נכות

שיתוף

נכות (באנגלית: Disability) מוגדרת בחוק הביטוח הלאומי בתור מגבלה בתפקוד גופני או נפשי הנובעת ממום מולד או מפגיעה פיזית או נפשית, עקב מחלה, תאונה, זדון וכדומה. לארגונים שונים הגדרות שונות של המושג. נכות ולקות הן בעיות גדלות בכל העולם במדינות המערביות עקב עליית תוחלת החיים ועקב גורמים שונים שגורמים לעליה בנכות כולל דיכאון והפרעות נפשיות נוספות. דיכאון כיום הוא גורם הנכות מספר אחת ברחבי העולם ובעיה זו גדלה והולכת דווקא במדינות העשירות יותר. מאות אלפי ישראלים סובלים מנכות וממגבלות שונות - קושי תפקודי בחיי היומיום שנמשך על פני תקופה ארוכה. העלות של תמיכה בנכים, טיפולים רפואיים ואובדן הכנסות עקב נכים או בני משפחותיהם שאינם עובדים או עובדים פחות מגיעות למיליארדי שקלים.

ניתן למנוע חלק ניכר מהלקויות והנכויות על ידי בריאות הציבור, קידום בריאות ורפואה מונעת להקטנת גורמי סיכון - כמו הקטנה של מתח נפשי ודיכאון, מניעת עישון בקרב בני נוער, קידום תזונה בריאה יותר, קידום אורח חיים פעיל מניעת פצועים קשים בתאונות דרכים (חזון אפס) מניעה של תאונות עבודה וצעדים נוספים.

הגדרות

נכות יכולה להתבטא כאי-יכולת, תפקוד חלקי או חוסר תפקוד מוחלט של חלק בגוף האדם. נכות יכולה להיות גם פגיעה בנפשו של האדם. רמת הנכות משתנה ומתפרסת על פני טווח רחב של מגבלות, קלות וחמורות; למשל, סיווג מנכות קלה כמו צליעה ועד לשיתוק כמעט מוחלט של הגוף המגיע עד למצב של חוסר הכרה עמוק והפסקת פעילות מוחית.

המוגשים לקות ומוגבלות הם מושגים המתארים מוגבלות בכשירות גופנית, נפשית או קוגניטיבית של אדם. אלו הם מונחים רחבים, שאין להם בהכרח השלכות בחוק. אם בעבר לקות הייתה הגדרה רחבה יותר של נכות, כיום יש המגדירים לקות על פי הגדרה עצמית של האדם ו/או על פי תנאי הסביבה שבה הוא חי.

לפי נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, בקרב מבוגרים, הגדרת "מוגבלות" מבוססת על דיווח עצמי בסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לגבי קיום של בעיה בריאותית כרונית ומידת ההפרעה שהיא גורמת לתפקוד היומיומי. ^[1]

אנשים עם מוגבלות חמורה- מי שמדווחים כי יש להם בעיה בריאותית כרונית שמפריעה להם מאוד בתפקודם השוטף
אנשים עם מוגבלות מתונה - מי שמדווחים שיש להם בעיה כרונית אבל זו (רק)מפריעה להם בתפקודם השוטף
אנשים עם בעיה בריאותית (כרונית) ללא מוגבלות - מי שמדווחים שיש להם בעיה, אבל היא כל כך מפריעה להם או כלל אינה מפריעה.

במהלך השנים חל שינוי בעולם בגישה לסוגיית המוגבלות. לצד השינוי בהתייחסות לנושא המוגבלות כאל נושא חברתי ולא רפואי, החלו רוב מדינות העולם למדוד את מצבם של אנשים עם מוגבלות לפי הערכה עצמית. גישה סובייקטיבית זו מתיישבת עם הסברה, כי האדם עם מוגבלות עצמו יודע טוב יותר מכל גורם אחר כיצד משפיעות לקויותיו הבריאותיות על תפקודו והשתלבותו בחברה. אמנם קיימות הגדרות אובייקטיביות, כגון אלה המשמשות לקביעת זכאות לתוכניות תמיכה שונות (כדוגמת קצבת הנכות הכללית). ואולם, אלה נמצאו בלתי מספקות לצורך חקר המוגבלות כתופעה, והן מותירות בחוץ חלק מאנשים עם מוגבלויות ומצד שני מכלילות אנשים שלאו דווקא צריכים לקבל תמיכה. ^[1]

