המערכה למען העניים

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מפגינים שחורים ולבנים צועדים כחלק מהמאבק למען העניים בעיר וושינגטון, 18 ביוני, 1968.

המערכה למען העניים (באנגלית: Poor People's Campaign) או מצעד העניים לוושינגטון, היה מאבק למען צדק כלכלי למען אנשים עניים בארצות הברית. המאבק אורגן על ידי מרטין לותר קינג ו"התאחדות ההנהגה הדרומית-נוצרית" (SCLC) ונמשך מאוחר יותר על ידי הכומר ראלף אברנטי בעקבות ההתנקשות במרטין לותר קינג. המאבק דרש זכויות אדם וזכויות כלכליות עבור תושבי ארצות הברית מכל מוצא אתני וצבע-עור - שחורים, אינדיאנים, לבנים, אסיאתים, מקסיקנים ופורטו-ריקנים. קינג דרש תעסוקה עבור כל מי שמסוגל לעבוד, סיוע כלכלי לאלו שאינם מסוגלים לעבוד, דיור ציבורי לחסרי הבית והפסקת ההפליה בדיור. ‏[1]

קינג נסע לממפיס כדי לסייע לשביתת עובדי הזבל במקום. ב-3 באפריל 1968 נאם קינג את נאומו המפורסם "אל ראש ההר", למחרת הוא נרצח בנסיבות לא ברורות, על ידי פושע לבן נמלט, תומך במדיניות ההפרדה. הדבר הוביל למהומות של שחורים במעל 100 ערים ולכ-50 הרוגים, המשמר הלאומי של ארצות הברית נקרא לסייע בדיכוי המהומות. המהומות נרגעו לאחר מספר ימים. לאחר מותו של קינג, במאי 1968, התקיימה עיר אוהלים למשך מספר שבועות בוושינגטון, אולם המאבק עצמו התמוסס וגווע נוכח מריבות פנימיות והתנגדות לקיומו.

התארגנות למצעד

קינג שקל להביא עניים לבירת ארצות הברית לפחות מאוקטובר 1966, כאשר פעילים למען זכויות רווחה קיימו מצעד של יום אחד בשדרה בוושינגטון. במאי 1967, במהלך פגישה של SCLC Frogmore בדרום קרוליאנה, קינג אמר לעוזריו כי ה-SCLC תצטרך להעלות את הפיעלות הלא-אלימה לדרגות חדשות, כדי ללחוץ על הקונגרס להעביר חוק לזכויות כלכליות עבור עניי האומה. ה-SCLC החליט להרחיב את המאבק לזכויות אזרח כך שיכול דרישות לצדק כלכלי ולהתנגד למלחמת ויאטנם. ה-SCLC החליט על קיום המצעד בפגישה נוספת שהתקיימה בנובמבר-דצמבר 1967.

"אנחנו נבוא בעגלות רתומות לפרדות, כלי רכב ישנים וכל כלי תחבורה שאנשים יכולים להשיג. אנשים יבואו לוושינגטון ויישבו במרכז הרחוב אם יש צורך ויאמרו "אנחנו פה, אנחנו עניים, אין לנו כסף, אתם הבאתם אותנו לכך... ואנו באנו לכאן ונישאר עד שתעשו משהו בעניין"

המוטיבציה לקיים את "המערכה למען העניים" הונעה על הרעיון של צדק כלכלי - הרעיון לפיו כל האנשים צריכים לקבל את הנחוץ למחייתם. קינג ו-SCLC הסיטו את תשומת ליבם לנושאים אלה לאחר ששמו לב כי זכויות אדם לבדן לא שיפרו את המצב החומרי עבור שחורים רבים בארצות הברית. מאמץ זה היה מאבק רב גזעי להפחתת העוני.

