סוחרי הספק

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
עטיפת הספר "סוחרי הספק" באנגלית.

סוחרי הספק (באנגלית: Merchants of Doubt) הוא ספר שיצא לאור בשנת 2010 ונכתב על ידי נעמי אורסקס ואריק קונווי, שני היסטוריונים של המדע אמריקאים. הספר מבצע הקבלה בין מחלקות בנושא האקלים לבין מחלוקות לגבי עישון, גשם חומצי ודלדול שכבת האוזון. אורסקס וקונווי כתבו בספר כי בכל אחד ממקרים אלו הייתה האסטרטגיה הבסיסית של אלו שהתנגדו לפעולה "לדאוג שהמחלוקת לא תרד מסדר היום" באמצעות זריעת ספק ומבוכה, לאחר שכבר הושג בנושא המחלוקת קונצנזוס מדעי.

השניים מציינים במיוחד כי הפיזיקאים פרד סייטס (Frederick Seitz‏; 2008-2011) ופרד סינגר (Siegfried Fred Singer; נולד 1924), ומספר מדענים לעומתיים נוספים שילבו כוחות עם צוותי חשיבה שמרניים וחברות פרטיות (לדוגמה חברות סיגריות וחברות נפט) על מנת לקרוא תיגר על הקונצנזוס המדעי בסוגיות מודרניות רבות.

מבקרים רבים שיבחו את הספר. אחד המבקרים כתב שב"סוחרי הספק" בוצע מחקר מקיף, הוא מגובה היטב במסמכים והוא אחד הספרים החשובים ביותר של 2010. מבקר אחר ציין שהספר הוא הבחירה שלו לספר המדע הטוב ביותר של אותה שנה. מכון מרשל ופרד סינגר, שהוזכרו בספר באופן שלילי, תקפו את הספר. ב-2014 יצא לאקרנים סרט דוקומנטרי בבימויו של רוברט קנר באותו שם, המבוסס על הספר.

על המחברים ורקע לספר

נעמי אורסקס היא פרופסורית להיסטוריה ולימודי המדע באוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו. הדוקטורט של אורסקס הוא בגאולוגיה ובהיסטוריה של המדע. מחקריה הגיעו לידיעת הציבור ב-2004 כשיצא לאור מאמרה "הקונצנזוס המדעי על שינוי האקלים" שהתפרסם בכתב העת Science. המחקר מצא שלא קיימת מחלוקת משמעותית בקהילה המדעית הרלוונטית - כלומר בקרב חוקרי אקלים בנוגע לממשות של ההתחממות העולמית מסיבות הקשורות לפעילות האנושית. מחקרים נוספים שבוצעו בעקבות מחקר זה במשך השנים על ידי חוקרים אחרים מצאו ממצאים דומים למחקר של אורסקס. דבר זה נמצא בניגוד לכיסוי בתקשורת שנתן תמונה "מאוזנת", כלומר גרם לתחושה בקרב הציבור כי הנושא נתון במחלוקת. נושא זה הוא אחד ההיבטים של המחקרים על הכחשת אקלים.

אריק מ. קונווי הוא היסטוריון של מדע וטכנולוגיה שגר בפסדינה, קליפורניה. הוא עובד במכון הטכנולוגי של קליפורניה. קונווי חוקר ומתעד את ההיסטוריה של חקר החלל, ובוחן את הקשרים בין מדעי החלל, מדעי כדור הארץ ושינויים טכנולוגיים. בשנת 2009 הוא קיבל פרס NASA History award עבור "תרומה פורצת דרך בהיסטוריה של חקר החלל" . כמו כן בשנת 2009 הוא זכה ב-AIAA History Manuscript Award על ספרו הרביעי "מדע אטמוספרי בנאס"א - היסטוריה". [1]

