היסטוריה של הפמיניזם

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

היסטוריה של הפמיניזם נוגעת להיסטוריה של התנועה לזכויות האשה ולרעיונות פמיניסטיים שונים. פמיניזם היא אסופה של אידאולוגיות, תנועות פוליטיות, תנועות חברתיות ותאוריות אשר מטרתן שחרור נשים מדיכוי וקידום שוויון מגדרי, מבחינה משפטית, פוליטית, חברתית, כלכלית ואישית. הרעיון הפמיניסטי הבסיסי הוא כי אין לאסור על נשים לעשות דברים בגלל היותן נשים.

התרחבות המאבק הפמיניסטי קשורה לשינויים נוספים בחברות לאורך מאות השנים האחרונות - תהליכים כמו המהפכה התעשייתית, קפיטליזם, ותנועת ההשכלה. הפמיניזם צמח עם זרמי מחשבה הנוגעים לשינוי חברתי כמו קפיטליזם ליברליזם סוציאליזם, אנרכיזם, סוציאל דמוקרטיה, התנועה הפרוגרסיבית וסביבתנות. עם השנים חוקים נגד אפליית נשים ושינוי במוסכמות ורעיונות תרבותיים שנגעו למעמד הנשים בחברה השתנו והם עדיין במצב של שינוי. ההיסטוריה של הפמיניזם קשורה לתהליכים חברתיים נוספים והיא דוגמה להרחבת המוסר ולאבולוציה של המוסר. כמו כן המאבק הפמיניסטי הוביל לפעמים גם לשינויים טכנולוגיים שחלקם אפשרו שחרור נוסף של נשים - במיוחד ההיסטוריה של הגלולה למניעת הריון.

לעיתים קרובות מתוארת ההיסטוריה של הפמיניזם תוך התייחסות רק למאבק על זכות נשים (לבנות) להצביע, בעיקר בארצות הברית ובבריטניה. עם זאת המאבקים הפמיניסטיים נגעו ונוגעים לשורה של נושאים שבהם נשים הופלו ומופלות לרעה וכן בהקשרים של נושאים חברתיים שהוזנחו עקב כך שהן הושפעו בעיקר על נשים או בגלל ניהול פוליטי , תרבותי וכלכלי גברי שהתעלם מנושאים מסויימים או ניהל אותם בצורה אדישה לסבלן של נשים. מאבקים אלה כוללים - את הזכות לשאת דברים בציבור, הגנה מפני אלימות במשפחה, זכויות ללמוד במוסדות לימוד, זכויות לעבוד בכל סוגי המקצועות, זכויות לירושה, זכויות להתחתן בצורה חופשית, הזכות לא להיכנס להריון, הגנה מפני אונס, הגנה מפני הטרדה מינית, שילוב נשים במקצועות חופשיים (כמו רפואות, מדעניות, עורכות דין), שילוב נשים במוסדות חברתיים של קבלת החלטות ציבוריות (חברות פרלמנט, שרות, ראשות ממשלה, פקידות בכירות, עיתונאיות, עורכות עיתונים, סופרות, אומניות, מיליארדיות, מנכ"ליות של חברות ושל תאגידים גדולים). סוגיות חברתיות שנוגעות יותר לנשים שבהן היו שינויים משמעותיים כוללת מאמצים למניעת מוות של נשים בזמן הלידה, הפחתת סיכונים בזמן ההריון, רפואה הנוגעת לנשים, אמצעי מניעה בשליטת נשים, הפחתה של עוני ושל אי שוויון, שלום ומניעת מלחמות, יחס לפועלות עניות (לדוגמה עובדות בתעשיית הבגדים), אלימות על רקע אלכוהול, זנות, אי שוויון פוליטי, אי שוויון תחבורתי ועוד.

פמיניזם ליברלי באירופה

המונח פמיניזם הופיע לראשונה בכתב העת של הפילוסוף הצרפתי שארל פורייה בשנת 1837 . חלק מהאמנציפציה שקידם הליברליזם בעידן הנאורות של המאה ה-18 היה מאבק להקניית שוויון זכויות מלא לציבור הנשים, שלא נהנה קודם לכן מיתרונות ומזכויות אלו. כחלק מרעיון "האדם במרכז", חירות ושוויון תפסו את מקומם של רעיונות מסורתיים[1], המתוארים, למשל, בביטוי הגרמני ילדים, מטבח, כנסייה (בגרמנית: Kinder, Küche, Kirche), שבא לסכם את עולמה "המסורתי" של האישה.

עם זאת, כמה מן ההוגים הבולטים ביותר בתקופת הנאורות, שהגנו על עקרונות דמוקרטיים, על שוויון וקראו תגר על הרעיון כי קבוצה קטנה צריכה לשלוט על רוב האוכלוסייה, האמינו כי עקרונות אלה צריכים לחול רק על המגדר שלהם או הגזע שלהם. לדוגמה, הפילוסוף ז'אן-ז'אק רוסו חשב כי מדרך הטבע האשה צריכה לציית לגבר, וכתב "נשים טועות כשהן מתלוננות על אי השוויון בחוקים מעשה ידי גברים".

הצהרת זכויות הנשים והאזרחיות, 1791; עמוד ראשון

בשנת 1791, בזמן המהפכה הצרפתית, פרסמה המחזאית והפעילה הפוליטית הצרפתייה, אולמפ דה גוז', את "הצהרת זכויות האישה והאזרחית" (Déclaration des Droits de la Femme et de la Citoyenne) שדומה להצהרת זכויות האדם והאזרח משנת 1789. דה גוז' דרשה שוויון זכויות, על בסיס שוויון הנשים לגברים, שכן שני המינים שייכים למין האנושי, ומסוגלים לאותן מחשבות. דה גוז' הצהירה כי "מהפכה זו תיכנס לתוקף רק כאשר כל הנשים יכירו באופן מלא במצבן המצער, ובזכויות שאיבדו בחברה". היא היללה גם את השוני בין הנשים לגברים, את יופיין של הנשים ואת האומץ שלהן במעשה הלידה. "הצהרת זכויות האישה והאזרחית" מעניקה לנשים את אותן זכויות שהיו לגברים ב"הצהרת זכויות האדם והאזרח", בנוסף, דה גוז' הוסיפה כמה זכויות נוספות: זכות האישה לתת לילדה את שם המשפחה של אביו אף אם אינם נשואים, זכות הפיכת הגירושים להליך חוקי, וזכותן של הנשים לבעלות על רכוש - שינוי בחקיקה האזרחית שיאפשר לנשים לקבל החלטות באופן עצמאי. ההצהרה מעולם לא התקבלה על ידי גוף רשמי בצרפת, ונושא זכויות הנשים לא זכה לתשומת הלב הראויה לו, על אף חלקן הרב של הנשים במהפכה, במיוחד ב"מצעד על ורסאי". דה גוז' עצמה הוצאה להורג במהלך תקופת שלטון הטרור בגלל נושאים אחרים.

