הטרגדיה של נחלת הכלל

הטרגדיה של נחלת הכלל (באנגלית: The tragedy of the commons) או טרגדיית המרעה המשותף או טרגדיית המוצר הציבור הוא כשל שוק הנובע משימוש ציבורי במשאב ציבורי או מוצר ציבורי ללא צורה כלשהי של חלוקה מוסכמת כמו שוק, חקיקה או נורמה. המונח נטבע בראשונה על ידי הביולוג גארט הארדין (Garret Hardin).

הארדין כתב במקור את המאמר כדי להסביר את הבעיות בגידול אוכלוסין. ריבוי ילדים אומר פחות קרקע ומשאבים טבעיים אחרים לכל אחד מהם, ולבסוף כמות קרקע קטנה מכדי לקיים את האוכלוסייה הגדלה - אסון מלתוסיאני או פיצוץ אוכלוסין.

הסבר התאוריה

נניח שקיים שטח מרעה ציבורי היכול לתמוך ב-100 פרות. בכפר שאלו שייך השטח מתגוררות 100 משפחות ולכל אחת מהן פרה אחת ויש מספיק מזון לכל הפרות.

אם אדם אחד מוסיף עוד פרה, היא גורמת לדילול משאבים ולכך שכל הפרות קצת יותר רזות. ההנחה במודל היא שהוספת פרה למרעה היא התנהגות רציונלית מנקודת המבט של כל פרט, שכן כך הרווח שלו גדל יותר.

אבל אם כולם ינהגו כך ויגדילו את מספר הפרות עוד ועוד, התוצאה לא תהיה שיפור הרווחה הכוללת אלא אסון - במספר מסויים של פרות תהיה רעיית יתר, כל הפרות ימותו מרעב ופרנסתם של הרועים תאבד.

המסקנה של הארדין היא שבמקרה של משאב בעל גישה חופשית, מקסום תועלות אישיות על ידי פרטים רציונליים, באופן בלתי מתואם לא בהכרח מוביל ליעילות פארטו או לוויסות מצד "היד הנעלמה" של השוק, שמביאה לרווחה חברתית מקסימלית, אלא לרגל נעלמה שבועטת בנחלת הכלל לעזאזל.

רקע - מוצר ציבורי

ערך מורחב – מוצר ציבורי

יש הטוענים כי לא מדויק לכנות את הבעיה "הטרגדיה של הרכוש הציבורי" (Tragedy of the commons). רכוש ציבורי מנוהל על ידי הציבור לו הוא שייך, והציבור יכול להקים מוסדות שינהלו את השימוש וימנעו ניצול יתר. מדויק יותר להגדיר את הבעיה כ"בעיית הגישה החופשית" או בעיה של מוצר משותף. עם זאת הקושי לבצע ניהול טוב של מוסדות ציבוריים על ידי שוק משוכלל, חברות, ממשלות, רגולציה מצד ממשלה או כל הסדר חברתי אחר, הוא בעיה תאורטית קשה שלא נפתרה עדיין.

כלכלנים וכלכלנים אקולוגיים עסקו רבות בבעיות הנוגעות למוצר ציבורי וניהול של מוצר ציבורי בצורה שמגדילה את הרווחה. מוצר ציבורי טהור מוגדר ככזה כאשר כולם יכולים להנות ממנו גם אם לא שילמו עליו וצריכה של אדם אחד לא פוגעת בהנאה של אדם אחר. דוגמה למוצרים ציבוריים טהורים הם מופע זיקוקים, או בטחון לאומי. אין קשר בין הגדרת מוצר ציבורי לשאלה מי מספק אותו - הטבע, חברה פרטית, ממשלה או גוף אחר. בדוגמה של כר-המרעה הציבורי, לא מדובר במוצר ציבורי טהור אלא במוצר משותף או מוצר דחיס - בתחילה אין השפעה של צרכן אחד על שאר הצרכנים - יש הרבה פרות והרבה עשב. ככל שאוכלוסיית הפרות גדלה, ההשפעה ההדדית הולכת וגדלה.

הבעיה של מוצר ציבורי מסתבכת בגלל שלא ניהול של מוצר ציבורי או מוצר משותף הם בדרך כלל מוצרים ציבוריים בפני עצמם - לא רק שכולם יכולים להנות מקיום של מערכת בטחון טובה או אוויר נקי, אך לא ישמחו לשלם על זה, גם הניהול של המוצר עצמו ו/או של הרגולציה והביקורת על הנושא - מצד ממשלה, עיתונות, בתי משפט או כל גורם אחר, היא גם כשלעצמה מוצר ציבורי - כולם יכולים להנות מקיום שלו גם אם לא שילמו עליו, והנאה של אדם אחד לא גורעת מההנאה של אדם אחר מאותו מוצר.

