נוירופסיכולוגיה

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

נוֹיְרוֹפְּסִיכוֹלוֹגְיָה היא תחום ידע מדעי העוסק בניסיון להבין כיצד מבנה המוח ותפקודו קשורים לתהליכים פסיכולוגיים ספציפיים. המחקר הנוירופסיכולוגי מבוסס על המידע המגיע מתחום הנוירוביולוגיה כך שהוא מהווה את הבסיס, ומשם אופן ההתייחסות והמחקר הוא כמו במחקרים פסיכולוגיים (עם בוחנים ונבדקים).[1]

את התחום ייסד החוקר היהודי-רוסי אלכסנדר רומנוביץ' לוריא. בני הזוג הבריטיים מארק סולמס (Mark Solms) וקרן קפלן-סולמס, חוקרים בולטים בתחום, שהתבססו על מיפויו של לוריא והוסיפו לו נתונים בהתאם לממצאים העדכניים[2]. וכן שותפו של סולמס יאק פאנקספ. [3]

תחום המחקר

הנוירופסיכולוגיה משיקה כתחום מחקר למדעי העצב ופסיכולוגיה קוגניטיבית. בהיבטיה הקליניים קרובה הנוירופסיכולוגיה לתחומים ברפואה כמו נוירולוגיה ופסיכיאטריה ולמקצועות פארא-רפואיים כמו ריפוי בעיסוק וקלינאות תקשורת. בהיבטים יישומיים אחרים - להנדסת אנוש וחקר ביצועים. מעצם טיבו מדובר בתחום התמחות בינתחומי.

בהמשך להתפתחות המחקר האקדמי בתחום החל מיסוד תחום העיסוק המקצועי בנוירופסיכולוגיה יישומית וקלינית. החברה הבינלאומית לנוירופסיכולוגיה, נוסדה ב-1967, ופועלת לקידום המחקר המדעי הבינתחומי ברחבי העולם באשר ליחסי הגומלין מוח והתנהגות. האגודה מאגדת בתוכה כ-4,500 חברים.

חוקרים נוירופסיכולוגים עוסקים בחקר תהליכי עיבוד מידע במוח האנושי בבריאים ובחולים, אבחון, טיפול ושיקום חולים עם אבדנים קוגניטיביים נרכשים וכשלים קוגניטיביים התפתחותיים ומעורבים בתכנון סביבות אינטראקטיביות אדם-מכונה עתירות מידע.

ייחודה של הנוירופסיכולוגיה הוא בחתירה המדעית והקלינית להבנת וניסוח התופעות שהיא חוקרת במונחים קוגניטיביים מתחום הפסיכולוגיה ובה בעת במונחים מקבילים, שמקורם מדעי העצב והמתארים תהליכים מוחיים מנקודת הראות של המערכת הפועלת – מערכת העצבים. לפי מארק סולמס כיום יש שתי גישות מרכזיות להבנת המוח והנפש -האחת היא פסיכולוגיה והשניה היא חקר המוח. נוירופסיכולוגיה מנסה לבצע סינתזה בין שני התחומים ולאחד אותם לתחום מחקר קוהרנטי אחד.

נוירופסיכולוג אמור להיות אמון על ידע מדעי נרחב ומבוסס בתחומים של נוירופיזיולוגיה, נוירואנטומיה, נוירוכימיה ונוירופתולוגיה, ידע נרחב באשר לתהליכים חישוביים במערכת העצבים המרכזית ופסיכולוגיה קוגניטיבית. היקף ועושר הידע הנדרש הביאו רבים כיום למסקנה כי ההכשרה הנדרשת מחייבת לימודי דוקטורט ובתר – דוקטורט בתוכנית ייעודית כדי להיעשות לנוירופסיכולוג. תוכנית זו היא תוכנית רב תחומית המשלבת לימודים מכל התחומים הנ"ל ומבוססת על ידע הנרכש בלימודי יסוד בפסיכולוגיה (אם המדובר בהכשרה לנוירופסיכולוגיה קלינית) או בכל אחד מהתחומים הנ"ל (אם המדובר בנוירופסיכולוגיה מחקרית).

