יעילות פארטו
יעילות פארטו (באנגלית: Pareto efficiency) היא מושג בכלכלה נאו-קלאסית המתאר הקצאה כלכלית בו לא ניתן לשפר את רווחתו של אף פרט, בלי לפגוע ברווחה של לפחות פרט אחר. המונח נקרא על שמו של הכלכלן האיטלקי וילפרדו פארטו (1848–1923) שהשתמש במושג לשם מחקרים על יעילות כלכלית וחלוקת הכנסה. בהינתן הקצאה התחלתית של מוצרים בקרב קבוצה של בני אדם, שינוי להקצאה אחרת, שמשפר את המצב של לפחות אדם אחד ללא פגיעה בשאר הפרטים נקרא "שיפור פארטו", וזאת תחת סט מסויים של הנחות אודות הפרטים והמוצרים (לדוגמה הפרטים אינם מקנאים זה בזה וכל הרווחה שלהם מושתת על המוצרים שיש להם עצמם). הקצאה שהיא "יעילה פארטו" או "אופטימלית פארטו" כאשר לא ניתן לבצע יותר שיפור פארטו.
בכלכלה נאו-קלאסית ובזרמי כלכלה אחרים נוהגים להשתמש במושג יעיל או יעיל כלכלית כשם קיצור ליעילות פארטו, כדי למדוד חלופות כלכליות שונות, מתוך מחשבה שמצב שהוא יעיל יותר מאשר מצב אחר הוא מצב טוב יותר מבחינה חברתית. כמו כן כלכלנים טוענים כי אם יש מצב שבו הרווחה החברתית היא במצב מקסימלי, מצב זה חייב להיות גם יעיל מבחינה פארטו. הנימוק לכך הוא שאם אנחנו במצב שאינו יעיל פארטו, אפשר לבצע פעולה שתאפשר את מצבו של פרט אחד לפחות, בלי לפגוע באחרים, ובמצב החדש נגיע לרווחה חברתית גבוהה יותר. גם אמירה זו מניחה הנחות - לדוגמה שניתן לזהות ולעבור בקלות מקומות שיבצעו שיפור פארטו, וכן הנחה לפיה אנחנו נמצאים במצב סטטי, ולא במציאות דינמית שבו הרווחה והמצב של כלל האנשים בחברה משתנה כל הזמן.
יעילות פארטו היא כביכול תנאי הכרחי למצב בו יש מקסימום רווחה חברתית, אך היא אינה תנאי מספיק. ייתכנו מצבים רבים שהם יעילים פארטו, והרווחה החברתית במצב אחד שהוא יעיל פארטו תהיה גבוהה ממצב אחד שגם הוא יעיל פארטו. הדוגמה הקיצונית היא שאם כל המוצרים במשק שייכים לאדם אחד (ומניחים שאין לו הנאה מכך שאנשים אחרים צורכים מוצרים) אז מצב זה נחשב גם הוא ליעיל פארטו (כי לקיחת מוצר מאדם זה תזיק לרווחתו), ולמרות זאת רוב רובם של הכלכלנים מסכימים שמצב זה אינו רצוי מבחינה חברתית. מצב יעיל פארטו אינו קשור לשוויון או לסך הרווחה שיש בחברה.
ניתן ליישם את המושג של יעילות פארטו גם בבחירת חלופות בהנדסה ובתחומים אחרים. כל אפשרות נבחנת תחילה תחת כמה קריטריונים ואז מזהים תת-קבוצה של אפשרויות שהן טובות יותר משאר החלופות.
מסחר כאמצעי לשיפור יעילות פארטו
כלכלנים נוהגים לטעון שמסחר בשוק משוכלל משפר את היעילות פארטו ולכן את הרווחה החברתית. ההיגיון הוא שאנשים הם בעלי טעמים שונים (או אפילו אותם טעמים אבל עם הקצאה שונה) מחזיקים במוצרים שונים, והם יכולים לסחור ביניהם ובכך להגדיל את הרווחה הכוללת. יצחק מחזיק בתפוזים רבים וישמח לתת תפוז תמורת בננה. אבנר מחזיק בבננות רבות וישמח לקבל תפוז תמורת אחת מהן.
