דיילי: כלכלה אקולוגית, פרק 14

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כלכלה אקולוגית: עקרונות ויישומים מאת הרמן דיילי

1. מבוא לכלכלה אקולוגית

2. האקוסיסטמה המכילה והמקיימת - הַשׇלֵם.

3. מיקרו-כלכלה

4. מאקרו-כלכלה

5. גלובליזציה

6. מדיניות

סיכום של פרק מספר 14, בנושא כסף מתוך הספר כלכלה אקולוגית מאת הרמן דיילי

דיילי נשען לא מעט על דימויים בניסיונו להסביר מהו כסף. מתארו כאחת ההמצאות הגדולות כמו אש או גלגל המשפיעה כיום על חיינו יותר משתיהן. הכסף הוא מסתורי ונוגד לכאורה את חוקי התרמודינמיקה שכן הוא נוצר יש מאין. החוק קובע שאם אני אייצר יש מאין אני עבריין מסוכן אך בו בזמן מתיר לנציג אחר של המגזר הפרטי (בנק) לייצרו יש מאין. יחידים יכולים בקלות להמירו במוצרים בעלי ערך אמיתי אבל סך הפרטים בחברה לא יכולים לעשות זאת. יש הסבורים שייצורו צריך להיות בידי הממשלה על פי צרכיה ויש הסבורים שצריכים להיות כללים קבועים לייצורו, אבל גם לרוב הכלכלנים אין הסברים משכנעים עד היום ביחס לכסף ולתפקידו.

שלושה שימושים לכסף:

  • אמצעי להקל על חליפין
  • יחידה חשבונאית
  • אמצעי לשמירה על ערך (במקום דברים חומריים מתכלים)

שימו לב שכלכלנים אחרים מצביעים על תפקודים נוספים של כסף ואף על כך שתפקודים אלה מפריעים לשני התפקודים הראשונים החשובים במיוחד.[1]

התפקוד הראשון של כסף הוא הברור מכל במקום להחליף פרה בשקי תפוזים ניתן למדוד ערך ביחידות כל שהן (שקל, דולר, חרוזים) וכל עוד הן שומרות על ערכן אז גם לא צריך למצוא דברים מקבילים בערכם כדי להצליח בחליפין. ברור שזה יעיל בהרבה מלמצוא תמיד את מי שצריך משהו ספציפי שיש לך ולהגיע לערך שווה באותה נקודה בזמן בשני צידי המשוואה. אם כולם מסכימים להחליף את הסחורות בכסף אז הוא מהווה מכנה משותף מועיל לכל. בשפה גרפית הוא מפריד עסקת חליפין מסובכת לשני מהלכים פשוטים - סחורה תמורת כסף, ואז כסף תמורה סחורה.

כסף על פי מרקס

על פי קרל מרקס סחר חליפין נראה כך:

ס – ס*

סחורה ס מוחלפת בסחורה ס*. אם אתה מעוניין בשלי ואני בשלך הרי ששנינו העלנו בכך את ערך השימוש של הסחורה שעכשיו בידינו. במקרה כזה ערך החליפין שווה לערך למשתמש. אין צורך בכסף אך יש צורך במזל למצוא אחד את השני.

בשלב הבא אצל מרקס מדובר בייצור פשוט ואז נכנס הכסף:

ס – כ – ס*

ערך החליפין הוא סכום הכסף כ, הוא מאפשר להעלות את ערך השימוש על ידי כך שהוא מקל על החליפין. התהליך מעלה את ערך השימוש לשני המשתמשים ואינו מעלה את ערך החליפין.

השלב הבא אצל מרקס הוא המחזור הקפיטליסטי שם המצב מתהפך:

כ – ס - כ*

כלומר לקפיטליסט יש הון התחלתי, סכום הכסף כ, הוא משתמש בו לייצור הסחורה ס, למוכרה במחיר כ* שאמור להיות גבוה מ-כ, כך ש:

כ* - כ = Δכ.

Δכ הוא הרווח או הערך העודף בשפה המרקסיסטית. אצל מרקס ערך עודף הוא ביסוד תורת העבודה (באופן בסיסי דברים שווים לפי חומר הגלם שלהם + העבודה והידע שהוכנסו לעבד אותו) אבל לצורך העניין זה לא חשוב, משנה רק העובדה הבאה:

במעבר מכלכלת סחורות לכלכלה קפיטליסטית מטרת הייצור עוברת מהעלאת ערך השימוש להעלאת ערך החליפין.