קינג יצא למסע גיוס תמיכה ברחבי ארצות הברית על מנת לגייס תומכים מכל הגזעים של עניים. לפי היסטוריונים פוליטיים כמו Barbara Cruikshank, קבוצה אמורפית זו לא תפסה את עצמה כבעלת מאפיינים ייחודיים ולא הוגדרה, עד שנשיא ג'ונסון הכריז בשנת 1964 על מדיניות של מלחמה בעוני. לפי מפקד אוכלוסין בארצות הברית משנת 1960, הוערך כי 40-60 מיליון אמריקאים חיים מתחת לקו העוני - כלומר 22% עד 33% מהאוכלוסייה. בשנת 1968, בעת שקינג החליט על המערכה למען העניים הייתה "המלחמה בעוני" כישלון פוליטי שנזנח על ידי ממשלו של ג'ונסון ועל ידי הקונגרס, בין היתר משום שתשומת הלב הכללית הוקדשה למלחמה בוויאטנם. על פי חזונו של קינג הייתה המערכה למען העניים אמורה להביא את בעיית העוני אל קדמת הבמה הציבורית, ולהביא לפתרון כלל אמריקאי שכלל חבילת סיוע שבה הבטחה לתעסוקה, הבטחת הכנסה, ופרויקטים של דיור לבעלי הכנסות נמוכות. לצורך השגת מטרות אלו יזם קינג מצעד של אמריקאים מהמעמדות הכלכליים הנמוכים אל וושינגטון על מנת ליצור לחץ פוליטי על מקבלי ההחלטות ולהציג את הצורך הדחוף בפתרון.

יוזמת המערכה למען העניים הייתה שנויה במחלוקת, הרעיון של המאבק על רקע של מעמדות כלכליים ומנהיגותו של קינג היו בגדר סדין אדום עבור אזרחים אמריקאיים רבים. גם בתוך ארגון ה-SCLC קמו מתנגדים ליוזמה, הבולט בהם ביירד רסטין ממנהיגי הציבור האפרו אמריקאי, טען כי מטרות המערכה היו מעומעמות והדרישות לא מציאותיות, על רקע קביעות אלו הוא הביע את החשש כי בסיכומו של דבר המערכה תיכשל ויגבר הלחץ על השכבות החלשות והציבור האפרו-אמריקאי.

שביתת עובדי התברואה בממפיס

בפברואר-מרץ 1968 הפנה קינג את תשומת לבו לשביתת התברואה של ממפיס. אף כי קינג המשיך לסייר כדי להעלות את התמיכה במצעד לוושינגטון, הוא הכריז על שביתת ממפיס כחלק מרכזי מהקמפיין עצמו.

במהלך הקמפיין נסע קינג לממפיס לסייע לפועלי זבל שחורים ששבתו שם מול ראש עיר עוין. באותה תקופה הייתה עוד הפליה נגד עובדים שחורים ובכללם עובדי זבל. בין היתר הם לא הורשו ללון במקומות שונים ונאלצו לפעמים ללון בתוך הזבל או מתחת למשאית. שני פועלים מתו כאשר נמחצו מתחת לאחת המשאיות.

ב-28 במרץ, התרחשו תקריות אלימות חריגות בממפיס, דבר שהביא לביקורת תקשורתית שלילית על קמפיין העניים. ה-FBI פרסם מאמרי מערכת שליליים לפרסום בעיתון, ורמז כי התפרצויות ממפיס היוו הקדמה למהומות דומות שיתרחשו במצעד של מאבק העניים בוושינגטון. ה-SCLC פרסם מאמרים אנטי-סובייטיים שכללו את ההצהרה, "הנושא המונח על כף המאזניים הוא לא אלימות לעומת אי-אלימות, אלא עוני וגזענות".

ההתנקשות במרטין לותר קינג

ב-29 במרץ 1968 יצא קינג לעיר ממפיס שבמדינת טנסי להצטרף למחאת פועלי תברואה אפרו-אמריקאים בעיר ששבתו מ-12 במרץ במטרה לשפר את תנאי העסקתם, ולהשוותם לפועלי תברואה לבנים. הוא התאכסן בחדר 306 במוטל לוריין. ביום 3 באפריל נשא קינג נאום הייתי על פסגת ההר (אנגלית: I've Been to the Mountaintop) בכנסיית מסון טמפל של הקהילה הפנטקוסטית האפרו-אמריקאית.