הסופרת והפילוסופית הבריטית מרי וולסטונקראפט נחשבת לתאורטיקנית הפמיניסטית הבריטית הראשונה ולאחת מאמהות הפמיניזם הליברלי. היא ידועה בעיקר בזכות ספרה משנת 1792: "A Vindication of the Rights of Woman" ("הגנה על זכויות האישה"), שנכתב בעקבות הצהרת זכויות האדם והאזרח. וולסטונקראפט טענה כי הנשים ראויות לחינוך ההולם את מעמדן בחברה, כי הן חיוניות לאומה כיוון שהן מחנכות את הילדים, וכי הן יכולות להיות "חברות" לבעליהן ולא רק רעיות. במקום להתייחס לנשים כאל קישוט בחברה או כאל רכוש שסוחרים בו בנישואין, טענה וולסטונקראפט כי הן בני אדם הראויות כגברים לאותן זכויות יסוד. היא התנגדה לטענות של רוסו, שרצה למגר את החינוך הנשי. וולסטונקראפט הצהירה כי הסיבה לטיפשותן ולשטחיותן של נשים רבות, לא נבעה כתוצאה ממחסור מולד במוח, אלא מפני שהגברים מנעו מהן גישה לחינוך. לפיכך התייחסו אל הנשים הללו כאל "חיות מחמד" וכאל "צעצועים".

השימוש המוקדם ביותר במושג "פמיניסט" מיוחס לשארל פורייה, סוציאליסט צרפתי שפעל במאה ה-19. פורייה ראה ברעיון שחרור האשה את המפתח לשחרור ולשוויוניות בחברה כולה. בשנות ה-90 של המאה ה-19, עם התעצבות התנועה למען זכות הבחירה לנשים, היא התנועה הסופרג'יסטית באנגליה, הפך המושג "פמיניזם" למזוהה עם תפיסת עולם ליברלית. האידאולוגיה הליברלית ראתה בכל בן אדם יצור רציונלי ובעל זכות להגדרה ולמימוש עצמי, רעיון שסיפק קרקע נוחה לצמיחת המאבק לזכויות הנשים[2][1].

הוגי דעות ליברליים, כמו הכלכלן והפילוסוף ג'ון סטיוארט מיל אשר כתב את המסה על "שעבוד האישה" (1869), ראו באמנציפציה לנשים שלב מכריע בדרך לחברה ליברלית מתקדמת, וטענו כי יש לעגן בחוק זכויות שוות לנשים, ובעיקר את ההגנה על גופן ורכושן[3][4][1]. בדומה לתפיסה הליברלית הקלאסית, שהדגישה את הממד האוניברסלי המאחד את בני האדם, גם הפמיניזם הליברלי ביקש להדגיש את הדמיון שבין נשים לגברים, תוך שאיפה לשלב את הנשים במרחב הציבורי והפוליטי. תבנית:קישורי פורטל

פמיניזם במאה ה-19

בארצות הברית במאה ה-19

אבות האומה האמריקאית כמו בנג'מין פרנקלין, תומאס ג'פרסון וג'ון אדמס היו שובניסטים בצורה מובהקת. לעומת זאת תומאס פיין, שהיה מהפכני בנושאים רבים אחרים, היה פמיניסט, לפחות לקראת כתביו המאוחרים יותר. [5] בעוד שב"זכויות האדם" (1776) פיין לא התייחס במיוחד לנשים, התנועה שלו החוצה מהשיח הרפובליקני, והתהליכים שהובילו אותו לכתוב את ספרו "עידן התבונה" דחפו אותו לכיוון תמיכה בזכויות נשים. בחלק השני של "זכויות האדם" (1792) וב"צדק אגררי" (1797) הוא תמך במשתמע או במישרין בזכויות נשים שוות לגברים, במיוחד בזכויות חברתיות אבל גם בזכויות פוליטיות כמו זכות ההצבעה. [6]

במאי 1836 הגיעה לארצות הברית היהודיה האתאיסטית, ארנסטינה לואיזה פוטובסקי רוז והחלה לפעול למען קידום שוויון זכויות לנשים. בהמשך ליוזמתו של השופט תומאס ברטל ניסתה, ביחד עם פאולינה קלוג רייט דייוויס, לארגן לובי ולאסוף חתימות לקידום חקיקת חוק לשוויון האשה בענייני ירושה ובעלות על רכוש. מאוחר יותר, בסוף שנות ה-40 ותחילת שנות ה-50, הצטרפו לכך גם מנהיגות פמיניסטיות נוספות, כמו סוזן ב. אנתוני ואליזבת קיידי סטנטון. ב-1849 הצליחה סטנטון להעביר את החוק אשר נחשב לאבן דרך בפעילות התנועה הפמיניסטית.

רבים מבין הפעילים והפעילות למען זכויות נשים באותה תקופה היו פעילים גם בתנועה לביטול העבדות ביניהם רוז, אנתוני, סטנטון, אביגייל אדמס, לוסי סטון, שרה ואנג'לינה גרימקה, לוקרישה מוט, שרה בגלי, תדיאוס סטיבנס ועוד. החל משנת 1832, עודדו פעילים בתנועה לביטול העבדות, והעיתונאי ויליאם לויד גאריסון בראשם, השתתפות מלאה של נשים בתנועה. הקהילה הקוויקרית ברוצ'סטר אספה אליה פעילים מרכזים בתנועה לביטול העבדות כדוגמת תומאס ומרי אן מקלינטוק (M'Clintock), פרדריק דאגלס ואיימי ויצחק פוסט ואחרים. אלה היו גם תומכים נלהבים גם של התנועה לזכויות לנשים.