ערך שימוש הוא ערך גשמי של שימוש שניתן לעשות במוצר פיזי. ערך חליפין הוא יצוג ערטילאי כמו כסף. סחורות של עושר גשמי מצייתות לחוקי התרמודינמיקה. ייצוגם לעומת זאת אינו מחוייב לתכתיבים פיזיים.

לערך שימוש מגבלה עצמית מובנית, לערך החליפין אין כל מגבלה.

לדעתי זו נקודה מאוד חשובה, היות והיא מסבירה למה הכלכלה מסוגלת לצמוח באופן אקספוננציאלי בלי להתחשב בסביבה

-- שחר

דיילי מביא כדוגמא פטיש פיזי לו יש ערך שימוש ברור ואולי לעוד אחד פיזי כרזרבה. לעומת זאת חמישים פטישים לא מעלים את הערך של הראשון מבחינה שימושית אבל כערך ייצוג המאפשר לקנות כל דבר הם שווים הרבה יותר. (דוגמא לא ברורה לי כי כשיש סחר גם בחליפין של סחורות ניתן להחליף עם חמישים תפוזים של חמישים אנשים שונים להם יהיה ערך שימוש בכל פטיש לחוד).

כבר אריסטו ביקש להסביר ההבדל בין הערכים, מדוע יהלומים חסרי ערך הם יקרים אך מים חיוניים זולים. מעידן הכלכלה המודרנית הפתרון נעוץ בשוליות. ערך החליפין נקבע לפי תועלת שולית לעומת ערך השימוש שנקבע על פי התועלת בכללה, כלומר ערך החליפין שווה לערך השימוש השולי. הערך הכולל של מים אדיר אך כיוון שהם מצויים הערך השולי הולך ופוחת ובסוף (ביחידה האחרונה) אנו משתמשים בהם לדברים לגמרי לא חיוניים כמו השקיית צמחי נוי. כלומר כשאני מציב מחיר על המים זה נקבע לפי הוויתור על השקיית צמח הנוי ולא על פי התועלת העצומה של מי שתייה. מכיוון שכשאני סוחר בליטר המים אני מוותר על הערך השולי הזה ערך החליפין שווה לערך השולי הזה (ויתור על צמח הנוי). לכן מים הם חיוניים אבל בשל נפיצותם ערך החליפין (הערך השולי) שלהם נמוך ואילו יהלומים נדירים ערך החליפין שלהם גבוהה למרות ערך השימוש הנמוך.

כסף ותרמודינמיקה

פטישים רבים מחלידים, אובדים או נגנבים, ייצוגם הכספי לעומת זאת לא מציית לחוק השני של התרמודינמיקה, לכן אינו דורש עלויות של שימור או אחסון אלא להיפך זוכה לריבית על ה"זכות" לשמר ערך. המהלך המסוכן הוא הקפיצה למסקנה שאם לצבירת כסף אין גבול תרמודינמי וצבירת המספרים מאפשרת ריבית דריבית אז הרי שגם לערך השימוש אין גבול כזה ולכן צמיחת הכלכלה המטריאלית אפשרית ללא גבול- מה שקורה כיום.

כבר בשנות ה-20 שלה המאה ה-20 טען פרדריק סודי שאנחנו מפספסים משהו במשוואה. כשם שאנו נאלצים להפעיל לחץ של 100 קילו כדי להרים משקולת של מאה קילו כך עלינו להבחין בין עושר לבין חוב כשני צדדים מקבילים של המשוואה. בצד אחד של המאזניים ישנו העושר האמיתי (מוצר) ובמאזן מולו זה ערכו הכספי שהוא חוב אותו נאלצים לשלם כדי לקבל את ערך המוצר. כלומר הצד השני של הערך החיובי הוא ערך שלילי ואילו בשיטת הנפקת הכסף של הבנקים היום גם סכום החוב המיוצר נבלע ישר כסכום חיובי וכך גדלה אספקת הכסף לשוק.