שני המחברים נפגשו בשנת 2004 בכנס להיסטוריה של המטאורולוגיה שנערך בעיירה קטנה בגרמניה בשם Weilheim. באותה עת חקר קווני את ההיסטוריה של מדעי האטמוספירה, ואילו אורסקס עבדה על ההיסטוריה של אוקנוגרפיה (חקר האוקיינוסים). הם שמו לב כי חלק מהאנשים שקראו תיגר על העובדות המדעיות על התחממות עולמית, העלו בעבר ספקות על דלדול שכבת האוזון ועל נזקי הטבק, וניהלו שיחה ארוכה על "רשת ההכחשה", כאשר הם גילו ראיות שקשרו את המדענים לתעשיית הטבק הם הבינו שיש להם סיפור מעניין ביד. [2]

נושאים

אורסקס וקונווי כתבו שקומץ מדענים אמריקנים שמרנים, שלהם יחסים קרובים לתעשיות מסוימות, "מלאו תפקיד לא פרופורציוני בוויכוחים על שאלות שנויות במחלקות."[3] הספר קובע שמדענים אלו קראו תיגר על הקונצנזוס המדעי בנושאים כמו הסכנות שבעישון, ההשפעות של גשם חומצי, דלדול שכבת האוזון וקיומה של ההתחממות העולמית.[3] המחברים כותבים שבכך הם גרמו ל"ערפול מכוון" של הנושאים שהשפיע על דעת הקהל ועל מדיניותה של ארצות הברית בנושאים אלו.[3]

אורסקס וקונווי הגיעו למסקנה כי:

Cquote2.png קיימות סיבות רבות מדוע ארצות הברית כשלה בטיפול בהתחממות עולמית, אבל אחת מהן היא המבוכה שגרמו ביל נירנברג[4], פרד סייטס ופרד סינגר Cquote1.png
-- [3][5]

כל השלושה היו פיזיקאים. סינגר היה מהנדס טילים, בעוד שנירנברג וסייטס עבדו על פצצת האטום.[6]

אורסקס וקונווי הצהירו: "לקבוצה קטנה של אנשים יכולה להיות השפעה שלילית גדולה, בייחוד אם הם מאורגנים, נחושים בדעתם ויש להם גישה למסדרונות הכוח".[7]

סייטס וסינגר והכחשת נזקי העישון

סייטס וסינגר עבדו יחד עם חברות הטבק בהכחשת נזקי העישון.

בשנת 1979 חברת הטבק ר.ג'. ריינולדס שכרה את סייטס כיועץ. סייטס, היה בעברו הנשיא של האקדמיה למדעים, והפרסום שלו סייע לחברות הטבק לנגח מחקרים שקישרו בין עישון טבק לבין בעיות בריאות שונות. [6]

בשנות ה-90 התקיים מאבק הנוגע לסכנות הבריאותיות הנגרמות לאנשים החשופים לעישון כפוי. בשנת 1993 חברות הטבק הפיצו חוברת בשם "מדע רע: ספר מקורות". החוברת הכילה רעיונות למסרים קצרים שניתן להשתמש בהם כדי להחליש טענות מדעיות. לדוגמה:[6]

  • לעיתים קרובות מידי מבצעים מניפולציות במדע כדי לקדם סדר יום פוליטי.
  • סוכנויות ממשלתיות בוגדות באמון הציבור על ידי הפרה של מדע טוב כדי להשיג מטרות פוליטיות.
  • הסוכנות להגנת הסביבה (בארצות הברית) מתאימה את המדע כדי שיתאים לתפיסות מדיניות ציבוריות שהוכנו מראש.
  • החלטות שמבוססות על מדע רע עולות לחברה מחיר יקר.
  • דו"חות הטבק של הסוכנות להגנת הסביבה מאפשרות מצב שבו מטרות פוליטיות מכוונות את המחקר.
  • הצעות שמכוונות נגד עישון טבק הן תרוץ כדי להעביר חוקים חדשים כדי לפגוע בחירות הפרט.

סינגר השתתף בחיבור דו"ח שהכחיש את הסיכונים של עישון כפוי, שמומן על ידי מכון הטבק - Tobacco Institute, גוף שהקימו חברות הטבק בארצות הברית ב-1958 שנועד להילחם בטענות על הסיכונים מעישון טבק (ונסגר בשנת 1998 בעקבות התביעה הגדולה נגד חברות הטבק שגילתה את היקפי המניפולציה שהחברות הפעילו). סינגר תקף את המדע מאחורי הממצא שיש סיכונים בריאותיים מעישון פסיבי ואמר שטענות אלו היו "חלק מאג'נדה פוליטית שנועדה להרחיב את שליטת הממשלה על חיי האזרחים".

