אי שוויון בישראל

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
(הופנה מהדף פערים בישראל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אחת מהפגנות "מחאת האוהלים" בקיץ 2011. מחאה זו היתה המאבק הציבורי הגדול ביותר בישראל ונסבה בעיקרה סביב יוקר המחיה ופערים גדלים בחברה הישראלית.

אי שוויון בישראל הוא המדידה של אי שוויון כלכלי בישראל, הגורמים המשפיעים על נושא זה וההשלכות של אי השוויון על תחומים אחרים כמו כלכלת ישראל.

ישראל נחשבה במשך העשורים הראשונים רבות מדינה שיוויונית. בשנים האחרונות היא נחשבת לאחת המדינות המערביות בעלת אי השיוויון הכלכלי הגבוה ביותר. לפי מדדים כמו אי שוויון בהכנסות, אי השוויון בישראל גדל בעשורים האחרונים, וישראל היא בעלת אי שוויון גבוה ביחס למדינות מערביות אחרות. הדבר נובע כנראה ממספר סיבות בינן גלובליזציה, מדיניות ממשלתית וגידול אוכלוסין. לאי השוויון השפעות חברתיות רבות כמו ייקור הדיור בישראל, עידוד של שחיתות פוליטית אי שוויון בריאותי ועוד.

בראיה כלכלית נפוצה המחשבה שאי שוויון קיים רק במונחים של כסף בלבד, ניתן לראות מימדים נוספים של אי שוויון בחברה. פער אחד הוא אי שוויון בחינוך. דוגמה אחרת היא אי שוויון פוליטי בישראל, שבא לידי ביטוי בתחומים כמו תחבורה ציבורית בעייתית וקיום של אי שוויון תחבורתי, אכיפה לא שווה כנגד פשיעה שגוררת סכנה גדולה יותר לעניים ויכולת השפעה על מיקום מפגעים שונים. אי שוויון בריאותי בישראל בא לידי ביטוי בתחלואה רבה יותר, בשיעורי נכות גבוהים יותר ובתמותה מוקדמת יותר של ציבוריים עניים. אי שוויון כזה קיים הן בטיפול פחות טוב והן בחשיפה שונה לסיכונים בריאותיים. הדבר כולל חשיפה גבוהה יותר של תושבים עניים לזיהום - לדוגמה שכונות עניות יותר בחיפה שחשופות יותר לזיהום אוויר וישובים נוספים שחשופים לזיהום אוויר. או הבדלים בשיווק סיגריות לבני נוער ובמתח נפשי שגורר סיכון גבוה יותר לעישון בקרב נערים עניים.

נתוני אי שוויון בישראל

אי השוויון בהכנסות

פערי ההכנסות בישראל הם בין הגבוהים במדינות המערביות ובעשורים האחרונים הפערים מתרחבים.

אי-שוויון בהכנסות היא דרך פופולרית לבדוק אי שוויון כלכלי, אף כי מדדי הכנסות לא מודדים את כל המימדים של פערים בין אוכלוסיות. הפערים בהכנסות לא מודדים מה מתרחש ביחס למלאי ההון שיש לכל משפחה - היבטים כמו נדל"ן, מניות, נכסים פיננסים והון אנושי שבא לידי ביטוי בהשכלה, כישורים וקשרים. פער ההכנסות הוא בדרך כלל קטן יותר לעומת פערים שקיימים לאחר שמתחשבים בהוצאות חיוניות - הוצאות שמשפחות חייבות להוציא אם ברצונן לשרוד את החודש הקרוב. לדוגמה אם משפחה עשירה מרוויחה 32,000 ש"ח בחודש וענייה מרוויח 3,000 ש"ח, פערי הכנסות הם קצת יותר מפי 10, אולם גם העניים וגם העשירים חייבים לקנות מזון, מים, תרופות ושירותי דיור וביגוד כדי לשרוד. אם נניח כי הוצאה מינימלית על סעיפים אלה מגיעה ל-2,000 ש"ח בחודש, נקבל כי ההבדלים בכסף החופשי שנותר לשתי המשפחות הוא פי 30. במימדים כמו חסכון, השקעה בחינוך הילדים, כוח פוליטי ועוד היבטים ייתכן כי הפערים גדולים עוד יותר - לדוגמה העניים חוסכים חסכון שלילי (נכנסים לחובות) והעשירים חוסכים חסכון חיובי.

השוואת אי השוויון בהכנסות למדינות אחרות

על פי מחקרים של ארגון ה-OECD, הפערים הכלכליים בהכנסות בישראל הם מהגבוהים במערב. מחקר שפורסם בשנת 2011 מצא כי הכנסה ממוצעת של העשירון העליון בישראל גדולה פי 14 מההכנסה של אנשים בעשירון התחתון, זאת בהשוואה לפער של פי 9 בממוצע במדינות ה-OECD (פערי הכנסה דומים לישראל קיימים בטורקיה ובארצות הברית). כמו כן הפערים בהכנסות הולכים וגדלים מ-1985 הכנסת העשירון התחתון הולכת ויורדת בשיעור ממוצע של 1% בשנה, והכנסת העשירון העליון הולכת ועולה ב-2.4% בשנה. [1] הנתונים האחרונים למדד זה נאספו בשנת 2012 ומדד אי השוויון בהכנסות של העשירון העליון לתחתון עלה לפי 15. [2]

מדד ג'יני הוא אחד המדדים המרכזיים לבדיקת אי שוויון כלכלי בחלוקת להכנסות. הוא נע בין 0 ל-1, וככל שהוא גבוה יותר כן מצב אי השוויון גרוע יותר. יש לשים לב כי מדובר במדד לוגריתמי. הבדל בין 0.7 לבין 0.3 לא נראה דבר משמעותי, אף שזהו ההבדל בין מדינה כמו ברזיל לבין מדינות כמו נורווגיה ודנמרק.

לפי מחקר של הלמ"ס משנת 2011, מדד ג'יני בישראל גבוה מהמדד במרבית המדינות המפותחות בעולם - בשנת 2011 מדד ג'יני בישראל היה 0.378. לעומת נתון של 0.31 הממוצע במדינות ה-OECD. נתוני מדד ג'יני במדינות שונות היה 0.38 בארצות הברית, 0.34 בבריטניה, 0.32 בהולנד, ו-0.26 בפינלנד ובשוודיה. [3] לעומת זאת מדד ג'יני בישראל ירד בשנים 2012-2022.

יש הסבורים כי מדד ג'יני בישראל נמדד בצורה בעייתית שמציגה אי שוויון קטן ממה שיש בפועל. הכלכלן יוני בן בסט מפורום ארלוזרוב מעיר כי מדד ג'יני בישראל מחושב על בסיס סקרי הכנסות ולא על בסיס נתונים של מס הכנסה. לפי הנסיון ולפי מחקרים מהעולם, שיטת מדידה זו מחמיצה את ההכסנות מרווחים והכנסות הון של העשירון העליון והמאיון העליון. דבר זה עשוי להסביר נתונים שנמדדו ביחס לפריון כלכלי של עובדים בישראל לפיהם קיים פער בין פריון העובדים לבין השכר שלהם וכי הפער זה התרחב בתקופה של 1995 לבין 2021. [4]

התפלגות הכנסות של שכירים

על פי אומדן רשות המיסים משנת 2011, התפלגות שכר השכירים בישראל לפי מדרגות מס בשנת 2008 היתה [1]:

אחוז באוכלוסייה כמות עובדים שכר בחודש
52% 1665 אלף עד 5,070 ש"ח
21% 670 אלף עד 8,660 ש"ח
13% 421 אלף עד 14,070 ש"ח
7% 233 אלף עד 21,240 ש"ח
5% 169 אלף עד 40,230 ש"ח
1% 41 אלף מעל 40,230 ש"ח

39.5% מהכנסות משקי הבית מגיעות לחמישון העליון לעומת 6.7% שמגיעות לחמישון התחתון.[3]

פערים אלה מייצגים את הפערים בזמן קבלת השכר אבל יש גורמים נוספים שמשפיעים על הפערים. הפערים בהכנסות בקרב כלל האוכלוסייה שונה, שכן התפלגות המוצגת כאן אינה כוללת אנשים שאינם עובדים כמו מובטלים, בעלי לקויות, או פנסיונרים. תשלומי העברה (תשלומים כמו ביטוח לאומי שמועברים לעובדים עניים ולמובטלים) מקטנים את הפער מצד אחד, ומצד שני התפלגות השכר אינה מייצגת את התפלגות כלל ההכנסות - הכנסות מהון (בעלות על חברות, מניות וכו') והכנסות מרנטות (בעלות על דירות, חנויות, מגרשים וכו'). בדרך כלל, התפלגות כלל ההכנסות היא יותר אי-שוויונית מהתפלגות השכר שכן העניים מחזיקים הרבה פחות נכסי נדל"ן או הון.

