אירווינג פישר
אירווינג פישר (באנגלית: Irving Fisher; נולד 27 בפברואר 1867 ניו יורק - נפטר 29 אפריל 1947) היה כלכלן אמריקאי בולט מתחילת המאה ה-20. הוא היה פעיל למען הבריאות, ותומך באאוגניקה. הוא היה אחד הכלכלנים הנאו-קלאסיים האמריקאים הראשונים, וזה לפרסום רב בימי חייו וכיום. ישנם כמה מושגים הקרויים על שמו כולל "משוואת פישר", "השערת פישר" ו"תאוריית ההפרדה של פישר". פישר הוא גם ההוגה של תוכנית שיקגו לרפורמה מוניטרית במערכת הבנקאית שעיקרה זניחה של בנקאות ברזרבה חלקית ומעבר לבנקאות ברזרבה מלאה.
הכלכלן מילטון פרידמן החשיב את פישר לאחד מאבות התאוריה המוניטרית.
עבודתו
השקעות והתנהגות אנשים בבורסה
פישר פיתח תאוריה לגבי השקעות. תאוריה זו משמשת כבסיס לתאוריות השקעה מודרניות. הוא נכשל בחיזוי השפל הגדול של 1929, וגם לאחר תקופה קצרה אל תוך השפל הוא חשב שמדובר ב"תיקון קטן" שיסתדר בתוך זמן קצר כחלק ממחזור עסקים. הוא הפסיד את כל רכושו בשפל, ושרד אותו תודות לתמיכתם של בני משפחה.
לאחר השפל, פישר פיתח תאוריה שונה לגבי השקעה, אולם זו זכתה להתעלמות מצד רוב הכלכלנים. בניגוד לתאוריה הקודמת שהסתכלה על סוכן רציונלי שמשווה ביצועים של פירמות שונות, פישר התחשב בכך שהתנודות בבורסה מושפעות לא רק מהתבוננות וניתוח רציונלי של ביצועי הפירמות, אלא התבוננות במעשים ובציפיות של שאר המשקיעים. הכלכלן סטיב קין מתייחס לתאוריה זו בספרו הכלכלה במערומיה.
כסף ורמת המחירים
התאוריה של פישר אודות רמת המחירים של המוצרים היא תאוריה להסברת כמות הכסף הקיימת במשק. M מייצג את כמות כסף במשק, P מייצג את רמת המחירים, T מייצג את כמות העסקאות (טרנסאקציות) שמתבצעות באמצעות הכסף, ו-V מייצג את מהירות מחזור הכסף. פישר טען כי משתנים אלה קשורים זה לזה באמצעות משוואת מסחר:
- [math]\displaystyle{ MV=PT }[/math]
כלכלנים מאוחרים יותר החליפו את המשתנה T שקשה להגדירו במשתנה Q שמייצג תפוקה ריאלית, שמודדים אותה כמעט תמיד באמצעות תוצר מקומי גולמי.
משוואת פישר
פישר היה גם הכלכלן הראשון שהבדיל באופן ברור בין ריבית ריאלית לבין ריבית נומינלית:
- [math]\displaystyle{ r = (1+i)/(1+inflation)-1 }[/math]
כאשר r מייצג את שער הריבית הריאלי, i מייצג את שער הריבית הנומינלי, והאינפלציה היא העלייה ברמת המחירים. כאשר האינפלציה נמוכה מספיק, הריבית הריאלית קרובה לערך של הריבית הנומינלית פחות קצב האינפלציה הצפוי. משווה זו נקראת משוואת פישר.
אשליית הכסף
אשליית הכסף היא הנטייה האנושית לחשוב על כסף במושגים נומינליים במקום ריאליים. פישר פיתח את המושג בספרו "אשליית הכסף", אולם מושג זה הוכחש לאחר מכן על ידי כלכלני הזרם הנאו-קלאסי, היות ודבר זה מנוגד לתאוריה של רציונליות, היות וסוכן רציונלי יתחשב רק ברמה הריאלית, או בכמות המוצרים שהכסף יכול לספק.
