יצוא גז מישראל

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

יצוא גז מישראל נוגע לייצוא הגז הטבעי של ישראל למדינות אחרות. בשנת 2012 הוקמה ועדת צמח שהמליצה לייצא כ-50% מעתודות הגז של ישראל. דבר זה גרר מחאה חברתית נוקבת מצב ארגוני סביבה וחברה ומצד מומחי אנרגיה וכלכלה שטענו כי יש לשמור כמות גדולה יותר של גז לישראל ולבחון את שאלת הייצוא בצורה זהירה יותר. בעקבות המחאה או בעקבות ירידה בהערכות של כמות הגז במאגרים הממשלה החליטה להגדיל את כמות הגז שתשמר לישראל ולייצא את כל שאר הגז. ייצוא גז מישראל הוא דבר קשה ומסובך בשל המרחק הרב בינה לבין צרכני גז פוטנציאליים ובשל העלות הגבוהה של הובלת הגז. למרות ניסיונות שונים של ייצוא, נכון לשנת 2016 מדובר על יצוא של כמות קטנה יחסית של גז לירדן.

יצוא גז מישראל נשאר נושא במחלוקת. התומכים ביצוא הגז טוענים כי ייצוא כזה יכניס מיסים רבים לקופת הממשלה, יחזק את מעמדה המדיני, ויאפשר תחרות ופיתוח של משק הגז. המתנגדים ליצוא טוענים כי היצוא אינו כלכלי וכי שמירת הגז בארץ פרושה חסכון של יבוא דלקים יקרים בהרבה וכן חסכון בזיהום אויר שתרומתם למשק גבוהה בהרבה ממיסוי הגז ליצוא. כמו כן הטענה היא כי יצוא גז לאו דווקא תורם ליחסים בין המדינות. מתנגדי היצוא טוענים כי יש בעיות של קשרי הון שלטון עיתון שמעוותים את הדיון הציבורי, ומונעים שקיפות וחשיפה של נתונים ומחקרים. יש חששות כי יצוא גז יגרור תופעות שליליות כמו מחלה הולנדית וקללת משאבים.

היסטוריה

גז טבעי בישראל

רקע:

דיונים על כמות ייצוא הגז

בעקבות גילויי מאגרים של גז טבעי בישראל, החלו לבחון בישראל אפשרויות שונות לייצוא שלו.

חוק הנפט משנת 1952 מבהיר את הזכויות והחובות של מפיקי גז ונפט בישראל. בין היתר מבהיר החוק כי "השר הממונה" רשאי לשריין למשק המקומי כמות מסויימת של גז.

בשנת 2011 הודיע שר האנרגיה והתשתיות, עוזי לנדאו כי ייצוא הגז יותנה בהשארת עתודות גז שיספיקו ל-50 שנים של צריכה מקומית.[1]. וועדת צמח צמצמה יעד זה, וקבעה כי יש לשמור על עתודות צריכה עצמית של 25 שנה (מתוך הנחה של עתודות של 950 BCM).

במהלך 2012 הוקמה וועדת צמח, ועדה בין-משרדית בראשות מנכ"ל משרד האנרגיה והמים, לבחינת משק הגז הטבעי ולגיבוש המלצות למדיניות הממשלה באשר לפיתוחו העתידי. הוועדה המליצה לייצא כ-50% מהגז של ישראל או ליתר דיוק - להשאיר לישראל כמות מסויימת (בהסתברות קיום של 50%) של כ-1,000 BCM, ולייצא כל כמות של גז מעל כמות זו. הטיעון המרכזי של הוועדה היה כי דבר זה יאפשר תחרות וימשוך משקיעים נוספים. חוות דעת מיעוט הוגשה על ידי המשרד להגנת הסביבה המתנגדת לייצוא הגז, וכן הוגש דוח המתנגד לוועדה על ידי המדענים הראשיים של משרד האנרגיה והמשרד להגנת הסביבה. דו"ח הביניים של הוועדה התיר לייצא גז בשווי 380 BCM, והטיל מגבלות שונות כמו דרישה לרזרבה של 15% שיישאר במאגר, הדוח הסופי של הוועדה העלה את נפח הייצוא ל-500 BCM והוריד את הדרישה לרזרבה ודרישות נוספות.

מחאה נגד הייצוא והגשת בג"צ

מספר ארגוני סביבה וחברה בהם העמותה לכלכלה בת קיימא, הפורום הישראלי לאנרגיה, אדם טבע ודין ומגמה ירוקה והמכון לתכנון כלכלי הביעו התנגדות לייצוא הגז וקראו לשמור על עתודות הגז כאמצעי לשיפור הביטחון האנרגטי של ישראל. השר להגנת הסביבה גלעד ארדן הביע הסתייגות חזקה מהוועדה וטען מסקנותיה סומנו מראש לתמוך בייצוא במקום לבחון את הנושא. מספר חברי כנסת ובהם דב חנין, ושלי יחימוביץ הביעו גם הם התנגדות לייצוא הגז והציעו חוק, ותיקונים לחוק שנועדו להקשות על ייצוא הגז.מפלגת התנועה הירוקה, התנועה בראשות ציפי לבני, מרצ, העבודה ויש עתיד הודיעו גם על התנגדות לייצוא הגז. גם פרשנים כלכליים כמו סבר פלוצקר[1] וגיא רולניק [2] הביעו תמיכה בהשארת הגז בישראל והתנגדות לייצוא שלו.

אחת הביקורות על הוועדה היא הנחות אופטימיות שלה לגבי כמויות הגז שיש בישראל. הוועדה הניחה כי קיימים מאגרי גז בנפח של 950 BCM, ולשם כך הכלילה 800 BCM שנחשבו ככמות בסיסית של "לוויתן" ו"תמר" וכן הכלילה גם 150 BCM של עתודות של המאגרים "מירה" ו"שמשון" שהכזיבו.[3] בהמשך נתברר שגם 800 BCM היו מבוססים על הערכות בסבירות 50% ואילו הערכות של 90%, מעמידות את הערכות המאגרים על 680-650 BCM לכל היותר. [4].

כ-11 ארגוני חברה וסביבה הקימו במאי 2013 את מטה המאבק לשמירה על הגז הישראלי [5]. ונערכה הפגנה סוערת מול ביתו של שר האנרגיה סילבן שלום. באותו חודש נערך דיון סוער בוועדת הכלכלה בכנסת שבמהלכו התקשה מנכ"ל משרד האנרגיה, שאול צמח, להסביר כמה גז הוועדה בראשותו התירה לייצא. יו"ר הוועדה, אבישי ברוורמן, הכריז כי את ההכרעה על ייצוא הגז יש להעביר לכנסת כחקיקה ראשית.[6] [7] חברי כנסת נוספים וכן פרשנים שתומכים בייצוא כמו נחמיה שטרסלר, הסכימו כי יש להעביר את הדיון על ייצוא הגז מהמשלה אל הכנסת משום שמדובר בסוגיה כלכלית כבדת משקל גדולה יותר מתקציב המדינה שגם הוא מוכרע בכנסת.[8] למרות מחאה זו, התנגדה הממשלה למהלך זה והכנסת לא קידמה חקיקה הנוגעת להסדרת משק הגז או ייצוא הגז.