	בלבדיות	ללא בלבדיות
יריבות	מוצר פרטי מזון, בגדים, מכוניות, מקומות חניה	מוצר משותף שדות דיג, מאגרי פחם, מאגר עצים
ללא יריבות	מוצר מועדון בתי קולנוע, פארקים פרטיים, טלוויזיה בלווין	מוצר ציבורי טלוויזיה בשידור לאוויר, אוויר נקי, בטחון לאומי

ניסיונות לפתור את הבעיה על ידי חלוקה או הפרטה

יש כלכלנים שטוענים, שאם היו מחלקים את הרכוש הציבורי ל-100 המשפחות, כל משפחה היתה מנצלת את תא השטח הפרטי שלה באופן "יעיל" ולא היה ניצול-יתר. טענה זו בלתי מדוייקת מהסיבות הבאות:

במקרים רבים האופי של מוצר ציבורי, לרבות משאבי הטבע והחברה, הם כאלה שלא ניתן לחלק אותם או להכיל עליהם זכויות קניין. לדוגמה קשה לחלק את הביטחון הלאומי את שכבת האוזון, האקלים העולמי או את מחזור הזרחן. כך גם קשה לחלק היבטים של מוצרים ציבוריים נוספים כמו תקשורת הוגנת או בתי משפט הוגנים או שיטור, כך שכל משתמש יקבל "חתיכה" משלו. אלו הם מוצרים קיבוציים.

גם במקרים שבהם ניתן לחלק את המשאב הציבורי, כמו שדות מרעה, יש צורך בהנחות נוספת כדי להימנע מניצול-יתר של משאב. הנחה אחת היא קיום של מידע מלא לגבי הגבולות הבטוחים בהם ניתן לנצל את המשאב. הנחה נוספת היא היכולת לבצע תכנון ארוך טווח או לחלופין הנחה של העדר החלטות בלתי הפיכות שלוקח זמן רב לשנות אותן ואשר תוקעות את מקבל ההחלטות במצב שבו עליו להמשיך בנזק, משום שאיו לו אפשרות לקבל החלטה אחרת. בפועל גם חלקות פרטיות עלולות להגיע למצב של ניצול יתר של האדמה - לדוגמה בהתיישבות הנורדים בגרינלנד שם חלקות פרטיות של שדות מרעה הגיעו לניצול יתר שהביא להכחדת התושבים.

תחרות בין התושבים עלולה לגרור אותם לתחומים מסוכנים בניסיון לנצח את האחרים ו/או כדי לשרוד. לדוגמה נניח כי בעלים של יותר פרות נהנים מיתרונות לגודל- לדוגמה יש להעסיק שומר וזה גובה אותו סכום בין אם הוא שומר על 5 פרות או 50 פרות. אם גידול הפרות נעשה למטרות מכירה בשוק (ולא לשם קיום עצמי), ייתכן כי רק העסקים הגדולים יחזיקו מעמד ואילו המשפחות הקטנות ינסו למכור את הפרות במחיר גבוה יותר, לא יצליחו, ויאלצו לפשוט את הרגל. מכאן שלתושבים יש אינטרס להגדיל את מספר הפרות גם אם הדבר מסכן אותם, גם במצב של תחרות וחלקות פרטיות. דבר זה מכונה "מרוץ לתחתית" (או מרוץ המלכה האדומה) - כולם נכנסים לסיכון הולך וגדל (או משלמים מחיר גבוה יותר) ועליהם להמשיך בכך משום שהמתחרים שלהם נוקטים באסטרטגיה דומה.

דוגמאות וחשיבות

במקרה של נחלת הכלל, אם הצריכה גבוהה מידי יאלצו הפרטים להגיע להסכם כדי שמצבם לא יורע. במקרה של בעלות פרטית ובמיוחד עם עסקים, השאיפה של כל עסק היא להגיע לרווח מקסימלי, בעל הרכוש יכול לעשות מה שהוא רוצה איתו וכאשר בעלי הרכוש מתחרים כדי להגיע לכמות רווחים מקסימלית הדבר יגרום לפגיעה באיכות החיים.

