המאבק על החופים בישראל

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
חוף פלמחים. לאחר מאבקים ציבוריים, הוכרז אזור החוף כגן לאומי.

המאבק על חופי-הים בישראל נוגע למאבקים של ארגונים סביבתיים, ארגונים חברתיים ופעילים שונים בעד שמירת חופי ישראל כמוצר ציבורי איכותי ונגיש לכל בני האדם, ובעד שמירתו כמערכת אקולוגית בריאה ומתפקדת. חופי הים של ישראל נתונים תחת סיכונים שונים: בניית מרינות ושוברי גלים, הפקעה לצורך תשתיות לאומיות נמלים וצרכים צבאיים, בניית בנייני מגורים ותיירות, הפרטת הגישה לים וגביית תשלום על גישה אליו או אף מניעת הגישה אליו, זיהום ימי, פסולת פלסטיק ומיקרו-פלסטיק, זיהום מים וזיהום נחלים שפוגעים בסביבה הימית ועוד.

חופי ישראל כוללים את החופים לאורך הים התיכון - 196 ק"מ, חופי הכנרת - 56 ק"מ, החוף המערבי של ים המלח וחופי מפרץ אילת - 14 ק"מ. מרבית שטחי החופים בישראל הם בבעלות ציבורית. שטח הסביבה החופית בישראל, שנותר לרווחת התושב - למטרות נופש, חינוך, מדע ומחקר, לאחר שהופקעו ממנו שטחים לצורכי תשתיות וצורכי ביטחון הוא מן המצומצמים בעולם, כדי 2 ס"מ לתושב. גידול אוכלוסין במדינת ישראל יחד עם מגמות הפרטה בישראל מייצרים שני כוחות חשובים בהגדלת מיזמי בניה והפקעת שטחים לטובת תשתיות ומיזמים מסחריים שונים. חופי ישראל מצטיינים ברבגוניות ביוטית ובמערכות טבעיות ייחודיות, בנופים תת-ימיים מרשימים בעלי ערכים אקולוגיים ואסתטיים.

מספר תהליכים ארוכי טווח גורמים להחרפת הלחצים על חופי הים בישראל. תהליך אחד מרכזי הוא גידול אוכלוסיית ישראל. תהליך זה גורם לתהליכי משנה רבים שמגבירים את העומס על החופים - ביקושים רבים יותר לדיור ולתשתיות, ביקוש ליותר מים מהנחלים ומי התהום וכן החמרת הבעיה של זיהום נחלים בישראל. האוכלוסייה הגדלה גורמת גם לעומס גדול יותר של מבקרים בים דבר שיוצר בעיות עומס בהקשרים של חניה, מים, שירותים, צל ועוד - היבטים אלה דורשים השקעה כספית ודבר זה מצריך פתרון על ידי הרשויות או הממשלה או פתרון על ידי גורמים מסחריים - דבר שעלול לעודד סגירה של חופים והפקעת החופים לטובת גורמים מסחריים. גידול האוכלוסייה מגדיל גם בעיות של זריקת פסולת ולכלוך הן בחוף הים והן במזבלות ובאתרים סמוכים ליד שעלולים להגיע לים עם הרוח או עם הנחלים. היבט נוסף שמחריף את בעיית הבנייה בחופים הוא תהליך של פרבור בישראל ובנייה לא צפופה על פני שטח רב במקום בנייה של ערים צפופות כחלק מעירוניות מתחדשת. היבט נוסף הוא תהליך הפרטת התכנון בישראל והגדלת ההשפעה של גורמים פרטיים ופוליטיים על מוסדות התכנון והקטנת היכולת של הציבור ושל ארגוני סביבה להשפיע על תהליכי תכנון. תהליך נוסף שמגדיל את הבעיות הוא גידול בצריכה הפרטית במיוחד של דברים שיוצרים פסולת כמו כלים חד פעמיים או שקיות חד פעמיות.

המאבק עם החופים בישראל הוא חלק ממאבק של שמירת טבע בישראל וכן ממאבק סביבתי שנועד לא רק להגן על הטבע אלא לאפשר צדק חברתי כך שכלל האוכלוסיה תוכל להנות מהחופים. המאבק על החופים הוא לפעמים חלק ממאבקים הנוגעים לטבע עירוני בישראל. היבט נוסף הוא צדק בין דורי שיאפשר גם לדורות הבאים להנות מיופיו של החוף ומהמערכות האקולוגיות של החופים והים. מבחינה כלכלית ופוליטית, היבטים רבים של מאבק על החופים נוגעים להטרגדיה של נחללת הכלל ולקושי של שמירה על מוצר ציבורי.

רקע: חשיבות החופים בישראל

הים בישראל הוא מרחב של חופש, פנאי וטבע. בים התיכון הישראלי מתקיימות מערכות אקולוגיות יחודיות המכילות יצורים חיים: חסרי חוליות, דגים, צבי ים, יונקים ימיים ועוד. הים הוא גם משאב טבע משמעותי: מקור לאוויר נקי, מקור מזון ושתיה ובסיס לענפים כלכליים כמו תיירות. היכולת לספק את שירות המערכת אקולוגית לאדם תלויה בין היתר בקיומן של מערכות אקולוגיות בריאות ומתפקדות. לאורך עשרות השנים האחרונות, המערכות האקולוגיות בים התיכון חוות התדרדרות מדאיגה כתוצאה מדייג יתר, חדירה של מינים פולשים, הזרמות שפכים, עלייה ניכרת בפסולת מוצקה המגיעה לים וגורמים נוספים כמו בניה בחוף. חלק מהאיומים על בריאות הים ניתן להפחית על ידי מעורבות הציבור. [1]

בישראל קיים מחסור במים המתגבר עקב שינויי האקלים ולכן חשוב לחסוך בהם. כאשר אין חוף אנשים נוטים להשתמש בבריכות פרטיות, זה מבזבז מים וצריכים לחסוך אותם. כך לדוגמה בבריכה זולה, כזאת שמרכיבים אותה ולאחר השימוש מפרקים, באורח של 4 מטר, רוחב של 3 מטר ועומק של מטר אחד נכנסים 12 מטר קוב מים. מכיוון שהצריכה הממוצעת בישראל היא כ-100 מטר קוב לנפש בשנה, ובמשפחה יש 5 נפשות בממוצע, מספיק להשתמש בבריכה 10 פעמים בשנה כדי להגדיל את צריכת המים ביותר מ-20% - יותר מחמישית. אם המשפחה תשתמש בבריכה רק פעם בשבוע בממוצע - 52 פעמים, היא יותר מתכפיל את צריכת המים שלה. בבריכה קבועה, ברוחב של 10 על 10 מטר ובעומק ממוצע של מטר אחד יכולים להיכנס בקלות כ-100 מטר קוב מים ואז מספיק למלא אותה 5 פעמים בשנה כדי שהצריכה תוכפל!