החלטת הממשלה בנושא הייצוא והגשת בג"צ

ביוני 2013 החליטה ממשלת ישראל לשריין למשק הישראלי כמות של 540 מיליארד מטר מעוקב (BCM) מתוך העתודות הסבירות, ולאפשר ייצוא של כל כמות מעל כמות זו. נכון לשנת 2014 פרוש הדבר שניתן לייצא לפחות 45% מתוך הגז הישראלי. הכמות הסופית שתיוצא מישראל והאחוזים שלה מתוך הצריכה של המשק תיוודע רק בדיעבד שכן מאגרי גז עלולים לקרוס והערכות לגבי כמויות הגז יכולות להשתנות עם השינוי בחיי המאגר. קיים חשש שחלק גדול מתוך הגז הישראלי יסגר בחוזים ארוכי טווח לייצוא ולא יהיה זמין למשק הישראלי. כך שהפתעה לרעה לגבי כמות הגז תהיה על חשבון המשק הישראלי. דבר זה נובע מכך שהממשלה בחרה להגדיר שריון למשק הישראלי מתוך עתודות הסבירות ולא מתוך העתודות המוכחות. לטענת הממשלה, אישור הייצוא בהיקפים אלה היה הכרחי לשם הבטחת פיתוח מאגרי הגז, ובמיוחד מאגר לוויתן. וכי ללא הייצוא לא יהיה גז גם לשוק המקומי. [2]

בעקבות ההחלטה הוגשו עתירות לבג"צ על ידי מספר ארגוני חברה, סביבה וכלכלה ועל ידי חברי הכנסת שלי יחימוביץ וראובן ריבלין, בדרישה להעביר את הדיון על הסדרת כמות ודרך הייצוא מהממשלה אל הכנסת. לטענת העותרים מדובר בנושא סבוך וכבד משקל, ומדובר בהסדרה ראשונית, על כן יש לתת לכנסת לדון בו - בדומה לכך שתקציב המדינה מאושר על ידי הכנסת ולא על ידי הממשלה. ב-20 באוקטובר 2013 נערך הדיון בעתירה ויום למחרת נתקבלה החלטה שהעתירה נדחתה.[9][10]. השופטים נימקו את החלטתם בכך שאם הכנסת רוצה לדון בנושא ולחוקק, הממשלה אינה יכולה לעצור אותה מלבצע דבר כזה. בנוסף השופטים הצהירו כי מאחר וכל הכמויות של היצוא אמורות להיות נדונות כל 5 שנים על פי החלטת הממשלה, הדבר ירתיע חברות מלחתום על חוזים ארוכי טווח, כך שסכנות עתידיות לביטחון האנרגטי של ישראל להיות נדונות בנקודות זמן אלו. מספר חודשים לאחר מכן, כבר נחתמו מספר מזכרי הבנות על חוזים ארוכי טווח כאלה.

רקע טכני - יצוא והובלת גז

עלויות ההובלה ממוצעות של גז טבעי בצינור ובצורת גז נוזלי לעומת עלויות הובלה של פחם ונפט

הובלת גז טבעי ממקום למקום היא עניין מסובך, בזבזני ויקר, ודבר זה משפיע בצורה חזקה על תפקודו של שוק הגז העולמי. עבור אותה כמות אנרגיה, גז הוא יקר פי 7 עד פי 10 להובלה יחסית לנפט ולפחם [11] שתי השיטות העיקריות המשמשות להובלת גז הן שימוש בצינורות מתכת, המשמשים בדרך כלל להובלת גז דחוס למרחקים של כמה מאות ק"מ, הנזלת גז - דחיסה וקירור של הגז לגז נוזלי, LNG, והובלתו באוניות מיוחדות ליעדים מרוקחים במרחקים של אלפי ק"מ. שיטת הנזלת הגז היא יקרה יותר, לכן ברוב המקרים, שימוש בגז מקומי היא זולה יותר לעומת גז LNG. אלא שחלק מהמדינות שמייצאות או מייבאות גז אינן נמצאות ליד צרכניות או ספקיות גז ולכן נאלצות להשתמש בשיטה של LNG. בגלל הקושי להוביל גז טבעי, מתקיים מצב נדיר בעידן הגלובלי והוא העדרו של שוק כלל עולמי של גז - שוק הגז העולמי מתחלק ל-3 שווקים עיקריים (לפי מיקום 3 הצרכנים הגדולים של הגז) - שוק הגז של ארצות הברית וצפון אמריקה, שוק הגז האירופי-רוסי ושוק הגז של יפן והמזרח הרחוק (שמקבלים גז בעיקר מהמזרח התיכון ואוסטרליה).

הובלת גז בצינור

העלות העיקרית של הובלה גז בצינור היא עלות ההקמה של הצינור, עלות נוספת היא תחזוקת הצינור ואבטחה שלו וכן הובלת הגז שכרוכה בדחיסה ובאובדן אנרגיה. עלות הקמת צינורות תלויה במיקום הצינור (בים או ביבשה) בתשלום על זכויות דרך (בעיקר ביבשה ובמיוחד באיזורים מיושבים) במבנה הטופוגרפי, בגודל הצינור ובמרחק הצינור. סוכנות אמריקאית בשם South Asia Regional Initiative for Energy מעריכה כי 80% מההוצאות של הקמת צינור חדש הן על כוח עבודה וחומרים, וכל היתר הוא על הוצאות נלוות כגון מיסוי, סקרים הנדסיים, תשלום על זכויות דרך, הוצאות מימון וכו'. גודל הצינור משפיעה בצורה חזקה על מחיר ההקמה. צינור בקוטר 12 אינצ' ביבשה עולה בממוצע כ-300 אלף דולר למייל, ואילו צינור בקוטר 42 אינצ' עולה פי 5 - כ-1.5 מיליון דולר למייל. בין השנים 1995 ל-2000 עלו מחירי הקמת הצינורות היבשתיים ב-38% וצינורות ימיים התייקרו ב-60%. הקמת צינור יבשתי עלתה בממוצע 1.3 מיליון דולר למייל לעומת הקמת צינור ימי שעלתה 2.5 מיליון דולר למייל. [12]

הקמת צינור ימי ממאגרי הגז שבים מול ישראל אל טורקיה מוערכת בעלות של כ-2.5-4 מיליארד דולר. [13] לפי בכיר בחברת האנרגיה הטורקית Turcas Petrol מתיו בריזה, החברה מעוניינת להקים צינור באורך 470 ק"מ ממאגר "לווייתן" לנמל האנרגיה צ'יהאן שבדרום טורקיה, או לנמל אחר בשם מרסין (שהם 293 מייל). עלות ההקמה של צינור כזה שיוכל להזרים כ-16 מיליארד מ"ק (BCM) בשנה, יעלה 2.5 מיליארד דולר,[14] שהם 5 מיליון דולר לק"מ, או 8.5 מיליון דולר למייל. המרחק בין אתונה לבין תל אביב הוא 1198 ק"מ, ולוויתן מרוחק כ-180 ק"מ מחופי ישראל. [15] כך שניתן להעריך הקמת צינור דומה ליוון בכ-5 מיליארד דולר. לפי תרשים של סוכנות האנרגיה העולמית, הובלת גז למרחק כזה תוסיף לעלות הגז בין 1.5 ל-5.5 דולר ליחידת אנרגיה (כתלות בגודל הצינור). צינור הנפט באקו-טביליסי-ג'ייהאן שלאורכו יכול להבנות צינור גז מבאקו באזרבייג'ן לנמל צ'יהאן שבטורקיה הוא באורך 1,776 ק"מ, ובתוספת צינור ימי מטורקיה יהיה באורך 2,240 ק"מ ועלות ההובלה בו תהיה בין 2.2 ל-6 דולר ליחידת אנרגיה.

צינור גז הוא יעד לטרור ולכן דורש אבטחה. לדוגמה צינורות הגז בין מצרים לבין ישראל בסיני פוצצו מספר פעמים על ידי פעילי טרור מקומיים ותרמו להספקת הזרמת הגז ממצרים לישראל.

ביציאה ובכניסה לצינור הגז יש צורך להקים מתקני דחיסה והפחתת לחץ בהתאם. אלו הם מתקנים גדולים שדורשים שטח רב ומהווים סיכון בטיחותי. מסיבה זו במדינות צפופות כמו ישראל ישנם תושבים המתנגדים להקמת מתקנים כאלה ליד שטחם ודורשים את הקמתו בים.