היסטוריה של הנוירופסיכולוגיה

נוירופסיכולוגיה היא תחום חדש יחסית בתוך ענף הפסיכולוגיה. ספר הלימוד הראשון בתחום, Fundamentals of Human Neuropsychology, שפורסם בתחילה על ידי Kolb ו-Whishaw התפרסם בשנת 1980. עם זאת ההיסטוריה של פיתוח הנושא עתיקה ויש שהולכים אחורה למצרים הפרעונית, אריסטו, היפוקרטס, ודקארט כתורמים לנושא. [1]

ספרי המבוא לנוירופסיכולוגיה, המשמשים כספרי חובה ללומדי התחום בראשית דרכם, מצוינים כאבות המייסדים של הנוירופסיכולוגיה המודרנית חמישה עד שישה שמות - כולם אנשים שפעלו במהלך המאה ה-19, ואשר עבודתם נתפסת כיום כהנחת יסודות המחקר של הקשר מוח – התנהגות. ארבעה מתוכם (פול ברוקה, קארל ורניקה, הינשלווד וג'קסון) היו רופאים בהשכלתם ושניים (מארק דאקס ולואיס הנרי מורגן) חוקרים מדיסציפלינות שונות.

התחום קיבל תנופה נוספת במאה ה-20 ולאבות המייסדים התווספו שמות רבים אשר הטביעו את חותמם על התחום. התפתחות חשובה בדרכי המחקר ויכולתנו לחדור ולהבין את תפקודי המוח התרחשה בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20. הזרז להתפתחות זו היה גילוי ופיתוח שיטות דימות רפואי של פעילות מוחית על בסיס פעילות המודינאמית (PET ו-fMRI) אלו התווספו לשיטות הישנות יותר אשר התבססו על רישום הפעילות החשמלית של המוח ושימוש במבחני ביצוע. בעוד שהרישום החשמלי מאפשר הערכה טובה של תזמון הפעילות המוחית, הדימות ההמודינאמי מאפשר מיקום פעילות זו במוח במידה רבה של דיוק. ביחד, נוצרו בידי הנוירופסיכולוגים כלים אשר קידמו רבות הן את המחקר והן את הדיאגנוסטיקה והקליניקה הנוירופסיכולוגית. בה במידה תורמת להתפתחות מואצת של הנוירופסיכולוגיה ההתפתחות של מודלים חישוביים המתחקים אחר תהליכי עיבוד מידע ברשתות נוירונים ופיתוח אפשרויות לסימולציה של רשתות כאלה באמצעות מחשב.

גישות

מיפוי הדחפים

באופן מסורתי פסיכולוגים חשבו שדחפים הם דבר אבולוציוני־אינסטינקטיבי שמטרתו בעיקר לדאוג להישרדות ולרבייה. פרויד זיהה רק שני דחפים רגשיים, מין ואלימות. המחקרים של סולמס ושל יאק פאנקספ טוענים כי הדחפים מהווים את התשתית לתחושה הנפשית של מי שאנו. ישנם הדחפים הגופניים — רעב, צמא, עייפות והצורך להתרוקן מעבר להם ישנם דחפים רגשיים, שלפי הטענה הם ליבת התודעה האנושית והם גם הגורמים למצוקות נפשיות. לפי סולמס הדחף הוא לא התהליך הגופני, אלה התחושה המודעת לתהליכים אלה. הוא טוען כי יש חתירה לאיזון של הדחף הומאוסטזיס וכל אדם צריך ללמוד להשיב דחפים לאיזון. זה דבר שאנחנו תמיד עושים. ההפרעות הנפשיות מקורן כמעט תמיד בדחף רגשי כלשהו שאנחנו לא מצליחים לספקו בצורה טובה.[3]

המחקרים של החוקר האסטוני יאק פאנקספ, הרחיבו את זיהוי הדחפים של פרויד. הוא זיהה שבעה מעגלי מוח מובחנים של דחפים רגשיים: חיפוש, תשוקה, פחד, זעם, אמפתיה, פאניקה-יגון, ומשחק. [3]