מכך שאדם מגדיר עצמו כ-"אדם עם מוגבלות", לא נובע בהכרח כי על החברה לשלם לו קצבה. זאת, להבדיל מהגדרות המשמשות בסיס לקבלת תמיכות מהמדינה (לדוגמה קצבת נכות כללית). בפועל, מרבית האנשים העונים להגדרה עצמית זו אינם מקבלים תמיכות או קצבאות. לטענת משרד המשפטים, הגדרה עצמית מאפשרת לזהות טוב יותר מכל הגדרה קיימת אחרת את האנשים המתקשים בתפקודם היום יומי במידה משמעותית, בגין לקות מתמשכת כלשהי. קבוצה זו כוללת בעיקר אנשים אשר אינם זקוקים לסיוע כספי ישיר מהמדינה, אלא רק להתאמה סביבתית כלשהי אשר תאפשר את השתלבותם המלאה בקהילה ובחברה בכללותה. ^[1]

הקריטריונים לקבלת קצבת נכות שונים מהגדרה העצמית של מוגבלות. לא לכל אדם שמגדיר עצמו עם ליקוי יש אפשרות לצבור מינימום 40% נכות רפואית הדרושים לקבלת קצבה. וכן, לא כל אדם עם נכות רפואית של 100% יש אובדן כושר השתכרות המזכה בקצבת נכות.

אפידמיולוגיה

מקרי נכות, נובעים ממגוון סיבות והתנהגויות. חלקם נובעים כתוצאה משינויים גנטיים או מומים מולדים (למשל, תסמונת דאון), אחרים מתעוררים בתקופות הילדות או בתקופת הלידה (למשל, שיתוק מוחין), בזמן שאחרים מתרחשים בגלל תאונות (למשל, פגיעה בחוט השדרה), מחלות כרוניות, (לדוגמה כריתת איבר בגלל סוכרת), או אטיולוגיות אחרות בלתי ידועות (למשל, טרשת נפוצה). אירועים כגון לידה או פציעה טראומטית קל יחסית לזהות ולספור, אבל יש מקרים של נכויות שקשה יותר להגדיר את מקורן. במחלות כרוניות רבות התפתחות הנכות יכולה להתפתח על פני זמן, או שיש בהן תקופת חביון ארוכה, כלומר שעובר פרק זמן ארוך בין גורמי המחלה לבין אבחון המחלה עצמה ותסמני הנכות שהיא גוררת.

נכים בארצות הברית

בארצות הברית, אחד מכל 4 צעירים בני 20 יהפוך לנכה במהלך ימי חייו, רובם בנכות קלה, אבל כמעט חצי מתוכם (כלומר אחד מכל שמונה) יהיו בעלי נכות קשה של 5 שנים ומעלה.

אשה ממוצעת בת 35, שאינה מעשנת, עובדת בעבודות משרד, ומבצעת קצת פעילות גופנית ויש לה ומשקל תקין היא בעלת סיכוי של 24% להיות נכה ל-3 חודשים או יותר בשנות הקריירה שלה. מתוך זה יש סיכוי של 38% לנכות של 5 שנים או יותר - כלומר כמעט 10%. אם אותה אישה מעשנת או שהיא סובלת מהשמנת יתר, אזי הסיכוי שלה לנכות של 3 חודשים לפחות בתקופת העבודה בחיים - עולה ל-41%.

גבר בן 35, בעל משקל תקין, לא מעשן ומבצע מעט פעילות גופנית, הוא בעל סיכוי של 21% להיות נכה בימי חייו לתקופה של 3 חודשים ומעלה. יש לו סיכוי של 9% להפוך לנכה לתקופה של 5 שנים ומעלה. אם הוא מעשן ועם משקל יתר - הסיכוי לנכות של 3 חודשים ומעלה עולה ל-45%. [1]

בקרב הציבור הרחב נתונים אלה אינם ידועים. רוב האנשים לא חושבים על זה. לדוגמה רוב האנשים חושבים שהסיכוי שלהם לנכות הוא בערך 2%. אחוזי הנכים בחברה בעליה, בין היתר בגלל עליה בהשמנה ומחסור בפעילות גופנית.

