לטובת הכלל פרק 5

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
לטובת הכלל מאת הרמן דיילי ו ג'ון קוב

זהו סיכום הפרק החמישי של הספר "לטובת הכלל". הפרק עוסק ב"כלכלת אדמה" ובאופן רחב יותר - בדרך שבה התרבות האנושית הלכה והתרחקה מן הטבע. הפרק מתאר את התפיסה של הטבע בכלכלה נאו-קלאסית ובחקר הכלכלה בכלל. הוא גם מבקר את המידול של הטבע במערכת המושגים הכלכלית.

הטבע בראיה הכלכלית

כלכלנים משתמשים ב"אדמה" או "קרקע" (Land), כמונח כולל לתיאור סביבה הטבעית או הביוספרה. אין דיון נפרד לאוקיינוסים או לאטמוספירה או לאנרגיה מהשמש. ניתן היה לכנות את התחום "כלכלת טבע" וכיום הוא מוצג בצורה רחבה בתחום של כלכלה סביבתית. היחס אל הטבע כאל קרקע נבע מנסיבות היסטוריות. בזמן הכלכלה הקלאסית, היו דיונים כלכליים רבים שהחלו בניתוח של החקלאות וקרקע חקלאית הייתה היבט חשוב של דיונים אלה. ההפשטות עבור התאוריה הכלכלית נוצרו כבר אז והתאוריה לא עודכנה כדי להתייחס להיבטים אחרים של הטבע ‏[1].

בתוך האסכולה הנאו-קלאסית קיימת תת דיסציפלינה שנקראת "כלכלת קרקע" שנוסדה על ידי ריצ'ראד טי. אלי (Richard T. Ely) הנשיא הראשון של התאחדות הכלכלה האמריקנית. ב-1922 הוא פרסם גרסה מוקדמת בשם "קוים לדמות כלכלת קרקע". בפתיח הוא מביע את תמיהתו על ההזנחה של האדמה על ידי כלכלנים. "זה מוזר ולא ממש קל להסביר את העובדה שקרקע כקונספט כלכלי, כלומר כדרישה מוקדמת לייצור, החלק בהכנסת החברה -קיבלה באופן יחסי מעט תשומת לב." (עמ' 3). הוא מציין את הספרות הענפה על עבודה והון, גורמי הייצור המסורתיים האחרים של הייצור, ולאחר מכן מעיר שעבודתו שלו היא כנראה הניתוח המקביל הראשון ביחס לאדמה.

כבר בניתוח של אילי מבוצעת הפשטה וצמצום ניכר של השפעת הטבע על הכלכלה. אלי טוען כי "קרקע, כפי שכלכלנים משתמשים במונח, משמעה כוחות הטבע כל עוד יש להם משמעות כלכלית." הוא מצמצם את הטבע ל"קרקע" ואת הקרקע לרכוש. בכך הוא עובר מ"כוחות הטבע" ל"רכוש קרקעי". גם דבר זה הוא עדיין דבר פיזי, ולכן אלי מעביר אותו לתחום של יחסי אנוש בלבד - הנושאים שנועדו לדיון תחת הכותרת של "כלכלת קרקע" הם "דיור בכפר ובעיר, מחיר הקרקע, מס יחיד, בעלות ציבורית, בעלות קהילתית, המראה הפתוח, אחוזות גדולות, שימור, והצפיפות של אוכלוסיה עירונית".(עמ' 4).

דיילי וקוב טוענים שאם כלכלנים באמת היו רואים ב"קרקע" כ"כוחות טבע כל עוד יש להם משמעות כלכלית", אזי תשומת לב ניכרת הייתה מוענקת ל"קרקע" כאלמנט נבדל בעל משמעות גדולה. היא הייתה לא רק גורם בייצור, אלא גם תנאי מקדים לכל החיים הכלכלים, ולחיים בכלל. אבל כשאדמה הופכת ליחס בעלות, הנבדלת מיחסי בעלות אחרים בהיבטים מינוריים למדי, אזי היא בקושי מוצר אחד בין הרבה מוצרים אחרים. "כוחות הטבע," ועל כן הטבע באופן כללי, נעלמו מהשטח. מדע הכלכלה תלוי ומרחף בחופשיות מהעולם הפיזי.

