחדשת. שינויים אלה מתפשטים למדינות אחרות בעולם, במיוחד מאז תחילת המאה ה-21.

תכנון עבור ילדים מול שיתוף ילדים בתכנון

ברוב המקרים עיר ידידותית לילדים פירושה שמתכננים עירוניים ומקבלי החלטות אחרים מתכננים מרחבים ומוסדות מתחשבים יותר בילדים. גישה שונה במקצת טוענת שתכנון כזה הוא בעייתי וכי יש לשלב את הילדים עצמם בתכנון של מרחיבים שמתאימים להם.

המתכנת העירונית Mara Mintzer מציינת כי בחברה שלנו אנחנו מקבלים החלטות בלי להתייעץ עם רבע מהאוכלוסייה. החלטות על שימושי קרקע על משאבי טבע, והפקת אנרגיה מתקבלות ללא שיתוף של ילדים. מי שמבצע תכנון עירוני הם בדרך כלל אנשים מבוגרים כמו מתכנני ערים, ארכיטקטים, מהנדסים, ראשי ערים. לא כוללים בתחום את הילדים. השאלה היא מה יקרא אם ניתן לילדים להשתתף בתכנון. כמתכננת עירונית היא נתקלה בנושא בשנת 2009 בעיירה בולדר שבקולורדו, היא עבדה כבר עם משפחות עניות עם ילדים, בתחילה היא חשבה שהדבר נועד למזער תסכולים של הורים לילדים קטנים. [3]

היא מציינת כי המטרה היא לא שאנחנו נתכנן ערים טובות יותר עבור ילדים, אלא שהילדים יתכננו ערים טובות יותר לעצמם ולאחרים. לכאורה, הדרה של ילדים מתהליכי תכנון נראה הגיוני, שכן לילדים אין את היכולת לתפוס מושגים מורכבים כמו בעיות תחבורה, או בעיות דיור, ואפילו אם יהיו להם רעיונות הם יכולים להיות ילדותיים כמו גן מסוכריות או תותח מים שיורה על מי שעובר מתחת לגשר. ומצד שני אם אנחנו מייצרים מוצר אנחנו בדרך כלל רוצים שמשתמשי הקצה יוכלו להביע את דעתם עליו. אם אנחנו מתכננים גן ציבורי שמיועד לילדים נרצה שתהיה להם יכולת להביע את דעתם בנושא. גם אצל מבוגרים מתכננים לא מאפשרים כל מה שאנשים רוצים, אבל כמו אצל מבוגרים יש צורך לשלב את מי שמשתמש במרחב הציבורי בתכנון בהתאם ליכולות שלו לתרום. היא מביאה דוגמאות לשילוב ילדים בתכנון מרחבים ציבוריים ואיך הרצונות של הילדים, מגילאים שונים באים לידי ביטוי בתכנון.[4]

אג'נדה 2030 ויוזמות דומות

אג'נדה 2030

ערך מורחב – יעדי פיתוח בר קיימא של ארגון האומות המאוחדות

בספטמבר 2015 אימצו מנהיגי העולם את אג'נדה 2030 לפיתוח בר קיימא. האג'נדה היא תוכנית פעולה, הכוללת 17 יעדי פיתוח בר-קיימא ו-169 מטרות, המרכזת את המאמצים הכלל-עולמיים סביב צמצום העוני והרעב, המאבק באי-השוויון ובמחלות, ובניית עולם צודק ובר-קיימא עד שנת 2030.[5]

האג'נדה מתחייבת "לא להשאיר אף אחד מאחור" וגם לספק לילדים ולנוער סביבה מטפחת למימוש מלא של זכויותיהם ויכולותיהם. מטרתו של סעיף 11 לאג'נדה היא להפוך את הערים ואת היישובים האנושיים לבטוחים, גמישים ובר קיימא. עד כה זהו הביטוי החזק ביותר של הקהילה הבינלאומית לתפקיד הקריטי של ערים בעתיד של האנושות.[6]

האג'נדה הוכנה במעורבות גורמים שונים מהממשלות, החברה האזרחית, האקדמיה ועוד. אנשים פרטיים, כולל ילדים ובני נוער היו מעורבים בעיצוב האג'נדה. כמעט לכל יעדי הפיתוח תלויים בשיתוף פעולה מצד עיריות ורשויות מקומיות. יוניסף גם הכין מסמך שמתאר את החפיפה הקיימת בין יעדי אג'נדה 2030 לבין האמנה הבינלאומית לזכויות הילד.

יוזמות דומות

קיימות יוזמות דומות בעלות שמות שונים:

• Urban95 - תכנון עירוני שמתחשב בילדים, השם נובע מלנסות לדמיין את העיר מגובה של 95 סנטימטרים. [7]
• עיר 8 80 - עיר שמתאימה לאנשים בכל הגילאים - כולל ילדים וקשישים שהן שתי האוכלוסיות הפגיעות ביותר.
• עיר ידידותית גיל - עיר שמתאימה גם לאוכלוסיה זקנה. [8]

עיר ידידותית לילדים בישראל

יותר מ-90% מן הילדים ובני-הנוער החיים בישראל מתגוררים ביישובים עירוניים (שאוכלוסייתם מונה 2,000 נפשות או יותר); נכון לשנת 2010 מעל כ-1,700,000 מהילדים התגוררו בערים. ילדים מהווים כשליש מהאוכלוסייה ביישובים עירוניים, (בדומה לשיעורם באוכלוסייה). יש יישובים עירוניים, בעיקר במגזר החרדי ובמגזר הבדואי, שבהם ילדים הם יותר ממחצית האוכלוסייה ביישוב