ביולי 1848, התקיימה ועידת סנקה פולס, שכונתה לאחר מכן "הכנס הפמיניסטי הראשון". בוועידה התקבל מסמך שחובר על ידי סטנטון, ובו דרישה לתת לנשים זכות הצבעה ושוויון חברתי ככל האדם (דרישה שהתממשה רק ב-1920)[1][3][7].

אחד המאבקים הראשונים של הפמיניסטיות הייתה הזכות לשאת דברים בציבור. כמה מן הפמיניסטיות הראשונות היו מעורבות בתנועה לצמצום צריכת אלכוהול באמצע המאה ה-19, שכן נשים היו חסרות זכויות גם מול בעל אלכוהוליסט. אולם גם במסגרת תנועה זו, דרשו מהן רק לשמוע וללמוד, והן הקימו בשל כך ארגון אחר. ב-1853, בעת הכינוס הבינלאומי למאבק במשקאות משכרים בניו יורק, דרשה סוזן ב. אנתוני שיתנו לנשים את הזכות לדבר, אולם לאחר דיון של שלושה ימים הדבר נאסר. שנים לאחר מכן טענה אנתוני כי:

שום צעד מתקדם שננקט על ידי נשים לא היה שנוי במחלוקת כה מרה כמו הדיבור בפומבי. על שום דבר שהן ניסו, אפילו לא הבטחת זכות הבחירה, הן לא עברו עוצמה כזו של התעללות, הוקעה, והתנגדות

התנועה הסופרג'יזטית במאה ה-19

סוגיית זכות בחירה לנשים נתפסה כאיום על הסדר החברתי וכאיום על ייעודן "האימהי" של הנשים.[8] הראשונות לפרוץ את חומות הנורמה בדרישה לזכויות אזרח שוות לנשים, ביניהן הזכות להצביע, היו נשות ארצות הברית.

המאורע המסמן את ראשית התנועה הסופרג'יסטית הוא ועידת סנקה פולס שנערכה בתאריכים 19–20 ביולי 1848, בסנקה פולס, ניו יורק. בוועידה הוצג מנשר שנכתב על ידי שתיים ממארגנות הוועידה, אליזבת קיידי סטנטון וסוזן ב. אנתוני, "הצהרת העמדות", שדרש להכיר באמנציפציה לנשים וזכויות השוות לאלה של הגברים.[9] סטנטון השתמשה בשפת הכרזת העצמאות של ארצות הברית כדי לקשור את המאבק על זכות הנשים לבחור לחירות האמריקאית: "אנו מתייחסים לאמיתות הבאות כמובנות מאליהן: שכל הגברים והנשים נבראו שווים, שהבורא העניק להם זכויות מסוימות שאי אפשר לשלול מהם, וביניהן הזכות לחיים, לחירות ולחיפוש אחר האושר".[10] הסעיף התשיעי שדרש להכיר בזכות הבחירה לנשים היה היחיד שעורר מחלוקת והצליח להתקבל בזכות תמיכת הפעיל בתנועה לביטול העבדות, פרדריק דאגלס.[11]

את השם "סופרג'יסטיות" טבע הדיילי מייל (The Daily Mail) ב-1906 ככינוי גנאי. למרות זאת השם אומץ בחום על ידי הנשים הלוחמות והפך לשם המאבק.[12] בעיני הציבור המושג "סופרג'יסטיות" מזוהה בעיקר עם הזרם הרדיקלי של התנועה שדגל בפעילויות מיליטנטיות בממלכה המאוחדת.[13]

בבירטניה במאה ה-19

בממלכה המאוחדת ניהלו הנשים את המאבק לזכותן לבחור בתהליך ארוך במאה ה-19 להרחבת זכות הבחירה לגברים שהתבססה עד אז על רכוש באמצעות חוקי רפורמה. לקראת העברת חוק הרפורמה השני, חתמו 1,499 נשים על עצומה לפרלמנט של הממלכה המאוחדת בה הן דרשו כי השינוי בזכות הבחירה יחול גם על הנשים. לאחר כישלון העצומה הוקמה האגודה הלאומית לזכות הבחירה לנשים NSWS) National Suffrage Women Society) בהנהגתה של לידיה בקר, אשת מדע ממנצ'סטר.[14]

לתנועה הסופרג'יסטית של הממלכה המאוחדת היו כמה יתרונות משמעותיים על התנועה בארצות הברית. המאבק היה מכוון למוסד אחד מדיני, הפרלמנט הבריטי, ולא לכמה בתי מחוקקים ברמת מדינה וברמה הפדרלית. כמו כן, נשים וארגוני נשים בולטים הצטרפו במהירות למאבק ולא לאורך שנים כמו בארצות הברית. אחת מהנשים המשפיעות שהצטרפו למאבק הייתה ג'וזפין באטלר שעמדה בראש התנועה נגד מיסוד הזנות וסחר בנשים.

הפעילות הבריטיות זכו גם כן לתמיכת חוגים ליברליים ואף לתמיכת חלק מהאיגודים המקצועיים. הוגה הדעות ג'ון סטיוארט מיל יצא נגד נורמות הפגיעה בזכויות נשים ובעצמאותן בחיבורו "שעבוד האישה" (1869). בחיבור זה הוא טוען בעד זכות בחירה לנשים וזאת על מנת שיגנו על זכויותיהן. בנוסף כיהן כנשיא הארגון הסופרג'יסטי הבריטי, NSWS.[15] בעקבות הצטרפותם של אנשי שם למאבק כמו מיל ובאטלר גברה התמיכה הפוליטית במתן זכות הבחירה לנשים.

בשנת 1870 ייסדו שתי נשים בריטיות, לידיה בקר ו-Jessie Boucherett, את "הירחון למען הצבעת נשים" (Women's Suffrage Journal). העיתון פרסם ידיעות הנוגעות לכל תחומי החיים של נשים, והתמקד במיוחד בנושאים שהדגימו את התמיכה בקרב האוכלוסייה הכללית ברעיון של הצבעת נשים, וכן סיפק עצות ביחס להכנת עצומות לבתי הנבחרים. העיתון פעל במשך 20 שנה עד למותה של בקר בשנת 1890.