בשנת 1940 ריצ'ראד טי. אלי וג'ורג' ורויין (George S. Wehrwein) את הספר "כלכלת קרקע". הספר הפגין רגישות לנושא כמו סביבתנות, שמירת טבע וצדק בין דורי, באופן שרוב האמריקנים לא העריכו עד לתקופה מאוחרת בהרבה. למרות שרוב הספר עוסק בקרקע כרכוש ומתמקד ביחס הבעלות, הכותבים מבהירים שהמציאות הפיזית יכולה להיות נבדלת מהקשר זה, והם תובעים תשומת לב אליה בזכות עצמה. הם מציינית כי "מדיניות קרקע חייבת להתבסס על תפקוד חוקי הטבע כמו גם המניעים הכלכליים של האדם" (עמ' 25).

לפי קוב ודיילי, ההתייחסות הזאת לחוקי הטבע מתנגשת עם האדישות המחולטת כמעט לחוקים כאלה בקרב כלכלנים. העניין הזה בעולם הפיזי מוביל את אלי ווהרווין להבחין באינטראקציה בין הפעילות הכלכלית לבין הטבע שנמצאת לגמרי מחוץ למדע הכלכלה. "לעיתים קרובות מידי 'כיבוש הטבע' המתגמל את הדורות הנוכחיים הביא ל 'כיבוש האדם' בידי הכוחות הטבעיים האלו, הפועלים עד אינסוף". "מאז האדם הפך לגורם גאוגרפי לצד הרוח, המים והאקלים, כשהוא משנה את אופיה של סביבתו ולעיתים במהירות הרסנית גדולה מזו של הטבע עצמו," כלכלת קרקע לכן " חייבת להתעניין בכלכלה ה'פרטית' של הבעלות אבל אף יותר מכך ב 'כלכלה הפוליטית' של השימור, השחזור והגדלת משאבי טבע" (עמ' 27). נראה כי התייחסות לאדמה מעודדת התבוננות לטווח הארוך ופועלת נגד אפקט הפחתת החשיבות של הדורות הבאים. עם זאת לצד הצהרות אלו יש בספר התייחסות לטבע כאל דבר סביל- "האדמה היא סבילה והאדם הוא הגורם הפעיל" (עמ' 25) אין בספר התייחסות משמעותית להשפעת האדם על הסביבה או להשפעת הסביבה על הכלכלה והחברה.

דיילי וקוב מעירים כי כלכלת אדמה לא עוסקת כמעט בקשר אל הטבע וזה הפך להיות נושא שולי בכלכלת קרקע שהיא בעצמה נושא שולי בחקר הכלכלה.

היסטוריה של היחס של התרבות לטבע

היחס לטבע בקרב ציידים לקטים

לפי דיילי וקוב, ברוב המקרים ציידים לקטים, האדמה או הטבע הם שמעניקים חיים והם מקור כל הטוב. במינוח מודרני האדמה היא אמצעי הייצור בה' הידיעה. אבל היא הרבה יותר מכך. האנשים שייכים לאדמה, והם הוקירו אותה וקיבלו את מתנותיה בהכרת תודה. האדמה כוללת את כל הצמחים ובעלי החיים שחולקים אותה עם האנשים.

האדמה היא גם מקומו של העם או השבט. ההתייחסות אינה ליבשת, אלא לאותו שטח ספציפי שהעם הכיר. הם מקושרים דרכה אל אבותיהם ואל צאצאיהם. המושג של בעלות על הקרקע אינו קיים. האדמה שייכת להם כפי שהיא שייכת לכל החיות שחולקות אותה עם בני האדם. ליתר דיוק, הם כולם משתייכים זה לזה. בניסוח מודרני הם מרכיבים יחד [[מערכת אקולוגית].

בראייה זו, האלים או הרוחות הן מקומיות. הן קשורות למאפייני הנוף או לקברי אבות, סלעים מיוחדים או לחיות מיוחדות. ייתכן כי סוגדים לאדמה עצמה כאם נותנת כל, ואולי גם צורכת כל.

