פוליטיקה בת קיימא
פוליטיקה בת קיימא היא מערכת פוליטית שמאפשרת ומעודדת קיימות עבור החברה האנושית, כמו גם מערכת ששומרת על מבנה המערכת הפוליטית עצמה לאורך זמן ארוך. פוליטיקה בת קיימא במדינה מסויימת תשאף להבטיח את הבטחון של המדינה מבחינות שונות - בטחונית, כלכלית, אקולוגית, תזונתית, אנרגטית, בריאותית, חברתית ותרבותית. דוגמאות לכך הן קידום כלכלת מצב יציב, ייצוב של האוכלוסיה, הבטחת מקורות אנרגיה מתחדשת, הגנה מפני איומים צבאיים, הגנה מפני מגיפות ומחלות, ביטחון תזונתי, חקלאות בת קיימא ועוד. ההיבט השני של פוליטיקה בת קיימא הוא שימור וטיפוח מוסדות חברתיים שמאפשרים למערכת הפוליטית להשאר יציבה - לדוגמה מניעת גלישה של דמוקרטיה לדיקטטורה.
היסטוריה
בספר התמוטטות (ספר) מתאר הביולוג ג'ארד דיימונד חברות שונות שעברו התמוטטות עקב בעיות במערכות האקולוגיה או האקלים - לדוגמה איי הפחסא, בני המאיה, התיישבות הנורדים בגרינלד ועוד. בחלק מהחברות האלה הוא מציין את החלק של קבלת החלטות פולטיות על ידי מלכים או אצילים שהיו בראש הפרמידה הפוליטית וכיצד החלטות אלה סייעו להתפתחות המשבר. בני המאיה לדוגמה היו עסוקים במלחמות בין ערים ונסיכוות שונות ודבר זה הקשה את ההתמודדות שלהם עם משבר מים ובצורת שהביאו בסופו של דבר לרעב ונטישה של הערים האלה. הנורדים בגרילנד היו בעלי חברה של "חצרות" שכל אחת מהן קיימא משתאות מפוארים ככל האפשר כדי לזכות בתמיכה הפוליטית של איכרים רבים יותר, ודבר זה הקשה על התמודדות עם משבר משולב עקב קור גובר, ניתוק יחסי סחר עם אירופה, וקושי גדל והולך להתמיד בכלכלת פרות או צאן.
דיימונד מציין בספר גם מקרים הפוכים - של חברות עבר שהצליחו לקיים כלכלה בת קיימא במשך אלפי או מאות שנים. החברות בניו גיני, האי הזעיר טיקופיה, ויפן מהתקופה הקיסרית ועד 1860. הן יפן הקיסרית והן השבטים בניו גיני עמדו בפני משברים אקולגיים והתמודדו איתם במסגרת מבנים פוליטיים שונים למדי. יפן במאה ה-14 עמדה בפני בעייה גדלה של כריתת יערות דבר שאיים עליה במחסור במוצרי עץ כמו עץ לבנייה ולשימושים נוספים. באותה תקופה היה בה שלטון דיקטטורי יציב של קיסרים. שלטון זה היה כה יציב וממושך שהקיסרים יכלו לראות במשאבי הטבע או בנחלת הכלל מעין "רכוש פרטי" ששייך להם. מצד שני יפן באותה תקופה לא יכלה לכבוש שטחים נוספים כדי להביא מהם עץ או לייבא עץ ממקומות אחרים. הפתרון של הקיסר היה קיום מחקר אגרונומי מדוקדק ביחס לבריאות היערות בארצו והסיבות להפחתת כמות העצים, לאחר מכן הושתו חוקים דרקוניים ביחס לכמות העצים שמותר לכרות, כאשר אנשים עניים יותר יכלו לכרות פחות עצים. המאמץ הזה עבד והוביל לשיקום הדרגתי של היערות.
החברה בניו גיני היתה "דמוקרטית" יותר - שבטים שונים שקיימו יחסי עוינות ושיתוף פעולה זה עם זה, כאשר לכל שבט יש הנהגה פוליטית ומנהגים פוליטיים שונים במקצת, עם סמכות פוליטית- רוחנית המבוססת גם על אמון בין נגידים לבין שאר חברי השבט. דיימונד מתאר אתגר של סחף קרקע בניו גיני. ראשי השבטים השונים היו צריכים להתכנס ולגבש אסטטרגיה של שיתוף פעולה ביחס לפתרון המשבר הסביבתי.