אי שווין בהכנסות מהון

לפי נתוני פורום ארלוזרוב, נכון לשנת 2018 קיים אי שווין בהכנסות מהון במשקי הישראלי. עבור משקי בית בעישרונים 1-9, הכנסות מהון מהוות כ 9-10% מתוך סך ההכנסות. בקרב העשירון העליון הכנסות מהון מהוות 25% מסך ההכנסה ואילו בקרב המאיון העליון הכנסות מהון מהוות -52% מן ההכנסות. [5]

לפי מחקר של הכלכלן יוני בן-בסט מפורום אלרוזרוב משנת 2022 הפריון הכלכלי הממוצע של העובדים בישראל בשנים - 1995-2021 עלה ב-88% ואילו השכר שלהם עלה ב 62%. הפער בין שני נתונים אלה זרם לבעלי הון ובעלי מניוןת שנהנו מרווחים גדולים יותר. חלקם של העובדים (שכירים ושאינם שכירים) מתוך התוצר העסקי המקומי הנקי, ירד מ-72% ל- 64%. [5]

המאיון עליון

בשנת 2010 הכנסתם המצרפית של כ-32,000 איש שהיוו את המאיון העליון באוכלוסיית ישראל, השכירים והעצמאיים, הסתכמה בכ-53 מיליארד ש"ח. ההכנסה החודשית הממוצעת הסתכמה בכ-139,000 ש"ח לחודש, 1.7 מיליון ש"ח לשנה. לדוגמה, שכר זה גבוה יותר מפי 2 לעומת שכר הרמטכ"ל - 50,000 ש"ח בחודש. [6]

כ-4,200 איש מתוך המאיון העליון הם עצמאיים. הם מהווים מעט יותר מאלפית מכלל מקבלי ההכנסות בישראל. בשנת 2010 הסתכמה ההכנסה הכוללת של קבוצה זו בכ-26 מיליארד ש"ח (סכום גבוה יותר מתקציב הבריאות). ההכנסה החודשית הממוצעת עמדה על - 510,000 ש"ח לחודש, או 6.1 מיליון ש"ח לשנה. הגידול בהכנסות המאיון העליון בקרב העצמאיים בשלוש השנים 2007 – 2010 הגיע לכ-61%, מ-16 מיליארד ש"ח ל-26 מיליארד ש"ח. גידול של 10 מיליארד ש"ח סה"כ, כ-2.4 מיליון ש"ח לאדם. [6]

מרכיב ההכנסות מעבודה בקבוצה זו של עצמאים במאיון העליון נאמד בכ-30%, והיתרה הן מהכנסות הון ורכוש (לדוגמה דירות). על מרכיב ההכנסות משכר שילמו אנשי המאיון העליון העצמאיים מס שולי של 45% אך על רוב ההכנסות שלהם הם שלמו מס מופחת הנאמד בכ-20%-25%. סה"כ הם שילמו כ-25.9% מיסוי ישיר (מס הכנסה, ביטוח לאומי ומס בריאות). להשוואה, המאיון העליון בקרב השכירים שלם מיסים ישירים בשיעור של 40% מהכנסתם.[6]

אי שוויון בהוצאות ובחסכון

פועל יוצא של אי השוויון בהכנסות, הוא אי שוויון בהוצאות. אי השוויון בהוצאות מודד בצורה מדוייקת יותר כיצד אנשים חיים ברגע זה, עם זאת הוא מסתיר היבט של אי שוויון בחסכון. נכון לשנת 2012, בעוד ש-4 העשירונים התחתונים אינם חוסכים דבר, ו-3 העשירונים התחתונים לוקחים הלוואות (ההוצאות שלהם גדולות יותר מההכנסות), הרי שמשקי בית חוסכים מעל 4,000 ש"ח בחודש החל מהעשירון ה-7, ואילו העשירון העליון חוסך 16 אלף ש"ח בחודש בממוצע, שהם 47% משכרו. [2]

להלן התפלגות הוצאות התצרוכת בין עשירונים שונים, נכון לשנת 2003.[3]

סעיף עשירון עליון אחוז מסך ההוצאה - עליון עשירון תחתון אחוז מסך ההוצאה - תחתון ממוצע ממוצע אחוזים פער מוחלט: עשירון עליון-תחתון השוואת אחוז הוצאה בין עשירון עליון ותחתון
תחבורה ותקשורת 4,853 24.9% 493 11.1% 2,011 19.8% 9.8 2.24
חינוך תרבות בידור 3,133 16.1% 326 7.3% 1,370 13.5% 9.6 2.19
אחזקת דירה 2,083 10.7% 436 9.8% 1,010 10.0% 4.8 1.09
ריהוט וציוד לבית, הלבשה והנעלה סיגריות, קוסמטיקה, שירותים משפטיים ועוד 2,390 12.2% 468 10.5% 1,249 12.3% 5.1 1.16
בריאות 849 4.4% 244 5.5% 485 4.8% 3.5 0.79
דיור 3,422 17.5% 1589 35.7% 2,308 22.8% 2.2 0.49
מזון כולל ירקות 2,781 14.3% 892 20.1% 1,706 16.8% 3.1 0.71
סה"כ 19,511 100.0% 4,448 100.0% 10,139 100.0% 4.4 1.00
דיור, מזון ובריאות 7,052 36.1% 2,725 61.3% 4,499 44.4% 2.6 0.59
שאר הוצאות 12,459 63.9% 1,723 38.7% 5,640 55.6% 7.2 1.65

בשנת 2003 הייתה ההוצאה הממוצעת לתצרוכת למשק בית בעשירון העליון 19,512 ש"ח לחודש, פי 4.4 מההוצאה לתצרוכת בעשירון התחתון (4,449 ש"ח). ופי 2 יחסית למשק בית ממוצע. כאשר מסתכלים על הפערים לנפש, הפערים גדולים יותר שכן בעשירון העליון יש 2.9 נפשות ובעשירון התחתון יש 4.3 נפשות בממוצע. [4]

עשירונים שונים מוציאים סכומים שונים באופן מוחלט, ואחוז שונה מהשכר שלהם על סוגי מוצרים שונים כביטוי לגמישות ביקוש שונה למוצרים שונים. בעוד העשירון התחתון מוציא מעל 60% מההוצאות שלו על דיור, מזון ובריאות, העשירון העליון מוציא רק 36% מהכנסותיו על סעיפים אלה. הפערים בין ההוצאה המוחלטת בין השכבות השונות בולטים במיוחד בסעיפים של תחבורה ותקשורת (יותר טיסות לחו"ל, ושימוש גבוה יותר במכונית יחסית לנסיעות בתחבורה ציבורית, צריכה של טלוויזיה, קולנוע, טלפונים ניידים וכו') ובתחומים של חינוך תרבות ובידור. בשני התחומים הפער המוחלט בין העשירונים גבוה פי 9 ויותר בין משקי הבית. פירוש הדבר הוא בין היתר הוא אי שוויון תחבורתי - לעשירים יותר יש גישה טובה יותר למקורות תעסוקה, קניות וחינוך. היבט נוסף הוא קיום של מלכודת עוני בין דורית - חלק ניכר מהעוני של העניים מתרגם לתת-השקעה בחינוך ביחס לעשירים יותר, ופירוש הדבר הזדמנויות פחות טובות עבור ילדיהם ואולי גם כשל שוק בהקשר של מוצר ציבורי בחינוך.

על הוצאות "חיונית" לשרידה המיידית כמו מזון, בריאות ודיור, העניים ביותר הוציאו בשנת 2003 2,700 ש"ח לעומת 7,000 ש"ח שהוציאו העשירים ביותר ו-4,500 ש"ח שיצאו בממוצע. הפער בין העשירים לעניים בתחומים אלה היה גבוה פי 2.6. ב-3 התחומים האלה אחוז ההוצאה של העשירים מסך ההוצאה שלהם נמוך מאחוז ההוצאה של העניים ביותר. בשאר ההוצאות (חינוך, תקשורת, תחבורה, ריהוט וכו') הפערים גדולים עוד יותר - בעוד העניים הוציאו 1,700 ש"ח בחודש, העשירים הוציאו בממוצע למשפחה סכום גבוה פי 7 - 12,500 ש"ח.

בתחום המזון לדוגמה אפשר לראות כי משפחה בעשירון העליון מוציאה פי 3 יותר כסף יחסית למשפחה בעשירון התחתון. אולם כאשר מסתכלים על תחום המזון ביתר פירוט רואים כי ברוב הסעיפים ההוצאה של העשירון העליון היא רק פי 2.5 ביחס לעשירון התחתון ברוב הסעיפים, והפרשים גבוהים יותר יש במזון יוקרתי כמו משקאות אלכוהוליים (פי 5) ובאכילה מחוץ לבית (פי 7). [5]

השלכה נוספת של דבר זה הוא אפשרות כי מדד המחירים לצרכן הוא בעל יציגות נמוכה בגלל אי הומוגניות בצריכה. כאשר יש אינפלציה בתחומים כמו מזון, דיור ובריאות הדבר ישפיע בצורה חזקה יותר על העניים ולעומתם זאת העשירים עשויים להרגיש בכך בצורה פחותה, ובתחומים כמו דיור אפילו להנות מכך.

עד שנת 2011 גדלו הפערים בהוצאות בין העשירונים השונים. לדוגמה בעוד הפער בין משקי בית בעשירון העליון לתחתון עמד בשנת 2013 על 4.4, ההוצאה של משק בית העשירון העליון הייתה 26,276 ש"ח לחודש, פי 4.7 מההוצאה לתצרוכת בעשירון התחתון (5,520 ש"ח) [6] בתחום המזון (ללא ירקות ופירות) הפערים בין העשירון העליון לתחתון גדולים פי 3, ובתחום הירקות והפירות הוא גדול פי 3. בתחום הדיור הפערים הם פי 3, ובתחום הבריאות פי 4. בתחום הריהוט והציוד לבית פי 9, בתחום הלבשה והנעלה פי 7. בתחום החינוך הפערים גדולים פי 8 ובתחום התקשורת והתחבורה הם גדולים פי 12.