לפי פקודת העיריות, מאז שנת 2000, אמורות להיות בערי ישראל "וועדה לקידום מעמד הילד" שהיא וועד חובה בערים. במועצות מקומיות ואזוריות אלו וועדות רשות. הוועדה לקידום מעמד הילד היא אמצעי למימוש עקרונות אמנת האו"ם לזכויות הילד ברשות המקומית, ותפקידה לקדם את שיתוף הפעולה בין גורמים שונים ברשות בעניינים הנוגעים לילדים ולאפשר לילדים ולבני- נוער להשתתף בתהליכי קבלת החלטות ברשות. לפי בדיקה שערך מרכז המחקר והמידע של הכנסת בשנת 2009, ב-54 מתוך 75 עיריות הייתה ועדה לקידום מעמד הילד. אולם בחלק גדול מן הערים שבהן היא התקיימה, היא איננה ועדה פעילה.

המועצה הלאומית לשלום הילד רצתה בשנת 2010 לקדם יוזמה ליישום רעיון עיר ידידותית לילדים בישראל, בחסות הוועדה לזכויות הילד של הכנסת ובשיתוף המרכז לשלטון מקומי. במסגרת היוזמה הייתה מתוכננת תחרות בין הערים על התואר העיר הידידותית לילדים בישראל. ככל הנראה יוזמה זו לא יצאה לפועל.

חולון משווקת את עצמה כעיר ידידותית לילדים. היא מציעה הרבה מבחינה תרבותית אבל השטחים הציבוריים בה אינם מקלים על ילדים להיות עצמאיים. עד 2015 רק עיר אחת הצטרפה ליוזמת האו"ם - ראשון לציון (לאחר שנעשה ניסיון ליישום חלקי גם באשדוד). יוניסף העבירה מאות שאלונים ברחבי ראשון לציון, והיה תהליך שיתוף ציבור שהונחה על ידי נוער. התשובות הפתיעו את המבוגרים.

הילדים ביקשו מרחב בריאותי בבתי הספר, וכן אוכל יותר בריא, מתקני כושר. הילדים גם התלוננו שחסר להם מקום לגלגיליות וסקייטבורדים, שלא יגרשו אותם ממנו כל הזמן כי זה מרעיש. הפתרון בראשון לציון היה הקמת מרחב סקייט פארק עירוני. הילדים ביקשו גם הגעה בטוחה לבתי הספר, ועל ביטחון במרחב הווירטואלי, ציינו שיש הרבה פגיעות ברשתות חברתיות, והם היו רוצים מוקד תלונות, גורם מבוגר שיעזור להם. כאשר ילדים מתקשרים למוקד העירוני 106 לא מתייחסים אליהם ברצינות אבל ילדים מאתרים מפגעים והם רוצים להיות מעורבים בתכנון העירוני. ילדים גם ביקשו שבתחום של אופניים חשמליים יהיה טסט לאופניים. אחת התלונות העיקריות היא של בני נוער בקיץ היא שאין להם איפה לשבת. התושבים המבוגרים, מצידם מתלוננים על רעש ולכלוך מצד הנערים. העיירה רוצה לקדם ישיבה של הנערים בגנים היקפיים.

ראו גם

• עיר בת קיימא, קיימות
• קידום בריאות
• עיר ידידותית גיל
• פרויקט המקומות הציבוריים
• אי שוויון תחבורתי, הליכתיות, תחבורת אופניים, עירוניות מתחדשת
• קידום בריאות ורפואה מונעת לילדים
• יעדי פיתוח בר קיימא של ארגון האומות המאוחדות
• המאבק למען שכונה בטוחה לילדים באמסטרדם
• צמצום שימוש במכוניות בפונטוודרה ספרד
• מיגור העוני על כל צורותיו
• אי שוויון פוליטי
• הולכי רגל בישראל, תחבורת אופניים בישראל, אופניים חשמליים בישראל, תחבורה ציבורית בישראל
• נוירופסיכולוגיה

קישורים חיצוניים

• עיר ידידותית לילדים, אתר קרן החירום הבינלאומית של האומות המאוחדות לילדים - יוניסף
• הלית ינאי-לויזון, ערים בחו"ל ובישראל מתחילות לשתף ילדים בתהליכי התכנון, גלובס, 07.07.2015
• אתי וייסבלאי, עיר ידידותי לילדים, מרכז המחקר והמידע, כנסת ישראל, 22 בפברואר 2010
• סיפורה של עיר שלמה, שהחליטה להשתנות למען הילדים, סיפורה של העיר פונטוודרה בספרד, קרן ברנרד ון ליר, הארץ, 31.03.2019
• mara mintzer how kids can help design cities, TED
• פיטר גרי, תנו לילדים לשחק, אלכסון, 2013, המאמר המקורי נקרא The play deficit, מאת Peter Gray [9]
• תרבות הרחוב של ילדים, ויקיפדיה באנגלית
• גאוגרפיית ילדים - תחום המחקר של מקומות ומרחבים שבהם ילדים חיים, ויקיפדיה באנגלית
• Route2school חברה ויישום לשיפור בטיחות תלמידים הולכים ודיווח מפגעים