דיילי: כלכלה אקולוגית, פרק 13, תל"ג ורווחה

סיכם: דן זלצר.
הוסיף הערות וגרפים:חגי קוט

כלכלה אקולוגית: עקרונות ויישומים מאת הרמן דיילי

1. מבוא לכלכלה אקולוגית פרק 1, מדוע ללמוד כלכלה פרק 2, החזון היסודי פרק 3, מטרות אמצעים ומדיניות 2. האקוסיסטמה המכילה והמקיימת - הַשׇלֵם. פרק 4, טבעם של המשאבים ומשאבי הטבע פרק 5, משאבים א-ביוטיים פרק 6, משאבים ביוטיים פרק 7, מעולם ריק לעולם מלא 3. מיקרו-כלכלה פרק 8, משוואת השוק החופשי הבסיסית פרק 9, היצע וביקוש פרק 10, כשלי שוק פרק 11, כשלי שוק ומשאבים א-ביוטיים פרק 12, כשלי שוק ומשאבים ביוטיים 4. מאקרו-כלכלה פרק 13, תל"ג ורווחה פרק 14, כסף פרק 15, חלוקה פרק 16, IS-LM 5. גלובליזציה פרק 17, מסחר בינלאומי פרק 18, גלובליזציה פרק 19, זרמים בינלאומיים ומדיניות מאקרו-כלכלית 6. מדיניות פרק 20 - עקרונות כלליים לעיצוב מדיניות פרק 21 - מדיניות: סקאלה בת-קיימא פרק 22 - חלוקה צודקת פרק 23 - הקצאה יעילה

רעיון מקובל הוא שהשוק משיג תוצאה יעילה במינימום התערבות. אבל גם כלכלני הזרם המרכזי סבורים שבמקרים מסויימים אין זה כך, ואז התפיסה היא שיש להתערב לצורך תיקון מהלכי השוק. לפי התפיסה הרווחת, התערבות כזו צריכה להיעשות לאור יעד מרכזי: צמיחה. צמיחה מוגדרת כגידול בתוצר – מדד לסך הייצור במשק. בניגוד לתפיסה זו שרואה בצמיחה את היעד האולטימטיבי, כלכלה אקולוגית רואה לכלכלה יעד אלטרנטיבי – השגת גודל מיטבי (אופטימלי) של הכלכלה.

ההבדל בין התבוננות בפרט ובמכלול

מיקרו-כלכלה עוסקת ביחידה הכלכלית הבודדת – ה"אטומים" (פירמות ומשקי בית), ומנסה להסביר את התנהגות השלם – השוק - דרכן. מאקרו-כלכלה, לעומת זאת, עוסקת בניתוח השוק כמכלול שלם בפני עצמו. אם מניחים שהמכלול אינו יותר מסכום חלקיו התבוננות כזו היא מיותרת. אולם לעתים ניסיון להסיק מהיחידה הבסיסית את המכלול מוביל לשגיאות ויש טעם בהתבוננות בשלם כרמת ניתוח בפני עצמה. למשל, אדם בודד באצטדיון שיקום יראה יותר טוב. אולם אם כל האצטדיון יקום על רגליו אף אחד לא יראה טוב יותר. אדם בודד שיהיה מוכן לעבוד תמורת שכר נמוך יותר עשוי להימנע ממצב של אבטלה. אבל אם כל העובדים יתפשרו על שכר נמוך, סך כל ההכנסה ירד, וכתוצאה מכך גם סך הצריכה – מה שיוביל לפחות תעסוקה. בהקשר הכלכלי, הרעיון שאם כל היחידות הכלכליות יפעלו לטובת עצמן, השוק "יסדר" את הדברים לטובת הכלל (רעיון "היד הנעלמה" של סמית) חשוף גם הוא לבעיות מסוג זה. המשבר הכלכלי הגדול הדגים זאת באופן ברור – למרות קיום שוק שררה אבטלה מתמשכת ועמוקה. זה הביא את קיינס ואחרים לפיתוח מחשבה כלכלית העוסקת בבעיות של השוק ברמת ה"מאקרו" - בעיקר אבטלה ואינפלציה.