המאבק על גישה חופשית לחופים

ציבור נופש בחוף פלמחים. הגישה לחופים בישראל אמורה להיות חופשית וללא תשלום, למעט שירותי חנייה

מאבק על גישה חופשית לחופי הים התיכון

עד שנות ה-60 של המאה ה-20 היה נהוג לגבות כסף על כניסה לחוף הים. בשנת 1959 סרב משה פוטרמן לשלם בכניסה לחוף הים בהרצליה, התקוטט עם הסדרנים ונעצר. פוטרמן הורשע בבית משפט השלום בתל אביב על כך שלא שילם ועל התנגדותו בכוח לסדרנים וחויב לשלם קנס, אבל הוא סרב לוותר. באמצעות עורך הדין אברהם סוחובלסקי, הגיש פוטרמן ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב ושם ביטל השופט יעקב גביזון את ההרשעה. בין השאר, הוא הסתמך על גישת המג'לה — קובץ הדינים העותמאני — שקבע: "המים, האוויר והאור הם הפקר לכל, וכלל האדם שותפים בשלושה דברים אלו". הוא גם קבע שפוטרמן היה זכאי להשתמש במידה סבירה של כוח נגד הסדרנים, כדי שיוכל לממש את זכותו לגישה חופשית אל הים. בפסק הדין כתב השופט:[1]

מתנת אלוהים זו של שפת הים, ההנאה מאווירה הצח ומהדר נופה, והרחצה בים, אינם מן הדברים שאפשר להתנות את השימוש בהם בתשלום כלשהו ואין לשללה גם מפליטי־עם, מעוטי אמצעים וברוכי ילדים שאין ידם משגת לשלם תשלום זה

הפסיקה בפרשת החוף בהרצליה הפכה, לתקדים משפטי שעיגן את זכות הציבור לגישה חופשית אל הים. לדברי עורך הדין עמית ברכה, מנכ"ל אדם טבע ודין התקדים הוביל לחקיקת חוק הסדרת מקומות רחצה, האוסר על גביית דמי כניסה לחופים הניתנים בהם שירותים בסיסיים בלבד (מותר לגבות עבור שירותי חניה בכניסה לחופים). כמו כן היא גם הובילה להחלטת בג"ץ בעתירה שהגישה "אדם טבע ודין" נגד משרד הפנים בתחילת שנות ה-2000, המחייב את המשרד להורות לרשויות המקומיות לקיים את החוק ולהימנע מגביית דמי כניסה בחופים שבהם ניתנים שירותי רחצה בסיסיים בלבד.[1]

לאחר הסדרת הגישה החופשית לחופים בים התיכון החלה להיווצר בעיה אחרת - בעיה של בנייה הולכת ומתגברת של מגדלי מגורים, אתרי נופש, מלונות ומרינות לאורך החוף דבר שצמצם את מצאי החוף לציבור הרחב וגרם פגיעות אקולוגיות שונות.

המאבק על גישה חופשית לחופי הכנרת

במשך השנים השתלטו גורמים שונים על חופי הכנרת. סגרו אותם לציבור ו/או גבו תשלום על כניסה לחופים. בשנת 2005 היו בחופי הכנרת 22 חופים מוכרזים באורך כולל של 1,500 מ' שגבו תשלום (או תפקדו כחוף פרטי). בנוסף היו כ-15 חופים מוסדרים סביב הכנרת באורך כולל של כ-12.5. חופים אלה כוללים שרותי חוף (מים, מקלחות, שירותים...) אך ללא שרותי הצלה. חלקם הגדול גבה תשלום בכניסה. בנוסף היו חופים לא מוסדרים - חופים בהם קיימת גישה נוחה יחסית למים ללא שירותי חוף למעט ניקיון. כ-5 חופים לא מוסדרים סביב האגם באורך כולל של כ-4.5 ק"מ. [2]

בשנת 2003 החלה החברה להגנת הטבע לקדם את "שביל סובב כנרת", מסלול טיול רגלי מסומן המקיף את הכנרת קרוב ככל הניתן לשפת המים ולאפשר גישה לחוף. [2] את השביל יצרו קבוצות של בני נוער כחלק מפעילות חינוכית. נכון לשנת 2017 השביל נמשך לאורך של כ-35 ק"מ לאורך הכנרת [3], עיקר השביל נמצא בחלק המזרחי של הכנרת. בחלקה הצפוני-מערבי של הכנרת אין כמעט שביל. חלקים רבים של שביל סובב כנרת פתוחים היום לציבור והפרויקט מאושר על ידי המועצה הארצית לתכנון ולבנייה.

בקיץ 2005 הצטרף תא כנרת של ארגון "מגמה ירוקה" לפעילות בנושא. פעילים של הארגון התפרצו לחוף גיא, ודרשו גישה חופשית למים. באוקטובר באותה השנה הגיעו מספר פעילים באישון לילה, חתכו גדרות תיל החוסמות את החוף, ודרשו משר הפנים שסייר בכנרת, להורות על פתיחת החופים לציבור. בשבוע שלאחר מכן, עשרות פעילים התכנסו למחנה סוכות שכלל, התפרצות לחופים אשר גודרו בניגוד לחוק על ידי גורמים פרטיים, החתמת תושבים על עצומה לשחרור הכנרת, ועבודות פריצה בשביל סובב כנרת. באוקטובר 2006 חזרה מגמה ירוקה למחנה סוכות השני. המחנה הפך לאירוע שנתי שחזר ב-2007, אז נפגשו הפעילים עם מי שכיהן אז כהשר להגנת הסביבה, גדעון עזרא במהלך סיור שלו בשטח וב-2008. גם המחנות הללו כללו התפרצויות לחופים סגורים, החתמה על עצומות, עבודה על השביל, הפגנות מתוקשרות והפלת גדרות שנבנו בצורה לא חוקית.[2]

