היוון

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

היוון (מלשון הווה, באנגלית: Discounting) הוא שם כללי לתהליך תרגום של ערך כספי מתקופה אחת למונחי תקופה אחרת. במקרים רבים, המשתמשים במושג היוון מתכוונים בעצם לערך הנוכחי. היוון וערך עתידי הם מושגים דרכם הכלכלה הנאו-קלאסית מנסה לספק התייחסות כלפי העתיד. דרך ההיוון, מתורגם ערך כספי מתקופות עתידיות למונחי ההווה.

היוון הוא גם מכניזם פיננסי שבו הלווה של הכסף מקבל זכות לדחות את התשלום למלווה, למשך תקופה מוגדרת של זמן, בתמורה לסכום מסויים. ה-Discount הוא גובה ההפרש שבא לידי ביטוי באותן יחידות (לדוגמה בשקלים) או במונחים יחסיים (אחוזים). היוון קשור בדרך כלל לשיעור היוון - מה התשלום על עיכוב התשלום למשך שנה אחת. עם זאת שיעור ההיוון אינו חייב להיות קבוע לאורך כל התקופה - ראו היוון היפרבולי.

היוון הוא פרוצדורה נורמלית באנליזה פיננסית, אם כי קשה לקבוע בפועל מה הם שעורי ההיוון המתאימים כאשר מבצעים חישוב כלכלי, במיוחד בחישוב ארוך-טווח. כולם מפחיתים את ערכו של העתיד במידה מסוימת; באופן כללי, העניים נאלצים להפחית את ערך העתיד במידה גדולה יותר מאשר אלו שמצבם הכלכלי טוב יותר.

היוון וניתוח נורמטיבי

השאלה כיצד מהוונים את העתיד היא קריטית לנושאים של תכנון ארוך טווח ונושאי קיימות כמו גם לנושאי השקעות ארוכות טווח. גודל שער היוון ודרך חישוב ההיוון - היוון היפרבולי או לינארי - משפיעים על התוצאה של הערך העתידי של מוצר, שירות או נכס.

אפשר לתאר את העדפת הרווחה של הטווח-הקצר על פני זו של הטווח הארוך, על ידי היוון: פרט שיש לו שעור היוון שנתי בגודל i יהיה אדיש בין תשלום חד פעמי מיידי של N דולרים, לבין תשלום של N/(1+i) דולרים בעוד שנה. לדוגמא, אם i=10% בשנה, 1,000 דולר בעוד שנה יחשבו שווים ל-909 דולר כיום. באופן דומה, 1,000 דולר בעוד 10 שנים (בהנחה שלא מבצעים היוון היפרבולי), שווים ערך ל-385 דולר כיום, ו-1,000 דולר בעוד 100 שנים יחשבו שווי ערך ל-7 סנט כיום.

היות וחישובי ריבית והיוון מחושבים בדרך כלל בצורה של ריבית דריבית (גידול מעריכי) סטייה קטנה בשיעור ההיוון פרושה הפרש גדול בערך הנוכחי. בכך חישובי היוון מאפשרים טווח רחב של הכנסת הערכות נורמטיביות לחישוב הכלכלי, בניגוד לטענה נפוצה של כלכלנים לפיה כלכלה נאו-קלאסית עוסקת רק בניתוח פוזיטיבי. לדוגמה שער היוון של 3 אחוז או 8 אחוז כלפי השווי של גז טבעי בישראל יכול להיות הבדל בין המלצה לייצא את כל הגז של ישראל כמה שיותר מהר, לבין המלצה לשמור את כל הגז לצורכי המשק, לתקופה של 40 שנה ויותר.

כלכלנים נאו-קלאסיים רבים "פותרים" את הבעיה של מהו שער ההיוון הנכון על ידי בחירת מספר שרירותי, (לדוגמה 5% או 3%) בטענה ש"כך מקובל" במחקרים אחרים. דרך אחרת היא לנמק את הבחירה בכך שיעור היוון הזה הוא מה שמקובל בשוק. בעוד שפרוצדורה כזו יכולה להיות סבירה בניתוח מיקרו-כלכלי (לגבי פירמה הרואה לפנה שעור היוון נתון) היא פחות נכונה ביחס לחישובי מאקרו-כלכלה. בעיה נוספת היא שבעשורים האחרונים שיעור הריבית במשק נקבע בצורה ריכוזית על ידי נגיד בנק ישראל ולא רק על ידי השוק. וכן שבמדינות רבות שיעור הריבית הוא אפסי למשך תקופות ארוכות (לדוגמה יפן). אחת הבעיות היא המעגליות של שיעור היוון וצמיחה. שיעור הצמיחה הכללי במשק תלוי בציפיות של הציבור, ודבר זה משפיע על שער הריבית (במשק ו/או כזה שנקבע על ידי נגיד מרכזי), שמשפיע על הצפיות של המלווה להשקעה חלופית ושל המלווה והלווה כאחד לסבירות ההחזר של ההלוואה. אם יש ציפייה לצמיחה כלכלית נמוכה, שער הריבית יהיה נמוך וגם שיעור היוון יהיה נמוך. שיעור היוון נמוכים יותר פירושם מתן דגש רב יותר לקיום תקין של מערכות אקולוגיות על פני שיעורי התרחבות כספיים ודבר זה יכול להשפיע בחזרה על הצפיות לצמיחה. (ראו בהמשך דוגמה עם דיג).

