קערת האבק
קערת האבק (באנגלית: Dust Bowl) הוא כינוי לשורה של סופות אבק שהתחוללו במרכז ארצות הברית וקנדה בשנים 1931-1939[1], ואשר גרמו לשורה של בעיות סביבתיות וחברתיות כולל מדבור, פגיעה קשה בחקלאות וגלי פליטים. מצב זה, נגרם עקב שילוב של כמה פרקטיקות חקלאיות לא בנות קיימא, שהיו נהוגות במשך כמה עשורים. חישוף הקרקע מעשבים לצורך חריש של שדות חיטה, רעיית יתר, ובצורת קשה, גרמו לבליית קרקע ומדבור באזור המישורים הגדולים. במהלך הבצורת התייבשה האדמה הפורייה והפכה לאבק, אשר עף מזרחה, בעיקר בצורה של עננים שחורים גדולים. לעתים, העננים השחירו את השמיים על פני שטח עצום, שהשתרע עד שיקגו. בחלק מהפעמים סופות האבק קברו מבנים, שדות וכלי רכב בדרכם. רוב הקרקע שנסחפה עפה אל תוך האוקיינוס האטלנטי.
אסון סביבתי זה, הותיר חצי מיליון אמריקאים ללא קורת גג מהמדינות טקסס, ארקנסו, אוקלהומה, ומהאזורים סביב המישורים הגדולים[2] רבים מהם הפכו לפליטי סביבה שהיגרו מערבה בחיפוש אחר עבודה.
הבצורת, סופות האבק, ונטישת השדות והחוות, היוו מכה קשה למדינות החקלאיות במרכז ארצות הברית ובקנדה, אשר סבלו כבר מהשפל הגדול. קערת האבק הינה דוגמה מוחשית לעוצמה שיכולה להיות לתהליכי מדבור כמו גם לתהליכים של שינויי אקלים.
גורמים
ערך מורחב – בליית קרקע
הגורם העיקרי שהוביל לתנאים שאפשרו את התפרצות סופות האבק היה טיפול לא נכון בקרקע והרס הגורמים המקבעים שלה. הגורם השני שהכפיל את הגורם הראשון היה גידול האוכלוסייה האנושית במקום ובעקבות זאת, ובעקבות תיעוש גדל של החקלאות גידול השטחים שהפכו מערבות עשב לשטחי חקלאות מעובדים בצורה לא מקיימת.
העשבים המקומיים שכיסו את אדמות הפריארי (Prairie) במשך מאות שנים, וקיבעו את הקרקע במקומה ושמרו על לחותה, הוחלפו בקרקע חקלאית מעובדת. עיבוד הקרקע בשיטות של חריש גרם לייבוש הקרקע ולהידוקה.
האיזור שבו התרחשו סופות האבק נמצא במרכז ארצות הברית ונקרא "המישורים הגדולים". האירופאים והאמריקאים הלבנים שסיירו באיזור בראשונה חשבו שהוא בלתי מתאים לחקלאות אירופאית. למעשה, המקום כונה "המדבר האמריקאי הגדול" (Great American Desert). המחסור בעצים ובמים על פני השטח הפך את המקום לבלתי מושך יחסית לאיזורים בארצות הברית. עם זאת, לאחר מלחמת האזרחים בארצות הברית, גברה ההתיישבות באיזור, כשהיא מחוזקת על ידי Homestead Act והנהירה למערב ארצות הברית.
תקופה לא אופיינית שבה ירדו גשמים רבים במישורים הגדולים הובילה את המתיישבים ואת הממשלה להאמין בטעות כי אקלים האיזור השתנה לתמיד.[3] היוזמות החקלאיות הראשונות היו בעיקר רעיית בקר יחד עם מעט גידולים, ועם זאת, סדרה של מספר חורפים קשים שהחלו ב-1886, יחד עם רעיית יתר שלוותה בבצורת קצרה בשנת 1890 הובילה להרחבת שטחי האדמה המעובדים.