בעלות על מוצרים בני קיימא

בבעלות על מוצרים בני קיימא יש הבדלים בין מוצרים שונים. על פי נתוני הלמ"ס משנת 2010, יש מוצרים כמו מקררים, מכונות כביסה, או טלפון נייד אחד לפחות שבהן מעל 90% מהאוכלוסייה מחזיקים, ללא הבדל בין העשירונים. יש מוצרים פופולריים אחרים כמו מזגן, מיקרוגל, קו טלפון וטלוויזיה שבהם מעל 50% מהאוכלוסייה מחזיקה גם במשקי בית העניים ביותר. יש מוצרים שאותם העניים מחזיקים יותר יחסית לעשירים כמו צלחות לווין, ממיר דיגיטלי, ותנור לבישול ואפייה. [7]

במוצרים בני קיימא אחרים יש בעלות של העשירים גדולה יותר של העשירים. עד העשירון הרביעי למעל 70% מהאוכלוסייה אין מייבש כביסה בעוד שמעל 50% מהעשירון התשיעי והעשירי יש מייבשים. מדיח כלים או הסקה לדירה נפוצה פי 10 בעשירון העשירי יחסית לעשירון הראשון, והחזקה של קו טלפון שני נפוצה פי 12. בשנת 2010 ל-60% מהעשירון הראשון לא היה חיבור לאינטרנט ורק בעשירון ה-3 לרוב התושבים היה חיבור כזה. ל-55% בעשירון התחתון היה מחשב, לעומת 94% בעשירון העליון.

בממוצע לישראל, ל-60% ממשקי הבית יש מכונית פרטית. רק ל-20% ממשקי הבית בעשירון התחתון יש מכונית, נתון זה משתנה במהירות כבר בעשירון השני שבו ל-40% ממשקי הבית יש מכונית, בעשירון השביעי ל-71% יש מכונית ובעשירון העשיר ביותר ל-94% ממשקי הבית יש מכונית, פי 4.5 ממשק הבית העניים. הפער התחבורתי גבוה בהרבה בהקשר של מכונית שנייה. במשקי הבית העניים ביותר רק 2% מחזיקים מכונית שנייה, נתון זה עולה ל-13% ממשקי הבית בעשירון ה-5 ול-33% בעשירון ה-8, בעשירון העליון ל-49% ממשקי הבית יש מכונית שנייה, פי 26 יחסית למשקי הבית העניים ביותר. פירוש הדבר הוא שיש אי שוויון תחבורתי הפוגע בעיקר בנשים (או במפרנס השני במשק הבית) שכן בעוד שבישובי פריפרייה הציבור עני יותר, המפרנס השני במקומות אלה תלוי בתחבורה ציבורית. היות והתחבורה הציבורית בישראל אינה יעילה, הדבר מהווה מלכודת עוני שבו נשים עניות יותר, בעיקר בפריפריה, מתקשות להיכנס לשוק העבודה. בעיה זו חריפה יותר בקרב ערבים בישראל.

פערים בבעלות על דירות בישראל

שיעור משקי הבית הגרים בדירות בבעלותם בישראל, לפי עשירוני הכנסה בשנים 1997-2012. יש לשים לב שהפער המשתקף כאן קטן בהרבה מהפערים האמיתיים בגין החזקת דירות שכן הוא אינו משקף את שווי הדירות, משקי בית ששוכרים ומשכירים דירה וכן בעלות על מספר דירות.

אחוז המגורים בדירות שנמצאות בבעלות משק הבית, שונה באופן דרמטי בהקשר של עשירון הכנסה וגיל. נכון לשנת 2011, 84% מבני העשירון העליון גרו בדירה בבעלותם, זאת לעומת 78% בקרב העשירון השביעי, ו-68% מבני העשירון הרביעי. רק 38% מבין העשירון התחתון גרו בדירה בבעלותם.[8][7].

כמו כן יש הבדלים משמעותיים בין אנשים בגילאים שונים: בשנת 2009 אחוז משקי הבית שגרו בדירות בבעלותם, בקרב בני 35 ומטה הוא 40%, בקרב בני 35-55 נתון זה קופץ ל-76% והוא 80% בקרב האוכלוסייה מעל גיל 55. חלה ירידה בבעלות על דירות בקרב כל החמישיונים בקרב צעירים מתחת לגיל 35 החל משנת 2004, דבר שרומז על כך שבעיית הדיור החלה להכביד על הצעירים ביתר שאת החל משנה זו. [9]

נתונים אלה לא משקפים את מלוא הפערים בין העשירונים בבעלות על דירות. לדוגמה הם לא מתארים את התפלגות ההחזקה על דירות ומשפחות שיש ברשותן מספר דירות. סביר לדוגמה שחלק מתוך 15% בעשירון העליון שגרים בשכירות מחזיקים במקביל בדירה אחרת אותה הם משכירים, הנחה זו אינה סבירה במיוחד עבור עשירונים נמוכים יותר. כמו כן הדבר לא מתאר את מספר הנפשות הגרות בבית. כך שבית קטן של משפחה בת 8 נפשות נספר כמו בית שבו 4 נפשות. הנתונים על אחוז מגורים בדירות בבעלות משק הבית אינם מתארים מה השטח של הדירות או שווי הדירות שיש בבעלות הדיירים השונים. כך דירה קטנה או דירה ביישוב בפריפרייה נחשבת דירה בדיוק כמו וילה בסביון. נכון לשנת 2014, בדיקה מדגמית של דירות בעיר נתיבות של דירות 4 חדרים העלתה מחירים בסדר גודל של 0.6-0.9 מיליון ש"ח, לעומת דירות דומות בתל אביב שעלו 2-4 מיליון ש"ח, כלומר סדר גודל של מחיר גבוה פי 2 עד פי 4. מכאן שהפרשי הנכס הממוצע בידי העשירון העליון לתחתון יכול להגיע לפי 4 עד פי 8 לפחות.

לוח 5.34 בשנתון הסטטיסטי של הלמ"ס מראה חלק מהפערים בדיור בין עשירוני הכנסה שונים. [10] נכון לשנת 2016, אחוז משקי הבית שגרים בדירות בבעלותם בקרב העשירון הנמוך ביותר הוא 41%, נתון זה עולה ל-55% בשני העשירונים הגבוהים יותר, ואז ל-65% בעשירונים 4 ו-5. בעשירון השישי ומעלה אחוז הגרים הוא מעל 75% והוא עולה עד 84% בעשירון התשיעי, בקרב העשירים ביותר בעשירון העשירי גרים מעט פחות - 81% אחוז, כנראה בגלל החזקה במספר דירות וגמישות מגורים - כך כחלק מהעשירים ביותר גרים בשכירות ומשכירים דירה אחרת. הפירוש הוא שהעשירים ביותר גרים בדירות בשיעור כמעט כפול לעומת העניים ביותר, וכי רוב הציבור שיכול להרשות זאת לעצמו מנסה לגור בדירה בבעלותו.

ערך דירה ממוצע של העשירון הנמוך הוא קצת יותר ממיליון ש"ח, ונתון זה עולה לכ-1.3 מיליון ש"ח בעשירון הרביעי, דירות בשווי 1.5 - 1.8 מיליון ש"ח יש בעשירונים 5,6,7 ובשלוש העשירונים הגבוהים גרים אנשים בדירות בשווי 2 מיליון ש"ח ומעלה -עד 2.6 מיליון ש"ח שווי ממוצע של דירה בבעלות העשירון העליון. בערך פי 2.5 יותר מהדירות בבעלות העשירון התחתון. [11] נתונים אלה מייצגים את כל הפער שכן הן לא מתייחסות על משפחות עשירות שמחזיקות מספר דירות.

ניתן לבדוק את סך שווי הדירות בבעלות כל העשירון כדי להעריך הבדלים בכוח בשוק הנדל"ן - על ידי הכפלת אחוז המשפחות שגרות בדירה בבעלותן בשווי הדירה הממוצע לעשירון. סך שווי הדירות שבהן משפחות גרות בבעלות בישראל עומד על כ-2907 מיליארד ש"ח (הדבר לא כולל את הדירות בשכירות). מתוך שוק זה, דירות בשווי 104 מיליארד ש"ח, שהם 4% משווי הדירות, מוחזקים בידי העשירון התחתון, ואילו דירות בשווי כולל של 544 מיליארד ש"ח או 19% מוחזקים על המשפחות העשירות. שלושת העשירונים התחתונים הגרים בדירות בבעלותם מחזיקים יחד 15% משווי שוק הדירות שבהן אנשים גרים בבעלות (פחות מאחוז השווי של העשירון העליון). שלוש העשירונים העליונים מחזיקים ב-47% מסך השווי של דירות בבעלות. [12] כל הנתונים האלה הם למעשה הערכות חסר לגודל הפערים בדיור שכן הן לא כוללות את הדירות להשכרה וגם לא נכסים אחרים - נכסים כמו חנויות, משרדים ומחסנים.