הסיבה היסודית לרצון במוצרים אחרים מכונה תועלת שולית פוחתת - מבחינת הצריכה העצמית, הבננה ה-10 מביאה פחות תועלת יחסית לבננה הראשונה. ולעומת זאת מי שיש לו 0 תפוזים ישמח אולי לקבל לפחות תפוז אחד וככל שיהיו לו יותר תפוזים כך הוא ירצה בהם פחות.
סחר חליפין בין אבנר ויצחק יגדיל את הרווחה של שניהם, ומניחים גם שאיש לא נפגע עקב המסחר, ולכן המסחר במקרה זה שיפר את היעילות במובן פארטו - הרווחה של שני אנשים גדלה, ואיש לא נפגע כתוצאה מכך, סך הכל - הרווחה החברתית גדלה.
תיבת אדג'וורת'
ערך מורחב – תיבת אדג'וורת'
תיבת אדג'וורת' הינה כלי גרפי שמאפשר להמחיש את מושג יעילות פארטו לגבי מסחר בין 2 סוכנים שיש להם 2 מוצרים הם יכולים לסחור בהם בשוק ללא הפרעה ובתנאים של שוק משוכלל (כמו מידע מלא, רציונליות, העדר עלויות עסקה ועוד).
במקרה הדו מימדי של שני מוצרים, התיבה היא מלבן בן שני צירים כשכל ציר מסמל את הכמות של מוצר כלשהו במשק (המורכב משני אנשים, בשלב ראשון מניחים שאין ייצור). החלוקה היא בין 2 אנשים המחלקים ביניהם 2 מוצרים. אם הכמות הכוללת של 2 המוצרים נמצאת אצל ראובן, נהיה בפינה הימנית העליונה של המלבן, ואם כל המוצרים נמצאים אצל שמעון נהיה בפינה השמאלית התחתונה. אם לראובן יש חלק מהכמות של מוצר מסוג א' (על ציר ה-X) ואין לו כלל ממוצר ב' (על ציר ה-Y) - כלומר לשמעון גם תהיה כמות חלקית של מוצרים מסוג א' ואת כל המוצרים מסוג ב', והנקודה שמייצגת מצב זה, נמצאת על הצלע התחתונה של המלבן.
כדי להרחיב את התיאור ליותר משני מוצרים – נגיד n מוצרים, צריך לדמיין בראש, מעין "קובייה" בעלת n מימדים (וגם אז מדובר בחלוקה בין שני אנשים בלבד). יש לשים לב כי קיימת ביקורת מתמטית בנקודה זו, שכן כמות החישובים שיש לבצע גדלה במהירות ולכן בלתי אפשרי להגיע באמת למיקסום אמיתי של הרווחה.
בתרשים ב' נראות "עקומות האדישות" של שני הצרכנים. הצרכן אדיש לגבי מיקומו כל עוד הוא נמצא על אותה עקומת אדישות. לדוגמה - אם יש לו תועלת זהה מ-2 שולחנות וכיסא או 2 כיסאות ושולחן. ההנחה בכלכלה נאו-קלאסית היא שככל שיש יותר מוצרים מצבך טוב יותר, לכן לשני הצרכנים רצוי להתקדם בכיוון החיצים המצויירים, לעבר עקומות אדישות גבוהות יותר (הדבר הזה נראה כתמונת ראי עבור צרכן B שמעוניין, על פי ההנחות, לקבל את הכמות של כל המוצרים כלומר להגיע לנקודה השמאלית התחתונה).
התחום האדום מציין תחום שבו שני הפרטים יכולים לסחור ביניהם את המוצרים ועל ידי כך לשפר את מצבם, זאת משום שעל פי עקומות האדישות שלהם, כל אחד יכול להגיע לעקומת אדישות גבוהה יותר על ידי ויתור על חלק מהכמות של מוצר אחד תמורת קבלתם של כמה מוצרים מהסוג השני. איננו יודעים איפה נהיה בתוך התחום האדום (דבר הנקבע במיקוח בין הצדדים), אולם בכל מקרה, כפי שמראה התרשים, קיומו של השוק מאפשר ל-2 הפרטים לשפר את מצבם.