חוב כספי- יחידת מדידת העושר שלנו- הוא ערך שלילי של סחורות גשמיות: למשל מינוס שתי פרות. הוא מציית לחוקי המתמטיקה אך כמו שנאמר לא לחוקי הפיזיקה. לעומתו עושר גשמי- שתי פרות מציית לחוקי הפיזיקה, יש להאכילן, לדאוג לבריאותן וקצב התרבותן תלוי בהריון ולא בריבית. המינוס שתי פרות לעומת זאת יכולות לצמוח לפי כל קצב ריבית. סודי קבע שלהמשיך להחזיק בקונבנציה אנושית כמו ריבית דריבית על אותו מאזניים מול חוקי הטבע זה אבסורד.

עושר וירטואלי

אגירת שטרי הנייר, המבטיחים תשלום בידי הציבור, היא תופעה שסודי כינה עושר וירטואלי. אנשים נמנעים מלהסב כסף עבור מוצרים כדי לשמור על יכולת סחר. דבר זה מעלה את השאלה האם את הכסף צריך לספור כחלק מהעושר הקיים בידי קהילה. לדבריו התשובה היא 'כן' אם הכסף הוא סחורה בעלת ערך כזהב (שיש לו שימושים כלכליים אמיתיים כמו בייצור מוליכים וכתכשיט), ו'לא' במקרה של שטרי נייר שערכה כסחורה אפס אך ערך החליפין שלה רב. זאת כיוון שפרט יכול להמיר כסף לסחורה אך לא כל הפרטים בחברה.

קנה המידה של העושר הווירטואלי הזה הוא המכתיב את ערך הכסף. אם הממשלה מדפיסה כסף אנשים יקנו יותר נכסים ויעלו את ערכם של נכסים ממשיים. עם עלייתם, ערך הכסף יורד עד אשר מוצא את נקודת האיזון של כמות העושר הווירטואלי שהחברה רוצה להחזיק בו. במקרה ההפוך בו חסר כסף בכלכלה אנשים ימכרו נכסים ממשיים עבור כסף דבר שיוריד את מחירם עד ששוב תושג נקודת האיזון של העושר הווירטואלי. ערך השקל לכן הוא העושר הווירטואלי מחולק בכמות השקלים בשוק. לפי סודי, ערך הכסף לא נובע מעושר הקהילה או התוצר הלאומי שלה אלא מעושר וירטואלי ביחס לכמות הכסף בשוק. (לא ברור לי היחס לכסף בפונקציה שלו כשומר ערך).

הכלכלן ג'יימס טובין בדברו על נאמנויות מגיע לתיאור דומה לעושר וירטואלי. עושה הבחנה בין מוצרים גשמיים שנבנו בהשקעה חומרית מול מוצרים תלויי אמון הנוצרים יש מאין ככסף. העושר האמיתי הוא רק הדברים הגשמיים אך בתפישת הפרטים העושר שלהם עולה עליו בהרבה בהתבסס על מידת האמון שהם מקנים להבטחות לתשלום על ניירות הכסף. זו אשליה, אחת מני רבות, העומדות בבסיס הכלכלה והחברה. אין בעיה לחברה להמשיך להחזיק באשליה כזו כל עוד לא מנסים להמיר את כל עושרה הווירטואלי לנכסים ממשיים.

בעלות על יצירת הכסף

כאן עולה השאלה החלוקתית של בעלות על העושר הווירטואלי. ניתן לומר שזו אשליה חברתית וכיוון שזו רק אשליה אין לאיש בעלות. אך גם אלו הרואים שבאופן מצרפי זו אשליה ממשיכים למדוד את עושרם היחסי בכסף. כל אחד בחברה ויתר על דבר כלשהו כדי להחזיק בכסף מלבד מי שיצר את הכסף. מי שהכניסו למחזור זכה בנכס תמורת הבטחה על נייר. רווח זה מקורו בימי הביניים שם הסניור (האציל או המלך) היה מנפיק את הכסף לנתיניו ועד היום הרווח מערך החליפין שלו נקרא באנגלית Seniorage - או סניוראז' - מס אינפלציה.