עוד במהלך השנים הוקם הגוף "משמר הכנרת" שכולל את מגמה ירוקה יחד עם החברה להגנת הטבע. כמו כן בוצעה פעילויות לובי פוליטי שבעקבותיהן הוחל התיקון לחוק חופים על הכנרת. בנוסף הארגונים קידמו מיצגים, עצומות, עבודה עם התקשורת, עבודה על שביל סובב כנרת, הקמת איגוד ערים כנרת ועוד.[2]

מאבקים נגד בנייה בחופי ישראל

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – טבע עירוני בישראל
הפגנה של מגמה ירוקה נגד הבנייה בחוף סי אנד סאן בסוף שנות ה-90.

מאבקים בשנות ה-90

בשנות ה-90 החלה מודעות רחבת היקף נגד הבנייה בחופים. פרוייקטים בולטים כאלה היו בניית המרינה בהרצליה, הבנייה למגורים סמוך לחוף "סי אנד סאן" בתל אביב, ובניית "מגדלי חוף הכרמל" בחיפה. החברה להגנת הטבע החלה בקמפיין "חוף הים הוא לא נדל"ן".

תוכנית מתאר ארצית חלקית לחופים, תמ"א 13, שנחתמה בשנת 1981, אסרה על בניית מבנים במרחק 100 מטרים מקו המים. לטענת מגמה ירוקה, ממוקם פרוייקט סי אנד סאן על חוף תל ברוך, במרחק 65 מטר מקו המים בניגוד לחוק.[4] לשם הוכחת הדבר, בנו פעילי הארגון שלט ארוך בצורה של סרט מדידה ענק, ומדדו באמצעותו את המרחק בין החומה של הפרוייקט לבין קו המים. הדבר זכה לאיזכור כתמונה בשער אחורי של עיתון "ידיעות אחרונות". בנוסף הארגון טען כי בעוד יעוד הקרקע במקום הוא דירות לצורכי נופש נמכרו במקום דירות מגורים. [4]

בסוף שנות ה-90 החלו פעילים סביבתיים לנקוט בטקטיקות של פעולה ישירה לא אלימה - שיבוש של פעילות כלכלית או פוליטית על ידי נוכחות ישירה במקום. באפריל 1998 התבצרו מספר פעילים של ארגון מגמה ירוקה שפעלו יחד עם ארגון פעולה ירוקה, במשך מספר ימים במרומי המנוף בחוף "סי אנד סאן" והשביתו אותו.[4] הדבר גרם לכמות גדולה של כתבות וידיעות על מצב הבנייה בחופים ועל הפרות של חוקים ותקנות שאסרו בניה בסמוך לחוף. אחד הדברים הבולטים הייתה סדרת כתבות כולל כתבת שער בנושא בעיתון "העיר" שהיה אז אחד העיתונים הנפוצים בתל אביב. חודש לאחר מכן במאי 1998 התבצרו אנשי ארגון פעולה ירוקה במנוף מול מגדלי חוף הכרמל בחיפה. [5]

חוק החופים

חוק שמירת הסביבה החופית, התשס"ד-2004 (מכונה בקיצור "חוק החופים") הוא חוק ישראלי שמטרתו הגנה על חופי ישראל ועל השטח הסמוך להם בים וביבשה. חופי ישראל נמצאים תחת איום מתמיד של בנייה לצורכי מגורים, נופש, תיירות ועוד. מצד אחד מדובר בשטח פתוח לאורך החוף שקורץ למיזמים שונים ומצד שני מדובר במוצר ציבורי - כלומר אין לאיש אחד או לקבוצה מצומצמת אינטרס כלכלי חזק להגן על החופים. מכאן שיש נכונות פוליטית נמוכה מצד הרשויות להגן על הסביבה ועל האינטרס הציבורי אל מול יזמים ואינטרסים של פיתוח כלכלי.

על רקע בנייה מסיבית בחופים בשנות ה-90 ומחאה ציבורית נגדה, עלתה דרישה ציבורית בכלי אפקטיבי אשר ימנע בנייה לא מבוקרת באזורי החוף. החוק לשמירת הסביבה החופית, שאושר בחודש אוגוסט 2004 נועד לתת מענה הולם לבעיות אלו. החוק מתייחס לתפיסת הסביבה החופית כמשאב בעל ערכים ייחודיים, ושם דגש על שמירתה לתועלת והנאת הציבור תוך קביעת עקרונות לפיתוח בר-קיימא. מתוך ראייה זו החוק חל על מכלול הסביבה החופית, כלומר רצועה רחבה המשתרעת לכל אורכו של חופי ישראל למעט חופי ים המלח, בכלל זה בתחומי הערים. החוק קובע טווח של 100 מטרים מקו המים האסור בבנייה, ומייחד לכל בנייה או שינוי מהותי בטווח של 300 מטרים מהחוף הליך אישור מיוחד ומחמיר.

בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20 נוסחו שתי הצעות חוק לשמירה על חוף הים. האחת נוסחה כהצעה ממשלתית על ידי המשרד לאיכות הסביבה והשנייה כהצעת חוק פרטית על ידי עמותת אדם טבע ודין. הצעת החוק הפרטית "חופי הים התיכון" הונחה בכנסת ב-22 בנובמבר 1999 כיוזמה של ח"כ עוזי לנדאו מהליכוד וח"כ אופיר פינס מהעבודה, אליהם הצטרפו 32 חברי כנסת. בינואר 2000 זכתה הצעת החוק לתמיכת ועדת השרים לחקיקה ובסוף אותו חודש היא הובאה לקריאה טרומית ועברה ברוב של 63 תומכים מול מתנגד אחד. הצעת החוק עברה להכנה לקריאה ראשונה בוועדת הפנים ואיכות הסביבה - ובתאריך 24 ביולי 2002 עברה הצעת החוק "חופי הים התיכון (הגנה, פיתוח, ניהול ושימור), תשס"ב-2002" בקריאה ראשונה במליאת הכנסת ברוב של 32 תומכים וללא מתנגדים. אישור הצעת החוק הפרטית גרם לזירוז אישור הצעת החוק הממשלתית "לשמירת הסביבה החופית". ביום האחרון של מושב הקיץ של הכנסת, עברה הצעת החוק הממשלתית בקריאה ראשונה ברוב של 26 תומכים וללא מתנגדים. עוד בפגרת הקיץ החלו הדיונים בוועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת בהצעת החוק הממשלתית. במהלך השנה שחלפה עד לאישור הצעת החוק קיימה הוועדה כ-30 ישיבות. ביום האחרון של מושב הקיץ של הכנסת ב-4.8.2004, אושרר החוק לשמירת הסביבה החופית, התשס"ד-2004, ברוב של 38 כנגד מתנגד בודד.