משפטי הרווחה
משפט הרווחה הראשון, שנוסח על ידי הכלכלן זוכה פרס הנובל בכלכלה, קנת' ארו, טוען שהשוק מחלק את הטובין בין האנשים בצורה יעילה פארטו. כלומר אם מראש נתון שלכל שחקן יש סל אחר של מוצרים וכן העדפות, אזי פרטים מבצעים עסקאות בינם לבין עצמם ומתקבלים מחירים מתאימים לכל מוצר. לאחר גמר ביצוע העסקאות אף פרט אינו יכול לשפר את מצבו על ידי החלפת מוצרים, ולכן המצב שהתקבל הוא יעיל פארטו.
משפט הרווחה השני טוען שבהינתן חלוקה מסויימת של מוצרים והעדפות, ניתן להגיע לכל הקצאה יעילה פארטו באמצעות העברה יחידה (כלומר העברת מוצרים שלא דרך השוק, אלא בהתערבות ממשלתית לדוגמה) ושימוש במנגנון השוק.
המשפט הראשון והשני של הרווחה נוסחו בעקבות המודל מהמאה ה-19 של לאון וואלרה. הם פותחו בתוך 'התאוריה של שיווי המשקל הכללי' General Equilibrium Theory - GET' על ידי קנת' ארו. תורה זו מהווה מאז נדבך מרכזי בכלכלה הנאו-קלאסית.
ביקורת על מודל שיווי המשקל הכללי
על המודל של GET נכתבה מאז הרבה ביקורת בתוך הספרות הכלכלית הנאו-קלאסית. לדוגמה כלכלנים הראו שסטייה מההנחות הרבות שעליהן מסתמך המודל, עלולה לגרור כשל שוק - מצב בו מסחר בשוק לבדו לא מוביל ליעילות פארטו.
דוגמאות לכשלי שוק כוללות:
- אי סימטריה במידע מצבים שבהם המידע לגבי טיב המוצר או מחירו אינו גלוי לכל הצדדים במידע שווה.
- תחרות בין מעטים - מצבים בהם השוק אינו מורכב מהרבה מוכרים וקונים שאינם יכולים להשפיע על המחיר, אלא מבני שוק אחרים - מונופול, קרטל, מונופסון, ותחרות מונופוליסטית.
- השפעות חיצוניות - הקונה משלם למוכר, אבל חלק מהעלויות של המוצר (או ההנאות ממנו) משולמות (או מתקבלות) על ידי צד שלישי. כמו זיהום סביבתי או פקקי תנועה.
- רציונליות חסומה - אם הפרטים אינם רציונליים לחלוטין.
- יש עלות עסקה גדולה מאפס - משלמים לא רק בעבור המוצר עצמו, אלא גם על עצם הניסיון לקיים את עסקה - לדוגמה תשלום לעורך דין בעת קניית דירה, התמקחות בעת קניית מוצר בשוק, ביצוע ראיונות למועמדים למשרה וכו'.
חלק מן ההנחות במודל הן הנחות נסתרות שאינן מודגשות במודל הנאו-קלאסי כתנאים להגעה ליעילות פארטו. הנחה אחת כזו היא לדוגמה שפרטים אכן יכולים לבצע בחינה של כל האפשרויות שיש ברשותם. הנחה אחרת היא שהפרטים הסוחרים בשוק הם הפרטים היחידים שיש להתחשב ברווחתם (לדוגמה שדורות העתיד אינם מושפעים מהמסחר). הנחה נוספת היא מידע מלא לצדדים - שהם מודעים להשלכות של קניית מוצרים על כל הרבדים של החיים שלהם (לדוגמה השלכות של המוצרים על המערכות האקולוגיות). הנחה נוספת היא שעצם קיומו של השוק הוא דבר מובטח, שאינו תלוי בקיום של מוסדות חברתיים אחרים, ושלמסחר בשוק אין השפעה על תפקוד של מוסדות אלה, וכן שלגורמים שעלולים להיפגע מהמסחר - כמו הון חברתי או הון טבעי - אין השפעה על הרווחה החברתית.
שימוש במושג
לפי הניתוח זה כלכלנים אומרים על תופעות שונות שהן אינן יעילות, לדוגמה, שקצבאות זקנה, או מיסוי או מונופול אינן יעילות. על ידי ביטול המדיניות וכך לכאורה לשפר את המצב של כולם.