הטרגדיה של נחלת הכלל חשובה במצב אליו נקלעה האנושות בתחילת המאה ה-21. אם כל מדינה וכל אדם יסתכל על השטח שלו כעל רכוש פרטי בלבד, וישאף למקסימום רווחים זה יוביל לפליטת גזי חממה, זיהום אוויר, כריתת יערות ועוד השפעות סביבתיות מה שיסכן את האנושות כולה. לעומת זאת אם תסתכל האנושות על כדור הארץ כעל נחלת הכלל ותגביל את צריכה לדרוש, יש סיכוי שיגיעו להסדר על איך לנצלו בצורה הטובה ביותר לכולם.

דייג יתר הוא אחת הדוגמאות הנפוצות לטרגדיה של נחלת הכלל. חברות הדיג לרוב חושבות על רווחים מקסימליים לחברה שלהם ולא על איך לנצל את האוקיינוסים כך שהדגים יספיקו לכולם והתוצאה היא דיג יתר. כדי להפסיק את דיג היתר חייבים ממשלות וארגונים בין לאומיים להסתכל על האוקיינוסים כעל נחלת הכלל - משאב משותף שחייבים לנצל ביעילות מקסימלית כך שהדגים יספיקו לכולם. מדינת ישראל עשתה את זה כאשר עשתה את רפורמת הדיג. ממשלות וארגונים בין לאומיים עשו את זה כאשר חתמו על יש הסכמים בין-לאומיים לגבי שיטות דייג, זני הדגים שמותר לדוג, כמות, גודל וכו'. הדגה באוקיינוסים היא דוגמה למשאב שהגישה אליו חופשית, אך קשה להכיל עליו זכויות קניין. כמעט כל האוקיינוסים הם מים בינלאומיים. לכן כדי שיהיו דגים בעתיד, חייבים חברות הדיג לחשוב על האוקיינוסים כעל נחלת הכלל ולהתנהג בהתאם.

ישנם משאבים ציבוריים רבים שקשה לחלק אותם ולאכוף בה זכויות קניין. הדבר כולל היבטים רבים של הון טבעי - מחזורים אקולוגיים כמו מחזור החנקן, מחזור הזרחן, מחזור המים וכו'. דוגמה נוספת היא שירותי המערכת האקולוגית המסופקים על ידי מערכות אקולוגיות שונות. לדוגמה בעוד שניתן לחלק יער לאנשים שונים, קשה יותר לחלק את השירות של הספקת חמצן שהיער מספק לכלל החברה או מניעת סחף קרקע שהיער מספק לחקלאים.

דלדול שכבת האוזון מהווה דוגמה בולטת לטרגדיה של נחלת הכלל שנמנע בזמן, על ידי התערבות ממשלתית כלל-עולמית. הצרכנים הבודדים של גז פראון חשבו על טובתם הפרטית ולא ראו את שכבת האוזון כנחלת הכלל אותה יש לנצל ביעילות כך שכולם יהנו ממנה. כדי להפסיק את התופעה נדרשה התערבות ממשלתית ובין לאומית אשר חתמו על אמנת מונטריאול, האוסרת על שימוש בחומרים הפוגעים בשכבת האוזון, כאשר הארגונים והממשלות שחתמו עליה הסתכלו על שכבת האוזון כעל נחלת הכלל. קשה לחלק את שכבת האוזון בין האנשים וליצור בה זכויות קניין. קשה עוד יותר לפקח על צרכנים ולראות מי פוגע בשכבת האוזון על ידי שימוש בתרסיסים כאלה, ולחייב אותו בתשלום לפי הנזק שגרם ולשקם את החלקה שהוא דלדל, לכן כדי לפתור את הבעיה חיוני להסתכל על שכבת האוזון כעל נחלת הכלל ולהתנהג בהתאם כדי לא להישאר בלי שכבת אוזון.

מוצרים ציבוריים נוספים שסובלים מהטרגדיה של נחלת הכלל הם מוסדות חברתיים, נורמות מועילות, והון חברתי - זאת למרות שמוצרים אלה אינם מוצר משותף שכן אין בהם יריבות- צריכה על ידי אדם אחד לא מונעת אותו מאנשים אחרים. אמון לדוגמה הוא תנאי הכרחי לקיום ואכיפה של זכויות קניין ושל כסף שחיוניים למסחר כלכלי וקיומו של שוק משוכלל. במקרים רבים אנשים יכולים להרוויח רווח כלכלי מהפרה של אמון. ניתן להצדיק הפרה זו כהתנהגות רציונלית. אבל דבר כזה גורר ירידה ברמת ההוגנות (איך אנשים מצפים מעצמם להתנהג כלפי אחרים) וברמת האמון הכוללת בחברה, דבר שמביא לפגיעה בחברה כולה.