המשך הבנייה על החופים בשל תוכניות בנייה ישנות

על חופי הארץ מאיימות מעל ל-52 תוכניות בניה ישנות, שיצאו לדרך עוד מלפני שנחקק חוק החופים בשנת 2004.[3] ארגוני הסביבה מגמה ירוקה, החברה להגנת הטבע וארגון "אדם טבע ודין", מתמקדים בניסיון להחיל גם באופן רטרואקטיבי את התיקון משנת 2004 לחוק החופים, הקובע כי אין לבנות במרחק של 100 מטר מקו המים, ועד 300 מטר מקו המים נדרש אישור מוועדה מיוחדת לבנייה בחופים.[6]

לפי סקר של מכון שריד שנערך בשביל "מגמה ירוקה" בחודש יוני 2014, רוב מוחלט בציבור (82 אחוזים) מאמינים שאין צורך בבניית בתי מלון נוספים על חופי ישראל, ושאין להתיר בחוק בנייה במרחק 300 מטר מקו המים.[6]

חוק המלונות

במהלך 2016 קודם "חוק המלונות" על ידי שר התיירות יריב לוין. החוק היה אמור לכלול אישור הקלות משמעותיות בבניית מלונות על קו החוף ולמלונות יאושרו גם אחוזי בנייה עבור דיור קבע. הדבר עורר את התנגדות מצד ארגוני סביבה כמו החברה להגנת הטבע, וחברי כנסת מהאופוזיציה שטענו כי בכך המדינה תכשיר בנייה לעשירים על קו החוף - בנייה שכבר נאסרה בעבר על ידי בית המשפט העליון. [4] החוק הסופי שאושר לא מאפשר הקמת מגורי יוקרה לקונים פרטיים. עם זאת משנה זו תהליכי הפיתוח המלונאי בחופים ובשטחים הפתוחים יאושרו בוועדה לתשתיות לאומיות, ועדה בה כמעט ואין משקל לקול הציבורי ויש בה רוב כמעט מוחלט לממשלה. זאת בניגוד למועצה הארצית ולוועדות המחוזיות, שם ההרכב מאוזן יותר. [5]

המאבק על חוף פלמחים

המועצה המקומית גן רווה, שבשטחה ממוקם חוף פלמחים, יזמה הקמת כפר נופש בו. התוכנית אושרה בשנת 2000, עוד בטרם נכנס לתוקפו חוק שמירת הסביבה החופית, האוסר בניה במרחק של 300 מטר מחופי הארץ. היזמים שזכו במכרז תכננו את כפר הנופש על שטח של 70 דונם במרחק 30 מטר מהחוף עם 350 חדרים. תמורת השטח שילמו ב-2004 שמונה מיליון שקלים[7]. היזמים קיבלו אישור גם מרשות העתיקות, כשהבטיחו לממן פעולות להגנת האתר הארכאולוגי בסמוך לכפר הנופש[8].

מספר צעירים, שנתקלו בגדרות שהוצבו על החוף, החלו בחורף 2008 בפעילות מחאה נגד בניית כפר הנופש, ואליהם הצטרפו אזרחים רבים. הם הקימו במקום מאהל מחאה במטרה לסכל את המשך העבודות, ארגנו ועד והצליחו לעורר דיון תקשורתי ולגרום לוועדת הפנים של הכנסת לעסוק בנושא. מבקר המדינה נענה לבקשתם והורה לעצור זמנית את הבניה, לצורך בדיקת הליכי התכנון ומכירת הקרקע ליזמים בסכום שנראה נמוך מדי לקרקע.[9] לאחר בדיקה פרסם המבקר דוח המותח ביקורת חריפה על הליך התכנון, והעביר את מסקנותיו ליועץ המשפטי לממשלה.[10] בעקבות עתירה שהגישו ארגוני סביבה, קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב באפריל 2009, כי כפר הנופש יורחק 100 מטר מקו המים ולא 30 מטר כפי שביקשו היזמים. השופטים פסקו כי "תכלית זו על פני תכליות פרטיות אחריות" והוסיפו כי תוכנית הבניה מנוגדת לתוכנית המתאר הארצית לחופי הים התיכון (תמ"א 13).[11]

בעקבות הלחץ הציבורי, פעילות הארגונים הסביבתיים ובהתערבות המשרד להגנת הסביבה, החליטה ממשלת ישראל ביולי 2010 להמליץ לוועדות התכנון והבנייה לבטל את בניית כפר הנופש.[12] הוועדה אכן ביטלה את הכפר והחליטה כי החוף ינוצל לטובת מסלול ארכאולוגי שיחשוף את המבקרים לאתרים הארכאולוגיים הרבים המצויים בו.[13] החל מאביב 2011, עבר ניהול החוף לידי רשות הטבע והגנים.[14] בנובמבר 2011 הוועדה המחוזית מרכז הורתה על ביטול התוכנית הקיימת לכפר הנופש וקבעה כי יימצא שטח חלופי להקמתו מחוץ לשטח החוף, ובכך נסתם הגולל על תוכנית כפר הנופש.