יש הבדלים בגדול המשפחות ומשקי הבית בדירות בבעלות. בעשירון התחתון גרות כמעט 6 נפשות בדירה, נתון זה יורד ל-4-4.5 נפשות בדירה בשני העשירונים הגבוהים יותר ולרמה של 3.7 עד 3.2 בעשירונים 4-8. בעשירון התשיעי חיים 2.9 נפשות בבית ובעשירי 2.5 משפחות בבית. פחות מחצי ממספר הנפשות בדירה בעשירון התחתון. [13] צפיפות הדיור - כמו שהיא מחושבת במספר נפשות סטנדרטיות יחסית למספר חדרי המגורים בבית היא 1.7 בעשירון התחתון, 1.3 בעשירון מתחתיו וסביב 1 בשני העשירונים מעליהם. הנתון הזה ממשיך לרדת לשיעור של 0.9 עד 0.7 ב-4 העשירונים מעליהם, עומד על 0.6 בעשירון התשיעי ו-0.5 בעשירון העשירי - רבע מהנתון של העשירון העני ביותר. [14]

מספר המפרנסים בשני העשירונים הנמוכים בקרב משפחות שגרות בדירות בבעלותן, הוא 1-0.8, הנתון הזה עולה ל-1.3-1.6 בשלוש העשירונים הבאים ול-1.8 מפרנסים בעשירונים 5-9, בעשירון העשיר ביותר מספר המפרנסים בבית הוא מעט נמוך יותר - 1.7. [15]

ניתן להעריך גם את ערך שווי הדירות בבעלות בחלוקה שווה לכל דיירי הדירה. דבר זה יסייע להעריך הבדלים בבעלות על הון או בירושה. במשק בית בעשירון התחתון שווי הדירה בבעלות לנפש עומד על 171 אלף ש"ח, בעשירון החמישי נתון זה עומד על 427 אלף ש"ח ובעשירון העליון על מעל מיליון ש"ח. [16] שוב יש לזכור כי השוואה כזו אינה כוללת דירות משרדים חנויות ונכסים שבהם לא גרים אבל גם בהם יש פערים (כנראה גדולים הרבה יותר) בין עשירים לעניים.

מדדים נוספים לאי שוויון

חלק מפערים אלה מסתירים פערים נוספים שלא באים לידי ביטוי בהכרח מנתונים של הכנסה או הוצאה כספית, ונובעים מהבדלים בסלי התצרוכת של עניים, מעמד ביניים ועשירים או בין קבוצות של אוכלוסיה (לדוגמה דתיים, חרדים, ערבים, יהודים חילונים) או בין קבוצות השכלה שונות. וכן בגלל הבדלים בתשתיות , בכוח פוליטי שונה או בגלל חשיפה לתנאים סביבתיים שונים.

קשר בין תוחלת חיים בלידה לבין מדד כלכלי-חברתי ביישובים המונים מעל 50 אלף תושבים. 1998 -2002, משרד הבריאות.

אי שוויון בריאותי בישראל מודד מימדים שונים של אי שוויון בבריאות - החל מחשיפה שונה לגורמי סיכון בריאותי, עבור בפערים בגישה לקידום בריאות ולטיפול רפואי וכלה בפערים בתחלואה עצמה, בתמותת תינוקות ובתוחלת חיים.

בעוד שלא מוכרים מחקרים מישראל, ידוע ממחקרים בעולם כי עישון קשור לאי שוויון ועוני. ילד שגדל בשכונה מעשנת או שיש לו הורים מעשנים הוא בעל סיכוי גבוה יותר להיות מעשן בעצמו. היות והנזקים הבריאותיים של עישון הם משמעותיים מאוד הדבר משפיע על תחלואה ותמותה במחלות כמו סרטן, מחלות לב, שבץ, ומחלות רבות נוספות.

חוקרי תזונה מצביעים על צריכה גבוהה של סוכר ומשקאות ממותקים דווקא בקרב מעמדות נמוכים יותר. באופן דומה מודעות לתזונה בריאה בקרב מעמד הביניים הגבוה והמעמד הגבוה מקטינה צריכה של מזון מהיר ותעשייתי ואלו נותרים אופציה של המעמד הבינוני הנמוך. מגמות של צריכת מזון בישראל מצביעות על עליה גבוהה בצריכת הסוכר וממתיקים אחרים. בד בבד יש מחלות שבאות לידי ביטוי במעמדות נמוכים יותר כמו סוכרת.

אי שוויון בחשיפה לזיהום. מימדים אלה משפיעים הן בזכות עצמם ויש להם השלכות על מימדי אי שוויון אחרים. לדוגמה תושבי שכונות או ערים שחשופות לזיהום אוויר הם בדרך כלל תושבים עניים יותר - כך לדוגמה רוב זיהום האוויר בחיפה מגיע לקריות ולשכונת נשר ואילו השכונות העשירות יותר נמצאות בצידו השני של ההר, הרחק מהתעשייה. זיהום אוויר יכול לפגוע גם בעשירים - לדוגמה זיהום אוויר מתחבורה פוגע גם בעשירים שגרים בתל אביב או בירושלים. אבל במקרה של זיהום ידוע עשירים יכולים לעבור למקום אחר.

לפי משרד הבריאות ולפי וועדת המומחים של ספיבק-יונה חוסר השוויון בבריאות מביא לפערים משמעותיים בתוחלת החיים בין תושבי המרכז ותושבי הפריפריה ועל רקע הבדלים ביכולת הכלכלית. לדוגמה תוחלת החיים ברעננה היא 83 שנים, לעומת זאת תוחלת החיים בנצרת היא 75.7 שנים. [8]

מימדים נוספים של אי שוויון הם אי שוויון פוליטי, אי שוויון תחבורתי, אי שוויון בחינוך. אי שוויון פוליטי בישראל נוגע קודם כל להפליות שונות נגד ערבים, אבל כולל גם סוגים שונים של הפליות נגד שחורים, אנשים ממוצא מזרחי, נשים, להט"ב, נכים ועוד. באופן כללי ממחקרים בארצות הברית נצפה כי ההשפעה הפוליטית של האזרחים ב-9 העשירונים התחתונים היא נמוכה מאוד ביחס להשפעת העשירון והמאיון העליון. אי שוויון תחבורתי פירושו שעניים חשופים יותר לתאונות דרכים בישראל ונפגעים מבחינה כלכלית על ידי נגישות פחות טובה למקומות לימודים, עבודה ומסחר.

מימדי אי השיוויון בישראל על פני זמן

פערי ההכנסות בישראל על פני זמן

הפערים בהכנסות בישראל עלו בעשורים האחורים. מגמה זו אינה ייחודית רק לישראל והיא קיימת גם במדינות מערביות אחרות, ככל הנראה על רקע גלובליזציה, הגדלת חשיבותם של תאגידים רב לאומיים ובעיות כמו מלכודות עוני.

לפי מחקר של הלמ"ס משנת 2011, מדד ג'יני בישראל עלה בעשורים האחרונים. בשנת 2000 המדד עמד על 0.353 ובשנת 2011 הוא הגיע ל-0.378. [3] לפי נתוני הבנק העולמי מדד הג'יני בשנת 1979 היה 36.3, ונשאר ברמה זו, עלה וירד כך שבשנת 1995 הוא עמד על 35.5. מאז שנה זו יש עליה באי השוויון - לרמה של 38.1 בשנת 1997, 38.9 בשנת 2001, 41.7 בשנת 2005, 42.6 בשנת 2010 ו-41.4 בשנת 2012. יש לשים לב כי סולם ג'יני הוא סולם לוגריתמי, כך שהבדלים שנראים קטנים למדי הם בעצם הבדלים גדולים בפערי ההכנסות. [9]

נכון לשנת 2012 בישראל יש 2.22 מיליון משקי בית: ב-1.8 מיליון מהם המפרנס העיקרי הוא שכיר, ב-220 אלף משקי בית המפרנס העיקרי הוא עצמאי. ב-521 אלף משקי בית, אין מפרנס (מובטלים וגמלאים). [3]

בעשורים האחרונים קטן חלקם של העובדים בישראל, שכירים ועצמאים כאחד, בעוגת ההכנסה הלאומית. בשנת 2000 עמדה ההכנסה של העובדים על 65%, בשנת 2015 ירד ל-57%. תהליך זה מתקיים במרבית הארצות החברות ב-OECD.[10]

ניידות בין עשירוני הכנסה

על פי מחקר של מינהל הכנסות המדינה במשרד האוצר משנת 2012, הניידות של אנשים בין עשירוני הכנסה ירדה בעשור האחרון, והיא נמוכה יחסית למדינות מערביות. 80% מהישראלים שנולדו למשפחה עניה ישארו כאלה, ו-90% מהילדים להורים עשירים ישארו עשירים. במרבית העשירונים השכר עולה באיטיות אך במאיון העליון יש זינוק של מאות אחוזים בשכר. בעוד שבשנת 2003 30% מהישראלים נשארו באותו עשירון שבו התחילו, בשנת 2009 עלה שיעור זה ל-90%. מהמחקר עולה כי היעדר הניידות חזק יותר בענפים לא תחרותיים: בחברות התקשורת, בענפים הנשענים על מחצבים לאומיים, ביבואנים הנהנים מבלעדיות ובמונופולים ממשלתיים. 72% מאלה שנולדו בשני החמישונים התחתונים ישארו במקום זה. [11]

מידת הניידות החברתית מאפשרת לבדוק עד כמה הכלכלה יעילה פארטו ומתגמלת לפי כשרון - שכן במצב של ניידות מופחתת השוק מעניק משרות יותר בגלל מוצא ההורים, קשרים והתאמה תרבותית ופחות בגלל כשרון.