באי [טיקופיה]] הצליחו בני המקום לשמור על חקלאות בת קיימא במשך אלפי שנים, והוא בולט ביחס לאיים אחרים שחלקם נכשלו בכך עקב שילוב של צייד יתר והכחדה של החיות הניצודות, דייג יתר, כריתת יערות שהובילה לאובדן עצים ומחסור בסירות דיג וסחף קרקע שהוביל לירידה בפריון החקלאי. האי קטן כל כך שניתן לראות בעין בקלות את הגבולות שלו ואת מצבו דבר שתורם לידע משותף. בני המקום קיימו מנהגים שונים כמו יערות מאכל ושמרו על כלכלת מצב יציב שבה גודל האכולוסיה לא גדל ונשמרה הפוריות והבריאות של הקרקע.
אתגרים בחברה מודרנית
בחברות עבר המושגים של קיימות או אקולוגיה לא היו מוכרים. הצמיחה הכלכלית היתה איטית מאד, גידול האוכלוסין היה איטי מאד ברוב המקרים, ובמקרים רבים היו שפע של משאבים מתחדשים כמו יערות, נחלים. האיומים המרכזיים לחברות היו פלישה מצד ממלכה אחרת, רעב המוני, מגיפה, או מלחמת אזרחים או תסיסה חברתית בגלל אי שוויון ועוני. המלכים היו מוטרדים מכל אלה וגם ממאבקים פוליטיים בלתי פוסקים כדי לבצר את שלטונם ולהבטיח את המשך השושלת שלהם - הן מפני משפחות אחרות שעלולות לטעון לכתר והן מפני בעיות פנים משפחתיות או בעיות מול האצולה או הכמורה.
עם התפתחות המדע ובמיוחד במאה ה-20 מדענים ופעילי סביבה ולעיתים החברה כולה הפכו מודעים יותר להשפעות שיש לחברה האנושית על הטבע, ולהשפעות של הטבע על החברה האנושית. הוגים כמו תומס מלתוס הציבו סימני שאלה בנוגע ליכולת של האדם לגדול עוד ועוד מבחינת אוכלוסיית העולם והוגים מאוחרים יותר העריכו בשנות ה-70 בספר גבולות לצמיחה כי יש קושי גדל והולך להגדיל עוד ועוד את התוצר הכלכלי ואת האכולוסיה האנושית, זאת עקב התנגשות גדלה והולכת עם מערכות אקולוגיות ועקב בעיות שעלולות להגרם עקב זיהום או דלדול של משאבים מתכלים או עקב פגיעה בשירותי המערכת האקולוגית. הדגמה לתלות של האדם במערכות אלה הודגמה בניסוי ביוספרה 2 ובמושג של ספינת החלל כדור הארץ.
בניגוד לחברות העבר המהפכה התעשייתית וגידול האוכלוסיה העצום מאז המאה ה-19, גרמו לעומס הולך וגובר על מערכות אקולוגיות שונות, דבר שבא לידי ביטוי בתחומים שונים כמו התחממות עולמית, כריתת יערות, זיהום בצורות שונות כולל במזהמים אורגניים עמידים, הכחדה המונית בימנו של עוד ועוד מיני בעלי חיים וצמחים, אובדן מערכות אקולוגיות, מדבור והתייבשות נהרות ואגמים כמו כן המין האנושי לוקח חלקים גדלים והולכים מתוך סך הייצור הראשוני של הטבע. חלק מהיבטים אלה תוארו בסדרת המחקרים גבולות פלנטריים שמנסים להבין מה הגבולות המסכנים את האנושות ובמדדים כמו טביעת רגל אקולוגית וטביעת רגל מימית
במהלך המאה ה-20 והלאה ניסו מדינות, מפלגות, זרמים פוליטיים ומנהיגים פוליטיים להתמודד עם אתגרי סביבה במגוון צורות. דברים אלה כללו הקמת שמורות טבע, חוקים להגנת הסביבה, אמנות סביבתיות אזוריות ובינלאומיות, קידום תשתיות לכלכלה בת קיימא , קידום מחקר אקולוגי ומחקרים על קיימות, טיפוח טכנולוגיות שונות למען קיימות (כמו בתחומים של אנרגיה מתחדשת, תחבורה בת קיימא, חקלאות בת קיימא ועוד). חלק ממאמצים אלה הצליחו וחלק נכשלו. דוגמה בולטת להצלחה גדולה למדי היא הידלדלות שכבת האוזון. לעומת זאת בתחום של התחממות עולמית נסיונות כמו אמנת קיוטו נכשלו ונעשו נסיונות רבים אחרים כמו הסכם פריז בהצלחה חלקית מאד - שבה חלק מהמדינות פיתחו אנרגיות מתחדשות או צמצמו פליטות בעוד מדינות אחרות לא התקדמו בתחום זה בכלל או ביצעו התקדמות צנועה מאד. קיימות אמנות רבות בנסיונות להקטין זיהום, דייג יתר או הכחדת מינים לדוגמה אמנת בזל היא אמנה בינלאומית שנועדה להקטין את התנועות של פסולת מסוכנת בין מדינות.