נכים בישראל

נכון לשנת 2013, בישראל יש כ-330 אלף נכים, המקבלים קצבאות מביטוח לאומי. סכום התשלומים והקצבאות עומד על 15 מיליארד ש"ח בשנה.

330 אלף הנכים מחולקים על ידי הביטוח הלאומי כך: 223,152 נכים מקבלים קיצבת נכות כללית, 33,311 מקבלים הטבות בניידות, יש 36,991 ילדים נכים, 37,775 נכים לצמיתות עקב תאונת עבודה, 4,423 נכים נפגעי פעולות איבה, ו-465 נכים אסירי ציון. ^[2]

מלבד סיבות כמו תאונות עבודה, או פעולות איבה, המוסד לביטוח לאומי לא טורח לפרט את הסיבות לנכות - כמה מהנכים הם נכים עקב מחלה כרונית (כמו מחלות לב, סוכרת שבץ וכו'), עקב מום מולד או תאונות דרכים.

אוכלוסיית ישראל מונה כ-8 מיליון תושבים, ולכן אחוז הזכאים לקבלת קצבת נכות בה עומד על 4.1%, כלומר אחד מתוך 25 בני אדם. יש כ-2.67 מיליון ילדים בישראל,^[3] ולכן אחוז הילדים המקבלים קצבת נכות עומד על 1.4% מסך הילדים.

ילדים נכים ובעלי מוגבלות

לפי טענת המועצה לשלום הילד, נכון לשנת 2012, יש בישראל כ-330 אלף ילדים הסובלים ממחלות כרוניות או מנכות, והם מהווים 12.8% מכלל אוכלוסיית הילדים. מתוכם 220 אלף ילדים (שני שליש) סובלים מנכות או ממחלה שנמשכה לפחות שנה. מתוך קבוצה זו למחצית מהילדים היו בעיות למידה והתנהגות. לטענת המועצה לשלום הילד 39 אלף ילדים קיבלו קצבת ילד נכה, ואלו מהווים רק 13.8% מכלל הילדים שיש להם מוגבלות חמורה. ^[3]

נתוני המועצה לשלום הילד מצביעים על עליה דרמטית במספר הילדים המקבלים קצבת נכה במשך השנים. בין 1995 ל-2011 שיעור הילדים לאלף של ילדים בעלי קצבת ילד נכה עלה מ-6.3 לאלף ילדים ל-11.0 לאלף.^[3] דבר זה יכול להצביע על עליה בשיעור הילדים הנכים בעלי מוגבלות חמורה, ו/או על עליה בתמיכה שמספקת המדינה לילדים בעלי מוגבלות והקלה בקריטריונים לקבלת תמיכה.

מתוך הילדים שקיבלו קצבת ילד נכה, הסיבה לזכות של 26.1% מתוכם היא תלות בזולת. 25.5% נוספים מקבלים את הגמלה בגין אוטיזם ו-13.9% בגין בעיות שמיעה.^[3]

אנשים עם מוגבלות

לפי דו"ח של משרד המשפטים, נכון לשנת 2009 חיו בישראל 1.6 מיליון אנשים עם מוגבלות (מושג המבוסס כאמור על דיווח עצמי) שהם 20% מאוכלוסיית ישראל. אחוז זה אינו חורג מזה של ארצות מפותחות אחרות. קבוצה זו נחלקת לאנשים עם מוגבלות מתונה - 858 אלף איש, ולאנשים עם מוגבלות חמורה - 757 אלף איש. בנוסף לכך יש קבוצה של אנשים המדווחת על בעיית בריאות כרונית ללא מוגבלות - 586 אלף בני אדם.^[1]