בעלות על דירות

נתוני הבעלות על דירות יכולים לרמוז לנו על התפלגות הבעלות על הון וכן התפלגות על הכנסות מהון. רמז להתפלגות הבעלות על הדירות על פני עשירוני הכנסה ניתן לראות מהטבלה הבאה של הלמ"ס, שמציגה משקי בית שאין להם דירה, עם דירה אחת או שתי דירות ומעלה.[7] בעוד אחוז משקי הבית שאין להם דירה לא משתנה לאורך השנים, מאז שנת 2009, עלה האחוז של משקי הבית שיש להם 2 דירות ומעלה מ-3% למעל 8%. דבר המצביע על כך שהעשירונים העשירים יותר (שיכולים להרשות לעצמם שתי דירות או יותר) מרחיבים את הפער בבעלות על דירות לעומת שאר העשירונים.

שנה ללא בעלות על דירה בעלי דירה אחת בעלי שתי דירות ומעלה
2003 27.4 69.5 3.2
2004 27.7 68.7 3.6
2005 28.2 69.4 2.3
2006 29 68 3
2007 29 68.5 2.5
2008 29.6 67 3.3
2009 29.2 66.5 4.2
2010 28.8 66.7 4.5
2011 27.6 66 6.4
2012 28 64.1 7.9

גורמים לאי השיוויון בישראל

לאי שיוויון, יש גורמים רבים (ראו פרוט באי שיוויון כלכלי#גורמים לאי שוויון). לישראל יש כמה מאפיינים שמחזקים את המגמות של אי שיוויון זה.

ריכוזיות במשק

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – משפחות ההון בישראל, קשרי הון-שלטון

מספר מצומצם של משפחות - כ-18 משפחות - שולטות על חלקים חשובים במשק הישראלי - בנקים, חברות ביטוח, חברות דלק, רכב, נדל"ן, מזון, תקשורת וכו'. המשפחות משתמשות בכוחן כדי להגן על פירמות פירמידה ועל אוליגופולים ומונופולים, וכדי לגרוף רווחים מהציבור בצורות שונות.

גריפת רווחים על חשבון הציבור יכולה להיעשות במגוון צורות שאינן נוגעות בהכרח לתקציב הממשלה: על ידי רווח מונופוליסטי בשוק בו פועלות החברה; על ידי מכס גבוה או הגנות אחרות מפני ייבוא; על ידי קבלת אשראי ומינוף פיננסי מהבנקים ומשקיעים מוסדיים על חשבון החוסכים הקטנים; על ידי דירקטורים צולבים ופגיעה במשקיעים בבורסה ובקרנות הפנסיה; על ידי עסקאות נדל"ן גדולות שמבוצעות בניגוד לתוכניות מתאר. היבט נוסף הוא עלויות חיצוניות שאינן מופנמות כמו זיהום תעשייתי מצד מפעלים.

יש גם מספר צורות בהן תקציב הממשלה יכול לסייע לחברות: קבלת סובסידיות מהממשלה או מעיריות, תמרון הממשלה ורשויות מקומיות להקלה במיסוי, והטיית מכרזים ממשלתיים.

קשרי הון-שלטון ולובי פוליטי מסייעים למשפחות ההון הגדולות, כמו גם לקבוצות לחץ נוספות כמו וועדי עובדים חזקים להעביר חקיקה ומדיניות ממשלתית שתסייע להם ושתשמור ככל האפשר על מצב של רווח פרטי ועלויות ציבוריות.

גידול מהיר של האוכלוסייה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גידול אוכלוסיית ישראל

בישראל, בדומה למדינות רבות בעולם השלישי, קצב גידול מהיר של האוכלוסייה - כ-1.8% גידול בשנה. גידול האוכלוסין עצמו גורם לייקור משאבי טבע כמו קרקע, מים, אנרגיה ומזון. נכון לשנת 2013 רוב הערך הקלורי שנצרך בישראל, רוב מקורות האנרגיה וחלק גדול מצריכת המים הכוללת (כולל צריכת מים עקיפה דרך מוצרים) מיובאים ממדינות אחרות.

גידול האוכלוסין גורם להגדלת הביקוש לדיור ולייקור הקרקע גורם לייקור הדיור. יחד עם תחבורה מוטת רכב פרטי ופרבור האוכלוסייה גידול האוכלוסין גורר פרבור בישראל שמעלה עוד יותר את הביקוש לקרקע ויוצר גם פקקי תנועה. הגדלת השטח הבנוי פירושו פחות שטח המוקדש לחקלאות בישראל ופירוש הדבר ייבוא של יוצר מוצרי מזון. היבט דומה מתרחש גם בתחום משק המים בישראל - גידול האוכלוסין גורר הקצאת פחות מים לחקלאות, אטימת האקוויפרים על ידי בניה ותשתיות וכן הגדלת הביקוש למים.

דברים אלה תורמים לייקור יוקר המחיה בישראל. יוקר המחיה הגדל פוגע בכל שכבות האוכלוסייה, לא רק בעניים, אבל פגיעתו חזקה יותר עבור מעמד הביניים ועבור העניים. לדוגמה ייקור הדיור יכול לשפר את מצבם של בעלי הדירות, אבל הוא מרע את מצבם של רוכשי הדירות החדשות, ואת מצבם של השוכרים. העניים מוציאים אחוז גדול יותר של מסך הכנסתם על מזון ודיור וכשאלה מתייקרים הדבר פוגע בעניים בצורה קשה יותר.

השפעה נוספת של גידול האוכלוסייה היא הקטנת בסיס המס יחסית לגודל של מוצרים ציבוריים. רוב הגידול מתקיים בחברה המוסלמית, בדגש על החברה הבדואית, וכן בחברה החרדית. בעוד ששיעור הפריון (מספר ילדים לאשה) עומד בחברה היהודית הכללית וכן בזו הנוצרית על כ-2.1-2.8 ילדים, בחברות החרדיות והמוסלמיות בדרום שיעור הפריון הוא 7-9 ילדים. אוכלוסיות אלה הן גם האוכלוסיות העניות ביותר שחלקן לא עובד וחלקן עובד בעבודות בשכר נמוך שלא עובר את בסיס המס לתשלום מס הכנסה. דבר זה גורם לעומס גדל והולך על המוצרים הציבוריים של המדינה כמו חינוך, בריאות, רווחה וסעד, שיטור, צבא. דבר זה משולב במלכודת הרווחה - האינטרס של העניים לצאת לעבוד נפגע עקב הספקה חינמית של מוצרים אלה.

מלכודת הרווחה גוררת ירידה באיכות השירותים הללו, בגלל שכמות האוכלוסייה שצריכה לקבל טיפול גדלה, ואילו כמות הכסף המושקע במערכות אינה גדלה באותו קצב. במקביל, ישנן מגמות של הפרטה שגוררת מצב בו העניים נשארים עם המערכות הציבוריות העניות, והעשירים פונים לקבל פתרונות מופרטים ויקרים יותר. דבר זה יוצר מלכודת עוני, בעיקר במערכות ציבוריות שיש להן השלכה על יכולת ההשתכרות כמו מערכת החינוך, מערכת הבריאות והרווחה.

ייקור הדיור בישראל

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הסיבות לעליית מחירי הדיור בישראל

בשנים האחרונות ישנה התייקרות מואצת של הדירות בישראל. הדבר נובע ממספר סיבות שביניהן גידול האוכלוסייה, חשש של הקבלנים מפני נפילת מחירים (ולכן בניה איטית ומדודה), ספקולציה על מחירי הדירות (ציפיה של הקונים כי מחירי הדירות ימשיכו לעלות), חסמים בירוקרטים ומחסור בשטחי קרקע לבנייה.

הדיור הוא מרכיב מרכזי בהוצאות משקי בית בישראל. נכון לשנת 2008, הוצאות דיור היו בממוצע 23% מהוצאות של משפחה ממוצעת בישראל.[17] בצורה של משכנתא, שכירות או קנייה. אולם בעוד שהעשירון העליון משלם 17% מתוך ההוצאות שלו על דיור, משלם העשירון התחתון 35.7% מתוך ההוצאה שלו.

עליית מחירי הדירות משפיעה בכיוונים הפוכים על עשירונים שונים. העשירים קונים דירות לשם השקעה ונהנים מעליית מחירי הדירות הן בגלל העלייה במחיר והן בגלל עליית מחירי השכירות. דבר זה משתקף הן בכך שלפחות 84% מבני העשירון העליון גרים בבתים בבעלותם והן בעליה במשקי הבית שיש להם 2 דירות או יותר מאז שנת 2009.