בשנת 2014 בחן עוזי לנדאו שכיהן אז כשר התיירות, הקמת כפר נופש בחוף פלמחים. פעילי מגמה ירוקה והפורום הישראלי לשמירה על החופים התנגדו.[6] [7]. לנדאו בסופו של דבר תמך בהקמת הכפר, המאבק בנושא נמשך גם בשנת 2015 והובא להכרעת הועדה המחוזית לתכנון ובניה [8] בדצמבר 2014, הוועדה המחוזית מרכז קבעה שהחוף יוכרז כגן לאומי וכל התוכניות להקמת חדרי אירוח או לינת קמפינג באזור יבוטלו.[15]

המאבק על חוף אכזיב

בשנת 1994 אושרה תוכנית לבנייה בחוף אכזיב, עשר שנים לפני שחוקק חוק שמירת הסביבה החופית שנכנס לתוקף בשנת 2004. התכנית היא לבנות מעל 800 דירות על שטח כולל של כ-300 דונם ובמרחק של כ-150-100 מטר מקו המים. בעוד המגדלים מרוחקים מקו המים, יש בפרוייקט בתים נמוכים יותר שקרובים הרבה יותר לקו המים. [9] קיימת התנגדות חזקה מצד תושבים באזור ופעילים ירוקים לאור הקרבה שלו לקו החוף ולאור ריבוי שאריות האסבסט שנמצאו באזור. ארגון אדם טבע ודין לחברי הועדה וביקשה מהם לעצור את המשך קידום התוכנית במטרה להתאים אותה לנורמות התכנוניות הקיימות כיום, תוך מתן פיצוי ליזמים על ידי העברת זכויות הבניה למקומות אחרים. לפי חבר הכנסת דב חנין התוכנית סותרת את חוק שמירת הסביבה החופית. החברה להגנת הטבע מתנגדת לתכנית. קיים מאבק של הועד להצלת חוף אכזיב שטוען כי התכנית תאיים על הפרק הלאומי במקום. הועד קורא לאמץ חלופה בה מסיטים את הבניה מקו החוף תוך פיצוי היזמים בדרך של הוספת זכויות בניה בצד המזרחי. דבר זה אומץ גם על ידי מספר חברי כנסת. וועדת הסביבה קראה לגורמי התכנון להיפגש עם הפעילים. [10] [11]

חוף בצת

חוף בצת שמדרום לראש הנקרה, הוא חוף שקט נשמר במצבו הטבעי ובו צמחיית חולות עשירה. לחוף יש חשיבות אקולוגית גבוהה בשל היותו אתר הטלה חשוב של צבי ים. בשלהי 2007 זכו יזמים פרטיים במכרז של מנהל מקרקעי ישראל, הכולל שטח של 206 דונם בתחומי החוף ובסמיכות לים, לצורך הקמת ארבעה כפרי נופש בהיקף של עשרות אלפי מ"ר בניה ואגם מלאכותי. לפי החברה להגנת הטבע התכנית מאיימת על התפקוד האקולוגי של החוף ועל גישת הציבור לחוף פתוח. בשנים 2008 – 2009 מאבק ציבורי רחב אשר הובילו תושבים מן הגליל המערבי וארגוני סביבה נגד התכנית. והתקיימו הפגנות עם אלפי תושבים. [12] לאור ההתנגדות הציבורית היזמים החליטו לסגת מן המכרז ולקבל פיצוי ממנהל מקרקעי ישראל באמצעות קרקע חליפית. דבר זה לא התאפשר והמינהל התיר להם לכל היותר להשיב להם את כספם בלוית ריבית והצמדה ולשחררם מן המכרז. בשנת 2011 החליט השר להגנת הסביבה ליזום מהלך שבסופו יישקל שינוי ייעודה של הקרקע בחוף בצת מתיירות לייעוד ציבורי ופתוח של הקרקע. התקיים מפגש בין המועצה האזורית מטה-אשר והשר להגנת הסביבה שבו הוחלט לקדם תכנון מחודש של מרחב חוף בצת בהתאם למדיניות הסביבתית העדכנית וחוק הסביבה החופית אשר ימנע את הפגיעה הצפויה מביצוע התכנית המאושרת. [16]

המאבק סביב המרינות

בישראל נבנו מספר מרינות לחופי הים התיכון. מרינות כאלה משמשות לעיתים כאמצעי להכשרת בניה ליד הים של מרכזי קניות או מגורים. נכון לשנת 2019 מקודמת תכנית שנועדה להוסיף חמש מרינות חדשות, שמטרתה המוצהרת היא להגדיל את מספר מקומות העגינה לכלי שיט פרטיים - יאכטות בעיקר - מ-2,900 כיום לכ-7,600. ארגוני סביבה וקיימות החברה להגנת הטבע, מגמה ירוקה, אנשי הים התיכון, צלול, אדם טבע ודין, העמותה לכלכלה בת קיימא, חיים וסביבה, EcoOcean ומחמל"י, אשר הקימו קואליציית מאבק בתוכנית, טוענים כי המהלך יפגע בבעלי החיים הימיים, בחופים עצמם ויקטין את כמות החופים הזמינים לרוחצים. יחסית מעט אנשים משתמשים ביאכטות, לעומת זאת בניית המרינות צפויה לתפוס שטחים משמעותיים ותהרוס שטחים נוספים עקב תהליכים כמו גריעת חול. ארגוני סביבה מציעים תכנית חלופית של הסבת מבנים ימיים קיימים למרינות, ובראשן מקומות ברדינג ת"א ובחיפה. פתרונות ייעול והרחבה לא פוגעים בסביבה החופית ולא גורעים שטחי חוף נוספים מהציבור. לפי הארגונים, פתרונות אלה יכולים להגדיל את היצע מקומות העגינה ביותר מ-3,000 מקומות.[17]

מאבקים על ניקיון החופים מול פסולת מוצקה

פסולת בחופי הים כוללת שקיות פלסטיק, בקבוקי פלסטיק, פילטרים של סיגריות, וכן שאריות של אריזות מזון כולל עטיפות פלסטיק, פקקי מתכת של בקבוקים, קופסאות וכו'. כ–90% מכמות הפסולת בחופים הם מפלסטיק. [18]

הדבר מהווה קודם כל פגיעה אסתטית בהנאת המתרחצים והשוהים בחוף. כמו כן הדבר עלול להיות פגיעה בבריאות עקב חשש לפצעיה משברי זכוכית, מתכת או מגע בחומרים מסוכנים. היבט חשוב נוסף הוא שהפסולת עלולה לפגוע בבעלי חיים - לדוגמה בליעה של שקיות וחומרי פלסטיק על ידי דגים, צבי-ים, דולפינים ועוד. כמו כן הפסולת עלולה לפגוע בכלי שיט. [19]