סעד וסיוע – הקשרים כלכליים, חברתיים וגאוגרפיים

התנועות הפמיניסטיות התחילו בחברות מתועשות ובאזורים עירוניים, בהם צמחו המעמדות הבינוניים[16]. כבר בתחילת המאה ה-19, נשים בארצות הברית היו מעורבות בארגונים פילנתרופיים, ולו משום שהסעד והצדקה היו תחומי התעסוקה היחידים שהיו אז נגישים לנשים בנות המעמד הבינוני[17][3]. לפעילויות אלו נודעה הצלחה רבה, והייתה להן תרומה משמעותית לתנועות הפמיניסטיות: הן יצרו מערכות סעד וסיוע, וסיפקו ניסיון ארגוני-ניהולי; כוחן של נשים להשפיע ולהביא לשינוי חברתי הועצם[16]. פעילויות למען עניים, חסרי בית, חולים ונזקקים היו המוקד של ארגוני הנשים הראשונים של תחילת המאה ה-19[17].

התעוררויות חברתיות ופעילות פוליטית היו ממאפייני סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, והיוו קרקע נוחה לתנועות חברתיות בהן לקחו חלק נשים[17]. תחילת העידן הפרוגרסיבי בארצות הברית, לקראת סוף המאה ה-19, הפכה את האחריות החברתית, הבריאות הגופנית וטוהר המידות לאידאולוגיה, ונשים פמיניסטיות ראו בשכרות ובמתירנות מינית עוולות חברתיות שיש להילחם בהן. אחד התוצרים של רעיון זה היה תפיסת הזנות כמצב משפיל ומפיץ מחלות[17].

שתי התארגנויות שונות, אורבניות במהותן, פעלו בתחילת המאה ה-20: תנועת "המועדונים" (Club movement) ותנועת "בתי ההתיישבות" (Settlement Houses). תנועת המועדונים נחשבת לראשית הפמיניזם הסוציאלי, ופעולותיו היו מעורבות בנושאים מגוונים כחינוך, טיפול נכון במזון, רפורמה בחוק הפלילי והגנה על זכויות נשים העובדות בתעשייה[16]. נשות המועדונים החלו בארגון אירועי תרבות וספרות, והמשיכו לפעילויות סעד, לפמיניזם פוליטי ולהשפעה על החיים הפוליטיים[18][3]. גם נשים מהגרות ושחורות הצטרפו למועדונים, ואף הקימו ארגונים משלהן[16].

תנועת בתי ההתיישבות דמתה בהרכבה לתנועת המועדונים. נשים אלו התמקדו בשיפור החיים בשכונות העוני: הן התגוררו בשכונות המצוקה, הקימו שירותי תברואה, מרפאות ציבוריות, מעונות-יום, גני ילדים ומועדוני נוער; ייסדו לימודי ערב למבוגרים; קיימו הפגנות למען שכר מינימום, למען שיפור משכורתן ותנאי עבודתן של נשים, תמכו במאבק בזנות ועוד[19][7].

מאבק למען זכויות הצבעה לנשים במאה ה-20

מתחילת המאה ה-20 ועד סוף מלחמת העולם הראשונה חל שינוי במאבק למען זכות הבחירה בארצות הברית ובבריטניה. שני גורמים מרכזיים לכך היו מתן זכות בחירה לנשים במדינות מסוימות במערב, החלוצה בהן ניו זילנד ב-1893 ומספר מדינות בארצות הברית, והתחלפות הנהגת הנשים. הנושא התפרסם וקיבל לגיטימציה במדינות רבות במערב. בנוסף לעשייה הקיימת, חיבור ספרים, הוצאת מאמרים לעיתונות ונאומים, הצעות חוק, התווספו דרכי פעולה חדשות אקטיביסטיות יותר, שכללה לפעמים פעולות בלתי חוקיות ואלימות (כלפי רכוש לא בני אדם).

מיליסנט פוסט

בממלכה המאוחדת התחלפה ההנהגה. בעקבות מותה של לידיה בקר ב-1890, נבחרה מיליסנט גארט-פוסט לנשיאת ה-NSWS. בשנת 1897 איחדה פוסט את כל הארגונים שפעלו למען זכות הבחירה במסגרת ארגון חדש - "האיחוד הלאומי של הארגונים למען זכות בחירה לנשים" NUWSS‏ (National United Women's Suffrage Societies), שהפך לארגון המרכזי שפעל למען זכויות נשים בממלכה המאוחדת. התנועה תחת מנהיגותה נקטה בקו הסברה מתון אך נחוש, הפועל בדרכי שלום. פעילותו כללה ארגון עצרות, פרסום כרזות והפצת מידע, החתמת עצומות, ארגון חוגי בית ושדלנות בפרלמנט.

עם התקדמות המאבק, החלה מתיחות פנים-ארגונית ב-NUWSS, בין הצד היוני של פוסט, לצד הנצי של הפעילה אמלין פנקהרסט, ששאפה לקדם את המאבק באמצעים מיליטנטיים יותר. ב-1903 הקימה אמלין פנקהרסט עם בנותיה כריסטבל וסילביה את איגוד הנשים החברתי והפוליטי (WSPU, Women Social Political Union). המונח "סופרג'יסטיות" מזוהה עד היום עם תנועה זו בשל פעולותיה הרדיקליות.

