שעור ישן:פוליטיקה עולמית
תופעות מרכזיות
מלחמות, נפט, תעשיות נשק, IMF
קרן המטבע הבינלאומית (באנגלית: International Monetary Fund, בקיצור: IMF) היא מוסד פיננסי בינלאומי אשר יחד עם הבנק העולמי, היא הפכה למפקחת על המערכת הפיננסית העולמית.
היסטוריה
הקרן הוקמה ב-1947 לאחר מלחמת העולם השנייה כחלק מהסכמי יער ברטון. מטרתו של הבנק העולמי הייתה לשקם את אירופה מהריסות המלחמה, ואילו קרן המטבע נועדה במקור להבטיח את היציבות של מערכת המטבעות העולמית שהתבססה על הדולר האמריקני, על הצמדה לזהב ועל שערי חליפין קבועים (בניגוד למערכת הכספים העולמית דהיום שהינה בעלת שערי חליפין משתנים).
הקרן נועדה לספק הלוואת קצרות טווח למדינות הזקוקות לכך, לשם ייצוב ערכן מול הדולר. במשך השנים, ועם התפוררות הסכמי יער ברטון, שינתה הקרן את יעודה והחלה לתת הלוואות ארוכות טווח (בעיקר למדינות עניות), הן לשם "פיתוח כלכלי" והן לשם כיסוי של חובות ישנים יותר מול ממשלות או בנקים פרטיים. כאשר מדינות נמצאות בקשיים, הקרן מתפקדת כמעין כונס נכסים. היא קובעת תנאים להסדרים כספיים בין המדינה לנושים הבין לאומיים.
189 המדינות החברות בקרן (נכון לשנת 2019)[1] משקיעות סכומים מסוימים בקרן המשותפת, וזו משקיעה כספים אלו כהלוואות לטובת שיפור המצב הכלכלי במדינות החלשות.
הכלכלנית הבולגרית קריסטלינה גורגייבה היא ראש הקרן החל מ-1 באוקטובר 2019 והיא החליפה בתפקיד את כריסטין לגארד. בכך הפכה גורגייבה לנציגה הראשונה מעולם של כלכלה מתעוררת שעומדת בראש הקרן. [2]
ביקורת
חלק מהמבקרים את הקרן טוענים שהבעיה עם מוסד זה היא שבתנאי ההלוואות שהיא נותנת למדינות היא מחייבת אותן לקבל תהליכי ליברליזציה מקיפים, המכונים גם "שינוי מבני": קיצוץ מיסים, צמצום המגזר הציבורי, הפרטת חברות ושירותים ממשלתיים, הורדת מכסי מגן ופתיחת השווקים לסחר בין לאומי. לעתים קרובות התרופה גרועה מהמחלה והמדינות שנזקקו להלוואה נקלעות לחובות שמעיקים על הכלכלה, פוגעים בה, ואף חונקים כל אפשרות לצמיחה.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- אורי פסובסקי, קרן המטבע: העולם נפגע מיישום מוגזם של ניאו־ליברליזם, כלכליסט, 29.5.2016
- "תרבות של שאננות": ביקורת קשה על תפקוד קרן המטבע הבינ"ל, כלכליסט, 30.7.2016
סחר חופשי 
ריקרדו
דיויד קורטן - סחר ויתרון יחסי מול העברות הון ויתרון מוחלט 
שמיטת חובות 
משבר החוב העולמי
על תופעת משבר החוב העולמי
ריבית
נאו-קולוניאליזם
נאו-קולוניאליזם (באנגלית: Neo-colonialism) או נאו-אימפריאליזם (באנגלית: Neo-imperialism) הוא פרקטיקה של שימוש בקפיטליזם, גלובליזציה ואימפריאליזם תרבותי, של מדינות עשירות, תאגידים גדולים או אליטות בתוך מדינות אלה כדי להשפיע על מדינות עניות.
שליטה או השפעה זו מושגת בין אם על ידי שליטה צבאית ישירה או איום בשליטה כזו (אימפריאליזם) ובין אם על ידי שליטה פוליטית לא ישירה (הגמוניה). לרוב נאו-קולוניאליזם נבדל מהקולוניאליזם הקלאסי בכך שאין נוכחות פיזית של הצבא של המדינה שבה מתגורר הצד המשפיע.
תחת זאת יש שימוש בפרקטיקות תרבותיות וכלכליות ולא צבאיות או בשימוש בקשרי הון-שלטון וקשר בין אליטות מקומיות לבין תאגידים רב לאומיים וממשלות מערביות כדי להפעיל את הצבא והמשטרה של המדינה הענייה להמשך קיומו של הסדר המשרת את האליטות המקומיות ואת התאגיד או המדינה הזרה.
