אחריות תאגידית

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אחריות תאגידית (באנגלית: Corporate social responsibility ובקיצור: CSR) היא צורה של פיקוח עצמי בידי עסקים במטרה לשמור על ערכים חברתיים וסביבתיים. מונחים נרדפים לאותו מונח הם אחריות תאגידית חברתית, מצפון סביבתי, אזרחות תאגידית, ביצועים חברתיים, ואחריות סביבתית.

המונח "אחריות תאגידית" החל להיות בשימוש נפוץ על ידי תאגידים שהחל מסוף שנות ה-60 החלו לדבר על מחזיקי עניין. הוא קיבל חיזוק בעקבות צאתו של ספר מפורסם בתחום מאת R. Edward Freeman, ניהול אסטרטגי: גישה של מחזיקי עניין בשנת 1984.

המונח מחזיקי עניין הם כל מי שמושפעים מפעילותו של התאגיד - לא רק בעלי המניות, אלא גם עובדים, לקוחות, ספקים, ספקי שירותים וקבלני משנה, קהילות ששוכנות ליד מפעלים של התאגיד, או קהילות שמושפעות ממחזור חיים של מוצרי התאגיד או מפעילות התאגיד. מחזיקי עניין יכולים להיות קהילות ששוכנות ליד מפעלים הפולטים זיהום אוויר - לדוגמה קהילות ליד מפעלי רמת חובב, מפרץ חיפה, או קהילות שהמים שלהם מזדהמים בגלל פעילות החברה, גם אם הן שוכנות במרחק קילומטרים רבים מאתרי החברה (לדוגמה נדידה של זיהום מים של חברות כרייה לאורך נהרות ופגיעה בחקלאים ובדייגים השוכנים במורד הזרם).

שיטות

אתיקה עסקית היא אחת הצורות של אתיקה מעשית שבוחנת התנהגות של תאגידים. "תקן איזו 26000" הוא תקן בינלאומי מוכר עבור אחריות תאגידית. ארגונים של הסקטור הציבורי כמו ארגון האומות המאוחדות מחוייבים לשיטה של "קו תחתון משולש" - השגת יעדים כספיים, חברתיים וסביבתיים. כמו כן קיימים עקרונות עבור גופי השקעות (כמו בנקים, קרנות וחברות ביטוח) לשם השקעה אחראית במיזמים ובעסקים, לדוגמה את עקרונות המשווה.

בעד ונגד אחריות תאגידית

תומכי הגישה של אחריות תאגידית טוענים כי הדבר יביא לא רק לתוצאות חברתיות וסביבתניות רצויות, אלא גם יגרום לכך שבטווח הארוך תאגידים יכולים להרוויח יותר, כתוצאה לדוגמה של צמצום סיכון של תביעות משפטיות מולם. דוגמה קיצונית לכך היא סגירתו של תאגיד יוניון קרבייד, בעקבות אסון בופאל שבו נהרגו עשרות אלפי אנשים.

טיעוני אסכולת שיקגו

מתנגדי הגישה, כמו אנשי אסכולת שיקגו בכלכלה וביניהם מילטון פרידמן טוענים כי על התאגיד לשמור רק על הגישה המסורתית של מיקסום רווחים (כספיים) עבור בעלי המניות, בלי התחשבות בהיבטים אחרים שיכולים לפגוע בבעלי המניות. וכי הגנה על ערכים חברתיים כמו קיימות או צדק חברתי הוא תפקידה של הממשלה (על ידי חקיקה ורגולציה), או של משקיעים וצרכנים על ידי בחירות שהם מבצעים בהקשרים של השקעה וצריכה בהתאמה. אם צרכנים רוצים להגן על כלבי ים בים הצפוני מפני ציד הם לא יקנו פרוות.