הובלת גז טבעי באוניה

הובלת גז טבעי באוניה דורשת הנזלה שלו במתקן יקר מאוד להקמה סמוך למקום עגינת האונייה. במהלך ההנזלה של הגז אובד אחוז מהותי מהאנרגיה האצורה בגז - יש הערכות של 10%-30%. מתקני הנזלה כאלה עולים כמה עשרות מיליארדי שקלים, והם דורשים שטח רב ופגיעים למתקפות טרור וטילים. (הערכה לגבי מתקן גז בישראל היא כ-10 מיליארד דולר) לשם קליטת הגז הנוזלי יש צורך במתקן נוסף להפיכתו חזרה לגז ופיזורו לצרכנים בצנרת מקומית. ירדן שוקלות להקים מסוף כזה כדי לייבא גז נוזלי מקטאר.

העלות של הובלת גז באונייה תלויה גם בהיצע אוניות הקירור. אנליסט גז אחד העריך את עלות זו עומדת על כ-2 דולר ליחידת אנרגיה בריטית. לפי מחקר שפורסם על ידי World Gas Conference בשנת 2003, עלות ייצוא ארוך טווח מהמזרח התיכון למזרח הרחוק באוניות בתחילת המאה ה-21 הוערכה בכ-2.8-3.4 דולר ליחידת אנרגיה. כשהיא כוללת עלויות פיתוח לפני מתקן ההנזלה, הנזלת הגז(Liquefaction), הובלת הגז באונייה, והחזרת הגז למצבו הגזי. [16] הערכה אחרת משנת 2007 היא 2.5-4.8 דולר ליחידת אנרגיה [17] (להשוואה - גז ישראלי נמכר לחברת החשמל בכ-5.5 דולר ליחידת אנרגיה).

עלות הובלת גז נוזלי הייתה בירידה בשנים 1980-2000 בגלל שכלולים טכנולוגיים.[18] אבל מאז ועד 2006 העלות עלתה[19]

הובלת גז טבעי נוזלי, מאפשרת הובלה שלו לכל העולם, לכן יש טענה לפיה תיתכן התכנסות במחיר של שווקי גז שנים של גז נוזלי, כאשר הוא מתכנס לכיוון של מחיר הנפט העולמי, מעל 12 דולר ליחידת אנרגיה.[20]

ניסיונות לחתימה על חוזי ייצוא

ישראל מהווה "אי אנרגטי" ביחס לגז - קשה לייבא אליה גז בגלל ריחוק שלה ממדינות שמפיקות גז טבעי (רוסיה, ארצות הברית, אוסטרליה) ובגלל יחסי עויינות עם מדינות קרובות המפיקות גז (איראן, סעודיה, עיראק) וקשה לייצא גז ממנה בשל ריחוקה מצרכניות גז גדולות (אירופה, סין, יפן ומדינות נוספות). דבר זה מייקר הן את הייצוא של הגז והן את הגז או כל דלק אחר שצריך לייבא במקום הגז שמייצאים.

מחירו של הגז הטבעי מתייקר ככל שמתרחקים ממקור ההפקה. עד מרחק מסויים משתלם להוביל את הגז בצינורות אולם דבר זה מתייקר ככל שכמות הגז קטנה יותר, ככל שהמרחק גדל וכאשר מדובר בצינורות תת מימיים ולא יבשתיים. מעל מרחק מסויים יש צורך בהקמת מתקן הנזלת גז גדול. מתקן זה משתרע על פני מספר ק"מ רבועים ועלותו גבוהה מאוד (עשרות מיליארדי שקלים) לפיכך כדי להצדיק מתקן כזה יש צורך בייצוא גז בכמות גדולה. בנוסף גז נוזלי מחייב שימוש באוניות יקרות להובלה וכן מתקן לגיזוז הגז הטבעי במדינה שקולטת אותו - כל זה מסבך ומייקר את האפשרות הזו.

עד כה נבחנו מספר דרכים לייצא את הגז מישראל - הקמת מתקן הנזלת גז יבשתי או ימי בישראל, הקמת מתקן הנזלה בקפריסין, ניצול מתקן הנזלה קיים במצרים, ייצוא גז בצינור למצרים, יצוא גז בצינור לירדן, יצוא גז בצינור לטורקיה, יצוא גז בצינור לקפריסין ומשם לטורקיה או ליוון. עד שנת 2016 כל אפשרויות היצוא למעט יצוא כמות קטנה של גז לירדן בצינור לא התקדמו.

להלן סך הסכמים בראשי תיבות שנחתמו עד שנת 2014. כאמור כל הסכמים האלה לא הבשילו לבסוף מלבד יצוא לירדן.

מאגר לקוח סוג התחלת הייצוא סה"כ BCF סה"כ BCM ביום MMCF
תמר יונין פנוסה (ליצוא ממצרים) LOI סוף 2017 2500 70 440
תמר דולפינוס (לממשלת מצרים) LOI 2015 - ניתן לניתוק 175-400 4.9-11 0-250
תמר עראב פוטאש וברומין \ירדן- פוספט GSPA סוף 2017 66 1.848 12
לוויתן בריטיש גז (לייצוא ממצרים) LOI תחילת 2018 3750 105 700
לוויתן ירדן חשמל LOI תחילת 2018 1600 44.8 300
לוויתן רש"פ חשמל GSPA תחילת 2018 170 4.76 30
סה"כ 8261 231 1482

ניסיון להקים מתקן הנזלת גז ימי

במהלך 2013 התנהל משא ומתן עם חברת וודסייד האוסטרלית, כדי שזו תכנס כשותפה (בבעלות) על מאגר לוויתן. וודסייד מצידה היתה אמורה להקים מתקן הנזלה ימי ולשנע את הגז למזרח הרחוק. לאור אי בהירות בנושא מיסוי ייצוא גז טבעי מישראל, או לאור סכסוך עם יצחק תשובה, העסקה לא יצאה לפועל.

ניסיון להקים מתקן הנזלה בקפריסין

ללא מתקן הנזלה בישראל היה נסיון להקים מתקן הנזלה בקפריסין, אולם ממשלת קפריסין התנגדה לרעיון.

ניסיונות יצוא לטורקיה

בפברואר 2013 טען העיתון כלכליסט כי לישראל כוונות לייצא את הגז הטבעי בצינור לטורקיה בצינור שעלות הקמתו 2 מיליארד דולר. [21] בעקבות מבצע צוק איתן, ומתיחות בין טורקיה לבין ישראל ייצוא לטורקיה התעכב. לאחר מספר שנים חתמו המדינות על הסכם פיוס שכלל פיצויים לנפגעי משט המרמרה מצד ישראל. הציפיה בישראל הייתה שטורקיה תייבא גז מישראל בעקבות ההסכם, אולם טורקיה רכשה גז מרוסיה. קיימים פרשנים הטוענים כי טורקיה ניצלה את ההסכם עם ישראל כדי לקבל מחיר טוב יוצר מצד הרוסים.

ניסיון יצוא גז למצרים

מצרים החלה במגעים ראשונים ליבוא גז מישראל. הטענה כי מצרים צריכה גז מישראל מלאה תפקיד חשוב בקידום מתווה הגז. אולם בקיץ 2015 גילו המצרים את מאגר "זהר" וזמן קצר לאחר מכן נסוגו מכוונתם לרכוש גז מישראל.