אלא שניתן להגיד שהתשובה לשאלה אם דבר מה הוא יעיל או לא, תלויה בשאלה מה הן גבולות המערכת אותה מנתחים. לדוגמה האם מסתכלים על ההשפעה הכלכלית של קצבאות זקנה על קרובי משפחה - לדוגמה אובדן ימי עבודה של קרובי משפחה שיטפלו בזקנים שלא מקבלים קצבאות.
גם מניחים שקצבאות זקנה הן אכן לא יעילות - עדיין ייתכן שרוב האנשים חושבים שהן צודקות, שיוויוניות או מוסריות, כלומר עונים על ערכים חברתיים אחרים. הסתכלות זו מדגישה את הנקודה שיעילות היא בסך הכל ערך חברתי אחד מיני רבים, ושהחברה (כמו כל אדם פרטי בתוכה) עשויה לבחור לקדם ערכים חברתיים אחרים ולא רק את הערך של יעילות פארטו.
עם השנים הערך של יעילות כלכלית הפך להיות הערך היחיד בניתוח הכלכלי, ובמשך הזמן הפך להיות גם לערך יחיד בשאלות רבות של מדיניות ציבורית. כלכלנים מסתכלים על מצב מסויים. בודקים אם הוא יעיל פארטו או לא, ואם הוא לא, אז ההמלצה הכלכלית היא לשנותו כך שיהיה יעיל יותר כלכלית. כל עוד זוכרים שיעילות פארטו היא ערך אחד בתוך מגוון של ערכים ערכיים, שהבחירה ביניהם היא לפי שיקול דעתם של האזרחים, דבר זה יכול להועיל, אבל אם הערכים האחרים של החברה נדחקים החוצה, ויעילות פארטו הופכת להיות השיקול היחידי, הדבר קובע באופן פטרוני כי הערך של יעילות פארטו, חשוב יותר מאשר שיוויון לדוגמה.
ביקורת על הגעה ליעילות פארטו
משפטי הרווחה הראשון והשני פותחו כאמור בתוך 'תורת שיווי המשקל הכללי' General Equilibrium Theory - GET' על ידי קנת' ארו. על המודל של GET נכתבה מאז הרבה ביקורת.
כלכלנים הראו לדוגמה שסטייה מההנחות הרבות (שחלקן נסתרות) שעליהם מסתמך המודל, עלולה לגרור אי-הגעה ליעילות פארטו. לדוגמה אם מידע לגבי טיב המוצר או מחירו אינו גלוי לכל הצדדים במידע שווה (כלכלת מידע), או שהשוק אינו מורכב מהרבה מוכרים וקונים שאינם יכולים להשפיע על המחיר. כשלי שוק מסוג מונופול, קרטל, או תחרות מונופוליסטית, או שיש השפעות חיצוניות (כמו זיהום סביבתי או פקקי תנועה), או שהפרטים אינם רציונליים לחלוטין (רציונליות חסומה), או שיש עלות לביצוע העסקה גבוהה מאפס (כלכלת עלות עסקה).
חלק גדול האנשים ששמעו את המונח "יעילות כלכלית" אינם מכירים את הביקורת על יעילות זו. רוב האנשים שלומדים כלכלה, לוקחים קורס בכלכלה במסגרת חוג אחר (מנהל עסקים, משפטים, הנדסת תעשייה וכו'), כך שהמסקנה העיקרית בקרב ציבור זה (ואפילו בקרב בוגרים רבים התואר ראשון בכלכלה) היא ש-"שוק חופשי הוא טוב" (כי שוק הוא יעיל פארטו).
ביקורת על יעילות פארטו
המשך המאמר יתמקד בביקורת על המושג יעילות פארטו ומידת הקשר שלו לרווחה חברתית, ולא בשאלה באיזה מצבים של השוק ניתן להגיע ליעילות פארטו.
שינוי הפרופורציות
בדרך כלל מוצגת החלוקה פארטו איפה שהוא באמצע המלבן. אם 2 אנשים ממעמד כלכלי זהה סוחרים, הם באמת נמצאים באמצע המלבן. אבל אם משווים אנשים ממדינות שונות (לדוגמה ארצות הברית ואנגולה) או בעלי הכנסה שונה - אז בדרך כלל הם ימצאו את עצמם בפינה הימנית העליונה (או השמאלית תחתונה) - תרשים ג'. באופן כזה המושג של יעילות פארטו נראה קצת נלעג – בריבוע בן 30 סנטימטר על 30 סנטימטר השוק מאפשר לצדדים להתמקח על תזוזה של מילימטר אחד הצידה או למטה (כדי לא לפגוע בתועלת של בעל הסל ההתחלתי הגבוה).