בנאום שבראיה לאחור נראה נבואי הוא אמר: "אני לא יודע מה יקרה עכשיו, ימים קשים עומדים לבוא. אבל לי זה לא משנה, אני הייתי על פסגת ההר ולא אכפת לי. כמו כל אחד אני רוצה לחיות חיים ארוכים, אריכות ימים חשובה היא, אבל אני לא מודאג בעניין זה עכשיו, אני רק רוצה לעשות את דבר האלוהים והוא הרשה לי לעלות על פסגת ההר. משם ראיתי את הארץ המובטחת, ייתכן ולא אגיע לשם אתכם אבל אני רוצה שתדעו שאנחנו כאנשים נגיע לארץ המובטחת. אני כל כך מאושר הלילה, דבר איננו מדאיג אותי, איש איננו מפחיד אותי, עיניי חזו בתפארת בואו של האל."

בנאום זה אמר קינג: "רק כאשר חשוך מספיק, יכול אדם לראות את הכוכבים."

קינג נרצח למחרת, בערב ב-4 באפריל. בהלוויה של קינג ב-9 באפריל 1968 צעדו עשרות אלפים דרך אטלנטה עם קורטה סקוט קינג - בעקבות ארונו של קינג על עגלת פרדות.

ברצח הורשע פושע לבן מתנגד לזכויות שחורים, אסיר נמלט בשם ג'יימס ארל ריי שנעצר ב-8 ביוני 1968, שנעצר בנמל התעופה לונדון הית'רו שבלונדון כשניסה לעזוב את הממלכה המאוחדת עם דרכון קנדי מזויף על שם רמון ג'ורג' סנייד. ריי הוסגר במהירות למדינת טנסי והואשם ברצח מרטין לותר קינג. הוא הודה ברצח ב-10 במרץ 1969 (על אף שהכחיש את ההודאה לאחר שלושה ימים), משהועמד למשפט הודה ריי כי הוא הרוצח, בעצת בא כוחו. ההודאה הצילה את ריי מגזר-דין מוות ונגזרו עליו 99 שנות מאסר. מאז החליף ריי מספר עורכי דין במאמץ לבטל את הרשעתו. במהלך הזמן מסר ריי מספר גרסאות מעורפלות בנוגע לחלקו ברצח, הוא טען כי הוא לא ירה במרטין לותר קינג והוסיף כי הוא היה מעורב ברצח באופן לא ישיר, לטענתו בראש הקנוניה עמד אדם ששמו "ראול". ריי היה פושע שביצע מספר עבירות רכוש, הוא ברח פעמים רבות מהכלא, העריץ את היטלר והיה פעיל למען מתמודד גזען לבן בדרום. עם זאת לא ברור כלל מה היו המניעים שלו ברצח קינג וכיצד הגיע מביצוע עבירות רכוש ואסיר נמלט למצב בו הוא מבצע רצח של דמות פוליטית בכירה. [1]

תאוריות קשר התפתחו סביב הרצח. בשנת 1977 נפגש דקסטר סקוט קינג, בנו של מרטין לותר קינג, עם ריי ולאחר מכן הביע תמיכה פומבית בדרישתו של ריי למשפט חוזר. שנתיים לאחר מכן תבעה קורטה סקוט קינג את ללויד ג'וארס בבית משפט אזרחי, על חלקו לכאורה ברצח מרטין לותר קינג, על פי דברי ג'וארס הוא קיבל 100,000 דולר על מנת לתכנן ולהוציא לפועל את רציחתו של קינג. חבר המושבעים מצא את ג'וארס ו"קונספירטורים אלמונים" וכן "סוכנויות ממשלתיות" כאשמים במזימה לרצוח את קינג. בשנת 2000 ניהל משרד המשפטים של ארצות הברית חקירה על טענותיו וחלקו של ג'וארס ברצח אך לא נמצאו ראיות התומכות בטענות תאוריית קשר. בספטמבר 1976 מינה בית הנבחרים האמריקני, ועדה לחקירת מותם של קנדי וקינג בראשות חבר הקונגרס לואיס סטוקס מאוהיו, הוועדה כללה שמונה חברי בית הנבחרים. וחולקה לשתי תת-ועדות. האחת חקרה את רצח קנדי והשנייה את רציחתו של מרטין לותר קינג. דו"ח ממצאי הוועדה פורסם ב-29 במרץ 1979. באשר למרטין לותר קינג, הסיקה הוועדה כי רציחתו הייתה מיריה אחת מרובהו של ג'יימס ארל ריי, ושקיימת "אפשרות" שהרצח היה כתוצאה מקשר פלילי, על אף שאף סוכנות של הממשלה של ארצות הברית אינה מעורבת בקשר זה.