עד שנת 1905 התמעט העניין של העיתונות בממלכה המאוחדת בנושא זכויות הנשים. העיתונים דווחו רק לעיתים רחוקות על פגישות הארגונים ופעמים רבות סירבו לפרסם מאמרים של תומכי הנושא. בשנת 1905 חברות ה-WSPU החליטו על טקטיקות חדשות ונועזות יותר כדי לזכות בתשומת לב ציבורית ולקדם את עניינן. קו המאבק של פנקהרסט וחברותיה היה בלתי מתפשר, והן טענו כי כל עוד אין לנשים זכות הצבעה ויכולת ייצוג בפרלמנט והממשל, הן לא תשתפנה פעולה עם מוסדות המדינה. הסופרג'יסטיות הוציאו עיתון וקיימו תהלוכות והפגנות רבות. בהמשך, המאבק הפך מיליטנטי. הן הפריעו לאסיפות פוליטיות רבות בדרישה שהדוברים יתייחסו לשאלת זכויות ההצבעה של נשים, וקראו לנשים שלא להשתתף במפקד האוכלוסין, היות שכל עוד אין להן זכות הצבעה, הן לא נחשבות לאזרחיות.[20]

ב-13 באוקטובר 1905, אנני קני וקריסטבל פנקהרסט השתתפו בישיבה בה נאם אדוארד גריי, שהיה אז שר בממשלה. שתי הנשים שיסעו את הנאום שוב ושוב בצעקות "האם הממשלה הליברלית תיתן זכות הצבעה לנשים?", וסירבו להפסיק. אחד השוטרים שהוזעקו לפנותן טען כי הן בעטו וירקו עליו והן הואשמו בתקיפה ונעצרו. קריסטבל ואנני נמצאו אשמות בתקיפה ונקנסו ב-5 שילינג האחת. משסירבו לשלם הן נשלחו לכלא. פרשה זו גרמה לזעזוע בממלכה המאוחדת. על אף תשומת הלב הציבורית הרבה שהשיגו נשות ה-WSPU, הרוב המוחץ של נשות התנועה הסופרג'יסטית המשיך לזהות עצמן עם ארגון ה-NUWSS: כך, בשנת 1913, תחת ארגונה של פנקהרסט התאגדו בסך הכול כ-2,000 פעילות, ואילו תחת ארגון ה-NUWSS התאגדו כ-50,000.

בשנת 1907 ארגן NUWSS את מצעד הבוץ שהיה המצעד הפומבי הראשון למען תמיכה במתן זכויות הצבעה לנשים. המצעד כלל יותר מ-3,000 נשים אשר צעדו ברחובות הבוציים והקרים של לונדון מהייד פארק לאקסטר הול. שם המצעד ניתן לו לאחר התרחשותו, בשל תנאי מזג האוויר הקשים בהם נערך. אף על פי כן, הוא תואר לרוב כמצעד שמח. המצעד היה מגוון מאוד מבחינה חברתית ומארבעים ארגונים שונים שהתאספו מכל רחבי הממלכה המאוחדת. המראה של נשים מכל הגילאים, מעמדות ומקצועות צועדות יחד במזג אוויר מחריד דרך רחובות בוציים היה תקדים ועורר עניין רב בקהל הצופים. כמו כן בחברה הבריטית באותה תקופה היה מקובל לחשוב כי נשים סולדות מלהציג עצמן בציבור, ולכן קיום המצעד שידר תחושת נחישות של הנשים. היבטים אלה גרמו לתשומת לב מצד העיתונות.

בעקבות הכיסוי בעיתונות והתגובות החיוביות נערכו עוד מצעדים. בשנת 1913 כלל המצעד כ-40,000 משתתפות. המצעדים משכו קהל עצום בגודלו – מאות אלפי צופים ובמקביל – עיתונאים שסיקרו את האירוע. חשיבות הסיקור העיתונאי הייתה גדולה בעיני התומכות במתן זכות הצבעה לנשים, גם בעיני המיליטנטיות וגם בעיניהן של האחרות. הסיקור העיתונאי עזר להעביר מסר על פיו כל סוגי הנשים רצו להצביע, ולא רק נשים צעקניות, היסטריות ולא נשיות, כפי שתוארו בקריקטורות בעיתונים ונתפשו בעיני הציבור בדרך כלל.

אמלין פנקהרסט נעצרת על ידי המשטרה לאחר שהפגינה ליד ארמון בקינגהאם - 1914

חברות "איגוד הנשים החברתי והפוליטי" בראשות פנקהרסט, נקטו בפעולות מחאה רבות החל מהפגנות, הפרעות לפגישות פוליטיות, הפרעות סדר ועד להשחתת רכוש ציבורי, ניפוץ חלונות ראווה, קשירת עצמן לפסי רכבת, הצתות והפצצות. הארגון היה אחראי לפעולות דוגמת: פיצוץ מנזר ווסט מיניסטר,[21] פיצוץ בנק אנגליה בלונדון,[22] שיסוע ציור של ונוס וניפוץ הזכוכית המכילה את תכשיטי הכתר.[23]

פעולות אלו הובילו למאסר של פעילות בגין הפרעות סדר ועבירה על החוק. מהסופרג'יסטיות נשללה הזכות להיות מוכרות כאסירות פוליטיות וכמחאה פתחו בשביתות רעב בעודן בכלא. הראשונה הייתה מאריון וואלאס דונלופ ששוחררה לאחר 91 שעות שביתה. כתגובה החילו עליהן רשויות החוק מדיניות של האכלה בכפייה ולאחר מכן חוקקו את חוק האסירים המשחרר את האסירים השובתים ברגע שבריאותם מדרדרת ומחזיר אותם אל הכלא ברגע שבריאותם משתפרת.[15] חידוש נוסף של הסופרג'יסטיות היה הקמת ארגונים בינלאומיים לקידום המטרה המשותפת דוגמת ברית הנשים הבינלאומית למען זכות הצבעה IWSA.[24]

אחת הפעילות המיליטנטיות ביותר באותה תקופה הייתה אמילי דייוויסון שהייתה מורה ופעילה ב-WSPU. בשנת 1909, בגיל 37, היא נעצרה לראשונה בעת שניסתה למסור עצומה לראש הממשלה הרברט הנרי אסקווית'. היא נמצאה אשמה בגרימת הפרעה ונאסרה לחודש ימים. מאז היא נעצרה לעיתים תכופות ונאסרה תשע פעמים בגין תקיפות, זריקת אבנים, הצתות ועוד. במהלך מאסריה נהגה לשבות רעב ואולצה לעבור הזנה בכפייה ארבעים ותשע פעמים. מהלך התנגדותה להזנה גרם לה לנזק גופני ניכר. סופרג'יסטיות רבות היו נוהגות לשבות רעב במהלך מעצרן וזאת מפני שהממשלה סירבה להכיר בהן כאסירות פוליטיות.[25][26] בשנת 1913 דייוויסון התפרצה למרוץ אפסום דרבי, ונדרסה למוות על ידי סוסו של ג'ורג' החמישי, מלך הממלכה המאוחדת.[27] דבר זה גרם לזעזוע ציבורי רחב.