ניסיון יצוא גז בצינור למתקן הנזלה במצרים

במאי 2014 נחתם מזכר הבנות בין השותפויות המחזיקות במאגר תמר לבין חברה ספרדית יוניון פנוסה למכירת 70 מיליארד מטר מעוקב למתקני הנזלה של החברה שנמצאים במצרים תמורת 20 מיליארד דולר.[22][23] גם לפי מזכר זה אמורות השותפויות להוביל גז טבעי למתקנים במצרים ומשם לייצוא למדינות נוספות, אבל לא להוביל גז למשק המצרי.

ביוני 2014 נחתם מזכר הבנות בין השותפויות המחזיקות בלוויתן לבין חברת בריטיש גז לייצוא 7 BCM בשנה על פני 15 שנה, למתקי הנזלת גז של החברה שנמצאים באידקו במצרים. מתקן הנזלה משמש לשם הנזלת גז להובלה באוניות, לשם ייצוא גז למדינות מרוחקות, ולא לשם הספקת גז טבעי למצרים. מתקנים אלה הושבתו מפעילות עקב מחסור בגז במשק המצרי. בסך הכל במסגרת חוזה זה אמורים להימכר 105 BCM, שהם כ-20% מתוך העתודות המוכחות של לוויתן, כך שזהו החוזה הגדול ביותר של גז במשק הישראלי (החוזה השני בגודלו הוא של מאגר תמר מול חברת חשמל לישראל בהיקף של 82.5 BCM). חוזה זה נחשב למשמעותי ביותר עבור השותפויות שמחזיקות בלווייתן משום שהוא נחשב ל"עסקת עוגן" שתאפשר להן להגיש מימון בנקאי שדרוש להן לממן את פיתוח המאגר.[3][24]

בדומה לנסיגת המצרים מכוונתם לייבא גז מישראל לצרכים מקומיים הם נסוגו בהם גם מכוונהם לייבא גז לצרכי מתקני ההנזלה.

ניסיון יצוא לירדן

ב-2014 נחתם מזכר הבנות עם ממשלת ירדן לרכישת 45 BCM כ-8.5% ממאגר לוויתן לתקופה של 15 שנה, במחיר של 7.5 דולר ליחידת גז (מיליון BTU). המזכר נחתם בתיווך אמריקאי שלצורך העסקה תקים חברת בבעלות מלאה של נובל אנרג'י אשר תרכוש את הגז מישראל ותמכור או במחיר הנקוב לירדן. זאת לאור ההעדפה הירדנית שלא לקיים עסקה ישירות מול ישראל.

טיעונים בעד ונגד יצוא הגז

כדאיות כלכלית של ייצוא הגז

ועדת צמח לא פרסה ניתוח כלכלי מסודר, ניתוח עלות תועלת של יצוא הגז. הוועדה ביצעה הערת שוליים שהעריכה את כמות הגז שכדאי להשאיר בישראל מבחינה כלכלית על פי שער היוון מסויים. על הערה זו נמתחה ביקורת מכיוונים שונים ומאוחר יותר טען אחד המשתתפים בוועדה כי הסיבה ליצוא בכמות גדולה לא נבעה מהערת השוליים הזו.

לפי מודלים כלכליים שנערכו בנפרד על ידי העמותה לכלכלה בת קיימא, המכון לתכנון כלכלי, והפורום המשפטי למען ארץ ישראל אין כדאיות כללית בייצוא גז למשק. הערכה היא כי ישראל תקבל אמנם סכום של כמה עשרות מיליארדי שקלים במיסוי של גז לייצוא, אולם עקב כך היא גם תאלץ לייבא פחם, סולר או גז ממדינות אחרות במקום הגז המיוצא. תזמון היבוא יתרחש הן בזמן היצוא עצמו (בגלל כדאיות כלכלית נמוכה יותר של פיתוח משק הגז המקומי) והן בשנים שבהן כמות הגז במאגרים בישראל תקטן. גורמים התומכים ביצוא הגז מתעלמים בדרך כלל מהיבטים אלה ומניחים כי מיסי הגז יכנסו "היום" (ולא בעוד שנים רבות עקב השקעה שלהם בקרן השקעות מיוחדת למניעת המחלה ההולנדית) וכן כי ישראל תוכל לייבא גז זול וזמין ממקור לא ברור או שהגז עצמו יהיה מיותר לגמרי עקב טכנולוגיה עתידנית כלשהי.

ביוני 2013 התפרסם בעיתון "דה מרקר" כי קיים דו"ח של ד"ר מיכאל שראל, מי שכיהן באותה עת ככלכלן הראשי של משרד האוצר. הדו"ח בחן את הכדאיות הכלכלית של ייצוא הגז מישראל בתרחישים שונים. שראל מצא כי למעט מספר תרחישי קיצון, לא משתלם מבחינה כלכלית לייצא גז. וכי ייצוא כזה עלול לגרום נזק של עשרות מיליארדי שקלים למשק. בתרחישים שבהם יש הצדקה לייצוא מדובר על כמות קטנה. ‏[4] שר האוצר דאז, יאיר לפיד הכחיש כי הדו"ח נכתב, אבל סגן שר האוצר מיקי לוי הודע בקיומו.‏[5] הדו"ח לא פורסם מעולם בצורה רשמית אך דלף לפעילים חברתיים ועיתונאים.

בינואר 2016 הודה בכיר בבנק ישראל כי לא בטוח שיש כדאיות לייצוא הגז. ‏[6]

חישוב גובה מיסוי הגז

כמות המסים שתתקבל מיצוא הגז מייצגת את צד ההכנסות מיצוא הגז למדינה. קיימת אי בהירות לגבי מיסוי יצוא הגז בגלל מספר משתנים המשפיעים עליו - מחיר הגז בעולם, פרטי ההסכם על המדינה המייבאת את הגז, כמות הגז שתיוצא, תזמון היצוא, שער השקל ביחס לדולר, והיכולת של החברות לבצע מקלטי מס משפיעים כולם על כמות הכסף הצפויה להתקבל מיצוא גז. דוגמה לחוסר בהירות משמעותי ביחס למיסוי הגז נעוצה בחוק ששינסקי שהוא מס רווחים. המס משית על היצואנים של גז מחיר כאילו הגז היה נמכר במחיר ממוצע בישראל - ודבר זה יצר אי בהירויות רבות שנדרשו בהמשך לצוות מיוחד של משרד האוצר כדי להבהיר אותה. מחירים נמוכים של גז טבעי בעולם או עלויות הובלה של הגז פירושם פחות רווחים ביצוא ולכן מיסוי נמוך יותר.

חלק גדול מהכסף ממיסוי הגז לא נכנס אל תקציב המדינה אלא עובר לקרן השקעות בחו"ל, קרן ששינסקי - שאמורה להשקיע את הכסף במניות ואפיקים אחרים זאת כדי למנוע בעיות של מחלה הולנדית - תנודות בהכנסות מגז ופגיעה ביצוא מישראל בגלל כניסה של כסף זר רב. ישראל צפויה להנות רק מהריבית על הקרן כך שחלק גדול מהכסף אמור להגיע רק זמן רב לאחר תשלום המיסים על ידי החברות. בנוסף מס ששינסקי מעניק לחברת הנחה גדולה במיסים בשנים הראשונות להפקה - פרוש שני הדברים האלה הוא כי רוב המיסים מהגז לא מגיעים "היום" אלא כעשור ומעלה לאחר התחלת הפקת הגז.