היחס לאדמה ולטבע בחברות חקלאיות

עם ביות החיות, מופיעות מגמות אחרות. נוודים-רועים יכולים לחוות את האדמה כמקום נדודים במקום כמקום מגורים. היא נשארת חשובה, אבל הם לא חלק מהאדמה באותו אופן שבו שייכים אליה שבטים של ציידים-לקטים. עקרון הפעולה בטבע יכול להיות משוייך לגשם ולשמש. האדמה מקבלת יותר מאשר היא נותנת. לפעולות האדם יש יותר משקל, והן מובנות במסגרת של אלי שמיים יותר מאשר אלים שוכני אדמה.

עם ביות הצמחים והמהפכה החקלאית, אנשים קשורים יותר ליחידות קטנות יותר של אדמה. כמו בקרב ציידים-לקטים האדמה מקבלת את התפקיד העיקרי, למרות שגם לשמש ולגשם יש משמעות גדולה. מעל הכל, תשומת הלב ממוקדת בפוריות. התוספת שהטבע מעניק, הפיכת הזרע לצמח, שמפיק זרעים רבים, או ההבאה לעולם של עוד ועוד חיות משק, נתפסת כנס גדול. המיניות בכלל, והמיניות האנושית בפרט, מקבלות חשיבות דתית כסמל של פריון.

היחס לאדמה ולטבע ביהדות המקראית

הדעות העתיקות של החברות החקלאיות הועברו בצורה המשמעותית ביותר לציביליזציה האירופאית על ידי הכתבים היהודים. עבור העברים הקדמונים, כמו גם עבור עמים קדמונים אחרים, האדמה הייתה דבר חשוב. לטענת פי דיילי וקוב, אפשר להגיד שהחיים והמחשבה היהודית התרכזה סביב העם (ישראל), האל (השם), והאדמה. אלו הם "שלושת גורמי הייצור" אלו הם כוחות נפרדים אבל המשמעות האמיתית העמוקה שלהם נובעת מהקשר ההדדי ביניהם.

העם היהודי זוכר היסטוריה מעורבת של מסעות נדודים והתיישבות חקלאית במצרים. האדמה, לכן, איננה המקום הברור מאליו שלהם, שבלעדיו אין להם קיום משותף. היא ניתנה להם על יד השם, ואם הם לא חיים בצורה הנכונה באדמה, הם עלולים להיות מוגלים ממנה. הניתוק מהארץ היה האיום האולטימטיבי, והיכולת לשכון בארץ לנצח הייתה ההבטחה האולטימטיבית (איש תחת גפנו ותחת תאנתו). כך, מגוריהם באדמה, התגשמות תקוותיהם, הייתה קשורה ליחסיהם הן עם האדמה והן עם האל.

האדמה לא הייתה דבר סביל, היא נשאה פרות ונתנה מתנות (אם כי אלו נובעים מרצונו של האל). כמו כן התייחסו אליה בכבוד ונתנו לה לנוח מעבודה בשבת. היא תוארה כבעלת יכולת להתאבל או לעלוץ, או אפילו להקיא מתוכה את העם כתוצאה מחטאיו הרבים. האדמה יכלה להזדהם עקב חטא אנושי ולהזדקק לפעולת טיהור.

הארץ נתפסה באופן כללי כ"ירושה" של עם ישראל. אין משמע הדבר בעלות במובן המודרני. הקרקע הופקדה למשמורת בידי ישראל כל עוד הם שמרו את החוזה עם אלוהים ועם הארץ. זאת ועוד, הירושה הייתה אישית. כל משפחה קיבלה את חלקת הירושה שלה. באחריותה היה לשמור על ירושה זו. נחלת אבות מתארת טוב יותר את היחס מאשר בעלות. הקושי לקנות ולמכור חלקות כאלה מתואר לדוגמה בפרשת כרם נבות שנרצח משום שסירב למכור את נחלת אבותיו.

התחזוקה של מערכת מפוזרת זו של זכויות קרקע התבררה כמסובכת מאוד, שכן חלק הרחיבו את נחלתם על ידי קניית הירושות השכנות, במיוחד בתנאי משבר. מגמה זו הגיעה לשיא במאה ה-8 לפני הספירה, כאשר האליטה העירונית שינתה את החקלאות מקיום אוטרקי כפרי, ליבולים אחידים לצרכי ייצוא, ואילצה איכרים להפוך מחקלאים עצמאיים לשכירי-יום באחוזות גדולות. רוב הנבואה המתועדת יוצאת נגד ההפרה הזאת של החוזה עם האל. הנורמה של יובל היתה הצהרה שבה כל חלקה תחזור ליורשים המקוריים שלה.