בתחילת המאה ה-20 התרחשה הגירה מחודשת לאיזור. תקופה גשומה נוספת חיזקה את הדעה הקדומה לפיה האיזור הצחיח-למחצה "לשעבר" יוכל לתמוך בחקלאות בקנה מידה גדול. שיפורי טכנולוגיה הובילו להגדלת כמות המיכון, שאיפשרה עיבוד של הקרקע בקנה מידה גדל והולך. מלחמת העולם הראשונה העלתה את מחירי המזון והחקלאות, דבר שהגביר עוד יותר את תמריץ החקלאים לעיבוד נוסף. איזור חקלאות החוות Llano Estacado גדל פי שתיים בין השנים 1900 ו-1920 וכמות הקרקע המעובדת גדלה פי 3 בין 1925 לבין 1930.[1]
בנוסף, חקלאים השתמשו בשיטות חקלאיות שעודדו בליית קרקע. לדוגמה, חוואים שגידלו כותנה, השאירו את השדות חשופים בחודשי החורף, בשעה שהרוחות במישורים הגבוהים נמצאות בשיאן, והם גם שרפו את שאריות הגידולים (כצורה של בירוא עשבים לקראת זריעה מחודשת), דבר שגרע מהאדמה חומרי תזונה אורגניים והגביר את החשיפה לבליית קרקע.
התפרצות בליית קרקע וסערות אבק
חשיפה מוגברת זו לבלייה ולמדבור הפכה לגלויה עם תום התקופה הגשומה במישורים בשנות ה-30, ותחילתה של תקופת בצורת שהגיעה לשיאה בשנת 1934. הבצורת גרמה לכך שחוות ננטשו ואדמות חרושות עמדו שוממות וחשופות לבליית קרקע על ידי הרוח. תנאי הבצורת ואובדן הצמחייה המכסה, גרמו לכך ששכבות הקרקע העליונות (שבאיזור המישורים הן קרקעות קלות) הפכו יבשות ופריכות, והן נישאו על ידי הרוחות העזות שמאפיינות את האיזור.
האדמה המאובקת הצטברה באוויר ויצרה עמודי אבק עצומים שמנעו גם ירידה של גשם נוסף. רק עם החלת תוכניות השימור החלק האיזור להשתקם בהדרגה. [4]
ב-11 בנובמבר 1933, התרחשה סופת אבק חזקה מאוד מדקוטה הדרומית, שהייתה אחת משורה של סופות אבק חזקות. החל מה-9 במאי 1934 סופה בת יומיים סחפה כמויות גדולות של אדמות מהמישורים באחת הסופות הגרועות שידע האיזור. ענני האבק הגיעו עד שיקגו מקום שם חלק מהאדמה נפל כמו שלג. יומיים מאוחר יותר הגיעה הסופה לערים במזרח, כמו באפלו, בוסטון, ניו יורק, וושינגטון ועוד. באותו חורף ירד שלג אדום בניו-אינגלנד.
ב-14 באפריל 1935, תאריך שנודע לימים בתור "יום ראשון השחור", התרחשה אחת מה"סופות השחורות" הקשות ביותר ב"קערת האבק", וגרמה לנזק נרחב, תוך שהיא הופכת את היום ללילה. עדי-ראיה סיפרו כי בחלק מהזמן לא יכלו לראות למרחק של מטר וחצי.
השפעות חקלאיות וחברתיות
מיליוני אקרים של אדמה חקלאית הפכו לחסרי שימוש לאדם, ומאות אלפי אנשים אולצו לעזוב את בתיהם ולנדוד. רבות מהמשפחות (שנודעו כ-"Okies" היות ורבות מהן באו מאוקלהומה) נדדו לקליפורניה ולמדינות אחרות. התנאים במדינות אלה היו גרועים ממילא בגלל השפל הגדול. בהעדר אדמה, רבים מהם נדדו בין חווה לחווה, כשהם קוטפים פירות ויבולים אחרים במשכורות רעב.
הסופר ג'ון סטיינבק כתב מאוחר יותר על התקופה בספר "ענבי זעם" שזכה בפרס הפוליצר, ובספר "על עכברים ואנשים". המשבר האנושי תועד גם על ידי צלמים מטעם "המשרד לביטחון החווה" בארצות הברית; המפורסמת ביותר מבין צלמים אלו היא דורותיאה לאנג.
תגובת הממשלה
במשך 100 הימים הראשונים לשלטונו של פרנקלין דלאנו רוזוולט, בשנת 1933, הוכנו תוכניות ממשלתיות לייצוב הקרקע ולהשבת האיזון האקולוגי לאזור. ממשלת ארצות הברית הקימה בשנה זו את השירות לבליית קרקע ששינה את שמו בשנת 1935 ל-"שירות שימור הקרקע" Soil Conservation Service שלימים הפך ל"שרות הלאומי לשימור משאבי טבע" NRCS.