דוגמה לנסיון בינלאומי בולט והוליסיטי להתמודד עם כלל אתגרי הקיימות כמו גם אתגרים אחרים כמו עוני היא יעדי פיתוח בר קיימא של ארגון האומות המאוחדות, או "SDG" שנקבעו על ידי ארגון האומות המאוחדות ב-2015.
פעילי קיימות וכלכלה בת קיימא מבקרים את המבנים הפולייטים הקיימים כיום. הן מדינות דיקטטוריות כמו סין, רוסיה, או מדינות ערב, והן מדינות דמוקריות כמו ארצות הברית, ישראל, מדינות אירופה מתקשות לקדם נושאי סביבה ברצינות. לדוגמה כמעט כל המדינות מחוייבות לצמיחה כלכלית ולגידול אכולוסין. במדינות דיקטטוריות לרוב המנהיגים הפוליטיים ממוקדים בשרידה שלהם וממקדים את האנרגיה בבטחון צבאי ומניעת נסיון של הפיכה כנגדה או הפגנות של תומכי משטר דמוקרטיים. יוצא דופן בולט היא אולי סין שיחד עם תעוש נרחב מקדמת גם היבטים של קיימות כמו קידום אנרגיה מתחדשת וכן נוקטת צעדים כדי להקטין זיהום אוויר. דבר זה נובע אולי מתפיסה סינית של תכנון ארוך טווח. בעיה יסודית במדינות דיקטטריות היא שהשלטון משקר לעיתים תכופות ביחס לנושאים רבים ולא מעודד ביקורת על פעילותו - ולכן לעיתים קשה להעריך את האתגרים הסביבתיים או היבטים אחרים (כמו אבטלה או בעיות בריאות) שיש במדינות אלה. קושי נוסף במדינות דיקטטריות היא תרבות שקר שבה כל מנהל מנסה לייפות את התמונה כלפי הממונים עליו במטרה לשרוד ולשאת חן, כך שלפעמים גם השלטון עצמו לא מודע מספיק לבעיות שיש במדינה. דוגמאות לכך הן בעיות של שקרים בדיווחים בתוך הצבא הנאצי כלפי המפקדים וכלפי הדרג הפוליטי, וכן בעיות רבות של נתונים לא נכונים שקימים ביחס לצבא רוסיה שנחשפו במהלך הפלישה לאוקרינה.
במדינות דמוקרטיות חלק מן המנהיגים פונים לפופליזם ומשתפים פעולה עם תאגידי ענק במטרה להגדיל צמיחה כלכלית ככל האפשר כדי למנוע אבטלה ומתוך מטרה מוצהרת להבטיח לציבור חיים טובים יותר. חלק מהן המנהיגים במיוחד במפלגות של ימין מדיני או כלכלי תומכים בגלוי בצעדים כמו הגדלת הזיהום, הגדלת פליטות של גזי חממה הגדלת כריתת יערות וניצול מאסיבי יותר של משאבי טבע מתכלים. לעומתם מחוייבים חלק ממפלגות השמאל לערכים של ליברליזם, צדק חברתי ולפעמים גם צדק בין דורי והגנה העל סביבה - עם זאת תכופות גם גורמים אלה נוקטים בצעדים הדרגתיים וקלים יותר לביצוע נניח שבילי אופניים או עידוד של מחזור ואינם מודעים לעומק המשבר הסביבתי או להיבטים עמוקים יותר שלו כמו כלכלת מצב יציב או צעדים מעשיים כמו אחריות יצרן מורחבת. מדינות דמוקרטיות בולטות בקידום מדיניות סביבתית כוללות את המדינות הנורדיות כמו שוודיה או דנמרק וכן מדינות מערביות נוספות כמו גרמניה, הולנד, יפן עם כי מדינות אלה הן בעלות שינויים מסויימים, לרוב פנים מדינתיים ולפעמים הם בעלי טביעת רגל אקולוגית גבוה כך שזיהום או צריכת משאבים שלהם מתרחשת במדינות אחרות שמייצאות להן מוצרי תעשייה חקלאות או שירותים. מדינה בולטת נוספת בתחום הקיימות היא קוסטה ריקה.