בארצות הברית תפסו את ההנהגה קארי צ'פמן קאט, אנה האוורד שו ואליס פאול, שהיו שלושתן פעילות ב-NAWSA.[11] לאחר שפאול חזרה מהממלכה המאוחדת, שם לקחה חלק במאבק האלים ואף נאסרה. בהשפעת ביקורה בממלכה המאוחדת היה ארגונה רדיקלי יותר בשיח ובמעשים. אחד האירועים הבולטים היה צעדה של 5,000 נשים בוושינגטון בשנת 1913, יום לפני השבעת וודרו וילסון לנשיאות ארצות הברית.[28] בשנת 1916 היא ייסדה את מפלגת הנשים הלאומית.[11]=

הפגנת נשים למען זכות הצבעה לנשים, ניו יורק, 6 במאי 1912.

התפשטותן של תנועות המועדונים ובתי ההתיישבות, וההתוודעות לשכונות העוני והמצוקה חידדה את ההבנה בדבר צורך בשינוי חברתי; הבנה זו היוותה את התשתית לתנועה ההמונית למען זכות בחירה לנשים[16]. שורשי התנועה למען זכות הבחירה לנשים נמצאים בארגונים מוקדמים יותר, כמו התנועות נגד השכרות (Women's Christian Temperance Union) ובעד ביטול העבדות. נשים שהשתתפו בארגונים אלו, כמו אליזבט קיידי סטנטון, סוזן ב. אנתוני ולוסי סטון (Lucy Stone) היו ממקימות התנועה למען זכות הבחירה[16]. תנועה זו פעלה, משנתה הראשונה, לקדם חוקים המגנים על נשים כמו זכות האישה על רכושה[16]. חברות התנועה היו לבנות, ילידות ארצות הברית ובנות המעמד הבינוני-גבוה, ופועל יוצא מכך היה סדר עדיפויות שתאם את אורח חייהן[4][7].

אט-אט הפכה תנועה זו להמונית, ובעידודה של קארי צ'פמן קאט (Carrie Chapman Catt) צירפה גם נשים שאינן לבנות או בנות המעמד הבינוני-גבוה[17]. ארגוני נשים שונים (כמו הנשים הסוציאליסטיות והנשים השחורות) חברו למען המשימה להשגת זכות הבחירה[17]. התנועה למען זכות הבחירה עברה תהפוכות רבות וכללה פעילויות שונות כמו לובינג לחברי הפרלמנט והפגנות בוטות[29][3][7].

למרות כל זאת, להצלחת המאבק על זכות הבחירה תרמה בעיקר השתתפותן ותמיכתן של נשים במאמץ המלחמתי במלחמת העולם הראשונה. 72 שנה לאחר הכנס הפמיניסטי הראשון בו נוסחה הדרישה לשוויון זכויות וזכות בחירה, אושר ב-18 באוגוסט 1920 התיקון ה-19 לחוקת ארצות הברית המקנה לנשים את הזכות לבחור (אושר בבית הנבחרים ב-21 במאי ובסנאט ב-4 ביוני 1919)[30][1][3].

סוף הגל הראשון: פניית הנשים לתנועות השלום

לואיז וייס ופמיניסטיות אחרות מפגינות למען זכות הצבעה לנשים, פריז 1935.

מטרתו המוצהרת של המאבק שניהל הפמיניזם הליברלי הושגה עם קבלת זכות הבחירה לנשים במרבית מדינות המערב. ואכן, בתקופה שבין שתי מלחמות העולם חלה עצירה בפעילות תנועת הנשים. המיתון הכלכלי הקשה של שנות ה-30, יחד עם עליית הלאומנות, הפשיזם והערצת הגבריות הביאו נשים רבות למלא תפקידים ביתיים מסורתיים או לסייע בפרנסת המשפחה. במקביל, מלחמת העולם הראשונה הותירה את חותמה על נשים רבות והפנתה את פעילותן הציבורית לקידום שלום עולמי; נשים רבות חיברו בין המאבק למען השלום ובין המאבק הפמיניסטי[16]. כך למשל ג'יין אדמס, שהייתה אחת ממייסדות ליגת הנשים הבינלאומית למען שלום וצדק וזכתה בפרס נובל לשלום בשנת 1931.

פמיניזם בין שני הגלים

נשים פמיניסטיות המשיכו לפעול גם בתקופה שבין שני הגלים[31][3][7]; אין בחלוקה ל"שני גלים" כדי להפחית מחשיבותן. במהלך שנים אלו התרחשו מספר אירועים שהשפיעו עמוקות על התנועה הפמיניסטית שתחזור לפעול בשנות ה-60. למשל: בשנת 1949 פרסמה סימון דה בובואר את ספרה "המין השני"[32][3][7]; בשנות ה-50 הגיע לשיאו "מיתוס עקרת הבית המאושרת", ששירת את הגברים שחזרו מהמלחמה על ידי פינוי מקומות עבודה עבורם;[1][3] בשנת 1960 אושרה הגלולה למניעת היריון על ידי ה-FDA, אישור שבישר את תחילת המהפכה המינית.

הגל השני – פמיניזם אמריקאי

בעולם המערבי נודעו שנות ה-60 בהיותן תקופה סוערת ומרגשת, בה התעוררו ופעלו תנועות אזרחים למען נושאים שונים: המהפכה המינית, מהפכות סטודנטים, תנועות לזכויות אזרח, תנועה למען השחורים ועוד[1]. התנאים היו אופטימליים להתעוררותה המחודשת של תנועת הנשים והפיכתה בשנית לתנועת המונים[33].

אחד ההישגים הראשונים של תנועת הנשים המחודשת היה הקמתה של הוועדה הנשיאותית למעמד הנשים בהנהגת אלינור רוזוולט בדצמבר 1961‏[4][3]. ועדה זו המשיכה בפעילות פמיניסטית ליברלית, ואחד מהישגיה החשובים הוא חקיקת החוק לשכר שווה[16].