לעומתם, ייקור הדיור משפיעה בצורה הפוכה על העשירונים העניים יותר שנאלצים לשלם משכנתא גדולה וארוכה יותר, לשלם שכירות יקרה יותר. דבר זה משפיע ביתר שאת על צעירים. העניים יכולים גם לעבור לערים רחוקות יותר מהמרכז שם מחירי הדירות נמוכים יותר, אבל יש בהן הוצאות תחבורה גבוהות יותר ופחות נגישות לשירותים ולהזדמנויות תעסוקה וחינוך. מגמת המעבר של העניים והמשפחות הצעירות לפריפרייה גורמת להאצת הפרבור בישראל.

מחירי הדירות גם מושפעים מהתרחבות הפערים בחברה, שכן הכנסה פנויה של עשירים מתורגמת בחלקה לקניית דירות נוספות ולהגדלת הביקוש לדירות. ולכן מדובר בתהליך של לולאת משוב מחזקת, שבה מחירי דיור גבוהים תורמים לאי השוויון ואי השוויון תורם בתורו לעליה במחירי הדירות.

חברת מהגרים

בחברות מהגרים כמו ישראל, יש יתרונות כלכליים לתושבים הוותיקים יותר. פעולת ההגירה גורמת לכך שהמהגר הוא בעל נחיתות כלכלית בכמה מובנים לעומת התושב הוותיק (למרות שייתכן שהוא שיפר את מצבו האישי, רמת אי השוויון היא פנים מדינתית).

מבחינת נכסים כמו נדל"ן או עסק מקומי (חנות), על המהגר למכור את הנכסים שלו במדינת המוצא, ואם מדובר בהגירה המונית, המכירה מתבצעת בתקופה של עודף היצע לנכסים. אם מדובר במדינה עניה יותר (כמו ברית המועצות או אתיופיה), ערכם של הנכסים במדינת המוצא הוא נמוך יותר מאשר במדינת היעד (כך שעולים שעלו ממדינות עניות יותר הגיעו כשהם "חסרי רכוש" למרות רכושם במדינות המוצא). על המהגר ללמוד שפה חדשה, תרבות מקומית ואת המבנה של מוסדות השלטון, שהם כולם היבטים של הון אנושי של המהגר. קושי ללמוד היבטים אלה פוגעים ביכולות הכלכליות שלו, בעיקר בהקשר של מציאת עבודה וקידום בעבודה. כמו כן הדבר יוצר פתח לפגיעות בהיבטים של ביצוע עסקאות (כמו נדל"ן) שבהן עלולים לרמות את המהגר, ובגישה ללימודים. גם קשרים אישיים ומוניטין אובדים לאחר ההגירה ובכך יכול להיפגע גם הון חברתי של המהגר. חלק מהכישורים והידע שהיו מועלים בחברה אחת אינם רלוונטיים בחברה אחרת, שיש בה רמה טכנולוגית שונה או ענפי תעשייה שונים (לדוגמה עולים מרוסיה שעסקו בתחום המטלורגיה ועלו לישראל שבה ענף זה קטן מאוד).

במדינה שבה יש הגירה תמידית, המשאבים הטבעיים הנחשקים כמו אדמות טובות לחקלאות, אזורי נדל"ן טובים ומרכזיים, אוצרות טבע, נתפסים על ידי העולים הראשונים, כאשר מחירם נמוך. ככל שמהגרים למדינה עוד אנשים, ווהאוכלוסייה גדלה מחירם של משאבי טבע אלה עולה, וניתן למכור חלק מהנכסים ברווח גדול. היבט זה נוגע בעיקר לאדמות במרכז הארץ. מספר גדול של משפחות מבוססות בישראל קנו בעבר אדמות וחיכו עד שמחירן עלה.

פערים בין עדות ותרבויות

קיימים פערים תרבותיים וכלכליים בין יהודים וערבים. קיימים פערים (קטנים יותר אך משמעותיים) בין יהודים שמוצאם מאפריקה, אסיה והמזרח התיכון, לבין יהודים שמוצעים מאירופה ואמריקה. פערים דומים קיימים גם בין חילונים וחרדים.

הפערים באים לידי ביטוי גם בנתונים בעלי השלכה כלכלית: השכלה, רכוש, הכנסה כלכלית, רקע וקשרים. הקיטוב גדול עד כי יש חפיפה משמעותית למדי בין הפער העדתי והפערים הכלכליים בכלל. השילומים מגרמניה, שהחלו ב-1953 החריפו את ההבדלים שממילא היו קיימים.

דפוסי החברה והכלכלה הישראלים מושתתים על דפוסים מערביים חילוניים, דבר שנתן יתרון לאנשים שגדלו בתרבות המערבית ודפוסי החשיבה שלה. מחקרים מעודכנים הראו שהפערים בין עדות של יהודים לא הצטמצמו גם 2-3 דורות לאחר העלייה.

תחום אחד שבו הסקטוריאליות משפיעה היא הפליה כנגד אנשים מסקטורים חלשים בתחום הקבלה לעבודה, ובתחום השכר בעבודה. לדוגמה ערבים אינם מיוצגים כמעט בקהילה העסקית בישראל. ערבים ומזרחיים מעטים נמצאים באקדמיה.

אחת השפעות של שבטיות היא מפלגות סקטוריאליות - מפלגות ערביות, חרדיות, מפלגות שפונות למזרחיים. המפלגות האלה מנסות לפתור בעיות של סקטור מסויים, ולא לייצג אינטרס של כלל הבוחרים. כמו כן, יש טענות כי המפלגות אלה מנסות לשמור שקהל הבוחרים יהיה תלוי במפלגה, ולכן לשפר את המצב רק באופן שמותיר את הבוחרים תלויים במוסדות שביטחונם תלוי ברצונן של הפוליטיקאים.

גישה להשכלה ומלכודות עוני

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלכודת עוני

התדרדרות מערכת החינוך כמו גם הנטייה להפרטה גורמת לעליית החשיבות של השקעה פרטית בחינוך, ואחוז ההשקעה בחינוך הפרטי נמצא בעליה מול אחוז ההשקעה הציבורית בחינוך. דבר זה גורם לפערי הכנסות עתידיים גדולים עוד יותר.

הפערים בהשכלה הם דוגמה למלכודת עוני. מלכודת עוני הוא מצב שבו היכולת של העניים לזכות בפרנסה או לשפר את מצבם הכלכלי הוא גרוע יותר יחסית לעשירים, בגלל שהם עניים יותר. לדוגמה העניים הם בעלי יכולת פחותה לשלם על שיעורים פרטיים או לספק תמיכה לימודית לילדים שלהם ולכן בממוצע הילדים שלהם יהיו בעלי השכלה גרועה יותר, שבאופן ממוצע פירושה גם שכר גרוע יותר.

נוסף למלכודת העוני של פערים בחינוך, יש מלכודות עוני נוספות. אי שוויון בריאותי בישראל, יחד עם הפרטת מערכת הבריאות פירושו שהעניים חולים יותר, תוחלת החיים שלהם קצרה יותר והם סובלים ממחלות ומומים בתכיפות גדולה יותר, כך שהנגישות שלהם למקורות פרנסה וחינוך, והיכולת להצליח בלימודים ולהתקדם בעבודה נמוכה יותר.

אי שוויון תחבורתי בישראל נוגע להיבטים שבהם תחבורה תורמת ליצירת פערים בהזדמנויות כלכליות ובגישה לקבלת החלטות בין אוכלוסיות שונות. הן בין עשירים ועניים, אבל גם הבדלים בין גברים ונשים, ערבים ויהודים וכן פגיעה בילדם, נוער ובקשישים. פרבור בישראל יחד עם תחבורה מוטת רכב פרטי הם מלכודת עוני שבה העניים יותר מתקשים להגיע למקורות פרנסה ולמוסדות חינוך ונאלצים להוציא הון על רכב פרטי או להתנייע עם תחבורה ציבורית בלתי יעילה.

מיסוי עקיף רגרסיבי

המיסוי הישיר בישראל (מיסים על הכנסות)- מס הכנסה, מס ביטוח בריאות וביטוח לאומי הם מיסים פרוגרסיביים - מיסים שעולים ככל שעולה ההכנסה ובכך מפחיתים את אי השוויון. לעומת זאת, מיסים עקיפים (מיסים על הוצאות)- מס ערך מוסף, מיסי עיריות, מכס ומס בלו על הדלק הם מיסים רגרסיביים ואחוז הנטל שלהם על משקי הבית עולה ככל שהכנסת משקי הבית יורדת. במחקר משנת 2003, מצאה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כי נטל המיסים העקיפים (בעיקר מע"מ ומיסי עיריות) היה 43% מהכנסת הנטו של העשירון הנמוך ביותר, 27% ו-26% מהכנסות הנטו של העשירונים מעליו, לעומת נטל של 14% מהכנסת הנטו של העשירון העליון.[18]

השלכות של אי השוויון

השפעות על ביטחון תזונתי

על פי מחקר שערכה וועדה מטעם משרד הרווחה באפריל 2008 בישראל יש ביטחון תזונתי נמוך יחסית למערב, ויש קשר הדוק בין בטחון תזונתי נמוך לבין עוני, וכן למשפחות מרובות ילדים.