התאוריה של מחזורי עסקים, שהתפתחה בהמשך, מבקשת למצוא נקודות אשר התערבות (ממשלתית או אחרת) בהן תאפשר השפעה משמעותית על הדינמיקה של השוק כולו. ההשפעה הרצויה נתפסת כאמור במונחים של גידול מתמיד בהיקף הפעילות הכלכלית. יש לציין שיעד זה שונה מחשיבה מיקרו-כלכלית – בה שליט מושג האופטימום. כלומר, ברמה הבסיסית – חשיבה מאקרו-כלכלית נולדת במקום שבו אין מסתפקים בהתבוננות ביחידות האטומיות כדי להבין ולהסביר את פעולת השוק כמכלול. בנוסף, מאקרו-כלכלה אימצה לה יעד נורמטיבי: שאיפה להביא לצמיחה מתמדת של הכלכלות והשווקים, יעד שנתפס כמזור לרוב כלל הבעיות שעל הפרק ברמת המאקרו.

הכלכלה האקולוגית אינה מתנגדת לניתוח ברמת המאקרו, אך מבקרת את היעד של צמיחה כלכלית. היא שואבת מחשיבה מיקרו-כלכלית ומאמצת תפיסה חלופית, שרואה במושג הגודל האופטימלי, ולא במושג הצמיחה יעד ראוי. לאור זה נשאלות כל מיני שאלות: מהו הגודל המיטבי של הכלכלה? כיצד ניתן להתמודד בגודל כזה עם גידול אוכלוסין, חלוקה לא שוויונית ואבטלה מבנית? אפשר לנסח את השאלה היסודית גם כך: כיצד להתנהל בגודל אופטימלי, ומה יש לעשות כדי לחזור לגודל כזה אם בטעות חורגים ממנו?

תוצר לאומי גולמי

המדד המקובל לרמת הפעילות הכלכלית/לגודל הכלכלה הוא התוצר המקומי הגולמי (GDP=Gross Domestic Product). [דיילי מתייחס לתל"ג, אך כיום מקובל יותר להתייחס לתמ"ג] זהו סך הערכים הכספיים (על פי מחירי השוק) של כל המוצרים והשירותים המיוצרים בשנה נתונה במדינה מסוימת (על ידי כל גורמי הייצור הנמצאים בגבולות הגבולות גזרה של אותה מדינה קרי: על ידי משקי בית, הפירמות, הממשלה והעובדים הזרים חוקיים ושאינם חוקיים). צמיחה מוגדרת כגידול בתוצר המקומי הגולמי. מדידת התוצר מתבצעת על ידי גוף ממשלתי – הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשיטות שמטרתן להבטיח שמה שנמדד הוא ערך הייצור, ללא השפעת שינויים במחירים (כך, מתקננים את התוצר להיות נקוב במחירי שנה מסויימת); שאין ספירה כפולה; שכל ערך שמיוצר אכן נספר. מדד התוצר מודד ערך מסויים, ולא ניתן לעשות לו רדוקציה לגודל פיסי בעולם. כלומר ייתכן, תאורטית, שהתוצר ילך ויגדל בלא שיהיה גידול פיזי בייצור. אילו זה המצב, לכלכלה אקולוגית לא הייתה כל התנגדות לגידול בתוצר. עם זאת, כשמדברים על ייצור וצריכה יש לזכור כי ברמה הפיזיקלית יש רק טרנספורמציה – של "חומרי גלם" ל"מוצרים" ו"פסולת" בתהליך הייצור, ושל "מוצרים" ל"פסולת" בתהליך הצריכה. כל התהליכים הללו כפופים בתורם לחוקים הראשון והשני של התרמודינמיקה.[ בנוסף, התמ"ג לא מחשב בתוכו את ערך המשאבים כמו אדמה, שמש, עצים, גשם וכו', אלא רק את השינוי שבני אדם עושים למשאבים הטבעיים.]