ב-1963, שתים עשרה שנים לאחר ספרה של דה בובאר, פרסמה בטי פרידן את ספרה "המסתורין הנשי"; בדומה ל"מין השני", ספר זה היה בגדר אירוע מכונן לתנועת הנשים[34][1][3]. בטי פרידן ונשים אחרות הקימו בשנת 1966 את הארגון הלאומי לנשים (National Organization of Women - NOW[3][35][1]. ‏NOW זיהה עצמו כארגון פמיניסטי ליברלי, שראה דמיון בסיסי בין נשים לגברים ורצה ליצור שינוי מתוך המערכת הקיימת[3]. ערכיו ואופן פעילותו של NOW יצרו מצב בו נשים מסוימות לא יכלו לקחת בו חלק וזרם פמיניסטי שני הוקם – התנועה לשחרור האישה (WLM); זרם זה אופיין כשייך לפמיניזם הרדיקלי[16]. בשנת 1975 הופיע הספר "חדר הנשים" של מרילין פרנץ' שהפך לרב-מכר והשפיע על נשים אמריקאיות רבות.

הגל השני - הפמיניזם "הרדיקלי"

ניתן לומר, כי תנועות השמאל החדש של שנות ה-60 בארצות הברית גרמו ליצירת הזרם הרדיקלי ולו רק בגלל התנסותן של נשים ביצירת תאוריות ביקורתיות נונ-קונפורמיסטיות[3]. הזרם הרדיקלי דיבר על דיכוי במקום על אפליה, יותר על שחרור מאשר על שוויון זכויות, ודרש מהפכה במקום רפורמה[3]. הפמיניזם הרדיקלי דיבר על מהפכה של מחשבות ופעולות ובנייה מחודשת של היחסים החברתיים; דוגמה מרכזית לכך היא כינונו של מושג ה"אחיות" (אחוות נשים - sisterhood)‏[36]. מושג זה ביטא את ההעדפה של מבנה לא-היררכי והעדר מנהיגות בקרב הארגונים הרדיקליים[37][3]. רעיונות אלו התבטאו, למשל, בדרישה לכתיבה פמיניסטית אנונימית[3]. הייתה זו רובין מורגן (Robin Morgan) שציינה כי המילה "radical" נובעת מהמילה הלטינית "radix" שפירושה "שורש", היינו - שהפמיניזם הרדיקלי מעוניין לשנות דברים משורשיהם [שם] או לשנות את החברה מן היסוד.

הייחוד הראשוני הנראה לעין של הקבוצות הרדיקליות היה היעדרם של גברים. לפני כן, נשים כבר הכירו בסקסיזם הקיים בקבוצות מעורבות (בתנועות למען זכויות האזרח וכדומה) ולכן הרחיקו גברים מארגוני הפמיניזם הרדיקלי[38][3]. את פעילותו של הזרם הרדיקלי בתחילת דרכו ניתן לחלק לארבעה עקרונות מנחים:

  1. מפגשים של "קבוצות להעלאת תודעה" (consciousness raising groups);
  2. ניסוי וטעייה לגבי צורות חדשות ומגוונות של אופני חיים;
  3. כינון תרבות-נגד, המבוססת על מחשבה פמיניסטית ועל חייהן וניסיונן של נשים;
  4. הקמת ארגונים אלטרנטיביים כמו מרכזי נשים ומרכזי סיוע[39][1][3].

ספרות פמיניסטית רדיקלית כמו זו של קייט מילט (Millet), אדריאן ריץ' (Rich) אנדריאה דבורקין (Dworkin) ועוד, השפיעה רבות על ההתפתחות האידאולוגית של הפמיניזם הרדיקלי[16]. גוף האישה היה במידה רבה מוקד הפעילות הרדיקלית של הזרם: הטענה כי האישי הוא פוליטי גרמה למאבקים כמו המאבק על הזכות להפלה חופשית, מאבק נגד תחרויות יופי, מאבק באלימות נגד נשים ומאבק נגד פורנוגרפיה[37][3]. הפמיניזם הרדיקלי הקים מערכות שלמות של סיוע ושינוי חברתי כמרכזי הסיוע לנפגעות אלימות ומקלטים לנשים מוכות; במרכזים ובמקלטים באה לידי ביטוי אחוות הנשים שהייתה לערך בזרם הרדיקלי[16].

בתחילת דרכו היה הפמיניזם הרדיקלי עיוור לסוגיות של גזע, מעמד, צבע עור ונטייה מינית ועל כן עם התבססותו, הוא התפצל לזרמים שונים כמו הזרם של הפמיניזם הלסבי והזרם הפמיניסטי השחור[40][3]. הפמיניזם הלסבי, למשל, התפצל מהזרם הרדיקלי הכללי מכיוון שהוא ראה בלסביות עניין פוליטי מהותי ולא נטייה מינית גרידא כפי שהזרם הרדיקלי הכללי ראה זאת בשנותיו הראשונות[1][3]. הפמיניזם השחור, כדוגמה נוספת, טען כי לא רק שנשים שחורות סובלות מדיכוי כפול – הן כנשים והן על רקע צבען, אלא שלדיכוי כפול זה יש משמעות ייחודית והשפעה סינרגיסטית[41][1].

פמיניזם סקס-פוזיטיב

פמיניזם סקס-פוזיטיב (באנגלית: Pro-sex feminism, לפעמים ידוע גם כ-Sex-positive feminism) הוא זרם בפמיניזם האמריקאי החל מתחילת שנות ה-80. חלק מהדוגלות בזרם זה החלו בפעילותן הפמיניסטית בתגובה לעמדה האנטי-פורנוגרפית של חלק ממובילות הפמיניזם הרדיקלי, כמו קתרין מקינון, אנדריאה דבורקין ואחרות. הניסיון למקם את המאבק בפורנוגרפיה במרכזי השיח הפמיניסטי הוביל לוויכוחים ודיונים עזים, שנהוג לעיתים לכנותן "מלחמות הסקס הפמיניסטיות" (באנגלית: Feminist Sex Wars). מעבר לתגובה לעמדת הפמיניזם הרדיקלי כלפי מיניות, עסק הפרו-סקס פמיניזם באופן ישיר בביקורת על מה שנתפס, לשיטתו, כשליטה פטריארכלית ודיכוי של מיניות האישה. בין הכותבות האקדמיות הידועות בזרם זה: גייל רובין, אלן ויליס וסוזי ברייט.