יעילות פארטו לא מאפשרת לפגוע בבעל הסל הראשוני הגבוה, גם אם זו פגיעה מינימלית, ובצידה רווח גדול מאוד לבעל הסל הראשוני המצומק, או כאשר פגיעה ברווחה של אדם אחד משפרת את מצבם של מאות או אלפי אנשים. כך המודל מצדיק שמירה על רמת החיים של העשירים, או של תושבי המדינות העשירות אפילו אם פגיעה קלה בה תביא להגדלה משמעותית ברווחה של העניים או בזו של תושבי מדינות העולם השלישי.
השוואת תועלות בין אנשים שונים
ג'רמי בנתהם, הפילוסוף שהניח את היסודות לתורת ערך התועלת, חשב שניתן להשוות בין "תועלות" של אנשים שונים. זו מסקנה שרוב הכלכלנים היום יחלקו עליה. על פי הכלכלנים הדרך היחידה להשוות בין תועלות היא על ידי מוסד השוק. מי שמוצר כלשהו מביא לו תועלת גדולה יותר, יהיה מוכן לשלם יותר על מוצר זה.
לפי עמדה זו כשאנו רואים מישהו רעב, או מוכה, או לחלופין חוגג את הולדת בנו, אין לנו שום יכולת לדעת מה החוויה אותה הוא חווה. עמדה אחרת, היא שלמרות שלא ניתן לבצע השוואה מדוייקת, ושרמות התענוג והכאב הן סובייקטיביות, ניתן לבצע השוואה מוגבלת. איש אינו נהנה לרעוב ללחם, וכשאנו רואים מישהו אוכל ארוחה טעימה, או מקבל סטירה, יש לנו, למרות כל המגבלות, הבנה די טובה של עוצמת החוויה שהוא מרגיש.
על פי התאוריה הנאו-קלאסית, הדרך היחידה להשוואת תועלת היא על ידי מחירי השוק. ייתכן, לדוגמה, על פי חשיבה זו, שתוספת של עוד חתיכת עוגה לאדם שאוכל קינוח תגרום ליותר הנאה (או בלשון הכלכלנים לתועלת חברתית), מאשר תוספת של ארוחה לאדם רעב. זו הנחה שנוגדת את ההגיון המצוי אצל כל אדם וגם הנחות מתחום הביולוגיה. מצבו של האדם ללא פרוסת העוגה הנוספת, שונה באופן מהותי מהאדם הרעב. אדם ללא קינוח יכול לסבול סבל חוויתי, ומאוד לא סביר שיסבול סבל גופני או נפשי. אדם רעב הוא אדם שקיומו הפיזי נתון בסכנה. רעב מוביל לסבל גופני מתמשך ויכול גם להוביל לסבל נפשי לאדם עצמו ולסובבים אותו. רעב יכול להוביל למחלות ולמוות. השפעות כאלו אינן קיימות כנראה, בכל מה שנוגע לפרוסות עוגה. לפי הכלכלה הנאו-קלאסית כל השיקולים האלה אינם חשובים שכן מסתכלים על הרווחה על פי ההנחה שכל דולר חשוב באותה מידה ולא שהרווחה של כל אדם חשובה באותה מידה.
אם האדם הרעב יכול לתת לנו 5 שקלים תמורת הארוחה, ואילו האדם השבע ישלם 20 שקלים תמורת הקינוח, יאמרו הכלכלנים שמבחינה כלכלית, הרווחה החברתית תהיה גדולה יותר אם נשביע את רצונו של האדם השבע. דבר זה נובע, בין היתר מכך שכלכלנים אינם מנתחים את בני האדם כיצורים ביולוגיים, אלא רק כפרטים המתמקחים בשוק. לדוגמה, ביקום הכלכלי, לא ייתכן שהאדם הרעב ישדוד מישהו כדי להשקיט את רעבונו. אחת הסיבות לניתוח זה היא הדרה של אלימות מתוך הדיון הכלכלי על ידי הנחה שרירותית - שבה בני אדם אינם אלימים או הנחה אחרת לפיה הממשלה מוודאת שאין אלימות ומבצעת זאת ללא עלות ובאופן שווה לכולם.