תוצר ורווחה

תוצר הוא מדד לפעילות כלכלית, לא לרווחה. אולם הבסיס הערכי ליעד של גידול בתוצר הוא הזיהוי בין צריכה לרווחה, או לכל הפחות ההצמדות למדד התוצר כביטוי הטוב ביותר לרווחה הכלכלית של האוכלוסייה. הכלכלנים נאו-קלאסיים מאמינים שרווחה כלכלית ורווחה כללית נעים באותו כיוון ולכן מספיק למדוד רווחה כלכלית. ההיגיון יכול להיות מיוצג במשוואה הבאה: רווחה כללית = רווחה כלכלית + רווחה שאינה כלכלית אך אמונה זו היא בעייתית ביותר. התמ"ג גדל למשל ככל שעבודה נעשית יותר ניידת, אך הרווחה שאינה כלכלית עלולה להיפגע, כיוון שהפועל נאלץ לנסוע מרחק רב יותר לעבודתו, ולהתרחק ממשפחתו וחבריו. דבר דומה קורה עם הגידול בשעות העבודה. זיהום מפחית את הרווחה הלא כלכלית אך אותה לא מודדים.

[יש עוד דוגמאות רבות לבעייתיות של התמ"ג. המאמר "אם התמ"ג עולה למה אמריקה יורדת", הוא מאמר בסיסי מצוין לנושא].

[השקף הנ"ל בא במקום גרף 13.2 אשר מופיע בספר. השקף לקוח מהתרגום לעברית של מאמרו של דיילי שהופיע בסיינטיפיק אמריקן שיצא בספטמבר 2005]

בגרף, דיילי כאילו חילק את השפעות הצמיחה לחיוביות ושליליות. בגרף הכחול ניתן לראות את התועלת השולית מההשפעות החיוביות של הצמיחה. הגרף מראה שהיא הולכת ופוחתת ככל שיש יותר צמיחה. זוהי הנחה מקובלת בכל ניתוח כלכלי נאו-קלאסי, אך הם "שכחו" ליישם אותה לגבי צמיחה. ככל שיש יותר יחידות צמיחה, התועלת מהיחידה הנוספת הולכת ופוחתת. לעומת זאת, הגרף הצהוב מציין את העלות השולית (תועלת שלילית היא עלות חיובית) מההשפעות השליליות של הצמיחה. העלות השולית הולכת וגדלה ככל שיש יותר צמיחה. גם זו הנחה מקובלת בכלכלה נאו-קלאסית. כשעוקרים מעט עצים, הנזק זניח. אך ככל שעוקרים יותר עצים, המשמעות השלילית של עקירת עץ נוסף הולכת וגדלה. המשמעות של עקירת העץ האחרון היא קטסטרופלית (שואה אקולוגית בגרף). נקודת "הגבול הכלכלי" היא נקודת האופטימום לגודל הכלכלה. שם צריך לעבור לצמיחה אפס, כי אם נמשיך לגדול, העלות (הנזק) של עוד יחידת צמיחה גדולה מהתועלת ממנה.

[שוב כדאי להתייחס לגרפים כאיכותיים. אף אחד לא טוען שהם לינאריים אלא שהתועלת יורדת מימין לשמאל, והעלות עולה.]

הוצאות הגנתיות ודילול ההון הטבעי

בעיה מרכזית עם מדד התוצר היא שהוא סופר כל הוצאה כערך לחיוב, לרבות הוצאות שנגרמו עקב מצב שלילי: אם רמת הזיהום גדלה ועקב כך גדלו ההוצאות על טיפולים רפואיים באסתמה, עדיין ייתכן וזה יבוא לידי ביטוי בגידול בתוצר, כיוון ששירותים רפואיים הם "שירות" ונספרים כתוספת ערך.