לפי משרד המשפטים, מתוך כלל האנשים עם מוגבלות 50% הם אנשים היו בני 18-64 (גילאי עבודה) ומנו 880 אלף איש שהם 19% מאוכלוסייה בגילאי העבודה, 189 אלף מתוכם זקוקים לטיפול קבוע. מכלל האנשים עם מוגבלות, 30% בגיל זיקנה ו-20% ילדים עד גיל 17 שהם כ-321 אלף ילדים. ^[1] שיעור המוגבלות בגילאי הזקנה (65 ומעלה) – מגיע ל-66%, בגיל 75 ומעלה ל-78% אנשים עם מוגבלות בגילאי הזקנה מונים 485,000 אלף נפש, יותר ממחציתם עם מוגבלות חמורה.^[1]

מרבית האנשים עם מוגבלות בגיל 20 ומעלה הן נשים (55%). באופן עקבי, שימור המוגבלות החמורה בחברה הערבית כפול משיעורה בחברה היהודית; שיעור המוגבלות בקרב יוצאי אסיה ואפריקה גבוה מזה של יוצאי אירופה ואמריקה - גם בקרב הדור השני של בני העולים; שיעורי המוגבלות אצל חרדים וחילונים נמוכים במיוחד.^[1]

בין 2001 ל-2009 לא נרשמו שינוי מגמה באחוז המבוגרים בעלי מוגבלות מתונה (כ-14% מסך המבוגרים) או החמורה (כ-10% מסך המבוגרים) אך נרשמה עליה מסויים באחוז הכולל המדווחים על בעיות בריאות כרונית.^[1]

757 אלף ישראלים הם אנשים עם מוגבלות חמורה אשר הפריעה להם מאוד בתפקודם היום יומי, והם היוו 10% מכלל האוכלוסייה הישראלית.^[1] זהו שיעור יותר מכפול ממספר מקבלי קצבאות נכות מביטוח לאומי. לפי משרד המשפטים, מיעוט של אנשים המדווחים על מוגבלות חמורה מקבלים קצבת נכות כללית דרך המוסד לביטוח לאומי (29%), בעוד חלק קטן נוסף (19%) מקבל קצבה אחרת מאותו מוסד - בעיקר קצבת הבטחת הכנסה).^[1] לפי משרד המשפטים קיימת קבוצה גדולה של אנשים עם מוגבלות בישראל אשר מדווחים כי אינם עובדים וגם אינם מקבלים קצבה כלשהי מהמוסד לביטוח לאומי. מספרם נאמד ביותר מ-170 אלף נפש בשנת 2005, מתוכם 67 אלף אנשים עם מוגבלות חמורה. ^[1]

גורמים לנכות

ערך מורחב – מניעת נכות

יש מספר סיבות התנהגותיות וחברתיות שמגבירות את סיכוי לנכות. במדינות מערביות סיבות אלה כוללות :^[4]

השמנת יתר
עישון
התנהגות או עיסוק מסוכנים
מצבים ומחלות כרונית כמו סוכרת, לחץ דם גבוה, מחלות לב (כולם קשורים לעישון, השמנה, מתח נפשי ומחסור בפעילות גופנית), כאבי גב, מתח נפשי או דיכאון,
שימוש מוגזם באלכוהול וצריכת סמים.

גורמים אלה אינם כוללים סיבות ישירות התנהגותיות של הפרט ופחות גורמים חברתיים המשפיעים על הבריאות כמו נפגעים מתאונות דרכים עקב תכנון עירוני מוטה רכב פרטי או השפעה של אי שוויון כלכלי על מתח נפשי.

גורמי יסוד התנהגותיים וחברתיים שיכולים להוריד את הסיכון לנכות כוללים: שמירה על משקל גוף תקין, הימנעות מעישון, הרגלי תזונה בריאה והרגלי שינה נכונים, פעילות גופנית מרובה, הימנעות או צריכה נמוכה של אלכוהול, הימנעות מפעילות מסוכנת ומצריכת סמים, שמירה על רמה נמוכה של מתח נפשי, וטיפול אפקטיבי ומוקדם במצבי בריאות.^[4]

על פי ארגון הבריאות העולמי הסיבה המרכזית כיום לנכות אינה מצב גופני כלשהו אלא דיכאון. ברחבי העולם מעל 300 מיליון בני האדם מכל הגילאים סובלים מדיכאון. והדיכאון הוא גם תורם מרכזי לנטל תחלואה ברחבי העולם. ^[5] בנוסף לכך דיכאון נמצא במגמת עליה כולל במדינות מפותחות. שיעור הדיכאון הקליני הגבוה בעולם נמצא בארצות הברית. שיעורי דיכאון נמצאים בעליה גם במדינות סוציאל-דמוקרטיות.