עם עליית מדינת הלאום הסמכות להכריז על שטר כהליך חוקי (הבטחה שתיאכף על ידי מערכת המשפט המדינתית) נותרה בידי המדינה, אך הכסף המודפס כהליך חוקי הוא אחוזים בודדים. הרוב המכריע של הכסף לכלכלה מיוצר בידי בנקים פרטיים כנגד חוב. כך שהרווח הגדול מיצור כסף נשאר בידיים פרטיות ולא בידי המדינה. הבנקים הפרטיים מחזירים חלק מרווח זה לבעלי הון כריבית על פיקדונות. העניים להם אין פיקדונות, רק משלמים. אז מהו סך הכסף בחברה? בהגדרה מצומצמת סך העו"ש והפקדונות של הציבור. בהרחבה ניתן להוסיף את סך ההלוואות הבנקאיות והאשראי מחברות האשראי שאינן בנקים. בכל מקרה רוב מכריע של הכסף במערכת נושא ריבית חוב.

הלווה שהביא ליצירת הכסף חייב להחזיר יותר כך שלכסף מובנה או צמיחה או אינפלציה (לדעתי או תחרות המביאה להשתלטות של אחד על הקרן של אחר כדי להחזיר את הריבית על החוב שלו, כלל הג'ונגל הבסיסי של תחרות הכל בכל בקפיטליזם). מעבר לכך ישנו "המעגל העסקי" המתרחב בעת גאות אז כולם לווים כדי להשקיע לשפל אז כולם נחפזים להחזיר הלוואות ולהצטמצם כך שיש גם אי יציבות מובנית.

זה דבר שקשה לתפוס. בשנות ה-20 כתב ג'וזף שומפטר ש-99 מתוך מאה כלכלנים לא מאמינים שהזכות לייצר כסף היא בידי הבנקים. כיום זו הפכה לנורמה המופיעה בכל ספר לימוד בכלכלה. בראשית המאה זה נראה לכלכלנים מובילים כפישר נייט וסודי כרעיון מפלצתי.

שלושה עיצובים למערכת כספים

ישנם שלושה עיצובים בסיסיים למערכות כספיות:

  • מטבע לאומי הנוצר יש מאין. זה אינו מגובה בדבר מלבד האמון שיסכימו להחליף תמורתו סחורות (ולא בכדי כתוב על הדולר (In God we trust.
  • מטבע המוצמד לסחורה. למשל הקבוע של אקסטר, היה מטבע שהוצמד לערכו של סל של שלושים סחורות.
  • מטבע המומר בסחורה לפי דרישה כמו סטנדרט הזהב הידוע שהכריח את הממשל של ארצות הברית לשמור רזרבות זהב כדי להעניק לכל דורש זהב כנגד הדולרים שבידיו.

(זה חוזר לאותה בעיה שלי מקודם של קיבוע המטבע לסחורות ממשיות אני לא בטוח שאני מבין את ההבדל בין 2 ל-3 אני זוכר שיש על זה דיון מקיף באקולוגיה של הכסף אבל מזמן לא קראתי אותו)<הבדל מהותי: בהצמדה לסחורות רואים בכח הייצור של המשק ערובה למטבע, בלי לשמור בפועל סחורה לגיבוי ערך המטבע במרתפי המדינה, כמו באפשרות השלישית>

במטבע מקומי כגון שעות איתקה, מספיק שאדם יסכים לקבל שעות תמורת שירותים או סחורות כדי להשתתף. איך מסופק הכסף? כל מצטרף המסכים לקבל תמורה בשעות מזוכה בשתי שעות, כך מי שהסכים לייצר סחורות או שירותים למערכת זוכה למעשה לחלק יחסי מהרווח שבייצור הכסף. זה הרבה יותר הגיוני מהבנקים שם אין קשר בין ייצור עושר אמיתי חדש לבין הרווח. יש ועדה המפקחת על כמות הכסף ודנה בהלוואות שעות (ללא ריבית) או בקשה לתרומת שעות מצד ארגונים חברתיים. עד להיום ה"שעה" של איתקה שומרת על ערכה מול הדולר בערך של 10 דולר לשעה בערך מאז הקמתה.