בעיה נוספת עם התוצר כמדד קשורה בכך שהוא "גולמי", כלומר – כולל בתוכו את הפעילות "ברוטו", לרבות פחת ובלאי. משמעות הדבר היא שגם הוצאות על חידוש מלאי המכונות למשל, נכלל בתוכו. הפחתת בלאי זה מניבה את מדד התוצר הלאומי הנקי (NNP = Net National Product). מדד זה קרוב יותר להיות מדד של רווחה, אולם גם הוא עדיין סובל מבעיה יסודית דומה – הוא אינו מחשב בתוכו את הפחת בכמות המשאבים הטבעיים. נהפוך הוא: כריית משאבים מחושבת בו כהכנסה, מבלי להתייחס לעובדה שהיא בעצם דילול של קרן המשאבים ההולכת ומתכלה. זה נובע מתמונת העולם הנאו-קלאסית, שבה משאבי הטבע הם לא מוגבלים בעיקרון. לאור שמיטת הנחה יסודית זו מתבקש לנסח מדד של תוצר שיביא בחשבון את דילול המשאבים הכרוך בגידול בהכנסה.

הוצאה לאומית גולמית

רעיון אפשרי לתיקון של מדד התל"ג שהוצע על ידי קנת' בולדינג הוא להפריד בתוכו בין שני מדדים – מדד לתועלת הלאומית ומדד לעלות הלאומית (שכיום נסכמים יחד כגדלים חיוביים). תיקון כזה יאפשר להבין בגידול שנגרם, משלב מסויים, בעלות הרבה הכרוכה בגידול כלכלי, לצד הגידול בתועלת. זה יאפשר להבחין טוב יותר בקיומו של גודל אופטימלי של הכלכלה.

מדדים חלופיים: MEW, ISEW, GPI

לאור ביקורת על מדד התוצר בשנות ה-70 ג'יימס טובין (זוכה פרס נובל לכלכלה) ונורדהאוס פיתחו מדד חלופי: Measure of Economic Welfare, והראו שקיים מתאם חיובי בין גידול בGNP לגידול ב-MEW בשנים 1929-1965 (על כל 6 יח' עליה בתל"ג, עלה ה-MEW ב-4 יח'). כעבור 20 שנה דיילי וקוב בחנו שוב את הנושא והראו שהמתאם עם ה-MEW קטן משמעותית אם מתייחסים רק לחלק השני של התקופה (18 השנים בין 1948-1965). בתקופה זו על כל 6 יח' עליה בתל"ג, עלה ה-MEW רק ביחידה אחת. [נשמע לי לא כל כך סביר כי זה אומר שלגבי התקופה הראשונה המתאם צריך להיות על כל 6 יח' תל"ג, ה-MEW צריך לעלות ב-7 יח', כדי להישאר עם ממוצע 4. גם לא נשמע לי סביר שטובין ונורדהאוס לא שמו לב לזה]. דיילי וקוב פיתחו מדד חדש: ISEW במטרה להחליף את MEW, כיוון שהאחרון לא כלל בתוכו את ההשפעות של עלות סביבתית ושל אי שוויון ועוד. גם בין ה-ISEW לבין ה-GNP נמצא מתאם חיובי, אם כי קטן יותר לעומת המתאם עם ה-MEW, בתקופה שעד 1980. אולם, בתקופה שמאז המתאם נחלש משמעותית ואף נעשה שלילי בכמה מקרים. כלומר, נראה שמעבר לרמה מסוימת של הכנסה, גידול בתל"ג אינו קשור עוד לגידול ברווחה. מהגרפים עולה שה"רווח הגדול" מצמיחה, שלמענו אנו מקריבים לפעמים את הסביבה, הקהילה והשקט התעשייתי, אינו קיים.