סייטס וסינגר סייעו להקמת מוסדות שמרניים כדוגמת קרן המורשת (Heritage Foundation), מכון היזמה התחרותית (Competitive Enterprise Institute) ומכון מרשל (Marshall Institute) בארצות הברית. מוסדות אלו ממונו על ידי תאגידים וקרנות שמרניים, והם התנגדו לצורות שונות של התערבות או רגולציה ממשלתית בפעילותם של אזרחי ארצות הברית. הספר מפרט טקטיקות דומות בכל מקרה: "פקפק במדע, פזר מידע שגוי, הפץ מבוכה וקדם ספק".[7]

הכחשת אקלים

הספר טוען כי את התפקיד שמילאו סייטס וסינגר עבור חברות הטבק, ביצע נירנברג עבור הכחשת אקלים. בשנת 1995 הפאנל הבינלאומי על שינוי אקלים (IPCC) סיכם כי התחממות עולמית ושינוי אקלים מעשה ידי אדם מתרחשות במציאות. עד שנת 2004, הפכה התאוריה של התחממות עולמית עקב פליטת גזי חממה לקונצנזוס מדעי בקרב חוקרים רלוונטיים (כלומר חקר האקלים). האקדמיה הלאומית למדעים הזמינה מחקר, והזמינה אליו כלכלנים ומדענים, כולל נירנברג. ועדה שנירנברג ריכז לא הצליחה להגיע להגיע להסכמה, כך שהסינתזה שחוברה בסוף תמכה בטיעון הכלכלי של נירנברג. [6]

המדענים טענו כי גישת "נחכה-ונראה" היא בלתי-נסבלת, אבל נירנברג ביצע היוון של עלויות עתידיות רחוקות וטען כי העליה בטמפרטורות קשורה לשמש. המסר של נירנברג עבר למרות שמדענים כמו Bert Bolin טענו כי הוא "פשוט טועה". בסופו של דבר , טוענים המחברים כי הוועדות המדעיות הפסיקו לעבוד עם נירנברג.[6]

למרות היותו וותיק ב"מלחמות הטבק" ולמרות שגישתו הוכחה שוב ושוב כלא נכונה. הצטרף סינגר בלהט לסוגיות של התחממות עולמית. במאמר בנושא הוא טען כי "הבסיס המדעי להתחממות עולמית הוא יותר מידי לא-וודאי כדי להצדיק פעולה דרסטית בשלב בזה". הוא הביע דעות דומות על גשם חומצי ועל דלדול שכבת האוזון. [6]

סייטס וסינגר שירתו בתפקידים רמי מעלה בגופי המדע, והיו בקשר עם אדמירלים, גנרלים ואף נשיאי ארצות הברית. היה להם גם ניסיון ניכר בעבודה עם כלי התקשורת, כך שהם יכלו לקבל כיסוי עיתונאי להשקפותיהם. מחברי הספר הצהירו כי "הם השתמשו במוניטין המדעי שלהם על מנת להציג את עצמם כברי סמכא, והם השתמשו בסמכותכם על מנת לפסול כל מדע שלא אהבו".

הספר טוען כי במרוצת יותר מ-20 שנים לא ביצעו סינגר וסייטס (ומספר מדענים לעומתיים אחרים) שום מחקר מדעי מקורי בנושאים בהם הם התווכחו. הם היו פעם חוקרים בולטים, אך, לטענת מחברי הספר, בתקופה שבה פנו לטפל בנושאים המוצגים ב"סוחרי הספק" הם בדרך כלל תקפו את המוניטין והעבודה המדעית של אחרים. בכל נושא הם התנגדו לקונצנזוס המדעי.