שערי היוון שונים בנסיבות שונות

אנשים ומוסדות שונים עשויים לראות שיעורי היוון שונים זה מזה. העשירים הם בדרך כלל בעלי שיעור היוון נמוך יותר מהעניים. העשיר חוסך הכנסה עודפת לשימוש בעתיד בעוד העני נאלץ לבזבז את הכל כדי לשרוד, בגדר "אין לי מה להפסיד".

הכלכלן קולין קלארק טוען שאותה תופעה נכונה גם לאומות. לטענתו כריתת יערות טרופיים מזינה תעשיות של חברות יפניות, אמריקניות ואירופאיות, ומגדילה את עושרן, אבל מובילה לעוני ויאוש גדלים והולכים באמזונס, בפיליפינים ובתאילנד. הדרישה העולמית למאכלים עשירים בחלבונים גרמה לפרו לנצל את אוכלוסיית דגי האנשובי שלה עד לסף הכחדה, וכך לאבד את מקור ההכנסה השני בחשיבותו למטבע זר. בפיליפינים, "דייג דינמיט" הפך לנוהג סטנדרטי בקרב דייגי חוף, שרבים מהם נעקרו מבתיהם ביער על ידי כריתת יערות (הדינמיט, שאמנם אינו חוקי, מסופק על ידי אנשי צבא). הדינמיט הורס את השוניות והדייגים נאלצים לשוט רחוק יותר בכל שנה כדי לפצות על השלל הזעום שחיוני להישרדותם. "דיג ציאניד" הוא נוהג נפוץ נוסף בפיליפינים. דגי השונית המורעלים צפים אל פני המים, ואלו ששורדים נמכרים לצורכי ייצוא בתור דגי אקווריום.

הכלכלן האקולוגי הרמן דיילי טוען שיעור היוון של אדם פרטי עשוי להיות שונה לעומת שיעור היוון של מדינה. זאת משום שכל אדם צפוי למות, ואילו מדינות מצפות להמשיך ולהתקיים גם בעתיד. לעומת זאת שיעור היוון של מוסדות פיננסים כמו תאגידים יכול להיות גבוה יותר מזה של אדם פרטי משום שכל הערך של והניהול של התאגיד מתבסס כולו על זרימת כספים (בניגוד לאדם שחלק מהזרמים המקיימים אותו הם לא כספיים - לדוגמה תפקוד של מערכות אקולוגיות וחברתיות). שיעור היוון תלוי גם בשאלה כמה אנחנו מחשיבים את הרווחה של דורות העתיד.

לעומת המצב הכללי שבו עשירים מוכנים לקחת סיכון נמוך יותר (לא יקחו הלוואה בתנאי ריבית גבוהים), הם עשויים להיות "אוהבי סיכון" לעומת אנשים עניים ו/או במעמד בינוני ביחס להשקעות של סכומים קטנים יחסית קטנים מההכנסה שלהם - מפני שיש להם די כסף, שהם יכולים לסכן סכום כסף כלשהו מתוך ידיעה שגם אם יפסידו אותו יוותר להם סכום כסף מספיק כדי לחיות חיים נוחים. במיוחד הדבר נכון בהקשר של מינוף פיננסי - היכולת של אנשים להגדיל את הסיכון של ההשקעה שלהם אבל גם להגדיל את הרווח הפוטנציאלי. במקרים מסויימים מתרחשות נסיבות שבהם מינוף פיננסי עשוי לעבוד חזק יותר בכיוון אחד - כלומר להגדיל את הרווחים אבל ההפסדים הפוטנציאלים מכוסים על ידי בעלי מניות, חברות אחרות בפירמידה ועוד.