על פי החוק, האחריות לשמירת הניקיון על פי החוק מוטלת על כל רשות מקומית בשטח שיפוטה. האחריות המשפטית נובעת הן מפקודת העיריות והן מחוק הניקיון. בפועל, רשויות רבות אינן מנקות חופים לא מוכרזים מסיבות של סדר עדיפויות תקציבי. על אף שיש גופים רבים, ממשלתיים ופרטיים, שיש להם עניין מובהק בשמירת החופים, עד לשנים האחרונות אף גורם לא לקח את נושא ניקיון החופים הבלתי מוכרזים תחת אחריותו. כך נוצר מצב שחופים פתוחים, לא מוכרזים ושאינם משמשים לתשתיות, סובלים מהזנחה והצטברות של פסולת.[19]

על פי הערכת המשרד להגנת הסביבה, בחופי הים התיכון של ישראל כ-74 ק"מ של חופים לא מוכרזים שסובלים מפסולת. כ-41 ק"מ מתוכם מנוקים מפעם לפעם אך בדרך כלל הם מלוכלכים, וכ-33 ק"מ מתוכם אינם מנוקים כלל והם גדושים בפסולת כל ימות השנה. עוד מעריכים במשרד כי 40% מהפסולת המזהמת את חופי ישראל מקורה בפסולת שמגיע ממי הים התיכון (כלי שיט, מדינות שכנות) וכ-60% נובעת מפסולת שמושלכת על ידי הציבור בישראל.[19]

ביוני 2005 נפתחה תכנית "חוף נקי" של המשרד להגנת הסביבה בשיתוף רשות הטבע והגנים והמרכז לשלטון מקומי. שנועדה לשמור על ניקיון חופי הים התיכון ואילת. העלות הייתה 3 מיליון ש"ח בשנה למשך 3 שנים. להערכת מידת ניקיון החוף, נבנה "מדד חוף נקי"- מדד המאפשר הערכה אחידה אובייקטיבית ובת השוואה של כל החופים. לפני הפרוייקט היו רוב החופים הבלתי מוכרזים מלוכלכים. על פי המדד בשנת 2006 היו מרבית החופים היו במצב "נקי" ו- "נקי מאוד" ורק 3 מהחופים במצב "מלוכלך מאוד".[19] במחקר שנערך בשנת 2016 על ידי גליה פסטרנק נמצא כי כמות הפסולת בחופי ישראל נמוכה בהשוואה למדינות אחרות, וכי דבר זה לא נובע ממודעות גבוה לניקיון של הציבור אלא עקב פעילות חוף נקי של המשרד להגנת הסביבה. [18] המשרד מפעיל תכנית מתנדבים בשם "משמר החוף" שנועדה לסייע בהגברת המודעות ושינוי התנהגות בקרב הציבור בכדי למנוע השארת פסולת בחופים.[13]

פעילות מחקרית מול זיהום מיקרופלסטיק

מיקרו-פלסטיק בחוף תל ברוך
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מיקרו-פלסטיק

כאמור כ–90% מכמות הפסולת בחופים היא פסולת פלסטיק. בשנים האחרונות נחשב הפלסטיק לאחד האיומים החמורים על הסביבה הימית. עם הזמן הפלסטיק מתפורר למיקרו-פלסטיק - חלקיקים קטנים שגודלם פחות מחמישה מילימטרים. כאשר המיקרופלסטיק מגיע לים לא ניתן לאסוף אותו. הנזק שהם גורמים עדיין לא ברור לגמרי, אולם ידוע שחלקיקים אלו נספגים בגופם של בעלי חיים, שבטעות מזהים אותם כמזון, ועלולים להיפגע מבליעתם. חוקרים כמו נועם ואן דר האל באוניברסיטת חיפה בוחנים את ההשלכות. לפי המחקר הסביבה הימית רוויה בחומר סינתטי עם מרכיבים רעילים. ריכוז המיקרופלסטיק ליד חופי הארץ גבוה פי עשרה לעומת הממוצע בחלק המערבי של הים התיכון. באחד המוקדים אף נמדד ריכוז מהגבוהים שאי פעם נמדדו בעולם. כמו כן התגלו על חלקיקי הפלסטיק ריכוזים גבוהים של מזהמים מסוגים שונים שמקורם בפעילות תעשייתית ושריפת דלקים. [18]

לפי החוקרים בישראל, יש מספר קווי מדיניות שיכולים להביא להפחתת הפסולת בחופים. אחד מהם הוא להמשיך בקידום וביישום חוקים המעודדים הפרדת פסולת ומחזור פסולת. המלצה נוספת דומה לצעדים המוצעים על ידי תנועת מעריסה לעריסה כמו שינוי של עיצוב מוצרים ואריזות. לדוגמה לייצר בקבוקים שהפקקים מחוברים אליהם. צעד אפשרי נוסף הוא ניקוי שפכי נחלים וצינורות ניקוז שאינם מטופלים לפני עונת הגשמים, ובכך למנוע סחיפת כמויות גדולות של פסולת אל הים. אחד הצעדים החשובים והקשים הוא הפחתת השימוש בפלסטיק ומעבר לתחליפים. הבעיה היא שתחליפים אלה אינה זמינים תמיד והם לרוב יקרים יותר. [18]

זיהום חופים וים בביוב

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – זיהום מים בישראל, זיהום נחלים בישראל

בישראל קיימת בעיה של הזרמת ביוב אל חופי הים. רוב מקרי הזיהום מתרחשים במהלך החורף משום שאז כמות מים גדולה של מי גשם יוצרת עומס על מערכת הניקוז העירונית. הניקוז עולה על גדותיו ומתערבב עם מערכת הביוב, עקב בעיות שונות. כאשר הניקוז מגיע לחופי הים הוא עלול להכיל מי ביוב המכילים חיידקים מסוכנים. בנוסף הגשמים שוטפים החוצה לכלוך, מי ביוב וזיהום שהצטברו בנחלים במהלך הקיץ וזה מגיע לים. [14] במקרים אלה אסור להיכנס לים, יש לעיתים קרובות ריח רע ממנו והדבר גם יכול לגרום פגיעה בבריאות.