פונדמנטליזם של השוק החופשי

הספר טוען שסייטס, סינגר, נירנברג ורוברט ג'סטרו (Robert Jastrow‏; 2008-1925) היו כולם אנטי-קומוניסטים חריפים והם ראו ברגולציה ממשלתית כצעד לעבר סוציאליזם וקומוניזם. עם התפרקות ברית המועצות, הם חיפשו איום גדול נוסף לקפיטליזם של השוק החופשי ומצאו אותו בסביבתנות. הם חששו שתגובת-יתר לבעיות של הסביבה תוביל להתערבות ממשלתית מסיבית בפעילות השוק ובחיי האזרחים.

אורסקס וקונווי טוענים שככל משתהים יותר בטיפול בבעיות אלו כך הן מחריפות, ודווקא עקב כך יאלצו הממשלות לנקוט באמצעים הדרקוניים שמהם השמרנים חוששים במיוחד. הם כתבו שסייטס, סינגר, נירנברג וג'סטרו פסלו את העדויות המדעיות, תרמו לאסטרטגיה של דחייה, ובכך דווקא עזרו לחולל את הסיטואציה ממנה חששו במיוחד.

תגובות לספר

פיליפ קיצ'ר (Philip Stuart Kitcher‏; נולד 1947), פילוסוף של המדע מאנגליה, כתב בירחון Science שנעמי אורסקס ואריק קונווי הם "שני היסטוריונים בולטים".[3] הוא אף מכנה את "סוחרי הספק" "מחקר חשוב ומרתק". קיצ'ר כתב שהטענות הקשות לכאורה כנגד נירנברג, סייטס וסינגר "מוצדקות אם מנתחים לעומק את הדרכים בהן מדעני אקלים בולטים, דוגמת רוג'ר רוולה (Roger Randall Dougan Revelle‏; 1991-1909) ובן סאנטר (Benjamin D. Santer‏; נולד 1955) נוצלו או שהותקפו בארסיות בעיתונות."[3]

רוברט פרוקטור (Robert Neel Proctor‏; נולד 1954) הוא היסטוריון של המדע שכתב את הספר שואה מוזהבת ועסק בריכוז "ארכיון הטבק" שמרכז מיליוני מסמכים פנימיים של חברות הטבק הוא גם זה שטבע את המונח אגנוטולוגיה על מנת לתאר את המחקר של ספק או בורות שמקורם תרבותי וכתב רבות בנושאים של הכחשת נזקי העישון ופעילות חברות הטבק. פרוקטור כתב בדו-ירחון American Scientist ש"סוחרי הספק" הוא ספר מפורט וכתוב בפיקחות. הוא מעמיד ספר זה בהקשר לספרים אחרים שמכסים את "ההיסטוריה של הבורות המיוצרת".[8] "ספק הוא תוצרתם" (Doubt is their Product) של דייוויד מייקלס (David Michaels), "מלחמת הרפובליקנים במדע" (The Republican War on Science) של כריס מוני (Chris Mooney), "מרמה והכחשה" (Deceit and Denial) של דייוויד רוזנר (David Rosner) וג'רלד מרקוביץ (Gerald Markowitz) וספרו של פרוקטור "מלחמות הסרטן" (Cancer Wars).[8]

ויל ביוקנן כתב ב"כריסצ'ן סיינס מוניטור" שב"סוחרי הספק" בוצע מחקר מקיף, הוא מגובה היטב במסמכים והוא אחד הספרים החשובים ביותר של 2010. נראה שאורסקס וקונווי מוכיחים ש'סוחרי הספק' אינם "מדענים אובייקטיביים" כפי שהמונח מובן לציבור. במקום זאת הם "שכירי חרב הדוברים את שפת המדע", שנשכרו בידי חברות על מנת לעבד מספרים כדי להוכיח שהמוצרים של החברות בטוחים ומועילים. ביוקנן כתב כי הם אנשי מכירות, לא מדענים.[9]