בישראל כ-500 אנשים בשנה הופכים בישראל לנכים בגלל תאונות דרכים ומקבלים דמי נכות מהביטוח הלאומי [2]. סיבה נוספת לנכות בישראל היא תאונות עבודה וכן תאונת אימונים בצה"ל וכן עקב לחימה וטרור. יש סיבות רבות נוספות לנכות כמו מומים מולדים, זיהום, התקפי לב, סוכרת ועוד אבל אין מידע ברור באשר לסיבות שהובילו לנכות.

מדי שנה מתרחשות בישראל כ-60 אלף תאונות עבודה המצריכות תשלום דמי פגיעה. מתוכן כ-48 אלף תאונות שהתרחשו במקומות העבודה, והיתר תאונות דרכים הקשורות לעבודה (הגעה אל העבודה או נסיעות במסגרת העבודה). כ-8,000 עובדים נפגעים בשנה בענפי התעשייה, כ-7,000 נפגעים בענפי המסחר ועוד כ-5,000 נפגעים בענפי הבינוי.[3]

עלות כלכלית של הנכות בישראל

לנכות יש מחיר כלכלי גבוה מאוד ביחס לנכה עצמו ולמשפחתו. ההכנסה של הנכה נפגעת בגלל אובדן יכולת השתכרות הכוללת קשיים גדולים יותר ללמוד, אפליה נגד קבלה לעבודה, אפליה בקידום לעבודה, אובדן ימי עבודה, אובדן הזדמנויות עבודה במקצועות שונים (לדוגמה מקצועות פיזיים הסגורים בפני נכי גפיים ונכים על רקע פגיעה בלב). בנוסף לכך הנכה נפגע עקב הגדלת ההוצאות שלו על מכשירים, תרופות טיפולים וכו' וכן בגלל הוצאות גבוהות יותר בנושא תחבורה. סיבוכים רפואיים (כגון אלה הנגרמים מפחות מידי פעילות גופנית) עלולים לייקר עוד יותר את הוצאות הבריאות שלו ולפגוע עוד בבריאות. הנכות עצמה, פחות פעילות גופנית, פגיעה בניידות כללית, פגיעה חברתית ונפשית, הדרה חברתית, קשיים רומנטיים ועוד גורמים הן לעוגמת נפש ופגיעה ברווחה החברתית והן להוצאות נוספות. גם משפחתו של הנכה נפגעת מבחינה כלכלית בגלל אובדן ימי עבודה ופגיעה בשעות הפנאי. בעוד המדינה משתתפת בחלק מההוצאות של הנכים והמוגבלים היא אינה מכסה את כל העלויות הכלכליות הנגרמות בגלל נכות.

בשנת 2013 שילם הביטוח הלאומי קצבאות ותשלומי נכות בסך 15 מיליארד ש"ח. סכום זה מתחלק בין קבוצות נכים שונות באופן הבא^[2]:

סוג תמיכה/נכות	מספר הנכים	מיליוני ש"ח	קצבה ממוצעת לנכה בחודש (אלפי ש"ח)
נכות כללית	223,152	8,200	3.1
נכים המקבלים הטבות בניידות	35,593	1,400	3.3
ילדים נכים	36,991	1,200	2.7
נכות נפגעי עבודה לצמיתות	37,775	2,400	5.3
נפגעי תאונות איבה	4,423	447	8.4
אסירי ציון	465	37	6.6
קצבת שירותים מיוחדים לנכים קשים	?	1,300
סה"כ	338,399	14,984	3.7

קצבת נכות כללית משולמת למי שעקב נכותו נפגע או צומצם כושרו להשתכר ב-50% לפחות. על פי חוק לרון, מקבלי קצבת נכות שהחלו לעבוד - הסכום הכולל שיתקבל מעבודתם ומקצבה שיקבלו יהיה תמיד גבוה יותר מסכום קצבת הנכות שקיבלו (באופן כזה מנסים להבטיח שלא יהיו נכים שיפסידו כסף עקב יציאה לעבודה). [4]