האנשים תפשו את עצמם כ"נטועים" בקרקע. מעל לכל הם "גרו" בה. הם השתייכו ל, או לפחות יחד עם, הארץ. הם היו האנשים של אותה ארץ. היא היתה הבית, אהבוה כשהיו בה, והתגעגעו אליה כשהיו במרחק. הקיום בפרוד מהקרקע היה בלתי שלם. לגור בירושתם לנצח, נאמנים לשבועת השם היה ישועה עבורם.

אבל למרות הקירבה הזאת לאדמה, היחס הזה לא היה ראש ועיקר. האנשים יכלו להתקיים במנותק מהאדמה, ובקיום שכזה הם לא נפרדו מהשם. השם שם את משכנו בארץ, אבל הוא לא היה מוגבל אליה. העם יכל לעזוב או אפילו לאלץ את האל לצאת ממנה. הייתה מסורת מתוחכמת יותר שלפיה השם לא היה, במובן זה, מקומי כלל וכלל.

המאפיינים היחודיים של ההשקפה היהודית הזאת על אדמה, צמחה מתוך היסטוריה מיוחדת של עם שחווה היסטוריה של נדודים וגם של חקלאות. ההשקפה שלהם על השם קרובה יותר לחוויה הנוודית; ראיית האדמה קרובה יותר לניסיון החקלאי. שתי ההשקפות שונו בקשר ההדדי בינן. התוצאה הייתה ספרות עשירה שסיפקה את הנבט של רוב החשיבה המערבית על אדמה, לפחות לפני התקופה המודרנית.

היחס לאדמה ולטבע בנצרות

התחושה הייחודית של יחס אינטימי לארץ ספציפית במשולב עם ניתוק ממנה, שומר על ידי היהודים עצמם. זהו מרכיב חשוב במדיניות עולמית כיום. בעולם הנוצרי האיחוד הזה נטה להתפרק. כבר בברית החדשה עצמה, ובמיוחד בכנסייה הג'נטילית, דעך הקשר אל ארץ ספציפית. נושאים שהצהירו או רמזו על ניתוק מהאדמה שלטו.

הבית האמיתי של הנוצרי אינו אדמה ספציפית כלשהי אלא "ממלכת האל המתקרבת" או "גן העדן" שנמצא מחוץ לעולם הזה. נוצרים הם נוודים ועולי רגל על גבי האדמה. ההיבטים של הראיה היהודית שנגזרה מתוך חוויות הנדודים והגלות שלהם היו הולמים יותר מאשר האהבה החקלאית של האדמה. אבל בתקופה הפרה-מודרנית רוב הנוצרים חיו בחברה חקלאית, ולכן האהבה לאדמה נשארה חוויה נוצרית חשובה.

היחס של דקראט לטבע

בפילוסופיה, ההגות המודרניות מתחילה בפילוסוף רנה דקארט, לפני דקארט, רוב הפילוסופים הניחו שההוגה הוא חלק מעולם גדול יותר. דקארט ייסד מחדש את הפילוסופיה על הבסיס של ספק שורשי. כלומר שהשאלה האם מישהו יודע משהו, ואם כן כיצד, הפכה לנקודת ההתחלה של החקירה הפילוסופית.

הספקנות של דקארט מיהרה לפנות את מקומה לביטחון בקיומו שלו. הוא ראה שאם הוא מפקפק, הרי הוא קיים. ‏[2]. מה שנשאר בסימן שאלה הוא כיצד יכול מישהו להגיע מהעובדה הברורה של קיום סובייקטיבי לעולם אובייקטיבי, תוך שאנו זוכרים שהעולם האובייקטיבי כולל את הגוף האנושי. דקארט פתר זאת על ידי כך שהניח שחייב להתקיים אלוהים. יישות מושלמת כזו לא תרשה לו לטעות בצורה בסיסית ולכן הוא הסיק שקיים גם אובייקט או החומר החומרי. מכאן הוא חילק את העולם לשני קטגוריות נבדלות - רוח וחומר.