בזמן המחאה על יצוא הגז וכן במהלך הדיונים על מתווה הגזדרשו פעילים חברתיים וחברי כנסת להבין מה גובה התקבולים (מיסים ותמלוגים)שישראל אמורה לקבל בעקבות ייצוא הגז והמתווה בכלל. נעשו פניות חוזרות כדי שהנתונים יוצגו לציבור אך ללא התייחסות האוצר ובנק ישראל. הערכות שהושמעו בתקשורת דיברו על סכומים של 126 מיליארד דולר, ושיעור מיסוי של 60% או אף גבוהים מכך לכלל הגז. פרוש הדבר כי כמות המיסוי על הגז היא כ-60-70 מיליארד דולר. בדצמבר 2015 בדיון בוועדת הכלכלה בכנסת ציינה הנגידה קרנית פלוג כי הערכות המיסוי של הבנק הן נעות בתחום של 47% עד 54% ולא כפי שפורסם קודם לכן, וכן כי הסכום כולו יהיה כ-70 מיליארד דולר. ‏[7]

החל מדצמבר 2015 שלחה חברת הכנסת יעל כהן פארן מכתבים לנגידת בנק ישראל בבקשה לקבל את גיליונות האקסל שלפיהם חושבו התקבולים הצפויים למדינה מהגז. ארבע פעמים סרב בנק ישראל להעביר את האקסל, בטענה שהאקסל כולל נתונים של חברות פרטיות והוצאת הנתונים הללו כרוכה בהקצאת משאבים רבה והבנק לא יקצה את המשאבים הללו. בשלב כלשהו כהן פארן ביקשה לדעת בכמה משאבים מדובר. הבנק גם רמז לכהן פארן שאין להסתמך על סימולציות יותר מדי שכן האי-ודאות סביב מחיר הגז וסביב פרמטרים מרכזיים אחרים בתחזית, היא גדולה. במרץ 2016, הועבר האקסל לחברת הכנסת. לפי ארז צדוק חישוב בנק ישראל צופה תקבולי מסים של כ-82 מיליארד דולר מכל המאגרים, שהם כ-313 מיליארד שקל. ‏[8]

עם זאת האקסל מכיל בעיות שונות: האקסל מניח שגודל לוויתן הוא 580 BCM בעוד הערכות מעודכנות יותר של משרד האנרגיה מעריכות את המאגר ב-500 BCM בלבד. ככל שהמאגרים קטנים יותר כך קטן יותר המס שנגבה מהם שכן מס ששינסקי הוא מס רווחים. האקסל גם מניח שבמכירת גז לאירופה המחיר הממוצע יהיה -5 דולר בפי הבאר, אך מחיר זה גבוה יחסית למחיר שקיים היום באירופה (שמצריך מחיר בפי הבאר של 2-3 דולר ולאחר מכן עלויות של הנזלה או הובלה). בנוסף החישוב לא מהוון - כך שכסף שמקבל במשק רק בעתיד מחושב כאילו הוא מגיע היום. ‏[9]

השפעות היצוא על מונופול הגז

אחת הטענות המרכזיות של וועדת צמח בתמיכה ביצוא הגז היה כי דבר זה יגדיל את הרווחיות ואת השוק של חברות מפיקות גז וכי יצוא כזה יאפשר פיתוח של שוק תחרותי במשק הגז על ידי משיכת משקיעים נוספים. נכון לשנת 2016 קיים מונופול בשוק הגז בישראל אשר מורכב בעיקר מקבוצת דלק שהיא המשקיע העיקרי יחד עם הגורם המקצועי שאחרי להפקת הגז עצמו - חברת נובל אנרג'י. חברות אחרות שחיפשו גז בישראל נתקלו במאגרים קטנים מידי או שלא היה משתלם להפיק את הגז שהיה בהן. ישראל מנסה למשוך משקיעים נוספים לחיפושי גז בישראל, בשנת 2016 נפתח מחדש הים לחיפושים בישראל אחרי שהיה סגור למשך מספר שנים.

מתנגדי תפיסת האוצר טענו כי בכל מקרה לא יהיה שוק משוכלל בתחום הגז - נדרשים מאות יצרנים שונים כדי לקיים שוק שכזה, חוזים של גז שנערכים למספר שנים ותשתיות יקרות לחיבור הגז מקשים על קיום תחרות. אפילו בשוק הסלולר שבו קל בהרבה להחליף ספק לא היתה תחרות עד לכניסת של 5 מתחרות - ודבר זה לא נראה סביר כלל במשק הגז בישראל.

הממונה לשעבר על הגבלים עסקיים, דרור שטרום העלה את החשש כי יצוא גז ישפר את מעמדו של מונופול הגז שכן המחיר האלטרנטיבי שהוא יראה במכירת הגז בישראל הוא מחיר גז במדינות בחו"ל - היות ומדינות שאינן מפיקות גז בעצמן תמיד נאלצות לשלם מחיר יקר יותר יחסית למדינה מפיקה פרוש הדבר שלחברות הגז יהיה אינטרס והזדמנות נוספים להעלות את מחיר הגז בישראל ולהקטין את ההספקה אליה.

השפעות ייצוא הגז על מעמדה המדיני של ישראל

ליצוא הגז יכולות להיות השפעות על היחסים הבינלאומיים בין ישראל לשכנותיה ובין ישראל לארצות הברית ורוסיה. עם זאת ההשלכות האלה אינן חד משמעיות. תומכי היצוא טוענים כי צעדים כמו מתווה הגז יאיץ את היצוא למדינות האזור ולאירופה, וכי דבר זה עתיד לשפר את היחסים ולחזק את מעמדה של ישראל. מתנגדי היצוא טוענים כי ייצוא גז לא בהכרח משפר את היחסים, יצוא כמות גדולה של גז בהווה עלול לגרום נזק ביטחוני ומדיני בעתיד לאור העובדה כי רוב עתודות הגז נמצאות בידי מדינות עוינות לישראל, וכי המתווה הזניח את הצורך בצינור נוסף למשק והיבטי ביטחון נוספים.

פרופסור ברנדה שפר, מומחית לנושאי ביטחון אנרגיה ואנרגיה ומדיניות חוץ, העידה בפני וועדת צמח בשנת 2011 ובתחילת 2012. בעדותה התייחסה שפר להשפעות גאו-פוליטיות של מסחר בגז. לטענת שפר בדרך כלל המסחר בגז אינו משמעותי מספיק עבור המקור או היעד כדי להשפיע על מדיניות חוץ או מדיניות ביטחונית. לטענתה, ספקיות חשובות של גז טבעי לרוב אינן מצליחות לתרגם את ייצוא הגז להשפעה פוליטית מהותית. כדוגמה היא מביאה את אזרבייג'ן ולוב. לפי שפר "אין צינורות של שלום" - מחקר מקיף בנושא מראה שאין ולו דוגמה אחת לכך שהקמת תשתיות אנרגיה קידמה שלום בין מדינות מסוכסכות, יתר על כן, סכסוכים הנוגעים להפקה, יכולים להשפיע לרעה על יחסים של שתי המדינות[10].

ב-2005 נחתם מזכר הבנות בין ישראל למצרים על יבוא גז ממצרים באמצעות חברת EMG דרך צינור הגז הערבי. מאז 2008 גז זרם מצרי לתחנות הכוח של חברת החשמל עד לרמה שהגז המצרי היווה 18% מסל הדלקים של חברת החשמל[11]. בפברואר 2011 התקיימה ההפיכה במצרים שמסגרתה הודח חוסני מובארק. אחד האישומים נגד מוברק, מלבד הרג מפגינים, הייתה כי הוא ובני משפחתו היו מעורבים בשחיתות דרך ייצוא גז זול מידי לישראל[12]. לאחר שמוברק ריצה עונש מאסר של שלוש שנים ועבד אל-פתאח א-סיסי עלה לשלטון במצרים, בוטלה האשמה זו[13]. החל מפברואר 2011 חלו שיבושים בהספקת הגז. לאחר כ-10 פיצוצים בצינור הופסקה בשנת 2012 הזרמת הגז המצרי לישראל, בטענה של חובות כביכול של EMG כלפי מצרים. דבר זה, יחד עם התמוטטות מאגר ים תטיס, גרם למשק הישראלי נזק של מיליארדי שקלים בשל הצורך לייבא סולר שהוא דלק יקר פי 10 מהגז המצרי, ותורם לזיהום אוויר. בתגובה תבעה חברת החשמל לישראל את חברת הגז המצרית בסכום של 4.7 מיליארד דולר בשנת 2013.[11] בכירים בחברה טענו בשנת 2014 כי מופעלים עליהם לחצים, ככל הנראה מצד ממשלת ישראל להסיר את התביעה[14].