עם זאת מחקרים אמפיריים בכלכלה התנהגותית מסוף המאה ה-20 הראו שאנשים רבים לא מתחשבים ברמה הריאלית, מתעלמים מרכיב האינפלציה ומתייחסים רק לרמה הכספית עצמה (ולא למוצרים שניתן לקנות בכסף זה).
הכנסה ורווחה לפי פישר
בספרו המפורסם "טבעו של ההון וההכנסה" (Nature of Capital and Income. A. M. Kelly, New York, 1906), יוצא פישר נגד הרעיון שעומד בבסיס של חישוב התוצר המקומי הגולמי. לפי פישר, הרווחה הלאומית לא מורכבת מהמוצרים שיוצרו באותה שנה, אלא מהשירותים שהצרכנים הסופיים נהנו מהם כתוצאה מסחורות שמקורן אנושי. לדוגמה הרווחה של אנשים לא נובעת מכמות הכסף שהם הוציאו על מקרר, אלא מכמות שירותי הקירור שהמקרר הזה סיפק. הרווחה שמספקים בגדים לא תלויה בשאלה כמה כסף הוצאנו על בגדים אלא בשאלה כמה "שירותי ביגוד" קיבלנו מאותם בגדים (ואולי גם שירותים אחרים - לדוגמה שירות של סטטוס חברתי). ההוצאות על מזון לא מספקות רווחה אלא "שירותי התזונה" ואולי גם שירותים נוספים (שירות בריאות, סטטוס, הנאה) שקיבלנו מאותו מזון. פישר כינה את השירותים האלה "הכנסה נפשית" (Psychic income). רוב הכלכלנים מתייחסים למושג זה כשהם מתייחסים ל"סיפוק תועלת".
ההבדל העיקרי בין התאוריה של פישר לבין התאוריה המקובלת בכלכלה נאו-קלאסית היא שצריכה גדולה יותר של מוצרים לא בהכרח מצביעה על תועלת גדולה יותר. לדוגמה אם קונים רהיטים, בגדים או פטישים והם מחזיקים פחות זמן יש צורך להוציא כסף רב יותר על קבלת אותה כמות של שירותים.
היות והתהליך הכלכלי כולל פעולות טורדניות ומזיקות ניתן להרחיב את המושג כך שיהיה מושג גם של "הוצאה נפשית" של התהליך הכלכלי (לדוגמה העלות של זיהום, רעש, עלות של נסיעות יוממות לעבודה, עלות של פשיעה ושל הרס משפחות). דבר זה מאפשר להשיג את הרעיון התאורטי של "הכנסה נפשית נטו" - סך ההיבטים החיובים פחות סך ההיבטים השליליים.
פישר טען כי בעוד שהקיום של מוצרים ושירותים פיזיים הוא דבר הכרחי להשגת הנאה פיזית מהחיים, הקצב של הייצור ושל הצריכה של מוצרים פיזיים אלה לא קובע את מידת ההנאה הפיזית. תחת זאת מידת ההנאה הפיזית נקבעת על ידי כמות ההון מעשי ידי אדם (לפחות עד רמה מסויימת), האיכות של מאגרי ההון, והפיזור של הבעלות על ההון - ללא כל צורך להגדיל את הייצור ואת הצריכה. כלומר חתירה לכלכלת מצב יציב ללא צמיחה כלכלית.
כלכלנים אחרים שתומכים ברעיונות אלה הם כוללים את ארתור ססיל פיגו, דיילי, ג'ורג'סקיו רוגן, מנפרד מקס ניף ואחרים.
קישורים חיצוניים
- אירווינג פישר בוויקיפדיה האנגלית
- תוכנית שיקגו: להחזיר למדינה את הבעלויות על יצירת הכסף איתן אבריאל, 20.1.2013, דה מארקר