העמדה הכלכלית נובעת מההנחה המוסוות שההכנסה של שני האנשים היא שווה פחות או יותר. אחרת, ייתכן והתועלת של האדם הרעב גדולה יותר, פשוט אין לו את היכולת לתרגם את התועלת שלו לכסף.
תועלת ושיוויון
השוואת תועלות בין שני אנשים שונים, יכולה להיות כלי נשק פוליטי, מאוד לא "פוליטיקלי קורקט" בעולם הקפיטליסטי. שכן גם לפי הכלכלה הנאו-קלאסית התועלת מכסף (וממוצרים) יורדת. כלומר אם תוספת של 100 שקל בהכנסה תגרום לעלייה מסויימת בתועלת של אדם עני, אזי תוספת של 100 שקל לאותו אדם אם הוא עשיר תגרום לעליה קטנה יותר בתועלת.
אם מותר להשוות בין תועלות של פרטים שונים (ולו בצורה גסה) אזי אפשר להשוות בין תועלת של אדם אחד לאדם אחר – גם בין עני לעשיר. ואזי אם מקבלים את הניסיון של הנאו-קלאסיים לטעון שהמצב הרצוי ביותר הוא זה שמביא למקסימום את התועלת המצרפית של האוכלוסייה (אם יש דבר כזה בכלל), פירושו של דבר הוא חתירה לשיוויון של ההכנסות. כלומר דווקא מתוך תורת ערך התועלת, מגיעים לדרישה לשיוויון.
יותר מכך. נניח לדוגמה שאנו כופים על אדם עשיר להעביר הכנסה בגובה 100 ש"ח (או עשר בננות במקרה של סלי המוצרים). ואנו מעבירים רק 50 שקל לעני בעוד ש-50 שקל הולכים לאיבוד – נזרקים לים. בוודאי שזה מצב שאינו פארטו אופטימלי. למרות זאת, ייתכן בהחלט שהרווחה החברתית כעת היא גבוהה יותר (50 השקלים לעני מספקים רווחה הרבה יותר גדולה מ-100 השקלים שאבדו לעשיר). גם אם היינו מחלקים את 50 השקל הנותרים בין 5 או 10 עניים, ולא נותנים אותם לעני אחד, האפשרות הזאת הייתה נשארת בעינה.
תורת הערך של התועלת
להגנתם, כלכלנים יגידו שאמנם אין שיוויון. אבל הדבר נובע מכך שאנשים שונים מעריכים זמן ומוצרים באופן שונה. אדם אחד עובד הרבה, מרוויח כסף ואילו חברו מתבטל ולא עובד, או עובד פחות שעות, או עובד באופן כזה שהינו מרוויח פחות כסף. כלומר - אם תרמת הרבה לחברה (והסימן הוא שקיבלת על כך הרבה כסף). אזי תוכל להנות מיותר תועלת כאשר מחלקים את העוגה. אם ברצונך ביותר תועלת לעצמך, כל שעליך לעשות הוא לעבוד קשה יותר או יותר שעות, ומנגנון השוק כבר ידאג להעביר אליך חלק תועלת גדול יותר, בהתאם למאמץ שלך.
אלא שמדובר בטיעון מעגלי: השוק מביא לכך שמי שתורם לחברה מקבל שכר גבוה, אבל גודל התרומה נמדד על פי השכר בשוק החופשי... כך שמנגנונים חברתיים יכולים להביא לשכר עתק לדוגמניות צמרת (או למנהלי בנק), והשכר הזה מוצדק אוטומטית משום שהוא מצביע על התועלת הרבה שהחברה מקבלת מעבודת הדוגמניות (או המנהל). אין מדד חיצוני לשוק שיכול לבקר את השכר ולהצביע על התועלת האמיתית של החברה.
מדידת התועלת על פי השכר נובעת ממבנים תרבותיים עמוקים בתרבות המערב כפי שכתב הסוציולוג מאקס וובר במאמרו "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם". בבסיס האתיקה הפרוטסטנטית מצויה הטענה כי האל מצביע על מוסריותו של אדם על ידי כך שהוא משפיע עליו רכוש רב. כך מתהפך החץ הסיבתי ובמקום שאדם ישאף להיות מוסרי ובכך החברה תכבד אותו בשכר גבוה, על האדם לשאוף לשכר גדול בעולם הזה, ובכך הוא ידע כי הוא מקיים את מצוות האל והמוסר.