אנשי כלכלה אקולוגית וכלכלה בת קיימא טוענים כי הגישה של אסכולת שיקגו היא נאיבית או מיתממת. היכולת של צרכנים ומשקיעים לגרום לבדם להתנהגות אתית של תאגידים. גישת אסכולת שיקגו מניחה הנחות רבות שאינן מתקיימות במציאות כמו קיומו של מידע מלא, העדר השפעות חיצוניות וכשלי שוק אחרים:

  • צרכנים ומשקיעים בדרך כלל לא רואים את הזיהום והשפעות סביבתיות אחרות הנגרמות במהלך הייצור או בהפקת חומרי הגלם הנדרשים להפקת מוצרי החברה, או את תנאי העבודה של הפועלים במפעלי הפירמה, במיוחד כשמפעלים אלה יכולים להיות במדינה אחרת במרחק אלפי קילומטרים מהצרכן או המשקיע.
  • הפעלת בדיקות לקיום נוכחות של רעלים הערכת הנזקים הנגרמים לסביבה ולחברה היא משימה שעולה כסף רב ולא סביר שדבר כזה יבוצע בהתנדבות על ידי ארגונים וולונטריים על בסיס קבוע.
  • צרכנים אינם מודעים לרעלים שעשויים להימצא בתוך מוצרים שהם צורכים (ראו לדוגמה זיהום במזון). אין להם חושים כדי להבחין ברעלים אלה, וחייבת להיות רגולציה ממשלתית או כלים דומים כדי להתריע על קיום רעלים כאלה.
  • היות ותאגידים הם יישויות היררכיות והיות ותהליכי ייצור מבוצעים כיום בצורה מבוזרת ומרוחקת תוך שימוש באלפי תרכובות כימיות, ומאות קבלני משנה, יש קושי להשיג את המידע על ניתוח מחזור חיים של מוצרים. לדוגמה קשה להבין מה ההשפעות הסביבתיות של ייצור עפרון, ועוד יותר קשה להבין מה ההשפעות הסביבתיות של מכונית בזמן הייצור שלה או של תת מכלול בתוך המכונית.
  • לרוב הצרכנים אין את הכלים כדי לבצע הערכה לגבי היקף הנזק שעלול להיגרם מפעילות מסויימת, גם אם היה להם את המידע הגולמי על רעלים, זיהום או פגיעה בעובדים. לדוגמה צרכן יתקשה להבין בעצמו האם הלבנת נייר בכלור גורמת יותר או פחות נזק משימוש בנייר ממוחזר.
  • במערכות מורכבות כגון באקוויפר החוף או במערכת אקולוגית עלולה להיווצר השהייה, כך שפעילות שמבוצעת היום (לדוגמה זיהום מים, או החור באוזון) תבוא לידי ביטוי רק בעוד עשרות שנים. לדוגמה זיהום מים של מפעלים בחולון בשנות ה-50 גורמים לסגירת בארות מים בשנות ה-2000. רעלים שצרכנים נחשפים אליהם היום, עלולים להשפיע רק בעוד עשורים או בדור הבא (ראו משבש אנדוקריני לדוגמה).
  • בעיות סביבה עלולות להתפתח לבעיות קיימות שעלולות לסכן את כלל האנושות, ולא מדובר בטעם אסתטי, או בעיה של העדפות. בעיות של הביוספרה הם מורכבות ולכן אין בהכרח קשר בין מודעות ציבורית לבין החשיבות האמיתית של הנושא. לדוגמה הציבור פועל באופן נמרץ כדי להגן על יונקים גדולים וחמודים (כמו כלבי ים) או ציפורים מרשימות (כמו עיט הדגים) אבל יש לו מעט סבלנות להגן על מינים פחות חמודים כמו מני זוחלים, דו חיים, חרקים, צמחים וכו' - למרות שאין קשר בין החמידות של היצור לבין החשיבות שלו לתפקוד המערכת האקולוגית.

מסיבות אלה, יכולים דוחות אחריות תאגידית, וצעדי רגולציה ליצור שקיפות גבוהה יותר ולאפשר למשקיעים, לצרכנים ואולי גם לממשלות לזהות תאגידים או עסקים שמתנהגים בצורה אתית יותר.