למרות שרוב הפילוסופים לא מסכימים עם דקארט בהיבטים רבים, הוא קבע את האג'נדה לחלק גדול מהפילוסופיה בזמננו אנו. דרך החשיבה הדואליסטית נשארה בעלת השפעה עמוקה משתי בחינות. ראשית, עבור רוב ההגיון הנפוץ בעולם המודרני, ההבחנה החדה בין סובייקט לאובייקט נראתה מובנת מאליה ונחוצה, ויש נטייה ברורה לזהות אותם עם היישות הרוחנית והחומרית. שנית, למעט מספר מטרליסטים, ראשוניותו של הסובייקט נשארה נקודת הפתיחה.

כשדקארט חילק את העולם לאני מנטלי ולחפצים חומריים, הוא שם את בעלי החיים בצד החומרי. המסקנה מכך היא שהם אוסף של מכונות ללא חוויה סובייקטיבית. דקארט טוען כדלהלן:" נראה הגיוני שכיוון שאומנות מעתיקה את הטבע, והאדם יכול לעשות אוטומטים שונים שנעים ללא מחשבה, שהטבע ייצר את האוטומטים שלו עצמו, שהם נהדרים הרבה יותר מהמלאכותיים. האוטומטים הטבעיים האלו, הן החיות." ( 1980 Macey, עמ' 76). למרות שפילוסופים מודרניים רבים לא חייבו את עצמם לעמדה זו, קו החלוקה שנותר עבור החשיבה המודרנית הוא בין בני האדם - וכל השאר. החלוקה הזאת טופלה כבסיסית ביותר, ובמקה של דקארט, כמטפיסיקה דואלית. משמעות הדבר עבור המחשבה האתית היא שהמידות הטובות או התענוג האנושי היוו את מה שיש לו ערך בפני עצמו. כל השאר הם אמצעים להשגת מטרה זו. ‏[3]

היחס של עימנואל קנט לטבע

מאז ימי דקארט וסמית ישנה נטייה חזקה בחשיבה המערבית לנוע הלאה עם האנטרופוצנטריות. לפי קוב ודיילי התוצאה נקראת אידאליזם.

המהפכה הגדולה בפילוסופיה המודרנית נבעה מעימנואל קאנט. בתחילת המאה ה-19 הוא שבה את תשומת ליבו של העולם האינטלקטואלי בטענה שהמחשבה האנושית רחוקה מלהיות פאסיבית בחווית שלה. המחשבה היא אקטיבית בבניית העולם של עצמה. למעשה, כל מה שאנו יכולים לדבר עליו כעל עולם הוא באיזה שהוא מובן תוצר של החשיבה האנושית. למרות שקאנט הניח כי קיימת מציאות בלתי ידועה כמקור לחוויה החושית, הרבה פילוסופים שהלכו בעקבותיו זנחו זאת לטובת אידאליזם עיקבי.

אין בהכרח קשר ישיר בין זניחת המציאות הפיזית בפילוסופיה המערבית לבין הדחקת הטבע מתחום הכלכלה, אבל יש הקבלה מעניינת. האקלים האינטלקטואלי של המאה ה19 וה 20 היה מתאים לשינוי בחשיבה הכלכלית מהתייחסות לטבע ולעובדות אמפיריות כתוצאה מניסוי, אל תוצרי המחשבה הכלכלית. כך עיסוק יתר עם תאוריה כלכלית, מודלים, ונוסחאות מתמטיות מבטא את הכיוון מבטא את השינוי של המחשבה המודרנית מדואליזם לאידאליזם שלאחר קאנט. דיילי וקוב טוענים שיש העברת תשומת הלב מאדמה, עבודה, והון לבעלי אדמות, עובדים, וקפיטליסטים ולאחר מכן לרנטות, משכורות ורווחים, וכי העברה זו מתואמת אף היא עם אובדן העניין בעולם הממשי.

השפעת דקארט וקאנט על הראיה הכלכלית

לפי דיילי וקוב, ראיית העולם הנוצרית של דקארט סיפקה את הקשר ואוסף ההנחות לחשיבה הכלכלית. עבור התאוריה הכלכלית, ערך יכול להימצא רק בסיפוק תאוות אנושיות. תורת הערך הסובייקטיבי החליפה לגמרי תאוריות קודמות, "ריאליות", של ערך שראו באדמה או בעבודה מקור הערך. היות ובעקבות דקארט, רק בני האדם החזיקו באישיות, נובע מכך שרק בני האדם הם מקום הערך. שאר הטבע נתפס כאדמה או כשיפור או כמוצר.