כמובן שהמציאות מפריכה את הטיעונים הללו מכל וכל. המעמד החברתי ההולך ומתרחב בעולם המערבי של העובדים העניים מציג באור עגום למדי את התיזה הפרוטסטנטית. העובדים העניים הם אנשים בעלי השכלה מינימלית העוסקים במלאכות פשוטות (בעיקר במתן שירותים כמו מלצרות, ניקיון, אבטחה) והשכר שהם מקבלים לא מאפשר קיום מינימלי. אנשים אלו לפעמים עובדים בשתי משרות ואף שלוש (בסופי שבוע), ועדיין לא מצליחים להתקיים בכבוד. לקריאה נוספת ראו כלכלה בגרוש.
מתן ערך לתועלת בשוק מאפשרת להכשיר שרץ נוסף, הלא הוא רווח ההון. רווח הון הוא בסך הכל רווח שאדם עושה על חשבון עבודה של אחרים. בעל ההון נותן מכספו כדי שאנשים אחרים יוכלו, למשל, להקים מפעל ולייצר מוצרים. בסופו של התהליך בעל ההון מקבל את כספו חזרה בתוספת רווח - רווח שנוצר כתוצאה מעבודתם של היזמים ועובדיהם.
תורת הערך של התועלת מאפשרת להצדיק את רווח ההון - הרי היזמים לא היו יכולים להקים את המפעל ולספק עבודה לעובדים וסחורות לצרכנים, אלמלא הכסף של בעל ההון. אי לכך יש תועלת רבה בכסף שהשקיע בעל ההון, ולכן גם מוצדק שהוא יקבל רווח גדול (כזכור, התועלת נמדדת על פי הרווח, ולא להפך...)
סוגי פעולות
יעילות פארטו קיימת אם אף פרט אינו יכול לנקוט בפעולה שתשפר את מצבו מבלי לפגוע בפרט אחר. אבל מה פירוש "לנקוט פעולה"? בכל מה שנוגע לחשיבה הכלכלית הנאו-קלאסית, הפרטים עסוקים כל כך בלהביא את פונקציית התועלת שלהם למקסימום, עד שאינם ערים לכך ש"פעולה" אינה חייבת להיות רק קניה או מכירה. "פעולה" יכולה להיות הרבה דברים אחרים.
מה קורה עם כל הפעולות החברתיות שאינן כרוכות בעסקאות - כגון אב המבלה זמן עם ילדיו, או ביקור אצל חברים.
ביקורת על מודל GET
בתחום כלכלת מידע עוסקים בכשל שוק מסוג מידע א-סימטרי- מצב בו המידע על איכות המוצר לא ידוע לקונה או למוכר וידועה לצד השני. בתחום של כלכלה מוסדית עוסקים לפעמים בעלויות עסקה - במקרים בהם קשה להבטיח על ידי חוזה ששני הצדדים אכן קיימו את חלקם בעסקה (כמו לדוגמה יחסי עובד ומעביד). בתחומים אלה אפשר לקבל מודל שבו נכנס כוח למערכת – כלומר הכלכלה הופכת חזרה למגרש פוליטי. אם מניחים שפרטים יכולים גם להשפיע על החוקים או על התנהגות הממשלה, ולהשפיע על ההקצאה, או להשתמש בפרסום כדי לשנות את העדפות של פרטים אחרים – הרי אנחנו ב"משחק" שונה לחלוטין מזה המתואר על ידי המודל של ה-GET.
התעלמות מאלימות היסטורית
הניתוח של תיבת אדג'וורת', ושל GET הוא סטטי. לאחר הגעה (בצורה סימולטנית!) ל"שיווי משקל", אין כל שינוי. הניתוח הוא גם א-היסטורי: נניח שהשוק אכן ממקסם את התועלת החברתית, אולם יש כאן התעלמות מכך ש"הסלים ההתחלתיים" כלל לא חולקו בצורה "יעילה" או "הוגנת". העושר של אנשים מסוימים בהחלט בא על חשבון אלו שאדמותיהם ו/או רכושם נגזלו, או שהוגלו או נרצחו או שנכבשו במסגרת השלטון הקולוניאלי או מלחמות שונות ותחת השלטון המלוכני. ובחברת מהגרים, המתנחלים הראשונים, (תוך כדי גירוש "הילידים"), "תפסו חזקה" כך שהבאים אחריהם נאלצו להתמודד עם ה"סל ההתחלתי" הנמוך שנשאר להם. נראה כאילו נגזר עלינו לדבר על הוגנות החלוקה ועל "עסקאות רצוניות" רק מהזמן שהדבר נעשה נוח לחלק מהאנשים, ואילו דיון רציני בדבר אופן חלוקת הסלים הינו מוקצה מחמת מיאוס.