בעיה של מוצר דחיס קיימת בצורה חזקה לגבי גידול אוכלוסין או צפיפות אוכלוסין - כאשר השטח גדול ויש מעט אנשים, גידול חזק של האוכלוסייה לא משפיע כלל על כמות משאבי הטבע שניתן לספק (כמו כמות המזון הזמינה לנפש) וגם לא על בריאות המערכת האקולוגית שמספקת את שירותי המערכת האקולוגית כגון ייצור חמצן, טיהור אוויר מרעלים, בקרת אקלים או מחזור הזרחן שחיוני לצמחים. ככל שהאוכלוסייה גדלה ביחס לשטח עולה רמת הדחיסות כך שההשפעה של אדם נוסף הולכת וגדלה. היבטים אלה מתקיימים הם ביחס למזון ותפקוד של מערכות אקולוגיות והן ביחס להיבטים רבים ביוקר המחיה כמו דיור (כמה קל לשכן אנשים, האם צריך לבנות לגובה), תחבורה (פקקי תנועה וזיהום אוויר), תשתיות שונות (מעל צפיפות מסויימת תשתיות שונות כמו מים חשמל כבישים וכו' מפריעות זו לזו והתכנון והתפעול שלהן הופך להיות יותר ויותר מסובך). הגידול בדחיסות של המוצר וגודל ההשפעות הכלכליות או הסיכון לאחרים לא גדלים בצורה לינארית אלא בדרך כלל על ידי מעבר סף - מעבר לסף מסויים יש עליה גבוהה בעלויות.

התחממות עולמית היא דוגמה לטרגדיה של נחלת הכלל, והניסיון להתמודד איתה הוא לדוגמה הסכם פריז. מי שניסח אותו הוא אגף האו"ם לענייני אקלים והגוף המדעי שלו הפנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים כתב בדו"ח החמישי שלו בעמוד 17:

"שינויי האקלים הם בעלי מאפיינים של בעיה הדורשת פעילות קבוצתית ברמה הגלובלית, כי גזי החממה מצטברים לאורך הזמן ומתערבבים בכל העולם והפליטות מכל פרט (מדינה, חברה, אדם) משפיעים על הפרטים האחרים. הפחתה אפקטיבית לא תושג אם כל פרט יקדם את האינטרסים שלו באופן עצמאי. תשובות משותפות הכוללות שיתוף פעולה בין לאומי לכן, נחוצות כדי להגיע להפחתת גזי החממה וכדי לפתור בעיות אחרות הקשורות לשינויי אקלים. האפקטיביות של ההסתגלות יכולה להיות מוגברת באמצעות פעילויות משלימות בין שכבתיות כולל ברמה הבין לאומית. המציאות מראה שרווחים הנתפסים כשוויוניים מובילים לשיתוף פעולה אפקטיבי יותר"

ביקורת

הסביבתן דריק ג'ונסון טוען כי הטרגדיה של נחלת הכלל משמשת ככלי תעמולה כדי לעודד בעלות פרטית על משאבי טבע. לטענתו המושג שימש כמכשיר פוליטי על ידי הימין הכלכלי כדי לעודד הפרטה או גידור של משאבים משותפים של עמים ילידים במדינות עניות ברחבי העולם, כחלק מקונזנוס וושינגטון. הוא טוען כי במקרים אמיתיים, אלו שמנצלים את המשאב הציבור מוזהרים על ידי בני הקהילה ואם הם ממשיכים בכך יש עונשים או סנקציות נגדם. לטענתו במקום לכנות זאת הטרגדיה של נחלת הכלל יש לכנות זאת הטרגדיה של "כשלון (ההגנה על) נחלת הכלל". .

קיימות שתי הנחות בתאוריה הזו שלא מתקיימות בהכרח. ביקורת על התאוריה הזו קשורה לרוב להנחות האלה. 1. התאוריה גורסת שהשאיפה לרווח היא התנהגות רציונלית תמיד, כלומר, היא גורסת שכל האנשים תמיד צריכים לשאוף להגדלת כמות הרווחים. היבט זה נכון רק במקרה של מחסור. לעומת זאת במקרה של עודף השאיפה לרווח עשויה להיות אי - רציונלית. דוגמה אחת לעודף היא לדוגמה השמנה. השמנת יתר גורמת לבזבוז מזון ולפגיעה בריאותית. 2. השאיפה לעודף - אפילו אם זה פוגע ברווחה באופן מובהק, קשורה דווקא לבעלות פרטית ולא לנחלת הכלל. ודווקא הנטייה הזו לרוב גורמת לפגיעה במשאבים, בעיות אקולוגיות ועוד.