ההתנקשות בחייו של קינג פגעה קשות במערכה, שכן הנהגת המחאה נותרה ללא מנהיג כריזמטי ומשפיע ובהמשך פרצו מאבקים וסכסוכים בקרב ההנהגה. השפעה חשובה של ההתנקשות הייתה הדגשה של ההעדפה המתקנת יותר מאשר במדיניות עיוורת גזענית, כגון המלצתו של קינג להכנסה בסיסית בספרו האחרון "לאן אנו הולכים מכאן: כאוס או קהילה"

המשך המאבק - עיר האוהלים בוושינגטון

ה-SCLC, בראשותו של ראלף אברנאתי, ערך כינוס באטלנטה ב-16 באפריל. הם החליטו להמשיך במערכה לאחר שנודע להם כי שביתת ממפיס הסתיימה בהצלחה יחסית. ה-SCLC הגיש בקשה להיתר למחנה במול -וושינגטון, וכיוון מחדש את הקמפיין למרי אזרחי, ולקיום ותחזוקתה של עיר אוהלים.

ב-16 באפריל פרסם מגזין "לוק" מאמר מאת קינג שכותרתו "Showdown for Nonviolence" - ההצהרה האחרונה שלו על קמפיין האנשים העניים. המאמר מזהיר מפני התמוטטות חברתית קרובה, ומציע שהקמפיין יציג לממשלה את מה שאולי תהיה ההזדמנות האחרונה שלה להשיג שינוי של שלום - באמצעות חוק זכויות אדם כלכלי (Economic Bill of Rights).

ב-21 במאי 1968, הקימו אלפי עניים עיר-אוהלים בוושינגטון הבירה, שכונתה "עיר תחיית-המתים" ("Resurrection City"), שהייתה קיימת במשך שישה שבועות. מנהיגי SCLC הובילו קבוצות של תושבים לצעדות ומאבקים קטנים בניסיונות להיפגש עם חברי הקונגרס. פעולות אלה היו ברובן ללא אירועים מיוחדים. העיר מעולם לא ביצעה פעולות של מרי אזרחי בקנה מידה גדול בוושינגטון כפי שקינג חזה ברוחו.

עצרת יום הסולידריות, שתוכננה לראשונה ב-30 במאי, נדחתה על ידי אברנאתי, שביקש את ביארד רוסטין לארגן את האירוע המתוכנן. עם זאת, ב-8 ביוני הוכרז כי רוסטין פרש מקמפיין האנשים העניים של העם בעקבות ריב עם ראלף אברנאת', שהאמין כי הצעתו של רוסטין להצעת זכויות כלכליות התעלמה מבעיות רבות שחשובות לשותפי הקמפיין של SCLC, כולל התנגדות למלחמת ווייטנאם. בעקבות פרישת רוסטין, הסכימו מנהיגי SCLC למנות את מנהל הליגה העירוני של ארצות הברית, סטרלינג טאקר, שלא היה מוכר מחוץ לאזור המטרו של וושינגטון כדי להנהיג את צעדת יום הסולידריות. יום הסולידריות התקיים בסופו של דבר ביום רביעי, 19 ביוני (Juneteenth), ומשך אליו בין 50,000 ל -100,000 בני אדם (כולל לבנים רבים). בפני ההמון נאמו אברנאתי וקורטה סקוט קינג (שדיברה נגד מלחמת וייטנאם), אלא גם על ידי הפעיל המקסיקני Reies Tijerina, האינדיאנית מרתה גראס ופוליטיקאים כמו יוג'ין מקארתי (שזכה למחיאות כפיים) והוברט המפרי (שזכה לקריאות בוז בוזז). לאיגודים המקצועיים, כולל "ארגון פועלי הרכב", הייתה נוכחות חזקה באירוע. פורטו-ריקאנים וצ'יקנו קיימו עצרות נפרדת בסוף השבוע לפני כן, ביום חופש של אנשים.