  • "חיפוש" מניע אותנו לחקור את העולם ומופעל על ידי דופמין. זהו הדחף שנועד לקדם סיפוק של כל יתר הדחפים.
  • "תשוקה" - מכוון למציאת פרטנרים מיניים. הוא נחשב דחף רגשי ולא גופני שכן המטרה שלו היא לא הישרדות אישית אלה העברת גנים. מופעל בעיקר על ידי הורמוני המין.
  • "פחד" - התרחקות מסכנה, שנחווה כ"פחד". מעגל מוח זה ממוקם באמיגדלה.
  • "זעם" בעוד "חיפוש" נועד לקדם סיפוק של הדחפים האחרים, "זעם" נועד להסיר מכשולים בדרך לכך. "זעם" מקביל לאגרסיה הפרוידיאנית. מעגל מוח זה ממוקם באמיגדלה.
  • "אכפתיות" (Care), מניע אותנו לדאוג לאחרים ולטפל בהם. מעגל מוח זה מופעל על ידי אסטרוגן, פרולקטין, פרוגסטרון ואוקסיטוצין — הורמונים שרמתם עולה באופן משמעותי בזמן ההריון ובלידה.
  • "פאניקה-יגון" – מכוון להיקשרות לאחרים שידאגו לנו. מעגל מוח שמופעל על ידי פפטיד ממשפחת האופיואידים. בתחילה נשמע שאלו דברים שונים לגמרי אבל לפי סולמס מדובר בשני שלבים של אי סיפוק של צורך לקשר עם מישהו קרוב שיגן עלינו. אצל יונקים וציפורים, אם יש היקשרות למטפל, הפרדה ממנו מעוררת פאניקה, שמיועדת להשיב אותו אלינו. אם הדבר לא מוביל לאיחוד מחודש, תהיה שקיעה לייאוש.
  • "משחק" – ילדים וגורים אוהבים לשחק, ובקרב בני אדם זו פעילות אהובה גם בקרב מבוגרים. מטרה אחת של משחק היא ללמוד דברים חדשים. לפי סולמס מבחינה ביולוגית מטרת המשחק היא למצוא את הגבולות של מה שמקובל מבחינה חברתית. כאשר המשחק לא מהנה עבור השותף שלנו סימן שהגענו לגבול. דבר זה יוצר התניה בקרב אנשים לקחת בחשבון את הרגשות של הזולת. לכן משחק עם אחרים (במיוחד כשיש להם כוח דומה לשלנו, ויכולת לא לשחק איתנו) הוא כלי מרכזי לפיתוח אמפתיה.

חשיבות הדחפים

הדחפים הם המקור לכל השמחות שלנו.[3] דברים כמו אהבה, ריגוש בעקבות משחק, ספר מעניין, מפגש עם חברים, סיוע לילד או חיה במצוקה וכו'.

לפי סולמס, הפרעות נפשיות ניתנות להסבר גם מזווית הראיה הגופנית, כתוצר של בעיה ביכולת להשיב את אחד הדחפים לאיזון. לדוגמה דיכאון לאחר לידה קשור לבעיה במערכת האכפתיות. תינוק שבוכה יוצר תחושה לא טובה, אבל אם מצליחים להרגיע אותו הדחף חוזר לאיזון. יש אנשים שיש להם בעיה במערכת האכפתיות מסיבות שונות. הדבר מביא לחוויה לפיה אין להם יכולת לדאוג לילד, ודבר זה פוגע בצורה קשה בביטחון העצמי. [3]

אוטומציה והדחקה של דרכי התמודדות

סיבה עיקרית למשברים היא שאת רוב דרכי ההתמודדות עם בעיות בחיים אנו מגבשים בגיל צעיר מאד, בתקופת הינקות, בעודנו חסרי כל ניסיון וידע, וכן בגלל שמדובר בפתרונות אוטומטיים שאנו לא חושבים עליהם במודע. [3]

סולמס מדגים פיתוח של דרכי התמודדות על ידי תופעה של אנשים שבוחרים פעם אחר פעם בני זוג לא מתאימים. כל יונק, כולל תינוקות חייב להקשר למטפל. לפעמים אין לו ברירה אלא להקשר למישהו לא מוצלח כי זה מה שיש. ברגע שנקשרת זה דבר אוטומטי, בלי מחשבה בדומה להתמכרות. דבר זה מוביל לכך שכל החיים מחפשים סוג כזה של אנשים. [3]

לפי סולמס כמעט כל הפתרונות שאנו מגבשים בינקותנו הופכים לדבר אוטומטי שלא כרוך בחשיבה מודעת. המערכת המנטלית המודעת מוגבלת מאוד במשאבים. היא יכולה להכיל כמות מידע זעומה בלבד (עד שבעה פריטים, המקבילים לקילובייטים בודדים). מסיבה זו, אם המערכת המנטלית המודעת נתקלת באירוע שמוציא את אחד הדחפים מאיזון במידה ניכרת, היא מגבשת תוכנית פעולה להתמודדות עמו. הפתרונות שמתגבשים בגיל צעיר הם בדרך כלל לא מתוחכמים. לדוגמה לפי סולמס, אם אנחנו נסוגים מרצוננו להיות בקשר עם אדם אהוב, לא נרגיש כאב על כך שהוא מתרחק מאיתנו. [3]