גמלת ניידות מעניקה הטבות שונות למי שיש להם ליקויים ברגליים המגבילים אותם בניידות, כדי לסייע להם להשתלב בקהילה ולפתח חיים עצמאיים. ילדים המוגבלים בניידות זכאים לקבל גמלת ניידות עבור ילד. מבוגרים זכאים לגמלה זו אם נקבעו להם לפחות 40% מוגבלות בניידות והם בעל רישיון נהיגה בר תוקף או שיש להם 60% מוגבלות בניידות ואין להם רישיון נהיגה.

בנוסף לתשלומים אלה, נכים מקבלים הנחות וצורות שונות של סיוע מצד משרדי ממשלה שונים. משרד השיכון מסייע לנכים בדיור ציבורי, בסיוע בשכר דירה לנכים, בהנחה במס רכישה, בהנחה לארנונה לנכה או להוריו של הנכה. הרשויות המקומיות ומשרד התחבורה מספקים הנחות והטבות שונות הקשורות לתחבורה כגון מקום חניה לרכב ליד הבית ובמקומות ציבוריים, הנחה בתחבורה הציבורית. נכים זקנים מקבלים קיבצת זקנה לנכה. הנחות נוספות הן פטור מתשלום ביטוח לאומי, פטור מתשלום בקופות חולים, הנחות בתשלומי מים, הנחה בקו בזק, הנחות במוזיאונים, ועוד. קצבת שירותים מיוחדים, הכוללת גם הנחה בחשבון החשמל ניתנת לחלק מהנכים הנדרשים לסיוע של אדם נוסף. צורות סיוע אלה אינן ניתנות לכל הנכים באשר הם, אלא רק לחלק מהנכים שיש להם שיעורי נכות גבוהים יותר וקשיי השתכרות וכו'.[5] משרד החינוך תומך בחלק מהנכים ובעלי מגבלות על ידי שילוב של חלק מהם בתוכניות חינוך מיוחד. למרות צורות הסיוע הרבות האלה, נכים רבים מצויים במצוקה בגלל תת-מימוש של זכויות ובגלל קשיים שמערימים עליהם הרשויות במימוש הזכויות. עם זאת יש לשים לב שהוצאות המדינה גבוהות יותר מאשר תשלום קצבאות הנכות שניתן על ידי ביטוח לאומי.

בשנת 2013 שילמה מדינת ישראל (דרך המוסד לביטוח לאומי) כ-4 מיליארד ש"ח גמלאות לנפגעי עבודה, כאשר מתוך תחום זה, 2.7 מיליארד ש"ח שולמו כגמלאות נכות, 480 מיליון ש"ח שולמו כדמי ריפוי, ו-400 מיליון כדמי פגיעה (פיצוי עובדים על זמן אבוד על כך שלא יכלו לעבוד) ועוד 300 מיליון כגמלאות תלויים (תשלום לבני משפחה של עובד שנפטר שהיו תלויים בו לפרנסתם). בכל שנה כ-11 אלף עובדים נעדרים ממקום עבודה לתקופה של חודש, ועוד כ-7,000 נעדרים לתקופה של חודש עד 3 חודשים [6].

נכות גוררת הוצאות גבוהות על בריאות שכן הנכות היא תחלואה שדורשת סיוע על פני שנים רבות וגוררת סיבוכים נוספים כמו החמרה בסוכרת ובמחלות לב וכלי דם.

השלכה אחרת של הנכות היא אי השתתפות בשוק העבודה ולכן גביית דמי אבטלה, אבטחת הכנסה, ותשלומים מהביטוח הלאומי. לדוגמה חלק ניכר מהנזקקים לסיוע של דיור ציבורי הם נכים, ובישראל כיום ללא נכות אין יכולת לקבל זכאות לדיור ציבורי. עם זאת, נכים רבים אינם זכאים לעמוד בתנאים המחמירים הנדרשים לשם קבלת סיוע בדיור ציבורי וגם אם כן, עליהם לחכות בדרך כלל שנים רבות לפני קבלת סיוע כזה.