יחס הרזרבה ומכפיל הפקדונות

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב - בנקאות ברזרבה חלקית

הטריק המאפשר לבנקים לייצר כסף הוא יחס הרזרבה - אותו חלק של הפקדונות שהבנקים מחוייבים על פי חוק לשמור במרתפיהם למקרה של דרישה למשיכת הכסף. לו נדרשו לשמור על רזרבה של מאה אחוז מכספי המפקידים כדי לענות על כל בקשת משיכה לא היו יכולים ליצור כסף בכלל. על כך דיברו הכלכלנים בתחילת המאה. לשמור על היתרונות של כספות לביטחון, צ'קים וכדומה ואף של שירותי מימון- הלוואת פקדונות של אחד לאחר הזקוק לכסף תמורת עמלה אך מבלי לייצר כסף.

אך נניח שדרישה ליחס רזרבה היא 10% (כיום היא הולכת ופוחתת ובקנדה למשל כמעט נעלמה בכלל- משהו כמו שליש אחוז). הבנק צריך לשמור רק על 10 אחוז מההון כדי להבטיח שיוכל לשלם לבודדים שמחליטים לפדות באותו רגע. את כל היתר ניתן להלוות שוב וכך להרוויח את הריבית. בהתירה לבנק באופן חוקי להלוות כסף שאין לו (היות וזה כסף של מישהו אחר והבנק מחוייב להחזיר אותו למלווה), הפריטה הממשלה למעשה את אספקת הכסף. שוב אין כאן בעיה כל עוד המלווים לא רוצים את כספם חזרה ביחד. דבר זה מבטיח היזון חוזר חיובי שכן אם נוצר ספק לגבי יציבות הבנק אנשים רצים למשוך מה שאפשר, מה שפוגע הלאה באמינות וכך נוצר תהליך שמחזק את עצמו, עד לקריסה שבה כולם רוצים את כספם והבנק לא יכול לספק כסף (שכן הוא מלווה יותר כסף ממה שיש לו באמת). לשם כך קיים ביטוח הנועד למנוע פניקה ולמנוע מאנשים לגרום להתמוטטות ממנה הם חוששים. אך ביטוח כזה גורם לאנשים להיות עוד פחות זהירים במחשבה עד כמה הבנק יכול להיות יציב לטווח הארוך.

אז מהו הליך יצירת כסף? נאמר שמישהו מפקיד 100 שקלים בבנק. לבנק עכשיו יש 100 שקלים רזרבה, אם יחס הרזרבה הוא 10% אז הוא יכול עכשיו להלוות 90 שקל ולהסתפק ב-10 כרזרבה. 90 השקלים הללו בסופו של דבר מופקדים חזרה בבנק (זה או אחר) בידי מי שעשה בהם שימוש. כעת יכול הבנק להשאיר 9 על פי יחס הרזרבה, ולהלוות 81. 81 אלו מוצאים את דרכם חזרה לבנק, ושוב הוא ישאיר בידיו 10% וילווה את השאר. כך הלאה והלאה. בסופו של התהליך יהיו 100 השקלים במרתפי הבנקים, אך בנוסף יהיו בחשבונות שונים פקדונות בסך 900 שקלים, כך שנוצרו בתהליך 900 שקלים יש מאין!

בהנחה שכל הכסף שהבנק מלווה יגיע בסופו של דבר שוב לבנקים ושהתהליך נמשך עוד ועוד עד אינסוף, היחס בין סך כל הכסף שיהיה בסוף התהליך לסכום שהופקד בתחילה נקרא "יחס הפיקדונות" והוא שווה ל-1 חלקי יחס הרזרבה. אם יחס הרזרבה הוא 10%, מכפיל הפיקדונות יהיה 1/0.1=10 - כל פיקדון יוצר בסוף התהליך כמות כסף הגדולה ממנו פי 10 (זאת אומרת שנוצרה יש מאין כמות כסף הגדולה פי 9 מהסכום המקורי).

כסף כמוצר ציבורי

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב - מוצר ציבורי

לכסף יש רק משמעות קולקטיבית ולעולם לא פרטית לכן הוא מוצר ציבורי. ניתן להניח שאם יש בידך כסף אתה מונע מאחרים להשתמש באותו כסף, אך לו היינו ממשיכים עם הגיון זה הכסף היה מאבד לחלוטין את ערכו. כמו כן הוא מוצר בלתי יריבי, כלומר כשאני עושה בו שימוש, ערכו לשימוש שלך לא נפגע. כיוון שהוא מוצר ציבורי ניתן היה לצפות שהרווח מייצורו (סניוראז' - Seniorage), יהיה רווח ציבורי ולא פרטי. ניתן להתייחס לעושר הווירטואלי של קהילה כמשאב ציבורי כמו האטמוספירה. אך בפועל הוא מולווה בידי המגזר הפרטי תמורת ריבית דבר המביא להטיה חריפה לטובת צמיחה כלכלית. אין סיבה כלכלית לקשור בין המערכת הכספית לפעילות פרטית של מלווים ולווים.