מקרים של תקלות כאלה נפוצים למדי ומתרחשים במקומות שונים לאורך החופים כמו חוף דור, קיסריה, [15] הרצליה, נהריה ועוד משרד הבריאות דוגם את המים בחופים מוכרזים ובמקרה של בעיה מזהיר את הציבור, במקרה של חוף בלתי מוכרז המים אינם נבדקים וייתכנו תקלות לא מדווחות. זיהום נחלים גורר בעיות אקולוגיות שונות וכך גם הזרמת ביוב לים- בני אדם עלולים לבלוע את המים ולחלות, וחומרי הדשן שבהם יכולים לגרום לפריחת אצות ולתמותת דגים. [16]

בדצמבר 2015 קיים ארגון צלול יחד עם מתנדבים וגולשים מהרצליה ומתל אביב הפגנה בתל אביב נגד הזרמת ביוב לים. זאת עקב עבודות תחזוקה ברשת הביוב, שגרמו להזרמת ביוב גולמי בהיקף של 200 מיליון קוב, וסגירת החופים למשך ארבעה ימים. מפגינים קראו לאיגודן (איגוד המים והביוב של גוש דן) להפסיק את ההזרמה, ולמשרד להגנת הסביבה ולוועדה למתן היתרי הזרמה לאסור הזרמת ביוב לים גם בעת עבודות על מערכת הביוב. לדברי הארגון קיימות חלופות להזרמה כזו גם אם היא עולה יותר כסף - עבודה רק בלילה כאשר הזרמת השפכים נמוכה הרבה יותר, שינוי כיוון הזרימה ושימוש בצינורות חלופיים, הקמת צינורות עוקפים ועוד. [20], [21]

בעבר היו מספר גדול של נחלים מזוהמים בישראל. שפך הנחלים הלו היווה מפגע חופי עקב הריח הרע שהיה בהם וכן עקב סכנה בריאותית למתרחצים בקרבת הנחל. הנחלים המזוהמים ביותר כללו את נחל קישון, נחל ירקון, נחל חדרה, נחל שורק ונחל נעמן. בשל מאבקים ציבוריים שונים ועם ההתקדמות במשק המים בישראל שוקמו חלק מהנחלים והחופים לידם חזרו להיות חופים לשימוש הציבור ובעלי מערכות אקולוגית מתפקדות.

זיהום חופים בדלק, נפט וזפת

בשנת 2021 חופי ישראל זוהמו בזפת זיהום שיצר אסון אקולוגי חמור. [17] [18]

חשש מפני עליית מפלס מי הים

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – עליית מפלס פני הים

מפלס פני הים התיכון בישראל עולה, והעליה מתרחשת בקצב איטי, החל משנות ה-1990. קצב זה גדל עם השנים. [22]. דב רוזן, מנהל המחלקה לגיאולוגיה ימית ותהליכים חופיים, חקר ימים ואגמים לישראל, מרכז נתונים ומחקרים בנושא. לפי רוזן, עד שנות ה-90 של המאה ה-20 עלה מפלס פני הים בקצב של 1-2 מ"מ בשנה בממוצע. שעלה לקצב של 5 מ"מ בשנה בשנים 1998 ל-2003. [23] בחופי ישראל, משרעת הגאות והשפל היא 30-20 ס"מ בממוצע, והמקסימום הוא כ-40 ס"מ. המפלס משנת 1992 ועד 2008 עלה ב-8.5 ס"מ, כלומר כשליש מן המשרעת הממוצעת בתוך 15 שנה. [24] לפי הנתונים מ-2013 נמדדה עלייה של 12.9 ס"מ ב-21 השנים האחרונות - או קצב של 6 מילימטר בשנה. קצב העליה גדול מהערך הממוצע העולמי [25]. ככל הנראה עקב תעלת סואץ דרכה חודרת לים התיכון כמות גדולה של מים מלוחים וחמים. [26] רוזן משער שעד 2040 הים עלול לעלות ב-40 סנטימטר ועד סוף המאה ה-21 העליה עלולה להגיע למטר אחד או אף יותר. [27] פירוש הדבר אובדן שטחי חוף שונים שיוצפו.

הצעות חוק להגנת הים

חוק הגנת הים הוא הצעת חוק שמקדמת עמותת אדם טבע ודין. הצעת החוק נועדה לאפשר המשך הנאה משימושי הים השונים כולל נופש, תיירות, התפלה וקידוחי גז תוך שמירה על המערכות האקולוגיות בים. ההצעה כוללת הקמת רשות ים שתוכל לאזן בין הצרכים השונים, הקמת תכנים ים לאומית והיבטים נוספים. [19]

תהליכים שמשפיעים על מאבק החופים

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גידול אוכלוסיית ישראל

מספר תהליכים ארוכי טווח גורמים להחרפת הלחץ סביב נושא החופים, בהיבט של גישה חופשית לחופים, גידול אוכלוסין יוצר ביקוש גדל לחופים. לעומת זאת היצע החופים, ברובו הגדול נשאר קבוע או יורד. יוצאי הדופן הם מספר חופים שהיו פרטיים או סגורים עקב תשתיות והתפנו עם השנים. במקרים רבים יותר חופים שהיו פתוחים כבר אינם משמשים כחופי רחצה עקב בניית מרינות, דיור ומלונות. בשנת 1960 חיו במדינת ישראל 2 מיליון אנשים, עד 1982 היו במדינה 4 מיליון, עד שנת 2013 חיו במדינה 8 מיליון בני אדם. [20] המשך הגידול של האוכלוסייה גורם להגברת הביקוש לחופי רחצה - דבר שבא לידי ביטוי בעיקר בחופשות כמו חופשת הפסח ובעיקר בחופי הכנרת. האוכלוסייה הגדלה גורמת גם לעומס גדול יותר של מבקרים בים דבר שיוצר בעיות עומס בהקשרים של חניה, מים, ניקיון שירותים, צל ועוד.