השפעות בתחום הבריאות

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אי שוויון בריאותי בישראל

היבטים של השפעת אי השוויון בהכנסות על הבריאות ומדדים חברתיים, בהקשרים של תזונה והשמנה תמותת תינוקות, מחלות נפשיות, צריכת סמים, כניסה להריון בגיל ההתבגרות ועוד, נסקרים בספר The Spirit Level של זוג רופאים בריטיים לגבי מספר רב של מדינות מערביות וישראל בתוכן. מסקנת החוקרים היא כי אי שוויון משפיע בצורה דרמטית על היבטים אלה הן בהשוואה בין מדינות והן בהבדלים בתוך המדינה.

מחקר שערך ד"ר מתיו לואיס, שפורסם בשנת 2005, בדק פגים בעלי משקל לידה נמוך שנולדו בתל אביב-יפו בשנים 2000-2004, מתוכם, 50 פגים מתו תוך שנה מיום הלידה, ו-261 שרדו. במשפחות בעלות הכנסה נמוכה מ-9,000 ש"ח הפגים מתו בשיעור גבוה פי 3 יחסית למשפחות בעלות הכנסה גבוהה יותר. למרות שפגים אלה הם 1% מכלל התינוקות, הם מהווים 50% ממקרי המוות של תינוקות בשנה, כך שדבר זה משפיע על כלל הנתונים של תמותת התינוקות בחברה.[12] [19]. לפי וועדת המומחים של ספיבק-יונה, נכון לשנת 2010, במחוז המרכז שיעור תמותת התינוקות עומד על 2.5 תינוקות ל-1000 לידות חיות; לעומת שיעור תמותה של 5.7 תינוקות במחוז הדרום. שיעור תמותת התינוקות בקרב היהודים הוא 3 תינוקות ל–1,000 לידות חיות, לעומת שיעור של 7 תינוקות בקרב האזרחים הערבים.[8]

לפי וועדת המומחים של ספיבק-יונה חוסר השוויון בבריאות מביא לפערים משמעותיים תוחלת החיים בין תושבי המרכז ותושבי הפריפריה ועל רקע הבדלים ביכולת הכלכלית. לדוגמה תוחלת החיים ברעננה היא 83 שנים, לעומת זאת תוחחת החיים בנצרת היא 75.7 שנים. [8]

על פי סקר שנערך עבור ההסתדרות הרפואית ושפורסם במאי 2008, שליש מהאנשים בישראל נאלצים לוותר על תרופות בגלל מחסור בכסף. הסקר מצביע על גידול באי השיוויון הבריאותי בין אוכלוסייה עשירה וענייה, בין מגזרים אתניים ובין תושבי המרכז לפריפריה. באוזרי הפריפריה בישראל שיעור התחלואה והתמותה נמצא בעלייה.

ראשי ההסתדרות הרפואית, המאגדת את מרבית הרופאים בארץ, התריעו שאין מדיניות ממשלתית ופעילות שלטונית משמעותית לצמצום הפערים, בניגוד לפעולות ממשלתיות במדינות מערביות כולל אירופה וארצות הברית. [20]

עמותת רופאים לזכויות אדם פרסמה בדצמבר 2009 דו"ח לפיו אנשים בפריפרייה, מחכים יותר ימים בתור לרופאים מקצועיים[21]. דבר זה נובע כנראה מפיזור לא שוויוני של שירותי רפואה במחוזות שונים, כך שיש יותר שירותים רפואיים באזור המרכז שבו יש אוכלוסייה חזקה יותר מבחינה כלכלית.[22]

צוות הבריאות בוועדת ספיבק יונה פרסם נייר עמדה בשנת 2011 אודות אי שוויון בבריאות[23]

המטה הציבורי לשוויון בבריאות היא קואליציה של ארגונים ופעילים הפועלים לצמצום של פערי הבריאות בישראל בין אוכלוסיות שונות כמו עניים ועשירים, פריפריה ומרכז, יהודים וערבים ועוד.

השפעות בתחום ההשכלה והחינוך

מגמות אי השיוויון, כמו גם משבר במערכת החינוך ומגמות הפרטה של מערכת החינוך גורמים לכך שאחוז גדל והולך מההוצאה הלאומית לחינוך יוצא ישירות מכיסם של ההורים (הוצאה פרטית), יחסית לאחוז התקציב הציבורי לחינוך. תוצאת תהליך זה היא שעם הזמן גדלים הפערים בהשכלה בין משפחות עשירות יותר למשפחות עניות יותר. פירוש הדבר חיזוק של מלכודת עוני בתחום ההשכלה - שבה ילדים למשפחות עניות יותר זוכים להשכלה פחות טובה וקטנים הסיכויים שלהם לזכות במקצוע מכניס.

אחד התחומים הנחקרים בשנים האחרונות בעולם הוא השפעת ההפרעות בכיתה על הישגי התלמידים, וכן המשתנים המשפיעים על רמת הפרעה. מחקר שנעשה בישראל על ידי מכון טאוב בשנת 2013, מצא מספר היבטים המשפיעים על רמת ההפרעה של ילדים בכיתות. בניגוד למה שאפשר לצפות לא נמצאו השפעות של משתנים כמו גודל בית הספר או רמת הטיפוח שלו, גודל הכיתות, מספר הבנות בכיתה. נמצאו משתנים אחרים משפיעים כמו יחס לא הוגן של המורים בכיתה, רמת הפרעות המשמעת בבית הספר, מידת אכיפת המשמעת בבית הספר והשכלת ההורים (שקשורה למעמדם החברתי-כלכלי). [24]

השפעות על הדמוקרטיה

באופן כללי, גידול בפערים וירידת מעמד הביניים, נחשבים כדבר שמוריד את איתנות הדמוקרטיה ומעודדים שחיתות. המעמד העשיר קשור בדרך כלל לשלטון (קשרי הון-שלטון ומשתמש בשלטון כדי להנות מטובות הנאה שונות. לעומתו המעמדות העניים עסוקים מדי במלחמת הישרדות ואין להם פנאי לעסוק בשאלות פוליטיות או לעקוב כיצד מייצגים אותם חברי הכנסת שאמורים לייצג אותם.

כמו כן, פערים כלכליים מגדילים את הנטייה לחפש פתרונות פופוליסטיים ולהעלאה של "מנהיג חזק" שיפתור את כל הבעיות וידאג להמונים כנגד ה"אליטה". מסיבות אלה גידול מתמיד באי השוויון נחשב למזיק לדמוקרטיה.

ייקור הדיור

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הסיבות לעליית מחירי הדירות בישראל

בחברה שבה יש אי שוויון גדול, ייתכן מנגנון של "אינפלציה פנימית" כלומר ירידה בכוח הקניה של כספם של רוב האנשים על ידי מנגנון שונה מאשר אינפלציה של הדפסת כסף אלא על ידי הגדלת אי השוויון.

בהקשר של דיור המנגנון הזה יכול לפעול כך - קבוצה של מיעוט קטן מרוויחה סכומים גדולים של כסף, כך שיש גידול בפערים הכלכליים הנומינליים קבוצה אחרת של רוב האזרחים נשארת עם אותה הכנסה כמו קודם. הסיבות לכך שקבוצת המיעוט העשירה מרוויחה הרבה כסף היא מנגנונים שונים - כניסה של כסף זר (בגלל ריבית גבוהה), כניסה של משקיעים מחו"ל (לדוגמה יהודי צרפת), ספקולנטים זרים, הטייקונים שהרוויחו כסף על ידי ניצול מונופולים בישראל ועל ידי השקעות וספקולציות בחו"ל, בעלויות צולבות בחברות ציבוריות בישראל, מנהלים בכירים בחברות של טייקונים ועוד. הגידול בכמות הכסף של אוכלוסייה זו פירושה שיש להם כסף רב להשקעות ולקניה - ולכן קבוצה זו מעלה את הביקוש בשוק הנדל"ן - הן את הביקוש לדירות יוקרה והן את הביקוש לדיור כללי ולקרקע (כהשקעה)- דבר שמעלה את מחיר הדיור.

במקביל, השכר הריאלי של רוב האוכלוסייה לא גדל בקצב של מחירי הדיור - כך שההכנסה הריאלית של הישראלי הממוצע ובעיקר של הישראלי השכיח יורדת ביחס למחירי הדירות. למעשה רוב האזרחים נפגעים מעליית מחירי הדיור הן בגלל עליית דמי השכירות והן בגלל שעליית הרנטה מייקרת את המוצרים והשירותים שהם קונים בעיר. דבר זה מגדיל עוד יותר את הפערים.

בנוסף למנגנון זה, קיימת לולאת משוב של מחירי דיור עולים שגורמים לגידול נוסף בפערים הכלכליים. סיבה חשובה לגידול בפערים הכלכליים היא עליית מחירי הדיור. מעלייה כזו נהנים מי שיש בבעלותם דירות או שהם קונים דירות נוספות. בדרך כלל בעלי הדירות נמנים על המעמדות העשירים יותר בחברה. יש מספר משפחות ואנשים שיש להם עשרות ומאות דירות בבעלותם, והם מרווחים עליה רנטה. במקביל, המעמדות העניים יותר צריכים לשכור דירות, כי אין להם גישה למשכנתא משתלמת, או כי אין להם הכנסה יציבה להחזקת משכנתא כזו. במקביל הדירות שבבעלותם אם בכלל הם בפריפריה ולכן השפעתם על שוק הדירות בשווקים החמים והמשתלמים יותר זניחה.