הפתרון שמציע פרדריק סודי הוא הרעיון שנזכר- העלאת הלימות הון עד למאה אחוז כך שהבנקים יפסיקו לייצר כסף ויחזרו לספק שרותי שמירה עליו ותיאום בין לווים ומלווים תמורת עמלה. אך אם יוחזר ייצור הכסף לממשלה כיצד תקבע זו את אספקת הכסף? לשיטתו של סודי אם האינפלציה בירידה על הממשלה להדפיס כסף ולשלם בו עבור הוצאותיה. כשהאינפלציה בעליה עליה להפסיק להדפיס ולגבות סך מיסים הגדול מהוצאותיה. (נשמע הגיוני אבל לא ברור לי שהבנתי למה זה בהכרח עובד). עד כאן לכלכלת לאום אך בסחר בינלאומי מאזן הסחר משפיע גם הוא על כמות הכסף. סודי הציע ב-1926 (כשסטנדרט הזהב עוד קיבע הכסף לחומר) שערי חליפין גמישים הנקבעים בשוק משוכלל ללא התערבות. כך שתמיד נגיע לנקודת האיזון בין סחר לערך המטבע. (שוב לא הבנתי מה מונע את החוליים של היום ולמה סטנדרט הזהב משנה לעניין יחסי זה). ההסבר שלו:

כיום המצב רע כי אין סטנדרט זהב ושערי החליפין הם גמישים אך לא פועלים בשוק עולמי משוכלל ללא הגבלות הנחשב לא מספיק יציב לעולם הסחר של היום (או שלא הבנתי נכון את שהוא אומר או שהנקודה לא ברורה לי- הוא מפנה לפרק 19 בספר שאין לי). אספקת הכסף נקבעת בידי הבנקים המסחריים בעולם בהשפעה מסוימת של קביעות הפד.


הפדרל ריזרב (הפד), הוא למעשה קואליציה של הבנקים האמריקניים ששולטים בו והתערבותם נעשית בקביעת גובה הריבית ואספקת הכסף (כמות ההלוואות שנותנים). הכלים שבידיו הם:

  • קביעת הלימות ההון בתוך הטווח המוגדר בחוק (צריך לבדוק האספקט החוקי). בכלי זה כמעט מעולם לא נעשה שימוש כי פוגע בבנקים (מעניין לבדוק היסטורית אם נספיק).
  • קביעת הריבית במשק (אם הבנתי נכון אז זו הריבית שהבנקים המסחריים משלמים לפד עבור הכסף שמשמש לכל יתר ההלוואות הממונפות). זה קובע לטענת דיילי כמה ריווחי לבנק לחלק הלוואות ולפי זה כמה כסף ייוצר למרות שהבנק המסחרי עובד ממילא על מרווח קבוע מריבית הפריים (Discount rate), אז לא ברור לי איך זה משפיע.
  • ושלישית הוא קובע את כמות הכסף באמצעות מכירת אגרות חוב של הממשלה. כשהפד מוכר אג"ח אספקת הכסף מצטמצמת וכשהוא קונה הוא מפקיד עבורם כסף חדש בבנקים שאותו הם מלווים הלאה ואז האספקה גדלה.