לאחר שהקולוניאליזם הישן נתפס מבחינה תרבותית, פוליטית וכלכלית כדבר רע, התפתח רעיון השוק החופשי. היות והשוק מוצג נעדר הטיות ושיוויוני, יכולות מדינות המערב העשירות לסחור עם מדינות העולם השלישי לכאורה באופן ניטרלי ושיוויוני. אך לאמיתו של דבר חוקי הסחר הבין לאומי, והיכולת של תאגידים לקיים קשרי הון-שלטון מאפשרים למדינות העשירות או לתאגידים רב לאומיים לעשוק את המדינות העניות: תאגידים רב לאומיים מקבלים זיכיונות על אוצרות הטבע, מנצלים את כוח האדם הזול במדינות אלו, ומטמינות פסולת רעילה שלא ניתן לטפל בה במדינות המערב הנאורות. תכופות מעורב בעניין פגיעה בזכויות אדם, זכויות אזרח וזכויות קניין.
כך יוצא שללא הפעלת הכוח הגלוייה ושלטון הכיבוש הקולוניאלי מצליחות המדינות העשירות להמשיך בתהליך העתיק של גזל משאבי הטבע ושל ניצול לא הוגן (ומנוגד לתאוריה הליברלית והקפיטליסטית) של תושבים מהמדינות העניות. בדומה לקולוניאליזם מדובר בתהליך ארוך טווח שיכול להשתנות באופיו עם הזמן עקב שינויים במדינות העניות, בתרבות העולמית, במדינות העשירות, בטכנולוגיה, בקיום של חומרי גלם במקומות אחרים ועוד.
נאו-קולוניאליזם נתפס לרוב כניצול של תושבי מדינות העולם העניות על ידי חברות רב לאומיות וממשלות מערביות, לדעת מתנגדי הגלובליזציה הנוכחית, זהו היבט מרכזי בתהליך הגלובליזציה.
הביטוי נטבע ככל הנראה על ידי נשיא גאנה הראשון, קוואמה נקרומה, והיווה כותרת לספרו "נאו-קולוניאליזם, השלב האחרון של אימפריאליזם"[1], מחווה לספר של לנין בעל שם דומה. נאו-קולוניאליזם מנותח בעבודות של הפילוסוף הצרפתי ז'אן-פול סארטר (Colonialism and Neocolonialism 1964) ושל נועם חומסקי. סארטר ביקר את מדיניות צרפת באלג'יר וקרא לה לצאת משם. חומסקי מתייחס לשני היבטים של הנאו-קולוניאליזם - הפעילות של ארצות הברית ותאגידים מערביים במדינות עולם שלישי, מצד אחד והתעמולה שמתקיימת (בארצות הברית) כדי לטשטש ולהכשיר מדיניות זו. חומסקי מתייחס לכך במספר ספרים שלו כולל The Washington Connection and Third World Fascism, 1979, Manufacturing Consent -- The Political Economy of the Mass Media, ו"מה דוד סמם באמת רוצה" (1992).
אחד המוקדים של עבדותו של חומסקי הוא ניתוח של התקשורת הפופולרית (במיוחד בארצות הברית), המבנים והמגבלות שלה, ותפקידה בתמיכה באינטרסים ממשלתיים ושל תאגידים גדולים. שלא כמו במערכות טוטליטריות, שבהן אפשר לעשות שימוש בכוח פיזי על מנת לכפות דברים על האוכלוסייה, משטרים דמוקרטיים - כמו זה של ארצות הברית - יכולים לעשות שימוש רק באמצעים בלתי-אלימים של שליטה (מלבד מקרים פעוטים של אלימות מצד המדינה) - כמו תעמולה. בהערה שמצוטטת לעתים קרובות, חומסקי טען ש"תעמולה משמשת לדמוקרטיה באותו אופן שבו האלה משמשת במדינות טוטליטריות" (Media Control). ספרו, Manufacturing Consent -- The Political Economy of the Mass Media, שחובר יחד עם אדוארד ס. הרמן, חוקר נושא זה לעומק, ומציג את התאוריה מאחורי הניתוח המאוגד בעבודות אחרות שלו (ראו מודל תעמולה).
היבט מפתיע למדי הוא שהתיאור של חומסקי את חשיבות התעמולה לקיום המדיניות דומה למדי לניתוח של אדוארד ברנייז שיזם חלק מתעמולה זו ואף השתמש בה כדי להצדיק את הפלת נשיא שנחבר בבחירות דמוקרטיות בגוואטמלה ב-1954. בעוד חומסקי תוקף תעמולה זו ברנייז מחייב אותה כחלק חשוב מהדמוקרטיה בארצות הברית, אך שניהם מצביעים על חשיבותה לקיום השיטה הפוליטית -תרבותית כלכלית שיש בארצות הברית.
ראו גם
- קפיטליזם
- תאגיד רב לאומי
- רפובליקת בננות
- משאבי טבע
- גלובליזציה
- תעמולה
- הדינמיקה של הקפיטליזם (ספר)
- אימפריאליזם של ארצות הברית
קישורים חיצוניים
- נאו-קולוניאליזם בוויקיפדיה האנגלית
- נועם חומסקי, What Uncle Sam Really Wants, 1992
הערות שוליים
- ^ Kwame Nkrumah, Neo Colonialism, the Last Stage of Imperialism