תכנית הפעולה משתדלת להפוך את דפוס ההתמודדות לדבר אוטומטי, כלומר — לא מודעת. לפי מחקרים רק 5% מכל הפעולות מכוונות המטרה הן מודעות. האוטומטיזציה הזו של דרכי ההתמודדות היא הדרך שבה מסביר חקר המוח את התהליך הנפשי של הדחקה שתיאר זיגמונד פרויד. לפי הסבר זה הדחקה היא כינוי לפתרון אוטומטי לא מוצלח, אבל גם פתרונות אוטומטיים מוצלחים נמצאים מחוץ לתחום של הזיכרון המודע ולכן הם גם "מודחקים". [3]

דוגמה לבעיה במעגל פניקה-יגון (רצון בתשומת לב) היא ילדה שהבינה שכדי לקבל תשומת לב מאימה (שעבדה במשך שעות ארוכות) היא צריכה להיות חולה או לסבול מכאב. כילדה היא קיבלה תשומת לב והפתרון "עבד" בגיל 30 הפתרון עבד פחות טוב, אבל הוא עבר כבר אוטומציה והודחק ולאשה נדמה שהיא תמיד סובלת מאסונות שונים (מחלות, תאונות, פיטורים וכו') – כאשר לה ולאנשים דומים לה זה דרך כדי לא להישאר לבד. [3]

הפתרונות המודחקים משוחזרים שוב ושוב, שכן המערכת המנטלית אינה מודעת אליהם ולכן לא יכולה לשנותם. דבר זה מתרחש גם אם הם מביאים לתוצאות גרועות. גם הזכרות במשהו שקרה לא מביאה בהכרח להקלה שכן לא ניתן לשנות את העבר אלא רק מה שמתרחש בהווה. [3]

מטפלים יכולים לסייע לאדם להבחין בכך שהוא מפעיל את המנגנון האוטומטי. השלב הבא הוא להראות לו שהמנגנון האוטומטי הזה לא מספק בעצם את מה שהוא רוצה או שמדובר בפתרון שמייצר גם סבל. הדבר הבא הוא שינוי איטי של דרך התמודדות על ידי מנגנון אחר. [3]

פעילות בישראל

בישראל פועלת העמותה הישראלית לנוירופסיכולוגיה. כמו כן קיים הפורום הישראלי לנוירופסיכואנליזה, שהמייסדת שלו היא אירית ברזל־רווה. [3]

למרות ההתפתחות המואצת בתחום בעשורים האחרונים, אין עדיין בישראל חקיקה המסדירה את הרישוי לעיסוק קליני ויישומי בנוירופסיכולוגיה. הגורסים כי הנוירופסיכולוגיה היא ענף של מקצוע הפסיכולוגיה שואפים כי זו תוגדר כהתמחות פסיכולוגית במסגרת חוק הפסיכולוגים. אחרים מציעים חקיקה רחבה יותר אשר תאפשר הכרה בבוגרי תוכניות לימודי מוח–התנהגות לתארים מתקדמים גם ממסלולים שאינם שייכים למחלקות לפסיכולוגיה. כך או כך, הגדרת נוירופסיכולוג לא מעוגנת כיום בחוק אלא על פי השכלה ורקע מקצועי, כפי שנעשה הדבר על ידי האקדמיה הלאומית של ארצות הברית לנוירופסיכולוגיה.

לקריאה נוספת

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ תבנית:צ-ספר
  2. ^ ד"ר יורם יובל, סערת נפש, עמ' 315-317
  3. ^ 3.00 3.01 3.02 3.03 3.04 3.05 3.06 3.07 3.08 3.09 3.10 3.11 3.12 גדעון לב, צפינו בפעילות מוחית וגילינו: אלה שבעת הדחפים שמניעים את האדם ראיון עם פרופ' מארק סולמס, הארץ, 28.11.2019
אוחזר מתוך "https://ecowiki.org.il/index.php?title=נוירופסיכולוגיה&oldid=125370"