צמיחה וספקולציה מול ערך

הנובל של פרדריק סודי היה בכימיה. אבל הוא האמין שבמדע נעשה שימוש לרעה במקום שימוש לקידום המין האנושי בגלל שהוא מופעל בתוך מערכת כלכלית אי רציונלית. בשיטה הנוכחית המדע רק מביא לחיסול יותר "יעיל" של העולם הגשמי. אבל למרות שאת מחצית חייו השנייה הקדיש לכלכלה ותרמודינמיקה הוא התמקד בכסף. זאת משום שהכסף שנוצר יש מאין בניגוד לחוקי התרמודינמיקה הפך למסמן המודד את העושר הגשמי המוגבל בחוקים אלה ובפער הזה "קבור הכלב". וקל מאוד לעשות את קפיצת המחשבה שהכל יכול להתנהג כמו כסף - אם בודדים יכולים לחיות מריבית אז כנראה שגם כולם יכולים: כסף יכול לקנות אדמה היכולה לייצר הכנסה קבועה לכן הכסף מספק הכנסה קבועה.[2]

הרמן דיילי מביא פיסקה שלמה על המשמעות של גידול אקספוננציאלי עם דוגמת לוח השחמט או הפני של ישו המוכיחות שצמיחה קבועה היא תופעה בת חלוף בפרקי זמן לא מאוד ארוכים.

ערך חליפין דורש דבר מה גשמי להחליף. אם אנו מוציאים כסף שאין מאחוריו עושר אמיתי אז כל שיקרה זה שמחירם של הדברים שאנו באמת רוצים יעלה ותיווצר אינפלציה שתקרב חזרה את הכסף המודפס באופן זה לערכם של הדברים שהוא אמור לייצג. אך האם יש גבול לדברים הממשיים שאנשים יוותרו עליהם כדי להחזיק בכסף? אם התשובה שלילית אז העושר הווירטואלי יכול לגדול ללא מגבלה. כך קיבלנו את הגידול העצום בכסף ספקולטיבי (כסף שקונה השקעה במטבע אחר) ובשירותים פיננסיים (אני מניח שמתכוון לכל הקרנות השקעות וגידור המנהלות את רוב הקזינו של כספי ההשקעות).

המשוואה כ-ס-כ* הראתה כיצד הפך הכסף מכלי לייעול החליפין למטרה בפני עצמה. אך כיום גם המשוואה הזו גומדה בידי הספקולציות הפיננסיות כך שכיום רק 3% מהעסקאות מייצגות סחורות ושירותים וכל היתר זה ספקולציה. כבר קיינס קבע שספקולציה אינה מסוכנת כבועות על זרם מים יצרני אך כשהפעילות היצרנית הופכת בועה המערבולת ספקולטיבית המצב חמור. (במאמרים האחרונים של לורי וולך היא כותבת שזה כל כך חמור שאפילו בנקי השקעות כמו מריל לינץ' המרוויחים מהספקולציה מזהירים מפני קריסה מתקרבת). האם הגידול הספקולטיבי (של עושר וירטואלי) יכול להימשך בלי סוף?

לצמיחה כספית אין ערך ללא גידול בעושר. אך האם הצמיחה האדירה שראינו בכסף הביאה באמת לגידול בעושר? חלק מהכסף הספקולטיבי שמושקע באפיק מנייתי מביא לפעילות מוגברת של החברות המושקעות. אך לדברי דיילי מדובר רק בכ-4% מההשקעות הספקולטיביות (לא ברור לי לחלוטין מה הוא מודד אבל כנראה שהשקעה מנייתית מול ספקולציות שערי מטבע). קניות המטבע התאורטיות לא מייצרות שום ערך אמיתי. להפך בעולם האמיתי לדבריו קורה ההפך כך שכשמתהפכת ההשקעה הספקולטיבית והמטבע המושקע נמכר בכמות גדולה כמו בקוריאה הכלכלה מתפרקת והפעילות היצרנית קטנה מאוד. (גם פה לא ברור לי לגמרי איך משפיעה הספקולציה). דוגמה לכך שיש מרוויחים ברורים מהספקולציה הוא רואה ברווח של מיליארד דולר בתוך יום אחד שעשה ג'ורג' סורוס מההימור נגד הפאונד. כך שמה שקורה בפועל הוא מעבר כסף מיצרני ערך לספקולנטים.

לסיכום, האשליה שכסף יכול לצמוח ללא גבול נובעת משלושה דברים.