מטרת ה-ISEW היא לשמש מדד תקף לרמת הרווחה – היעד המשמעותי שבבסיס תכנון המדיניות הכלכלית. ב-1994 פיתחו Cobb & Cobb מדד נוסף: GPI- Genuine Progress Indicator הדומה ל-ISEW, ולהלן עיקרון החישובים בבסיס מדד זה, היכול לתת מושג טוב גם לגבי ISEW.

רווחה כלכלית ומדידתה

ברור כי מדידת רווחה באופן מדעי מדויק אינה יעד מציאותי. כל מדידה של "איכות חיים" כפופה לאי דיוקים מעצם טבעה. יתר על כן, שאלות רבות בנוגע לרווחה אינן שאלות תיאוריות אלא ערכיות: כיצד יש להתייחס לאי שוויון תוך או בין דורי, למשל. בנוסף, אי וודאות רבה הקשורה לשינויים אקולוגיים אינה מאפשרת תחזית מדויקת של תנאי הקיום בעתיד. כיצד יש להתייחס לאי וודאות זו היא גם שאלה ערכית. מדידת הערך הכספי של מוצרים ושירותים אינה אמצעי מספיק. אפילו הערכה של שווי כספי של שירותים ומשאבים סביבתיים חשופה לא רק לבעיות טכניות אל גם לבעיה שבעצם ההנחה עליה היא מתבססת: שקיימת תחליפיות מלאה בין משאבי טבע ושירותיו לבין מוצרים ושירותים מעשי ידי אדם.

בעיות אלו מעידות על הצורך לזנוח את הקישור המקובל בין צריכה ורווחה, ולבקש מדדים אחרים לרווחה.

עושר יחסי ורווחה

רעיון בסיסי שיש לזכור כשמודדים רווחה הוא שמעבר לרמת סיפוק הצרכים הבסיסיים (שכבר מעל 80% תושבי העולם עברו זה מכבר), מידת הסיפוק מצריכה תלויה במיקום היחסי שלנו ביחס לאחרים. לפיכך, גידול של ההכנסה של כולם אינו גורר עוד גידול דומה ברווחה. גידול בתוצר שמגיע לידיהם של מעטים רק מגדיל את אי השוויון, מקטין את רמת הרווחה של השאר, מקטין את סיפוק הצרכים הבסיסיים של אחרים, ופוגע בסביבה.

צרכים אנושיים בסיסיים ורווחה

פקטורים נוספים שאינם קשורים לפעילות הכלכלית גם הם תורמים לרווחה. הכוונה בעיקר לסיפוק של צרכים ורצונות. מהם הצרכים האנושיים הבסיסיים? מחקרים רבים ניסו לארגן את הצרכים הבסיסיים תחת היגיון מסויים. בין הידועים היה אברהם מאסלו (1954) שארגן את הצרכים במעין פירמידה – שמבטאת את הרעיון שהשגת צורך בסיסי היא תנאי להשגת כל הצרכים ה"גבוהים" יותר. מנפרד מקס-ניף ארגן את הצרכים האנושים בטבלה לא היררכית, תוך הדגשת הקשרים ההדדיים בין צרכים שונים. גישה זו נראית מציאותית יותר מגישה היררכית נוקשה כמו של מאסלו. היבט חשוב נוסף המתבטא בטבלה של מקס-ניף הוא שהצרכים הם מעטים וסופיים. זאת, בניגוד לגישה הרווחת בכלכלה, המדברת על צרכים אינסופיים של בני האדם כנקודת המוצא לדיון בבעיית המחסור.