באד וורד (Bud Ward) פרסם סקירה של הספר ב"פורום של ייל על אקלים ותקשורת" (The Yale Forum on Climate and the Media). הוא כתב שאורסקס וקונווי משתמשים בצירוף של מחקר משכיל מעמיק יחד עם כתיבה המזכירה את העיתונות החוקרת במיטבה, כדי "לחשוף את הקשרים העמוקים הנפוצים שבין מחלוקות בנושאי סביבה ובריאות הציבור".[10] במונחים של מדע האקלים, המחברים אינם "מותירים ספק בקשר לבוז שהם רוחשים למה שהם רואים כשימוש שאינו הולם וכניצול לרעה של המדע בידי קבוצה קטנה חורשת מזימות של מדענים שאותם הם רואים כחסרי מומחיות מינימלית נדרשת במדע האקלים".[10]

פיל אינגלנד (Phil England) כתב בכתב העת (כיום אתר אינטרנט) "האקולוגיסט" (The Ecologist) שחוזקו של הספר הוא בהקפדה על המחקר והמיקוד המפורט על אירועי מפתח. הוא כתב עם זאת שהפרק העוסק בשינוי האקלים והכחשת אקלים הוא באורך של 50 עמודים בלבד, וממליץ על כמה ספרים אחרים עבור קוראים המעוניינים לקבל תמונה רחבה יותר של היבט זה: "טיוח האקלים" (Climate Cover-Up) של ג'ים הוגן (Jim Hoggan), "חום: כיצד לעצור את כוכב הלכת מלבעור" (Heat: How to Stop the Planet Burning) של ג'ורג' מונביוט (George Monbiot) ו"החום דולק" (The Heat is On) ו"נקודת רתיחה" (Boiling Point) של רוס גלבספן (Ross Gelbspan). אינגלנד גם כתב שהספר כמעט שאינו מכסה את מיליוני הדולרים שהשקיעה חברת הנפט אקסון מוביל במימון קבוצות שהיו מעורבות באופן פעיל בקידום הכחשת שינויי האקלים ובהטלת ספק.[11]

סקירה בעיתון "האקונומיסט" מכנה אותו ספר עוצמתי שמתאר באופן רהוט את הפוליטיקה הכרוכה ואת הרמה שאליה הגיעו מדענים לעתים ביצירת אי-ודאויות בנושאי סביבה וההגזמה סביבן. אבל המחברים אינם מצליחים להסביר בצורה מלאה מדוע פעולה להגנת הסביבה טרם הוכחה כאפשרית למרות הגורמים המתנגדים.[12]

רובין מקיי (Robin McKie) כתב בעיתון "הגארדיאן" שאורסקס וקונווי ראויים לשבח בשל חשיפת ההשפעה של קבוצה קטנה של אידאולוגים של המלחמה הקרה. הטקטיקה שלהם של הפצת ספק בלבלה את הציבור בקשר לסדרה של נושאים מדעיים עיקריים כדוגמת ההתחממות העולמית, אף שמדענים הלכו והשתכנעו יותר ויותר בתוצאות מחקריהם. מקיי כתב ש"סוחרי הספק" כולל הערות שוליים מפורטות על כל המקורות בהם השתמשו, שהקצב של הספר מתוכנן בקפידה, והוא "המועמד שלי לספר המדע הטוב ביותר של השנה".[13]

באתר הספר ניתן למצוא איזכורים חיוביים לספר מצד עיתונים, וגופי תקשורת נוספים. [1]

תגובות של מדענים וגופים שנתקפו בספר

באופן לא מפתיע גופים ואנשים שהספר תאר בצורה שלילית, תקפו את הספר.

ויליאם אוקיפי (William O’Keefe) וג'ף קוטר (Jeff Kueter) מצוות החשיבה האמריקני השמרני מכון מרשל[14] תקפו את הספר. המכון נוסד על ידי סייטס, אחד הנאשמים בספר. הם טוענים כי אף שהספר נראה ממבט ראשון כעבודת מחקר אקדמית, הוא מטיל ספק וחותר תחת המוניטין של אנשים שבחייהם תרמו רבות לאומה האמריקנית. לדבריהם הספר מפקפק ביושרתם, מותח ביקורת על אופיים ומטיל ספק בשיקול דעתם.[15]