מסמך של משרד החוץ שפורסם ב-1 ביולי 2015, טוען כי ייצוא הגז של ישראל יכול להעניק לה יתרונות אסטרטגיים, ויסייע לה לפתח את הקשרים שלה עם המזרח התיכון[15]. המסמך טוען כי ייצוא למצרים ולירדן יכול לשפר את הקשרים, אבל אינו מביא סימוכין לכך שייצוא גז אכן משפר יחסים בין מדינות או מה היתרונות המדיניים שישראל תפיק מכך. עמדת המטה לביטחון לאומי שפורסמה באותו יום, תומכת אף היא בכך שליצוא גז יש משמעות אסטרטגית חשובה. לטענת המטה, עיכוב מתווה הגז עלול לגרום לעיכוב של 4 שנים בייצוא הגז, ובכך להביא לפגיעה ביציבות המשטרים וכן להספקה של גז מאיראן שתוריד את מחירי הגז באזור ותפגע בייצוא גז מישראל[16]. לטענת ברנדה שפר עמדה זו אינה מקצועית מבחינת היבטים של כלכלת הגז של איראן. לטענתה, איראן סובלת ממחסור בגז ומייבאת גז ממדינות אחרות, הרבה יותר ממה שהיא מייצאת. היא רחוקה לפחות עשר שנים מייצוא גז לשווקים רחוקים וצפויה לפתח את הגז קודם לצרכים מקומיים. כן היא סבורה כי איראן תעדיף לייצא את הגז כגז נוזלי לסין ולא למזרח התיכון[17]. מספר חודשים לפני פרסום הדוחות, במאי 2015, חידשו המצרים את החיפושים אחר גז טבעי בארצם על ידי מספר חברות בינלאומית לאחר הפסקה של מספר שנים, והדבר גם דווח בעיתונות העולמית‏[18] למרות זאת הדוחות אינם מזכירים חיפושים אלה ואת ההשלכות האפשרויות שעולות מהן - שגז מצרי יקטין את חשיבות ייצוא הגז הישראלי למצרים, ימנע אותו, או יצור מתח מדיני על רקע תחרות בין גז ישראלי לבין גז מצרי כמקור למתקני ההנזלה לייצוא ממצרים. חודשיים לאחר פרסום ניירות עמדה אלה נתגלה מאגר גדול של גז טבעי במצרים[19]. התנועה לאיכות השלטון העלתה תהיות באשר למקצועיות חוות הדעת על סמך כך שאין איזכור לאפשרות זו[20].

ערן עציון, מי שהיה סגן ראש המועצה לביטחון לאומי, וראש החטיבה לתכנון מדיני במשרד החוץ, טען ביוני 2016 כי מתווה הגז הוא דוגמה לכך שהדרג המקצועי בממשלה מוחלש ואין לו סמכות, והוא מנסה לקלוע לדעתו של הדרג הפוליטי. לטענתו היתה כנראה הנחיה פוליטית כך שהמסמך שפרסמו משרד החוץ והמל"ל על מתווה הגז יתמוך בעמדת הממשלה, אך הנחיה זו ניתנה בסוד משום שהמקבלים והנתונים אותה לא רצו שתתפרסם. לפי עציון, בתקופה שבה החלו להבין שהגז הוא נושא אסטרטגי משרד החוץ ביצע עבודה, והמסקנות שלה היו שהאינטרס הציבורי הוא לא לשמור את הגז ל–15 שנה אלא ל–50 שנה ולא לייצא. ‏[21]

ב-2014 חתמו השותפות במאגר לווייתן על מכתבי כוונות לחתימת חוזי גז עם מצרים, ירדן והרשות הפלסטינית. במצרים נמצאים מפעלים להנזלת גז שאינם בשימוש, ושיתוף פעולה עם מצרים שבמסגרתו יוזרם גז מהמאגרים הישראלים למצרים, שם יונזל הגז לצורך ייצוא לאירופה ואסיה עשוי לשרת גם את מצרים‏[22]. ב-2015 התגלה שדה גז ענק של כ-850 BCM, זוהר, במצרים על ידי חברת Eni האיטלקית שפיתוחו עשוי להשפיע על התחרות עם המאגרים הישראלים‏[23].

עמדת משרד החוץ כפי שנתנה בשנת 2015 היא כי ישראל תוכל לייצא גז לאירופה וכי לדבר זה יש השפעות משמעותיות על יחסי ישראל אירופה. האפשרות הן מכירה בצינור דרך קפריסין, יוון, ואיטליה או דרך הנזלת הגז דרך מתקני הנזלה.[15] המסמך לא מביא נתונים כמותיים בשאלה איזה אחוז מהגז לאירופה ישראל תוכל לספק, על איזה מדינות באיחוד האירופי תהיה לישראל השפעה מדינית, ומה אחוז האנרגיה שישראל תספק לעומת ספקים אחרים של גז כמו רוסיה, או מדינות ערב. לעומת עמדה זו מציינת העמותה לכלכלה בת קיימא כי העתודות של ישראל מהוות 0.4% מהעתודות העולמיות של הגז הטבעי. היות שכחצי מהעתודות נשמר למשק המקומי, ישראל תוכל לייצא כמות של 0.2% מתוך העתודות העולמיות. עבור המדינות החשובות באירופה כמו גרמניה, הגז הישראלי (שמופק במים עמוקים) הוא מועט ובשל המרחק הרב אליהן הוא יהיה גם יקר לעומת חלופות אחרות. מדינות באירופה כמו יוון או קפריסין שנשקל ייצוא עליהן, הן לפי הטענה, לא מדינות בעלות השפעה מהותית על מדיניות של האיחוד האירופי[24]

מתנגדי המתווה טוענים כי בעוד הוא נועד כביכול, לשפר את מצבה הביטחוני של המדינה, הוא בעצם תרוץ כדי לאפשר לעקוף את הממונה על הגבלים עסקיים. דרור שטרום, הממונה לשעבר על הגבלים עסקיים טען כי אין בעצם סיבה מדינית שגוברת על ההגבלים העסקיים, "הפעלת סעיף 52 זה לא מעקף של ממונה – אלא שמיטת הקרקע מתחת לפיקוח על מונופולים וקרטלים בישראל"‏[25].

חשש מפני פגיעה בעצמאות האנרגטית של ישראל

התפלגות עתודות הגז הטבעי בעולם לפי מדינות נכון ל-2013. מעל 90% מהגז נמצא בידי מדינות לא מערביות ולא ידידותיות לישראל. עתודות הגז המוכחות של ישראל מהוות פחות מחצי אחוז מהעתודות בעולם.