עבור שוכרי הדירות עליית מחירי הדירות פירושה הגדלת ההוצאות והרעת מצבם. במקביל עליית מחירי הדירות דוחקת ישראלים עניים יותר הרחק מהעיר וכך פוגעת באפשרויות הפרנסה שלהם. זה המנגנון שבו עליית מחירי הדירות מגדילה את הפערים הכלכליים בישראל. כפי שמוסבר בסעיף אחר, הגידול בפערים דוחף למעלה את מחירי הדירות במונחים ריאליים עבור רוב האוכלוסייה.

הגידול בפערים הכלכליים יכול בתורו לגרור עלייה במחירי הדירות (עד גבול מסויים). הגדלת כמות העניים היחסיים פירושה הקטנת אחוז האנשים שיכולים להרשות לעצמם לקנות דירה. דבר זה פירושו שאחוז השוכרים בשוק גדל, ולכן גידול בשוק להשכרת דירות. דבר זה גורר הגדלת הרנטה על החזקת דירה ולהגדלת הביקוש מצד מי שיכול לקנות דירה.

השפעות סביבתיות

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – השפעות סביבתיות של אי שוויון, גידול אוכלוסיית ישראל

השפעות סביבתיות של אי שוויון בישראל מתחלקות למספר היבטים.

היבט אחד קשור לצריכה מוגברת של מוצרים על ידי העשירים, ולכן יצירה של יותר זיהום וכילוי משאבים מוגבר. לפי דו"ח של פרוייקט ""קיימות לישראל 2030", שיצא מטעם מכון ירושלים וארגון האו"ם, צריכת המשאבים והזיהום של העשירונים העליונים גבוהה בהרבה יחסית לעשירונים התחתונים.[25] המדידות נערכו על פי אשכול חברתי-כלכלי בערים ישראליות שונות. ירושלים, אשדוד, אשקלון ובאר שבע הן ערים עניות באשכולות 4-5, ותל אביב, גבעתיים, רמת גן, הרצליה ורעננה הן ערים בעלות אוכלוסיות עשירות באשכולות 8-9.

  • צריכת החשמל לתושב בערים העשירות הייתה כ-6,000 קוט"ש לעומת כ-4,000 בערים קוט"ש העניות.
  • רמת הנסועה לתושב בערים עשירות הייתה כ-2 ק"מ לנפש לעומת 1.5 בערים העניות
  • צריכת המים העירונית באשכול העשירי הייתה כ-300 קוב (מטר מעוקב) לנפש, לעומת כ-100 קוב באשכול חמישי ו-50 קוב באשכול הראשון העני ביותר.
  • משקל פסולת לנפש באשכול העשירי היה כ-3.5 ק"ג ליום, לעומת 1.5 ק"ג ליום באשכול ה-5 ו-0.7 באשכול הראשון.

היבט אחר קשורים לכך שאוכלוסייה עניה יותר מוכנה לקבל מפעלים מזהמים, כילוי משאבים ואיום כולל באופן סובלני יותר מאשר אוכלוסייה עמידה יותר. רוב התעשיות המזהמות של ישראל נמצאות ליד אוכלוסיות חלשות אם בגלל נדידת מפעלים מזהמים מקרבה למרכזי כוח, ואם בגלל דחיקה של העניים לאזורים מזוהמים - רמת חובב בנגב וזיהום האוויר במפרץ חיפה וכן מפעלי חוד פלדה ותעשיות אלקטרוכימיות מהווים דוגמאות למפעלים מזהמים שפוגעים בעוצמה גדולה יותר באוכלוסייה הענייה, שמצדה יש לה פחות כלים ואפשרויות לשנות מצב זה.

היבט אחר קשור לגידול האוכלוסין המהיר שקיים במדינת ישראל. רוב הגידול מתקיים בקרב 2 אוכלוסיות עניות - האוכלוסייה המוסלמית בדגש על האוכלוסייה הבדואית והאוכלוסייה החרדית. העוני של אוכלוסיית אלה תורם לריבוי הטבעי הגבוה על ידי שמירה על מעמד נמוך של נשים בחברה, פחות השכלה לנשים ופחות תעסוקה בקרב נשים יחסית לאוכלוסיות עשירות יותר. היבטים אחרים הם גיל נישואין נמוך, תפיסה מסורתית שתפקידה של האשה בחברה הוא אך ורק הבאת ילדים לעולם וטיפול בילדים. המפלגות החרדיות שומרות על מדיניות סעד שבה ציבור גדול מצביע להן כדי לקבל שירותי חינוך וסעד, ומצד שני הם דואגות להישארות של קצבאות ילדים כ"פתרון" לעוני. הכמות הגבוהה של הילדים מבטיחה גידול במספר המצביעים למפלגות הסקטוריאליות, כמו גם המשך מצב העוני.

כפי שנכתב, במדדים רבים העשירים משפיעים בצורה חזקה יותר מהעניים, בחלק מהמדדים ההבדל הוא חלש מאשר באחרים - לדוגמה בתחבורה או בצריכת אנרגיה, הפערים הם "רק" פי 1.5. השפעה על ייצור ראשוני ההשפעות דומות ואנשים עניים צורכים משאבים חקלאיים לשם מזון. אם מניחים רמת צריכה קבועה וטכנולוגיה קבועה, משפחה שבה יש 10 ילדים, תגדיל את ההשפעה הסביבתית שלה פי 5 בדור הבא וזאת לעומת משפחה שבה יש 2 ילדים שרמת ההשפעה שלה תישאר זהה בדור הבא.

היבט נוסף הקשור באי שוויון הוא הקשר בינו לבין שחיתות, ולובי פוליטי. כאשר מעמד הביניים נשחק והפערים גדלים, היכולת של הציבור להיות מעורב בהחלטות של הממשל יורדת. דבר זה פותח פתח רחב יותר עבוד תעשיות מזהמות או בזבזניות במשאבים להמשיך בדברים אלה בלי התערבות הממשלה או אפילו לקבל ממנה סיוע. וכן במתן דגש על רווחים לטווח קצר המופנים לקבוצות מיעוט על חשבון רווחת הכלל ועל חשבון הדורות הבאים ורווחה ארוכת טווח.

ראו גם

קישורים חיצוניים

פרסומים ומחקרים

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה
אחרים

אחרים

הערות שוליים

  1. ^ דפנה מאור, OECD: האי שוויון גדל ברוב המדינות העשירות - במיוחד בישראל ובארה"ב, דה מרקר, 05.12.2011
  2. ^ לנה זייגר, מדד ג'יני לאי-שוויון בהכנסות, נספחות משרד הכלכלה ל-OECD, משרד הכלכלה והתעשייה, 20.11.2015
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 יוסי גרינשטיין, ישראל בצמרת אי-השוויון במדינות ה-OECD, מעריב, 11.10.2012
  4. ^ המחקר החדש שמגלה: ייתכן שנדבקנו במחלה האמריקאית הקשה מכולן , גיא רולניק, דה מארקר, 18 בנובמבר 2022
  5. ^ 5.0 5.1 המחקר החדש שמגלה: ייתכן שנדבקנו במחלה האמריקאית הקשה מכולן , גיא רולניק, דה מארקר, 18 בנובמבר 2022
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 אמנון פורטוגלי, מצוקת מעמד הביניים: למסות את בעלי ההון, וואלה!, 28 באוגוסט 2011
  7. ^ 7.0 7.1 הדיור בישראל, ממצאים מסקר הוצאות משק הבית הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נובמבר 2013
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 צוות בריאות – נייר עמדה ראשוני וועדת ספיבק-יונה, ספטמבר 2011
  9. ^ GINI index (World Bank estimate), חישוב מדד הג'יני לפי הבנק העולמי.
  10. ^ שלמה סבירסקי, אתי קונור-אטיאס, נוגה דגן-בוזגלו, רתם זלינגר, עובדים, מעסיקים ועוגת ההכנסה הלאומית: דו"ח לשנת 2015 מרכז אדווה, 1 במאי 2016
  11. ^ חגי עמית, נופר סיני "לא יצאנו לחופשה מאז ירח הדבש, אין לנו כבלים והאוטו יד שנייה מליסינג", דה מרקר, 26 בינואר 2012
  12. ^ עורך המחקר: ד"ר מתיו לואיס, לשכת הבריאות המחוזית בתל אביב יפו (הוצג בכנס לבקרת מחלות בתל השומר), מקור -רבקה פרייליך, ידיעות אחרונות, 23.12.2005,
ישראל

נושאים: אוכלוסיית ישראל - משאבי טבע בישראל - משק האנרגיה בישראל - גז טבעי בישראל - משק המים בישראל - חקלאות בישראל - כלכלת ישראל - חוק ההסדרים - לובי פוליטי בישראל - משפחות ההון בישראל - הפרטה בישראל - אי שוויון בישראל - בנקאות בישראל - פנסיה בישראל - תחבורה בישראל - תחבורה ציבורית בישראל - פרבור בישראל - זיהום מים בישראל - זיהום אוויר בישראל - אנרגיה מתחדשת בישראל - מערכת החינוך בישראל - מערכת הבריאות בישראל - כלכלת המחר - צמיחה ירוקה לישראל - תוכנית אב ארצית לפיתוח מקיים