בדצמבר 2010 במאמר עבור אמריקן ת'ינקר,[16] הצהיר פרד סינגר ש"סוחרי הספק" תוקף כמה פיזיקאים בכירים נודעים, כולל פרד סייטס המנוח, נשיא לשעבר של האקדמיה הלאומית למדעים. סינגר כתב שאורסקס וקונווי טוענים כי הם היסטוריונים אקדמאים, ועם זאת הם פעלו ב"דרך בלתי מקצועית לחלוטין", בכך שהתעלמו ממידע עובדתי, שלא טרחו להתייעץ עם מקורות ראשיים, ושלא ראיינו אף לא אחד מהמדענים אותם הם ניסו להשמיץ."[17] סינגר ממשיך וטוען "אין זה חשוב מהו הנושא באיכות הסביבה - התמעטות האוזון, גשם חומצי, קוטלי חרקים, וכו' - כל התנגדות מדעית המתבססת על עובדות אובייקטיביות מואשמת במעורבות מדומה של חברות הטבק. כמובן, דבר מזה אינו אמת".[17] הוא כתב כי הוא חבר בהנהלת ארגון המתנגד לעישון, כי אביו שהיה מעשן כבד מת מאמפיזמה בגיל צעיר, שמצא שעישון משני מעצבן ואינו נעים ואינו יכול להיות בריא, וכי לא קיבל תשלום מלובי הטבק או הצטרף לאחד מהארגונים שהקימו.[17]

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ על המחברים באתר הספר
  2. ^ http://www.merchantsofdoubt.org/faq.html שאלות נפוצות על הספר]
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 3.5 Philip Kitcher, The Climate Change Debates
  4. ^ William Aaron Nierenberg‏; 2000-1919
  5. ^ קליב המילטון (Clive Hamilton) הגיע למסקנה דומה בספרו "רקוויאם למינים" (Requiem for a Species, 2010, עמ' 103-98). המילטון שיער ששורשי הכחשת ההתחממות העולמית נעוצים בתגובה של השמרנים האמריקנים להתמוטטות ברית המועצות ב-1991. הוא טען שככל ש"הסכנה האדומה" הלכה ופחתה, חיפשו שמרנים, שהשקיעו אנרגיה בהתנגדות לקומוניזם פורקן אחר. המילטון טען שאת התגובה של השמרנים כנגד מדע האקלים הובילו שלושה פיזיקאים בולטים - פרד סייטס, רוברט ג'סטרו (Robert Jastrow‏; 2008-1925) וביל נירנברג.
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 6.4 6.5 Seth Brown, 'Merchants of Doubt' delves into contrarian scientists, USA Today , May 31, 2010
  7. ^ 7.0 7.1 Robin McKie, A dark ideology is driving those who deny climate change, The Guardian, August 1, 2010
  8. ^ 8.0 8.1 Proctor, Robert (September–October 2010). Book Review: Manufactured Ignorance
  9. ^ Buchanan, Will (June 22, 2010). Merchants of Doubt: How “scientific” misinformation campaigns sold untruths to consumers The Christian Science Monitor.
  10. ^ 10.0 10.1 Ward, Bud (July 8, 2010). Reviews: Leaving No Doubt on Tobacco, Acid Rain, Climate Change, The Yale Forum on Climate and the Media.
  11. ^ England, Phil (September 10, 2010). Merchants of Doubt The Ecologist.
  12. ^ All guns blazing: A question of dodgy science, (June 17, 2010), האקונומיסט
  13. ^ McKie, Robin (August 8, 2010). "Merchants of Doubt by Naomi Oreskes and Erik M Conway". The Guardian.
  14. ^ "...a central cog in the denial machine..." Newsweek
  15. ^ the Truth: A Critique of Merchants of Doubt
  16. ^ באנגלית American Thinker, עיתון יומי שמרני שהחל לצאת לאור ב-2003
  17. ^ 17.0 17.1 17.2 Secondhand Smoke, Lung Cancer, and the Global Warming Debate
אוחזר מתוך "https://ecowiki.org.il/index.php?title=סוחרי_הספק&oldid=123455"