השר גלעד ארדן וגורמים נוספים הביעו חשש כי יצוא כמות גדולה של גז טבעי עלולה לפגוע בעתיד בביטחון ובמעמדה המדיני של מדינת ישראל. לדברי ארדן, עיקר עבודת וועדת צמח שהמליצה על ייצוא גז בכמות גדולה, נועדה לספק מיסוי מהר ככל האפשר, וכי הוועדה לא התחשבה מספיק בבעיות גאו פוליטיות של ישראל שעלולות להתפתח בטווח הארוך יותר[26] עמדה דומה הציג ג'ון הופמייסטר, לשעבר חברת האנרגיה "של"[27]. במסגרת השימוע על מתווה הגז התייחסו מספר עמותות לנושא הביטחוני. העמותה לכלכלה בת קיימא טענה כי הגברת הייצוא תפגע בביטחון האנרגטי של ישראל, וכי יש אינטרס ברור לשמור על עתודות גז לטובת הדורות הבאים. לפי נתונים שהציגה העמותה, כמחצית מעתודות המוכחות של הגז הטבעי בעולם הן בידי מדינות ערב וכ-90 אחוזים מהעתודות אינן בידי מדינות דמוקרטיות מערביות ידידותיות לישראל. כמו כן טענה העמותה לכלכלה בת קיימא כי תחום הנפט והגז חוזרים להיות מוצרים פוליטיים שבהם השיקול הפוליטי חשוב יותר מהשיקול הכלכלי.[24] הפורום המשפטי למען ארץ ישראל מחזיק בטיעונים דומים והוסיף כי אף כי אין התנגדות לייצוא למדינות השכנות, ייצוא כמות נכבדת על חשבון הדורות הבאים מהווה מכה קשה למדינה[28]. המתווה פוגע בביטחון המדינה בכך שהוא מוסר נכס ביטחוני-לאומי לידיים פרטיות[29].

מחלה הולנדית והתמודדת איתה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב - המחלה ההולנדית

בעקבות הגילוי של מאגרי הגז מול הים בישראל בשנת 2009. עלה חשש מצד מספר כלכלנים ואישי ציבור מפני סכנה אפשרית שישראל תסבול מ"מחלה הולנדית". ביניהם נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, חבר הכנסת והשר לשעבר הרב מיכאל מלכיאור, רונן סולומון, ואמנון פורטוגלי.

אמנון פורטוגלי חושב שהמחלה ההולנדית החלה כבר בישראל עוד לפני השאיבה עצמה, וזאת בגלל הציפייה לרווחים גדולים, יחסית למשק הישראלי. פורטוגלי נסמך על איתן אבריאל מ"דה מארקר" שטוען שגילוי שדות הגז בתחילת 2009 הוא אחת הסיבות המרכזיות לעליות בשוק המניות בשנה זו. פורטוגלי מציין כי בתוך 3 חודשים, מינואר עד אפריל 2009, עלה ערך השוק של החברות העוסקות בחיפושי נפט וגז-טבעי בבורסה בכ-6.5 מיליארד ש"ח. עליה זו עומדת מול עליה של 64 מיליארד ש"ח במדד תל אביב 100 (כלומר היא תרמה לעליה של כ-10% במניות המובילות) בעוד שהעליה בשווקי העולם החלה רק במרץ 2009. בין תחילת 2009 ועד יוני 2010 עלו ערך השוק של חברות העוסקות בתחום חיפושי נפט וגז ב-20 מיליארד ש"ח.

פישר הציע להתמודד עם המחלה ההולנדית על ידי קניית מטבע חוץ ונכסים בחו"ל ועל ידי כך הקטנת ייסוף השקל. פישר ופרופסורים אחרים בצוות המאקרו של הפורום הכלכלי בקיסריה להתמודדות עם תסמיני "המחלה ההולנדית" בישראל הציעו להקים קרן השקעות ממלכתית, שתנפיק איגרות חוב שקליות לטווחים ארוכים, שמרבית רוכשיהן יהיו קרנות הפנסיה. את השקלים שהיא תגייס תמיר הקרן למטבע חוץ ותשקיע אותם בנכסים פיננסיים בחו"ל. השקעות אלה ינטרלו חלק מההשפעה של זרם המט"ח שיגיע לישראל. עם זאת, החשב הכללי באוצר שוקי אורן, יצא בחריפות נגד ההצעות שהעלו הפרופסורים בכינוס בטענה שאין לקדש את המלחמה בייסוף השקל וכי הדבר ממילא מתרחש בגלל בעקבות הייצוא של ענף ההייטק. [25]

אמנון פורטוגלי תומך בהצעה זו, וקורא גם להגדיל את התמלוגים מהגז. ד"ר מיכאל שראל, הכלכלן הראשי של בית ההשקעות הראל ממליץ לקיים קרן דומה לקרן הנורבגית, אבל קודם כל להשתמש בתמלוגי הגז כדי להקטין את החוב הלאומי של המדינה שעמד בשנת 2010 על כ-60% מהתמ"ג.

רונן סולומון לעומת זאת טוען שממילא יש כיום בתחום הביטוח כשל שוק של השקעה גדולה מידי בשוק המקומי. הוא מציע להוסיף צעדים נוספים כמו קרן השקעות ממלכתית בחו"ל והורדת שיעור המס להשקעה בחו"ל.

העמותה לכלכלה בת קיימא טענה כי יש אינטרס של הציבור בישראל להפיק את הגז בישראל בצורה מדורגת ולמשוך את ההפקה על פני שנים רבות ככל האפשר - כך אפשר יהיה להבטיח צדק בן דורי, השפעה נוספת של האטת שאיבת הגז היא הפחתה של בעיות מחלה הולנדית.

במקביל לבעיית המחלה ההולנדית העלתה העמותה את החשש מפני קללת המשאבים - התפתחות שחיתות ואי יעילות מצד הממשלה בגלל שהממשלה תתרגל לקבל "כסף קל" ממיסוי הגז בלי שהיא צריכה להשקיע בממשל יעיל, בחינוך ואפיקים נוספים. דבר זה יכול להתפתח אפילו לפני כניסת הכסף עצמו - לדוגמה בעקבות ציפיות של הממשלה לכניסת כסף כזה. לדוגמה הצעה של משרד האוצר להנפיק אג"ח כיום על חשבון כספים שיכנסו בעתיד ממיסוי ייצוא הגז.

קשרי הון שלטון וחשד לשוחד

לובי פוליטי בקשר לייצוא הגז סביב ועדת צמח

מספר ראשי חברות ותאגידים רב לאומיים נפגשו עם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ושרים בכירים בנוגע לועדת צמח. לחברות אלה יש אינטרס לייצא את הגז (כדי למכור אותו מהר ובמחיר יקר), להפחית את תשלומי התמלוגים ולהימנע מהתערבות רגולטורים בהקשר של פיקוח מחירים. הדבר כלל את הפגישות עם:

  • פיטר קולמן, מנכ”ל תאגיד הנפט והגז האוסטרלי וודסייד. התאגיד שווה 28.5 מיליארד דולר, חולש על 40% מפעילות הקידוחים בחופי אוסטרליה, ובעל קשרים הדוקים עם הממשל האוסטרלי, כמו גם עם זה של סין. לתאגיד היתה כוונה לקנות 30% ממאגר לווייתן ולייצא אותו. קולמן נפגש עם נתניהו בצורה חשאית, בזמן שזה התלבט בשאלה האם לאמץ את דו"ח צמח על ייצוא הגז. [30].
  • צ’רלס (צ’אק) דיווידסון, נשיא חברת הגז נובל אנרג’י נפגש מספר פעמים באופן דיסקרטי עם ראש הממשלה ושר האוצר. נובל אנרג'י מחזיקה יחד עם דלק אנרגיה בנתחים ממגרי תמר ולווייתן, ושהיא חלק משותפות המחזיקה בכ-80% מהגז הישראלי. היא גם מחזיקה ב-100% מזכויות התפעול של מאגרי הגז. לנובל יש אינטרס לייצא את הגז, וכן שלא יכריזו על שותפויות הגז כעל מונופול ויביאו להתערבות במחירים או להוראה למכור את אחד המאגרים. [30]
  • מגעים חשאיים עם טורקיה - בין החברות רציו, דלק, ומנכ"ל משרד ראש הממשלה התקיימו מגעים חשאיים עם משרד האנרגיה הטורקי וגורמים עסקיים נוספים, במטרה לייצא גז לטורקים, זאת לפני שהממשלה קיבלה החלטה על ייצוא הגז. [26]. התנצלות ישראל על הפעילות מול המשט הטורקי הגדילה את הסיכויים לפתיחת הייצוא לטורקיה.[27]