המחלוקות בנוגע לסוגיות אלו העסיקו גם את הפמיניזם הישראלי (בסוף שנות התשעים) עת התגבשה קואליציה של ארגוני נשים שפעלו נגד החקיקה המתירה שידורי פורנוגרפיה בערוצים המסחריים. על אף שפרו-סקס פמיניזם מעולם לא זכה לפופולריות בקרב כותבות ופעילות פמיניסטיות בישראל, הרי שבקרב הקהילה הקווירית והלסבית בישראל מתקיימים ניסיונות לכתוב, לפרסם ולהציג פורנוגרפיה פמיניסטית[42].

הגל השלישי של הפמיניזם

מצעד הנשים בוושינגטון,2017


הגל השלישי של הפמיניזם הוא מושג המזוהה עם מגוון זרמים של פעילות וכתיבה פמיניסטית החל משנות ה-90 המוקדמות. הגל השלישי של הפמיניזם התעורר כתגובה למה שנתפס ככישלונות של הגל השני, וכן כתגובה לתגובת הנגד שהתעוררה אל מול היוזמות והתנועות שנוצרו על ידי הגל השני.

הגל השלישי של הפמיניזם מנסה לאתגר ולהימנע מההגדרות המהותניות של הגל השני ל"נשיות". הגדרות אלו, לשיטתו של הגל השלישי, מניחות לרוב זהות נשית אוניברסלית אחידה ומדגישות יתר על המידה את חווייתה של האישה הלבנה הפריווילגית במעמד הבינוני-גבוה. פרשנות פוסט-סטרוקטורליסטית של מגדר ומיניות היא מרכזית ברוב האידאולוגיה של הגל השלישי.

תאוריות של הגל השלישי מקיפות בדרך כלל תאוריות קוויריות, מודעות של נשים שחורות, תאוריות פוסט קולוניאליות, תאוריות של ביקורת, תאוריות חוצות לאומים, פמיניזם אקולוגי וחשיבה פמיניסטית חדשה. הגל השלישי של הפמיניזם מתמקד בצורות ביטוי וייצוג מגדריות שהן פחות פוליטיות מקודמותיו. הגל השלישי מערער על הפרדיגמות של הגל השני לגבי מה טוב, או לא טוב, לנשים.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.00 1.01 1.02 1.03 1.04 1.05 1.06 1.07 1.08 1.09 1.10 1.11 אורית קמיר, פמיניזם, זכויות ומשפט, בסדרת "אוניברסיטה משודרת", תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2002.
  2. ^ ספרן: 2001.
  3. ^ 3.00 3.01 3.02 3.03 3.04 3.05 3.06 3.07 3.08 3.09 3.10 3.11 3.12 3.13 3.14 3.15 3.16 3.17 3.18 3.19 3.20 3.21 Marlene LeGates, In Their Time: A History of Feminism in Western Society, Routledge, 2001
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 ספרן: 2001
  5. ^ Thomas Paine: Eighteenth Century Feminist
  6. ^ Thomas Paine Amidst the Early Feminists, Eileen Hunt Botting
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 7.3 7.4 7.5 Sheila Rowbotham, Women in Movement: Feminism and Social Action, Routledge, 1992
  8. ^ תבנית:צ-ספר
  9. ^ תבנית:צ-ספר
  10. ^ תבנית:צ-ספר
  11. ^ 11.0 11.1 11.2 תבנית:צ-ספר
  12. ^ תבנית:צ-ספר
  13. ^ תבנית:צ-ספר
  14. ^ תבנית:צ-ספר
  15. ^ 15.0 15.1 תבנית:צ-ספר
  16. ^ 16.00 16.01 16.02 16.03 16.04 16.05 16.06 16.07 16.08 16.09 16.10 16.11 ספרן: 2001
  17. ^ 17.0 17.1 17.2 17.3 17.4 17.5 ספרן: 2001
  18. ^ ספרן: 2001;Banks:1981
  19. ^ ספרן: 2001
  20. ^ תבנית:מטח, מתוך נגה: כתב עת פמיניסטי, קיץ 1983, גיליון 7.
  21. ^ Bomb explosion in Westminster Abbey; Coronation Chdamaged; Suffragette outrage". The Daily Telegraph. 1914. p. 11
  22. ^ , [{{{url}}} SUFFRAGETTES], The Register, {{{year}}} , issue: p:, pmid: , doi:
  23. ^ Lousie A. Jackson & Shani D'cruze, Women, Crime and Justice in England Since 1669 (NY: Palgrave. Macmillan, 2009), p.. 94.
  24. ^ רשימה מלאה של מועדי הענקת זכות הבחירה לנשים במדינות השונות: Francisco O. Ramirez, Yasemin Soysal & Suzanne Shanahan, " The Changing Logic of Political Citizenship: Cross-National Acquisition of Women's Suffrage Rights, 1890 to 1990", American Sociological Review, Vol. 62 No. 5 (October 1997), עמ' 743 - 744
  25. ^ Emily Davison Biography, .Bio
  26. ^ Germaine Greer, Emily Davison: was she really a suffragette martyr?, The Telegraph, ‏1 Jun 2013
  27. ^ Carolyn P. Collette, ""Faire Emelye": Medievalism and the Moral Courage of Emily Wilding Davison", The Chaucer Review, 42, עמ' 224, 2008
  28. ^ תבנית:צ-ספר
  29. ^ ראו ספרן: 2001,
  30. ^ ספרן: 2001;
  31. ^ ראו: ספרן: 2001,
  32. ^ לפירוט ראו: ספרן:2001, Sabrosky:1979,
  33. ^ Saltzman Chafetz & Dworkin: 1986
  34. ^ ראו Sabrosky: 1979; ספרן: 2001;
  35. ^ ספרן:2001
  36. ^ הוקס:2002; ספרן:2001
  37. ^ 37.0 37.1 ספרן:2001
  38. ^ הוקס: 2002 ;Banks: 1981
  39. ^ ראו: ספרן: 2001 ;Banks: 1981; הוקס: 2002
  40. ^ הוקס: 2002; ספרן: 2001;
  41. ^ הוקס: 2002;
  42. ^ זיו 2004
אוחזר מתוך "https://ecowiki.org.il/index.php?title=היסטוריה_של_הפמיניזם&oldid=127826"