ביקורת סביבתית וחברתית

מבקרים אחרים, בעיקר מזרם הקיימות והסביבתנות טוענים כי אחריות תאגידית הם מעשה פלסטר, או טיוח ירוק וכי היא ניסיון חלש ולא מספק להחליף חקיקה ופיקוח על תאגידים רב לאומיים מצד הממשלה או מצד מוסדות אחרים כמו קהילות ונורמות.

פרופסור אביבה גבע, מי שהייתה ראש המחלקה לניהול וכלכלה באוניברסיטה הפתוחה, מזהירה מפני 2 בעיות עיקריות בנושא של אחריות תאגידית, בעיה אחת היא גישת "אתיקה משתלמת" בחברות עסקיות. אם התנהגות מוסרית היא תמיד משתלמת, אזי מדובר בהחלטה כלכלית ולא בהחלטה מוסרית, ומה אם יש התנהגות שאינה משתלמת לחברה? לדבריה דבר זה מוביל לכך שהדבר מצמצם את האתיקה רק לקטעים מצומצמים מאוד שבהם האתיקה משתלמת. וכך יש גרינווש של הרבה מלל ומעט תוכן.[1]

הבעיה הנוספת של תוכניות אתיקה תאגידית היא האופי הטכני של תוכניות כאלה, כך שמוצאים דרכים לענות על מפרט טכני מסויים לדוגמה יש "קוד אתי" לחברה ויש "סדנאות אתיקה" אבל מהות העסק לא משתנה. לדבריה ניתן לראות שלמרות הטמעת תוכניות לאחריות תאגידית בארצות הברית, אחרי חוק סרביינס-אוקסלי ותוכניות האכיפה שעוצבו בידי גופי הייעוץ והחקיקה בארצות הברית ולפני המשבר הכלכלי, יש ירידה מתמשכת באמון של הציבור בארצות הברית בעסקים גדולים: בשנת 1973, 33% מתושבי ארצות הברית נתונו אמון בגופים עסקיים אבל תוך 3 עשורים ירד האמון ל-22%. [2]

לדבריה, יש צורך בשינוי השיח ובהפעלת לחץ ישיר על בעלי העניין בחברות, כדי לגרור שינוי בהתנהגות העסקית ואין להסתפק באחריות תאגידית.

בעיה אחת של אחריות תאגידית נוגעת להיוון. הפסד כספי של הפירמה עקב תביעה אפשרית בעתיד, ואפילו הסיכון של סגירת הפירמה היא פחות מאיימת על הפירמה ככל ששיעור היוון לעסקים הוא גבוה יותר וככל שהאיום רחוק יותר בעתיד. בגלל הנושא של ריבית דה ריבית סכום כסף גדול מאוד בעתיד מצטמצם לסכום נמוך למדי בהווה. מסיבה זו לחברות יש אינטרס גבוה להתעלם מבעיות אפשריות בעתיד כאשר מדובר בנזק שיתרחש עוד עשרות שנים. חלק מהחברות במיוחד בענפים שיש בהם רווח מתחים נמוך ותחרות עזה עלולים להסתכל רק על הרבעון הקרוב ולהתעלם מנזקים אפשריים שיקרו אפילו עוד חמש שנים. מבחינת הציבור כולו שיעור היוון הוא תלוי נקודת מבט וסיכון. מבחינת אנשים שחיים בעתיד הנזק מתרחש ברגע זה. מבחינת מתכנן חברתי שיעור היוון יכול להיות אפסי אם הרווחה של דורות העתיד נחשבת באותה מידה כמו הרווחה של הדור הנוכחי.

ראו גם

קישורים חיצוניים

חברות מסחריות בתחום
אוחזר מתוך "https://ecowiki.org.il/index.php?title=אחריות_תאגידית&oldid=122791"