היוון וקיימות

תהליך חישוב הערך הנוכחי, בשל שילוב של ריבית חיובית וריבית-דריבית, מביא לכך שתוצאות ארוכות טווח הן בדרך כלל בעלות מחיר כלכלי שואף לאפס. בעיה נוספת של היוון הוא שהוא מביא את נקודת המבט של הסוכנים הכלכליים הנוכחיים כלפי העתיד, ולא את נקודת המבט של הסוכנים שחיים בעתיד כלפי ההווה (שהוא העבר שלהם). ייתכן ולצרכנים העתידיים יש נכונות רבה לשלם על הפחתת זיהום בהווה, אבל לא יהיו להם מוסדות חברתיים מתאימים כיצד לבצע תשלום כזה.

הכלכלן קולין קלארק טוען כי לאפקט ההיוון או "הזנחת עתיד" יש השפעה חשובה על פיתוח מקיים ועל שימור משאבים. בצורה מופשטת קיימות משמעה דאגה לעתיד, ודאגה זו מוקטנת באופן הכרחי על ידי היוון.

קלארק טוען (בצורה מפורטת ב-Clark 1973; Clark and Lamberson 1982) שדייג היתר של הלווייתנים ברמה העולמי, חלק מהם עד להכחדה, יכול להתפרש בחלק מהמקרים לפחות לא כמקרה של הטרגדיה של רכוש ציבורי, אלא כאסטרטגיה תאגידית מכוונת לחלוטין הנובעת מהיוון. לטענתו הרווחים מציד לווייתנים היו עצומים. מינים גדולים כמו הלוויתן הכחול אינם יכולים לשאת ציד שנתי מעל 2% או 3% מתוך האוכלוסייה בעלת כושר הרביה. כששיעור ההחזר הנורמלי להשקעה עומד בסביבות ה-10%, האסטרטגיה ה"אופטימלית" עבור ציידי הלווייתנים הייתה כנראה פשוט להשמיד את הלווייתנים ולהשקיע את הרווחים במקום אחר. לטענתו נראה שזה בדיוק מה שקרה כאשר חברים בוועידת ציד הלוויתנים הבינלאומית (IWC) קבעו באופן עקבי מכסות גבוהות בהרבה מהרף בר הקיימא. לבסוף, תחת לחץ מצד ארגוני שימור, ה-IWC פעלה למנוע התדלדלות נוספת של מלאי הלוויתנים, אבל זה היה הרבה אחרי שהביזה העיקרית כבר הסתיימה.

לפי קלארק ההיסטוריה של ניצול הלווייתנים הגדולים הינה אופיינית, באופנים רבים, לסוגיות עכשוויות של משאבים וסביבה; היא משלבת היבטים של רכוש ציבורי, אי וודאות והיוון. כל מידה של אי וודאות (שהייתה בברור מרכיב מרכזי בדינמיקה של אוכלוסיות לווייתנים) הובילה להגדלת היוון העתיד, מה שבדרך כלל מכונה "היוון סיכון". בעיות משאבים וסביבה מכילות בדרך כלל מרכיבי אי-ודאות מסוגים רבים. אם משאב ביולוגי כלשהו זמין כעת, אבל אינו בטוח בעתיד (אם בגלל השפעות ביולוגיות בלתי ידועות, או שמישהו אחר עלול לקחת אותו), האינטרס העצמי של אלו המנצלים אותו יתן עדיפות לקציר מיידי.

הדוגמה של קלארק מדגימה גם את הקושי לבחור בערך היוון מסויים בחישוב מאקרו כלכלי. היכולת של חברות ציד לווייתנים לבחור באפיק השקעה אחר תלויה בהנחה שיש אפיקי השקעה אחרים (שתפקודם לא מוגבל על ידי מגבלות אקולוגיות). נניח ניתוח מאקרו-כלכלי שבו יש רק ענף כלכלי אחד (לדוגמה תירס או דיג), אם יש רצון של האזרחים לשמור על קיימות או הם יטילו מגבלת על דיג כך שלא יגלוש לדיג יתר, דבר זה יגביל את הצמיחה הצפויה בענף הדיג ולכן יקטין את הנכונות לתת הלוואה לדיג כזה. פרוש הדבר ששיעור הריבית ירד ואיתו שער ההיוון. במצב כזה כלכלנים יגידו ששיעור ההיוון הוא נמוך. השאלה מהוא שיעור ההיוון ה"נכון" תלויה לכן בנורמות חברתיות.

ראו גם

קישורים חיצוניים