מישהו יכול להזכיר את העובדה, שהטיעון האחרון הוא ילדותי על פניו. העולם אינו צודק, וניסיון לתקן אותו מן היסוד, לא יצלח. זה נכון, אך מצד שני, הכלכלנים הנאו-קלאסיים מדברים בכובד ראש על הגעה למקסימום רווחה חברתית, בוודאי שאין הם מתכוונים למקסימום רווחה בתנאים תאורטיים. הטענה שלהם היא לגבי הגעה למקסימום רווחה בעולם הממשי. ואם כך, נראה שאת הדיון התאורטי לגבי הגעה למקסימום רווחה צריך לנהל תוך כדי התחשבות בעובדה שהסלים הראשוניים של אנשים שונים בחברה, שונים בצורה קיצונית זה מזה.
הזנחת דורות העתיד ממודל הרווחה
לגבי העתיד יש בעיה חמורה עוד יותר. שהרי גם אם נניח שמשפט הרווחה נכון כפי שהוא, ושהרווחה החברתית מגיע למקסימום, הרי אין ספק שמדובר ברווחה חברתית של השחקנים בתוך המודל. מה אם יש שחקנים שרק מושפעים מהשוק אבל אינם יכולים לשחק בו באופן עצמאי, כמו ילדים לדוגמה?. בנוסף, המודל בפירוש לא מדבר על הרווחה החברתית של מי שכלל אינו קיים עדיין – דורות העתיד. השפעות חיוביות או שליליות של פעולות השחקנים על רווחתם, לדוגמה נושאים כמו זיהום סביבתי – אינם נלקחים בחשבון.
יהיו אולי אנשים שיטענו שרווחת דורות העתיד לא תפגע, משום שבעתיד תומצא טכנולוגיה מתקדמת מספיק שתנטרל את הנזקים שאנו מטילים על הסביבה (אופטימיזם טכנולוגי). אבל ניסיון העבר מראה שהתקדמות הטכנולוגית אינה בהכרח מקטינה את העומס על הסביבה הטבעית (ראו טביעת רגל אקולוגית, דה-קפלינג, עקומת קוזנץ הסביבתית).
אפשר גם לטעון שהדאגה לדורות העתיד נלקחת בחשבון על ידי הפרטים, ולכן בעצם אין כאן בעיה באמת. אבל הטיעון הזה מופרך במציאות: ראשית, אין כל ראיה בפועל שכשאנשים מבצעים החלטות בשוק הם חושבים במיוחד על דורות העתיד, בייחוד אם הדבר פוגע ברווח שלהם כיום. שנית, הכלכלה הנאו-קלאסית מדברת על "העדפת ההווה" – כלומר שאנשים יעדיפו לקבל 100 שקל היום ולא מחר, ודבר זה מהווה בסיס לריבית. ניסוח אחר להעדפת הווה יהיה אפליה לרעה של העתיד – גם של הדורות הבאים. טענה כזו היא סוג של פטרונות שאפשר ליישם כלפי קבוצות אחרות באוכלוסייה.
אפשר אולי להאשים את הדואגים לדור העתיד בפטרונות – מי אתם שתדעו מה טוב לדורות הבאים? אבל סביר להניח שהעתיד יאוכלס על ידי אנשים שאינם שונים מבחינה מהותית מאיתנו. ואפשר גם להניח שהם יהיו שווים לנו ב"רדיפה אחרי העושר". נראה אך הגיוני להניח שמי שמתנגד לאפליה על רקע גזע, מגדר, העדפה מינית, דת או לאום, יכול גם להתנגד לאפליה על רקע זמן.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- יעילות פארטו בוויקיפדיה האנגלית