מומחית האנרגיה ברנדה שפר מתחה ביקורת על פגישות אלה ואמרה:

באיזו זכות מגיע לישראל מנכ"ל נובל אנרג'י, ומחליט שהגז הטבעי שיימצא במאגר לווייתן ייוצא לחו"ל? מדינה ריבונית צריכה לעסוק בזה יותר מאשר בתמלוגים... מוזר לי שאף אחד לא מדווח על תוכן הפגישות של שרי הממשלה עם ראשי נובל. באיזו זכות הם שותקים?
-- http://www.themarker.com/markets/1.583134

בשנת 2016 עצרה המשטרה לחקירה את אבריאל בר יוסף, נציג המועצה לבטחון לאומי בוועדה, בחשד שקיבל טובות הנאה לו ולבני משפחתו כדי להטות את הוועדה לכיוון של הקמת מתקן ימי להנזצת גז ויצוא שלו באוניות. על פי החשד הדבר בוצע על ידי איש עסקים גרמני שרצה לבנות בישראל מתקן כזה. אחת מהמלצות הוועדה שגם הממשלה אימצה היא הקמת מתקן הנזלת גז בים או ביבשה בשטח ישראל. המלצה זו לא יושמה בשל קשיים כלכליים ותכנוניים. עם זאת הקמת מתקן כזה עולה כ-10 מיליארד דולר, והיא מחייבת ייצוא גז בכמות גדולה. לא ברור עד כמה החלטת הועדה לייצא כמות גדולה של גז מישראל הושפעה מהחלטה זו.

ראו גם

קישורים חיצוניים

פעילות
מידע כללי
מידע וחוות דעת על יצוא הגז


כתבות על ייצוא הגז ומאגרים
עלויות והכנסות מהגז לתושבי המדינה
המחלה ההולנדית

הערות שוליים

  1. ^ משרד התשתיות: ישראל תשמור עתודות גז ל-50 שנה לפני שתתיר יצוא אבי בר אלי, הארץ, 23.2.2011
  2. ^ הממשלה אישרה: ניתן לייצא 40% מהגז הטבעי ynet, 23.06.13
  3. ^ השותפות בלווייתן ימכרו 20% מהגז שבמאגר לבריטיש גז במצרים ב-30 מיליארד דולרערן אזרן, 29.06.2014
  4. ^ אבי בר-אלי, סערה באוצר: דו"ח פנימי קבע שלא צריך לייצא את הגז - והוסתר, דה מרקר, 09.06.2013
  5. ^ אבי בר-אלי, צבי זרחיה לפיד: "שראל לא כתב דו"ח נגד יצוא הגז"; סגנו: "יש טיוטה", דה מרקר, 12.06.2013
  6. ^ הדי כהן, בנק ישראל: לא בטוח שכדאי לייצא את הגז מישראל, גלובס, 13.01.2016.
  7. ^ הדי כהן פלוג: המדינה לא תקבל 60% מהגז - אלא עד 54%, גלובס, 01/12/2015
  8. ^ ארז צדוק, אז בכמה יימכר הגז מלוויתן? דולר? שניים וחצי? מה באמת ביבי חושב?, בבלוג בדה מארקר, 10.10.2016
  9. ^ ארז צדוק, מאחורי הקלעים של חישובי הגז: "יש לך את האקסל. תשחקי אתו בעצמך", בלוג בדה מארקר, 16.11.2016
  10. ^ פרופסור ברנדה שפר, מגמות בינ"ל בהספקת גז טבעי - מצגת לוועדת צמח (עמ' 13-15), משרד התשתיות הלאומיות האנרגיה והמים, ‏נובמבר 2011
  11. ^ 11.0 11.1 ליאור גוטמן ודורון פסקין, מחדל הגז: חברת החשמל תובעת 4.7 מיליארד דולר מחברת הגז המצרית, כלכליסט, ‏24 באוקטובר 2013
  12. ^ מצרים: "מובארק התעשר מעסקת הגז עם ישראל", ynet, ‏1 במאי 2011
  13. ^ ליאור קייס, דרמה: בוטלה הרשעת מובארק בהרג מפגינים, ynet, ‏29 בנובמבר 2014
  14. ^ עמירם ברקת, מסתמן: חב' חשמל תסיר תביעת ענק נגד חברות מצריות, גלובס, ‏15 בדצמבר 2014
  15. ^ 15.0 15.1 היבטים מדיניים ואסטרטגיים לפיתוח מאגרי הגז – עמדת משרד החוץ, משרד התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים, ‏1 ביולי 2015
  16. ^ משק הגז הטבעי בישראל - היבטים בביטחון הלאומי והשלכות מעיכוב בהרחבת מערך הגז הטבעי ויצואו, המטה לביטחון לאומי, משרד ראש הממשלה, ‏1 ביולי 2015
  17. ^ אבי בר-אלי, "הממשלה טוענת שהגז האיראני מאיים עלינו? אני לא יודעת אם לצחוק או לבכות", themarker, ‏6 ביולי 2015
  18. ^ Christopher Coats, Egypt Moves to Extend Natural Gas Opportunities, פורבס, 28 במאי 2105
  19. ^ אבי בר-אלי, מתווה הגז מתפורר: מצרים מדווחת על תגלית גז ענקית, TheMarker, ‏30 באוגוסט 2015
  20. ^ קריאה דחופה לרה"מ לעצור את אישור מתווה הגז הנוכחי, התנועה למען איכות השלטון בישראל, ‏31 באוגוסט 2015
  21. ^ רותם שטרקמן, תרבות "הג'וקים המסוממים בבקבוק", ראיון עם ערן עציון, סגן ראש המועצה לביטחון לאומי, בכיר במשרד החוץ ומייסד ICSF, דה מרקר, 12.06.2016
  22. ^ ארז צדוקכל מה שרציתם לדעת על מתווה הגז - ב-10 נקודות, באתר TheMarker‏, 18 באוגוסט 2015
  23. ^ שירות כלכליסט, מנכ"ל ENI: "ההערכה שלנו על כמויות הגז במצרים היתה שמרנית, נתקן כלפי מעלה", באתר כלכליסט, 9 בספטמבר 2015
  24. ^ 24.0 24.1 גז טבעי בישראל, בטחון אנרגטי ומדיני עקרונות למתווה חלופי למשק הגז הישראלי (עמ' 3-4), העמותה לכלכלה בת קיימא, באתר משרד התשתיות הלאומיות האנרגיה והמים, ‏21 ביולי 2015
  25. ^ אבי בר-אלי, הקרב על הגז - דרור שטרום: "מפיצים שקר. עקיפת הממונה על ההגבלים - זילות החוק, באתר TheMarker‏, 13 ביולי 2015
  26. ^ איתי טרילניק, "אם יפרוץ משבר אנרגיה, ישראל תהיה בסוף התור של ספקיות הנפט", TheMarker, ‏21 באוגוסט 2012
  27. ^ "ישראל חייבת לשמור את הגז. יש לה הרבה אויבים" - גלובס, Globes
  28. ^ נחום גוטנטג, השימוע בנושא המתווה להסדרת משק הגז הטבעי חלק 5, הפורום המשפטי למען ארץ ישראל, ‏23 ביולי 2015
  29. ^ בן ציון בן זקן, נחום גוטנטג, נייר עמדה:השגות למתוו הגז, הפורום המשפטי למען ארץ ישראל, באתר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים, ‏יולי 2015
  30. ^ 30.0 30.1 כך מעבירה ישראל את רוב משאבי הטבע לידיים זרות אבי בר-אלי, 23.3.2013, דה מארקר