החיים בעיר האוהלים לא היו נטלים מתחים ואלימות והיו התנגשויות עם המשטרה. ב-23 ביוני 1968, פג תוקפו של אישור ההפגנה מטעם שירות הפארק הלאומי, ומספר חברי בית הנבחרים קראו לפינוי מיידי של המחנה. ב-24 ביוני הגיעו למעלה מ-1,000 שוטרים לפנות את המחנה ואת 500 הדיירים בו. כמה מהם הובלו על ידי אברנאתי לאתר אחר כהכנה לכניסה למעצר (טקטיקה של התנועה לזכויות האזרח). במחנה עדיין מצאה המשטרה כמה אנשים שרים ומוחאים כפיים. המשטרה ערכה חיפוש שיטתי במחסות המחנה ועצרה אנשים בתוך העיר ובסביבה. בסופו של דבר המשטרה עצרה בסופו של דבר 288 מפגינים, כולל אברנאתי.

דעיכת המאבק

חוק זכויות האדם הכלכלי מעולם לא הועבר, ומנהיגים דיברו בחרטה על המאבק. מנכ"ל SCLC, ביל ראת'רפורד, תיאר את הקמפיין כ"תנועה הקטנה של ביגורן". אמצעי התקשורת המרכזיים ביצעו הנגדה בין 'קמפיין האנשים העניים' שתואר באופן שלילי לבין גרסה אידאלית של "המצעד על וושינגטון" של מרץ 1963, שתואר כמאורגן וחיובי.

המאבק אכן גרם לשינויים מסוימים, אם כי מינוריים. הם כללו יותר כסף לארוחות צהריים חינם ובעלות מופחתת עבור ילדי בית הספר ול-Head Start programs במיסיסיפי ובאלבמה. USDA שיחררה עודפי סחורה לאלף מחוזות העניים ביותר במדינה, "בולי מזון" (Food stamps) הורחבו, וכמה הנחיות רווחה פדרליות שופרו. מריאן רייט אדלמן יצרה רשת של פקידים ביורוקרטים העוסקים בסוגיות של עוני. גם פעילי ארגון הרווחה הלאומי זכו לקשרים חשובים בבירה. בינתיים, צועדים אחרים, ובמיוחד פעילי צ'יקאנו (מקסיקנים שגרים בארצות הברית), דיברו על כך שהמחאה היתה בשבילם חוויה פוקחת-עיניים, שעשו אותם מתוחכמים יותר בחשיבה שלהם על עוני ועל היחסים שלהם זה עם זה, כשחזרו למקום מגוריהם (בעיר במערב ארצות הברית).

ה-SCLC ארגן שיירת מחאה, מונעת על ידי פרדות, כדי להגיע אל הוועידה הלאומית הרפובליקאית במיאמי ביץ ', פלורידה, בתחילת אוגוסט. ריצ'רד ניקסון, שהיה אז מועמד לנשיאות ארצות הברית מטעם המפלגה הרפובליקנית, המשיך להדגיש בקמפיין שלו מסרים על האיום של מהומות (של שחורים), כשהוא מחפש במפורש את קולותיהם של הלבנים בפרברים, "הלא-צועקים, הלא-מפגינים", על ידי הבטחת שיטור מוגבר, סנקציות על המתפרעים וקץ לאינטגרציה בחינוך.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ דרישות המאבק לפי הספר מרטין לותר קינג, ביוגרפיה, עמ' 193