בנוסף הוקם "התאגיד הפדרלי לסיוע עודפים" FSRC ולמעלה מ-6 מיליון חזירים נשחטו ונזרקו במטרה לעלות את מחירי התוצרת החקלאית ולסייע לחוואים. ה-FSRC הפנה מוצרי חקלאות לארגוני סיוע. תפוחים, שעועית, בשר משומר, קמח ובשר-חזיר חולקו ופוזרו באמצעות ארגוני סיוע מקומיים. בהמשך חולקו גם בגדים לסייע לנזקקים.
בשנת 1935 יצרה הממשלה הפדרלית את רשות לסיוע לבצורת Drought Relief Service כדי לתאם בין פעולות הסיוע. ה-DRS קנה בקר במחוזות שסומנו כאיזורי אסון במחיר של 14-20 דולר לראש. חיות שלגביהן הייתה מחשבה שאינן ראויות למאכל אדם (כ-50% בתחילת התוכנית) הושמדו. השאר הופנו ל-FSRC לשם הפקת מוצרי מזון ולסיוע למשפחות נזקקות. למרות שחוואים רבים התקשו לוותר על עדריהם, תוכניות חיסול העדרים סייעו לרבים מהם להימנע מפשיטת רגל, היות והם לא יכלו לעמוד בתקציב שנדרש כדי לשמור על העדרים ולא יכלו למכור אותם במחיר שהממשלה סיפקה.
הנשיא רוזוולט הורה ל-Civilian Conservation Corps לשתול חגורה ענקית של למעלה מ-200 מיליון עצים מקנדה ועד טקסס כדי לשבור את הרוח, להחזיק מים ולייצב את הקרקע. הממשל החל גם בתוכנית לחינוך החקלאים בדבר שימור קרקע וטכניקות נגד בליית קרקע, כולל סבב יבולים, חוואות בפסים, חריש מנוגד, טרסות, ושיטות נוספות. בשנת 1937 החל הממשל הפדרלי בתוכנית מאסיבית לעודד את האיכרים לאמץ שיטות של נטיעה וחריש ששמרו על הקרקע. עד 1938 שיטות השימור הקטינו את כמות הקרקע המעופפת ב-65%. עם זאת, הקרקע לא הצליחה לתמוך בחוות בצורה שאיפשרה קיום שלהן על פי תנאי השוק. רק בשנת 1939 לאחר כמעט עשור של אבק ולכלוך הגיע הגשם.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- קערת האבק בוויקיפדיה האנגלית
- אתר של נאס"א מסביר את הסיבה לבצורת
- אוסף התמונות של "קערת האבק"
- יום ראשון השחור, 14 באפריל 1935, דודג' סיטי, קנזס
- ציר אירועים של קערת האבק 1931-1939 pbs.org
- לשרוד את קערת האבק סרט של PBS
הערות שוליים
- ^ Regions at Risk: a comparison of threatened environments United Nations University Press, 1995
| חקלאות | |
|
רקע: ייצור ראשוני - מחזור הזרחן - מחזור החנקן - קרקע - ציידים לקטים - המהפכה החקלאית - המהפכה הירוקה - חקלאות תעשייתית - פריון חקלאי - שימושי קרקע - דשן - הומוס - צפיפות אוכלוסין פיזיולוגית - חקלאות בישראל |
 |
|
אתגרי קיימות בחקלאות: בליית קרקע - מדבור - משבר המים העולמי - התחממות עולמית - חומרי הדברה - דשן כימי - שיא תפוקת הנפט - שיא תפוקת הזרחן - חקלאות כרות והבער - הנדסה גנטית - השפעות סביבתיות של מזון מהחי - ביטחון תזונתי - נעילה טכנולוגית | |
|
חקלאות בת קיימא: חקלאות בת קיימא - אגרואקולוגיה - פרמקלצ'ר - ביו אינטנסיב - טכנולוגיה נאותה - קומפוסט - שמירת זרעים - גידולים משולבים - סיעוף - יערנות חקלאית - קציר מי נגר - מזון אורגני - מזון מקומי - גינה קהילתית - חקלאות נתמכת קהילה - הקרן לביטחון תזונתי - תוכנית אב לחקלאות בת קיימא | |
|
ספרים וסרטים: התמוטטות - רובים חיידקים ופלדה - גבולות לצמיחה - תכנית ב' - עולם מלא, צלחות ריקות - מהפיכת הקנה הבודד - הסיוט של דרווין - מלך התירס - עתיד המזון - כוחה של קהילה | |