האדמה מייצגת את כל המשאבים הטבעיים וכוללת את כל הדברים החיים שהאדמה תומכת בהם, למעט העבודה שמושקעת בגידולם. עבודה תכלול את העבודה שמושקעת על ידי בני האדם כדי לגדל את המזון שהסוסים אוכלים. עבודה לא תכלול כל ערך שניתן לייחס לתרומה של עבודת הסוס. למטרות הכלכלה, מתייחסים לסוס, כפי שדקארט עושה, כמכונה (חסרת כל זכויות פוליטיות או ערך בפני עצמה). הערך שלו הוא הערך שיש לו עבור בני האדם, שנקבע בסופו של דבר על ידי השוק.

הדואליזם המודרני הטיפוסי מופיעה מחדש בתאוריה הכלכלית מאדם סמית ועד ימנו. מצד אחד ישנם בני אדם, שסיפוק רצונותיהם הוא המטרה היחידה של הפעילות הכלכלית. מצד שני יש את כל השאר, שכול כולו נכנס למשוואה כאמצעים לסיפוק רצונות האדם. אפשר להתייחס לחשיבה המודרנית כאל דואליזם של דקראט אבל כותרת מתאימה יותר היא כנראה ראיה "אנטרופוצנטריות" (התמקדות סביב האדם) שכן בחשיבה זו התפקיד היחיד של הטבע הוא לשרת את האדם.

אדם סמית לוקח ברצינות את המציאות הפיזית של אדמה, כאחד מגורמי הייצור, אבל בדומה לחומר היא נשארת פאסיבית. הייצור שלה תלוי לחלוטין בעבודת אדם.

אין לבקר את הכלכלנים על כי השתתפו בדיונים הנוגעים לפילוסופיה. עם זאת דיילי וקוב טוענים שיש לבקש מהם להצטרף לביקורת על מגבלות הראיה המודרנית הן בוורסיה הדואלית והן בוורסיה האידאליסטית שלה.

ישנן סיבות מעשיות לקחת ברצינות את הממשיות של העולם הפיסי. לדוגמא, האיום של מלחמה גרעינית וההרס הנלווה של רוב המין האנושי לא יכול להיות מובן בצורה הולמת במונחים אידאליסטיים. מלחמה כזאת תבצע שינויים אמיתיים בעולם הפיסי הממשי ללא תלות בצורה שבה אנשים יחשבו על כך. בצורה דומה, זיהום אוויר או עליית מפלס הימים נראים כדברים לא תלויים בדרך שבה אנשים חושבים על דברים אלו.

ברמה התאורטית, הקירבה האבולוציונית בין המין האנושי למינים אחרים (קופי אדם או מיני אדם שהיו בעבר ונכחדו) הופכת את הדואליזם המטאפיזי להבל, ומעוררת חשד לגבי כל המסקנות שהועלו על ידי העוסקים באתיקה שנובעת מאותו דואליזם. נראה שאין דרך לקחת ברצינות את ההוכחות המדעיות ואת הניסיון האוניברסלי, ללא הצהרה על ממשיותו של העולם הטבעי ועל מקומו של האדם כחלק ממנו.

ברמה הפוליטית, מעטים יכחישו נקודות אלו מכל וכל. יחד עם זאת, תאוריות אידאליסטיות עומדות בבסיס הרבה מהדיספלינות האקדמיות וממקדות את תשומת הלב הרחק מאירועים טבעיים למען שלומותן העצמית. בזמנים שונים, תאוריות אלו הובילו מלומדים, כולל כלכלנים, להצהרות קיצוניות.

הערות שוליים

  1. ^ (כמו מחזור ביוגאוכימי או שירותי המערכת האקולוגית לדוגמה)
  2. ^ דווקא קביעה נחרצת זו מותקפת כיום על ידי חוקרים שטוענים כי ה"אני" הוא תהליך של המוח שכרוך באשליה של המשכיות המחשבות והדעות
  3. ^ דבר זה משפיע בדברים רבים החל בנושא של זכויות בעלי חיים וכלה ביחס של האדם אל הטבע והגישה אל הטבע במסגרת מדעי החברה