בעיית הלכלוך בחופים מושפעת גם היא מגידול האוכלוסייה שכן הדבר מגדיל בעיות של זריקת פסולת ולכלוך הן בחוף הים והן במזבלות ובאתרים סמוכים לים שעלולים להגיע לים עם הרוח או עם הנחלים. תהליך נוסף שמגדיל את הבעיות הוא גידול בצריכה הפרטית במיוחד של פלסטיק חד פעמי כלים חד פעמיים או שקיות חד פעמיות שיוצר פסולת פלסטיק.

היבטים אלה דורשים השקעה כספית ודבר זה מצריך פתרון- על ידי הרשויות או הממשלה או פתרון על ידי גורמים מסחריים - דבר שעלול לעודד סגירה של חופים והפקעת החופים לטובת גורמים מסחריים.

תהליך גידול האוכלוסייה גורר גם תהליך נוסף שמשפיע על החופים והוא הלחץ לבנות עוד ועוד דירות ותשתיות אחרות, שחלקן נבנות על חופים או בקרבתם. דוגמה לכך היא התרחבות הבנייה של העיר נתניה לאורך חוף הים צפונה ודרומה. היבט נוסף שמחריף את בעיית הבנייה בחופים הוא תהליך של פרבור בישראל ובנייה לא צפופה על פני שטח רב במקום בנייה של ערים צפופות כחלק מעירוניות מתחדשת. היבט נוסף הוא תהליך הפרטת התכנון בישראל והגדלת ההשפעה של גורמים פרטיים ופוליטיים על מוסדות התכנון והקטנת היכולת של הציבור ושל ארגוני סביבה להשפיע על תהליכי תכנון.

גידול האוכלוסייה יוצר בעיה נוספת עבור החופים ביקוש ליותר מים מהנחלים ומי התהום דבר שמקטין זרימה של מים מתוקים וכן החמרת הבעיה של זיהום נחלים בישראל.

ראו גם

קישורים חיצוניים

פעילות ומחקר
חוק החופים
כתבות ומידע
פסולת בחופים
כתבות על פעילות ציבורית

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 צפריר רינת, האיש שבזכותו הים הוא בחינם הארץ, 19 במאי 2016
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2005-2007 פתיחת חופי הכינרת לציבור, מגמה ירוקה, 27-04-2015
  3. ^ שביל סובב כנרת, החברה להגנת הטבע
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 זהבה דברת, מפגינים מתבצרים על מנוף בסי אנד סאן נגד הבנייה על חופי ת"א, גלובס, 23.04.1998
  5. ^ דוד חיון, אנשי "פעולה ירוקה" מתבצרים על מנוף מול מגדלי חוף הכרמל בחיפה, גלובס, 28.05.1998
  6. ^ 6.0 6.1 יאיר קראוס ארבו לשר לנדאו בחוף: "די לגזל מהציבור!", nrg, 20.11.2014
  7. ^ יעל עברי דראל, "המפגינים בחוף פלמחים: המדינה בגדה באזרחים", קישור למאמר
  8. ^ צפריר רינת, מאבק היסטורי, באתר הארץ, 20/03/08
  9. ^ צפריר רינת, מבקר המדינה: להקפיא את כפר הנופש המתוכנן בחוף פלמחים, באתר הארץ, 11.6.08
  10. ^ צפריר רינת, מדו"ח מבקר המדינה: ליקויים חמורים במינהל המקרקעין בתכנון כפר הנופש בחוף פלמחים, באתר הארץ, 18.11.09
  11. ^ יעל עברי-דראל, "כפר הנופש בפלמחים יורחק 100 מטר מהחוף", ynet, 16.04.2009.
  12. ^ צפריר רינת, הממשלה תמליץ לבטל את תוכנית כפר הנופש בפלמחים, אתר הארץ, 11.07.10
  13. ^ יעל דראל, הפור נפל: כפר הנופש בחוף פלמחים בוטל באתר ynet
  14. ^ עמית מנדלסון, גן לאומי חוף פלמחים, באתר inature.info
  15. ^ יאיר קראוס, ניצחון לירוקים: תבוטל הקמת כפר נופש בפלמחים, באתר nrg מעריב, 1 בדצמבר 2014
  16. ^ חוף בצת - מלונאות, החברה להגנת הטבע, דוח האיומים שנתי 2011, הצפון והסביבה
  17. ^ עופר פטרסבורג ארגוני הסביבה נאבקים במדינה על הקמת חמש מרינות חדשות 11 ביוני 2019, ואיינט
  18. ^ 18.0 18.1 18.2 18.3 צפריר רינת, ים הפלסטיק: הפסולת בחופי ישראל מסכנת את הים התיכון, הארץ, 06.05.2016
  19. ^ 19.0 19.1 19.2 19.3 פסולת בחופים, החברה להגנת הטבע
  20. ^ הפגנה כנגד הזרמת הביוב: ים תיכון, ים סרחון, ארגון צלול, 2015
  21. ^ עמית קוטלר, ביוב זורם לים בת"א: "מחרבנים לאנשים על הראש", ynet, 01.12.15
  22. ^ דב צביאלי פני הים - לאן? המכון ללימודי ים ע"ש ליאון רקנאטי, אוניברסיטת חיפה
  23. ^ דב ס. רוזן, שינוי מפלס הים ובחינת ההשלכות על מצב חופי הים התיכון של ישראל, המחלקה לגיאולוגיה ימית ותהליכים חופיים, חקר ימים ואגמים לישראל, 2003
  24. ^ גיל רילוב וחיים טרבס, השפעות שינוי אקלים גלובלי על מערכות אקולוגיות ימיות: תמונת מצב עולמית והשלכות על הסביבה הימית בישראל, "אקולוגיה וסביבה", ינואר 2010, גליון 1, (עמ' 65-57)
  25. ^ גלוב בלוג עלייה לצורך עלייה גלוב בלוג
  26. ^ נשיונל ג'אוגרפיק מפלס ים תיכוני פברואר 2015
  27. ^ שלומית פז, אורן קידר, שינויי אקלים, השלכות חזויות ותופעות נצפות: רקע גלובלי ומבט ישראלי. קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה, אוניברסיטת חיפה. אפריל 2007
אוחזר מתוך "https://ecowiki.org.il/index.php?title=המאבק_על_החופים_בישראל&oldid=127839"