המדינות בעלות מדיניות סביבתית בולטת מתאפיינות בפוליטיקה דמוקרטית סובלנית ותרבות דמוקרטית שבה אסור לתקוף בצורה חריפה מידי יריבים פוליטיים ואין קיטוב פוליטי חזק, יש בחברות אלה גם נטיה לתרבות בת קיימא ולערכים חברתיים כמו סולידריות ודאגה לנחלת הכלל וכן ערכים כמו קיימות, סביבתנות ושמירת טבע וכן ערכים נוספים כמו דאגה לשוויון, צדק בין דורי וכן צניעות, פשטות מרצון והסתכלות הוליסטית על החברה, יש חשדנות כלפי ערכים כמו תחרותיות או אינדיבדאוליזם או חופש. כמו כן בחברות אלה יש גם הומוגיות חברתית - כאשר אנשים רבים הם ממוצא אתני -תרבותי דומה כך שדאגה לאנשים אחרים בחברה היא בעצם דאגה לאנשים דומים לי.
יציבות פוליטית
מלבד אתגרים של קיימות סביבתית או אתגרים של קיימות מבחינה בטחונית או בחינות אחרות, מערכת פוליטית בת קיימא צריכה לנסות לשמור על מבנים פוליטיים יציבים. בעיה זו קיימת הן בדיקטטורת והון בדמוקרטיה. דיקטטורות רבות במיוחד מלוכנות מתמודדות בתקופה המודרנית עם קושי להחזיק מעמד. אנשים רואים את ההצלחה הכלכלית והחברתית של מדינות דמוקרטיות ורוצים גם. כמו כן תרבות השקר הסאוב הושחיתות שיש במשטרים דיקטטורים מקשה על מדינות אלה להתפתח מבחינה כלכלית או לפתי היבטים כמו הון חברתי או הון אנושי. הדבר גם מקשה על מדינות אלה לפתח מחקר ופיתוח לצרכי מדע ותעשייה ודברים אלה מקשים על המדינות אלה לטפס לעמודת מובילות במחקר העולמי ולקדם תעשיות מתקדמות בכוחת עצמן (יוצא דופן בולטת היא אולי סין). עם הזמן יש תהליך איטי של דמוקרטיזציה עולמית שבו אחוזים גדלים מהמדינות וחלק גדל מתוך תושבי העולם חיים במדינות דמוקרטיות. כמו כן המודל הישן לקיום שלטון פוליטי מלכונות זוכה לביקורת גדלה והולכת כך שגם רוב הדיקטטורים מנסים להעמיד פנים כאילו המדינה שלהם היא דמוקרטיה.
יציבות פוליטית ארוכת טווח קיימת במאה ה-21 גם במדינות דמוקרטיות. תהליכים כמו גלובליזציה מחזקים את המעמד של תאגידים רב לאומיים. תאגידים אלה וכן מיליארדים וקבוצות לחץ נוספות משפיעות על השלטון דרך לובי פוליטי ואפיקים נוספים ומחלישים את הדמוקרטיה. בעיות נוספות כמו התרחבות פערים כלכליים גורמים אי נחת חברתי. בעיה נוספת היא כירסום באמון כלפי הממשלה, העיתונות, בתי משפט, פרלמנטים, כלפי עסקים גדולים, האקדמיה, המדע, האליטה החברתית. תכופות דברים אלה מנוצלים על ידי פוליטיקאים ומפלגות כדי לצבור הון פוליטי על חשבון יריבים. מנהיגים פופליסטים כמו טרמפ, בולסנרו ועוד מנצלים היבטים אלה , וחלקים מן החוקרים חוששים לעתיד הדמוקרטיה. בעיה נוספת שמעודדת דבר זה היא שינוים בתחום התקשורת - ירידת הכוח של כלי תקשורת ממוסדים בעלי עורכים והתחזקות רשתות חברתיות. אלו לעיתים קרובות מקלות על שיח מתלהם ועל הפצת תאוריות קונספירציה ומקשרות הן על דיון פוליטי מתון או המשך קיום הדמוקרטיה, והן על תמיכה בתרבות מבוססת מדע או קיימות.