התפרקות הקהילות קשורה לשאיפה לעודף באופן כללי- הניסיון ההיסטורי מוכיח שהשיטה הקפיטליסטית המבוססת על רכוש פרטי היא הדרך האפקטיבית ביותר להגיע לתמ"ג מקסימלי לנפש. אחת הסיבות היא שאם האנשים יקחו רק את מה שהם צריכים (פשטות מרצון יהיה קל יותר לספק זאת במסגרת כלכלה בת קיימא. לעומת זאת אם יקחו יותר המשאבים של כדור הארץ לא יספיקו לכולם ואז יתחילו להילחם ביניהם ובמקרה זה קהילות לא ישרדו. רואים את זה גם במובן המקומי וגם במובן העולמי. במקרה המתואר בעמוד זה אפשר לראות את זה כך:

המקרה המתואר בתאוריה יכול להתרחש אם הפרות נמצאות בבעלות פרטית והמרעה ציבורי. במקרה הזה הוספת פרה, תקטין בקצת את התפוקה הכללית מהמרעה, אבל תעלה משמעותית את התפוקה של החקלאי. אבל אם גם העדר יהיה משותף, ומספר הפרטים יהיה לפי הצורך של הקהילה זה לא יקרה. גם במקרה המתואר זה לא יקרה, אם החקלאי יעדיף את טובת הכלל, על רווח פרטי מקסימלי וקיום "נחלת הכלל" קשור להעדפה כזאת. לעומת זאת העדפת רווח פרטי מקסימלי על טובת הכלל כמו במקרה של החקלאי מהתאוריה, מולידה את הרכוש הפרטי. לאחר שיראו חברי הקהילה שהפריון נפגע, יעמדו בפני בחירה: או להעדיף את טובת הכלל על מקסום הרווח הפרטי ולעשות מגבלה למספר הפרות - וזה אומר שרווחיו של כל חקלאי יוגבלו. אז נחלת הכלל תישמר. האפשרות השנייה היא להגיע למסקנה ההפוכה, ואז סביר שנחלת הכלל לא תשרוד ויחלקו את המרעה לפי בעלים פרטיים. במקרה זה סביר שהבעלים הפרטיים ישאפו להעלות את הרווחים למקסימום כל אחד בחלקה שלו וזה יגרום לדלדול והרס קרקע. וכך זה באמת לרוב קרה בקהילות במציאות.

עוד אפשרות היא לשמור על האחו בבעלות ציבורית ולהגדיל את הרווחים של החקלאים על ידי הגדלת האחו. אבל אז יש סיכוי שיתכלו בקהילה השכנה ואז שוב יאלצו להחליט האם לנהוג על פי העיקרון של נחלת הכלל (להחשיב את השטח כשטח משותף ולחשוב ביחד על איך כולם יוכלו להנות ממנו בצורה האפקטיבית ביותר) או לפי הקניין הפרטי(לכל אחד יש את הרכוש הפרטי שלו והוא יכול להגדיל אותו כמה שהוא רוצה). הגישה השנייה, סביר להניח, תוביל למלחמה.

ראו גם

• מוצר ציבורי
• עלויות ציבוריות ורווחים פרטיים
• ג'ארד דיימונד - התמוטטות
• אסון מלתוסיאני
• נחלת הכלל
• דייג יתר
• בעיית הטרמפיסט
• רגולציה
• המאבק על החופים במדינת ישראל

קישורים חיצוניים

• הטרגדיה של נחלת הכלל בוויקיפדיה האנגלית
• דוגמה לטרגדיה של ניצול מים בקליפורניה (תוכנית רדיו באנגלית) - פרק 640 של ״כוכב הכסף״ - תחתית הבאר

הערות שוליים

מוצר ציבורי

מוצרים ציבוריים: הון חברתי - אמון - כסף - רפואה מונעת - מידע - הון טבעי - שרותי המערכת האקולוגית - דייג יתר - מגוון ביולוגי

מושגים: מוצר ציבורי - מוצר פרטי - מוצר משותף - מוצר מועדון - מוצר בלבדי - מוצר יריבי - נחלת הכלל - הטרגדיה של נחלת הכלל

אנשים וספרים: לטובת הכלל - חברת השפע - הלוגיקה של פעולה קבוצתית - אלינור אוסטרום - דייוויד בוליר