מדדים אובייקטיביים

מאמצים רבים נעשו למדידה אובייקטיבית של רווחה. הקושי המרכזי הוא למצוא קשר בין מדדים אובייקטיביים חיצוניים לתחושה הסובייקטיבית הפנימית. נושא חשוב על סדר היום של המחקר הכלכלי הוא למצוא מדדים טובים יותר למה שגורם תחושת סיפוק ואושר לבני אדם. המטריצה של מקס-ניף היא חריג בנוף של המחקר הכלכלי, כיוון שסוטה מהנחת היסוד התועלתנית – שרווחה היא פונקציה של תועלת, ושתועלת נובעת בעיקר מבעלות על חפצים. בניגוד לכך, מקס-ניף מדגיש כי רווחה היא בנוסף גם פונקציה של מה שאנחנו עושים, של האינטראקציות החברתיות שלנו, ושל הצורך שלנו ביצירתיות, חופש והשתתפות. כמו כן, לשיטתו של מקס-ניף אנשים לא תמיד יודעים מה ישפר את רמת הרווחה שלהם, בניגוד לתפיסה התועלתנית. כך למשל, פרסום עלול לגרום לאנשים לחשוב בטעות שצריכת מוצרים מסוימים תשפר את רווחתם. הגישה האחרת, לפי רווחה קשורה בצרכים אנושיים היא גישת "הפיתוח האנושי" (Human Development), שבין חסידיה הידועים נמצא אמרטיה סן, זוכה פרס נובל לכלכלה. ברוח דומה למקס-ניף, הם טוענים שעצם קיומו של חופש בחירה בין אפשרויות מהותי לתחושת הרווחה. זאת בניגוד לתפיסה התועלתנית, שלשיטתה אם יש אפשרות אחת שבה בחרנו מבין כמה, ובמשך הזמן כל האפשרויות האחרות נחסמו בפנינו, לא תהיה לכך השפעה על רווחתנו. גישת הפיתוח האנושי מתמקדת לכן פחות בבחירות שבפועל ויותר בקיום מרחב האפשרויות. מנגנון השוק בעיניה הוא רק מנגנון מיני רבים בהם קיום של אפשרות בחירה הוא חשוב.

הפיכת גישת הצרכים למדד מעשי לרווחה

מדידת רמת סיפוק הצרכים של בני אדם היא משימה מורכבת וקשה מאוד. לאור גישת הצרכים, עליה להתבסס על מדידת האפשרויות ומרחבי הפעולה שעומדים בפני אנשים להשיג את סיפוקם. סיפוק צרכים עשוי להשתנות על פני תרבויות שונות, ולכן "חשבונאות רווחה" היא תלוית תרבות. בנוסף, אין קשר חד בין גורמי סיפוק ורווחה – דברים מסויימים מספקים כמה צרכים, והאופן שבו זה קורה משתנה על פני זמן. הערכה של תהליך סיפוק הצרכים צריכה גם לכלול דיאלוג בין אנשים שונים, שכן לעתים האדם לבדו אינו מודע לתהליכים שעושים אותו שבע רצון, ועשוי לגלותם טוב יותר דרך אינטראקציה עם אחרים. כל אלה מצביעים על כך שמדידת רווחה היא עניין עמום ומורכב, שהדרך לפיתוחו עדיין ארוכה. אך כפי שדובר כבר, ISEW מצביע על כך שתקפותו של התל"ג כמדד לרווחה יורדת, וייתכן שעדיף להיות שרויים בעמימות הקרובה לאמת מאשר למדוד בדייקנות מדד שגוי. לפי מקס-ניף מעטים הצרכים האנושיים הדורשים משאבים רבים משכבר בידינו. בנוסף יש לזכור שכמות המשאבים היא מוגבלת מטבעה. לפיכך, תוצאה מרכזית ומהותית שעומדת ברקע היא שייתכן וניתן לצמצם רמת הצריכה בצורה משמעותית מבלי להקריב כמעט רווחה. זו תוצאה קריטית לאור חוקי התרמודינמיקה, והמידע הרב שכבר בידינו המצביע על כך שהמשך קיום רמות הצריכה הנוכחיות, שלא לדבר על גידול בהן, עשוי שלא להיות אפשרי.