  • ראשית ככל ש"העוגה באמת גדלה" צריך יותר כסף לחלק הזה יש הצדקה בגידול בפעילות יצרנית, אך זו מוגבלת במגבלות הפיזיות של הפלנטה.
  • ככל שגדלים הכלים הפיננסיים כך גדל הצורך בכסף, אך למרות שיש ביקוש אמיתי לכלים אלה זו בועה החייבת להתפוצץ.
  • ושלישית (ובעיקר) השיטה מחזקת את החזקים על חשבון החלשים ומעבירה את העושר מהעוסקים בפעילות יצרנית לספקולנטים המייצרים כסף ובאמצעותה משתלטים על היצרנים. מעבר כזה גם מוגבל במגבלות פיזיות אך קשה לנו בשלב זה לראות אותם בבירור בגלל שעדיין יש לנו רוב הזמן גם צמיחה אמיתית בפעילות יצרנית.

הריבית והנבוט

בחינה ביקורתית רדיקלית של עקרון הריבית מצביעה על כך שהריבית המקובלת במשק, כמו גם הריבית העיסקית בכל עסקת אשראי אינה אלא ביטוי ליחסי כח לא שווים בין לווה למלווה. למעשה זהו הביטוי היומיומי להצבר- העיקרון האומר כי מי שיש לו יהיה לו יותר בסיבוב הבא, ומי שאין לו צריך לשלם על כך (ביכלר וניצן- ועוד) אני משווה את חוקי הריבית ועיקרון ההצבר לחוק איש המערות. חוק איש המערות היה אומר:לי יש נבוט, לך אין נבוט, עליך לשלם!

הקשר הזה בין נבוט לבעלות מתבטא במדינה המודרנית בקשר בין קניין וכח כפייה והוא גם הסיבה למורכבות במצב בו בנקים הפרטיים הם המנפיקים העיקריים של הכסף (צריך לבדוק אולם לדעתי בהסכמי אשראי בין חברות גדולות נוצר לא פחות כסף) שכן אנו חשים בצדק שהמדינה מוסרת חלק מכח הכפייה של כולנו, לגופים פרטיים ההופכים אותו לכסף, ושיש לנו מה להגיד בנושא.

הערות שוליים

  1. ^ ברנרד ליטר טוען שיש לכסף חמישה תפקודים נוספים היות והוא כולל בהם גם אמצעי ספקולציה, ואמצעי שליטה. הוא מצביע כיצד אגירת ערך, ספקולציה ושליטה על ידי כסף מפריעים לשני התפקודים העיקריים שלו - אמצעי חליפין ויחידה חשבונאית. ראו מאמר מטבע קהילתי- כלי חדש למאה ה-21. ניתן גם לדבר על כסף כאמצעי מיסוי יעיל מאוד על ידי מס אינפלציה
  2. ^ את הסתירה לכאורה לחוקי התרמודינמיקה של הכסף אפשר להסביר בקלות על ידי התעקשות על מהי הגדרה של כסף - כסף הוא הבטחה לערך עתידי של סחורות ושירותים. זוהי בסופו של דבר הבטחה להספקה של ערך בעתיד. אם ידוע לנו ששביט יכה בכדור הארץ מחר בבוקר, ערכו של הכסף יעלם, וכך גם המצב במקרה של נפילת משטר טוטליטרי. בכל אופן אנשים יכולים להבטיח זה לזה ובאופן מצטבר על פני החברה ערך עתידי שגדל בצורה מעריכית גם אם מבחינה פיזיקלית הבטחה כזו אינה ברת מימוש.
כסף

רקע: בנקאות ברזרבה חלקית - כסף פיאט - אינפלציה - מס אינפלציה - אשליית הכסף - מדד המחירים לצרכן - הסתערות משיכות - מינוף פיננסי - סיכון מוסרי

1914 Sydney Half Sovereign - St. George.jpg

כלים לשינוי: מטבע משלים - מטבע קהילתי - טרה (מטבע) - תוכנית שיקגו - בנקאות ברזרבה מלאה - בנק חברתי - איגוד אשראי - פנסיה ירוקה - כלכלה שיתופית - מכפיל מקומי 3 - מס טובין

אישים וארגונים: ברנארד לייטר - ג'ון קנת גלבריית - מייקל רובות'אם - ריצ'ארד דות'וויט - מוחמד יונוס - כסף חיובי

ספרים מאמרים וסרטים: כסף כחוב - מטבע קהילתי- כלי חדש למאה ה-21 - קורס בהתרסקות - האקולוגיה של הכסף - סופו של הליברליזם המפסידני - היסטוריה קצרה של אופוריה פיננסית