אקו-ויקי

אשלג בישראל

אשלג נחשב לאחד מאוצרות הטבע החשובים של מדינת ישראל. האשלג בישראל מצוי בים המלח בשיעור של 7.26 גרם לליטר ‏‏[1]. חברת מפעלי ים המלח, השייכת לחברת כימיקלים לישראל, חברת בת של החברה לישראל כורה את האשלג מים המלח.

תמונת לוויין של דרום ים המלח ובריכות האידוי של מפעלי ים המלח בשנת 1989.

האשלג בתצורתו כאשלגן כלורי מהווה את אחד התוצרים העיקריים של החברה, ויש לחברה יתרון טבעי בהפקתו. שיטת ההפקה מבוססת על אידוי מים בבריכות אידוי שנמצאות בחלקו הדרומי של ים המלח. יתרונו המקורי של אזור זה היה במים הרדודים יחסית שהפכו את האידוי הטבעי לישים. יתרון נוסף הוא שמש כמעט כל ימות השנה.

היסטוריה

מגעים לקבלת זכיון

בשנת 1902 חזה בנימין זאב הרצל את הפקת המחצבים מים המלח: "...מי המינרלים העשירים בברום, גופרית ותרכובות זרחניות...". הצעדים המעשיים הראשונים נעשו על ידי זלמן דוד ליבונטין אשר עמד להסדיר כי היישוב היהודי בארץ ישראל יקבל את הזיכיון לניצול אוצרות הימה ובקעת הירדן כבר בשנת 1905. בשנת 1911 משה נובומייסקי בדק את מי ים המלח ותכנן, בין השאר, להפריד את המלחים השונים ולהפיק אשלגן וברום.

את הצעד המעשי הראשון להפקת האשלג עשה מייג'ור תומאס גרגורי טאלוק. תוך כדי עבודתו בתעשייה הצבאית הבריטית נודע לו כי מחיר האשלגן בעולם עלה בצורה חדה. בשנים אלה החלו להשתמש באשלג לשם הכנת חומרי נפץ וכן להפקת דשן כימי. בשנת 1918 נודע לו, לגמרי במקרה, מפי ידידו, שים המלח מכיל כמויות ניכרות של החומר הגולמי ממנו מופק האשלגן. הוא פנה לשר המלחמה הבריטי ובקש כי בתום מלחמת העולם הראשונה יינתן לו הזיכיון. ואכן הובטח לו שכך יהיה.

משה נובומייסקי אף הוא פנה בבקשה לקבלת הזיכיון, ולאחר שהמנדט על ארץ ישראל ניתן לבריטניה הוחלט במשרד המושבות הבריטי להעניק את הזיכיון לשניהם.

חברת אשלג ארץ-ישראלית

חברת אשלג ארץ-ישראלית (Palestine Potash Limited), נרשמה באנגליה ב-31 באוקטובר 1929 במטרה העיקרית לנצל את המינרלים של ים המלח. החברה הוקמה על סמך זיכיון שניתן לה על ידי ממשלת המנדט וממלכת ירדן, ב-31 בינואר 1931. מנהליה של החברה היו משה נובומייסקי ותומאס גרגורי טולוק.

בשנת 1930 הוקם המפעל בצפון ים המלח ושנה לאחר מכן החלה החברה לשווק אשלג וברומין. בשנת 1934 היא יזמה את הקמת המפעל בדרום לאחר שהתברר כי בצפון ים המלח אין ברשותה די קרקעות לבניית הבריכות הדרושות לשם הפקת האשלג. וכן יוחסה חשיבות לעובדה כי המפעל בדרום קרוב למקור מים מהעיירה א-צאפי שמדרום-מזרח לים המלח, בתחום ממלכת ירדן. לאחר שלוש שנים המפעל ייצר המפעל בדרום ים המלח 80,000 טון אשלג בשנה.

בשנות מלחמת העולם השנייה גדלה התוצרת משנה לשנה באופן ניכר. תחזית סוכני המכירות של החברה קבעה כי "יש יסוד להניח שיעלה ביד החברה להוסיף ולהחזיק בימי שלום ברוב השווקים שהיא מצאה". בשנת 1945 מכרה החברה 90,040 טון אשלג ו-347 טונות ברומין.

ב-19 וב-20 במאי 1948 פונה האתר הצפוני בצי של כלי שיט קטנים אל אתר החברה בסדום. ב-22 במאי המפעל נהרס כליל בידי אנשי הלגיון הערבי. היה זה לאחר שנכשל משא ומתן שנוהל מאז תחילת מלחמת העצמאות עם המלך עבדאללה על יצירת אזור נייטרלי שיבטיח את הגנת המפעלים.

מפעלי ים המלח

  ערך מורחב – מפעלי ים המלח

בנובמבר 1948 מינתה הממשלה הזמנית ועדה כדי לבדוק את פעולת חברת האשלג. הוועדה שמונתה פעלה לסילוק ההשפעה הבריטית על החברה ולשינוי תנאי הזיכיון שהיה בידי חברת האשלג. בחודש דצמבר 1951 החליטה ממשלת ישראל להקים חברה חדשה, חברת מפעלי ים המלח בע"מ. החברה החדשה רכשה ביולי 1952 את כל הנכסים של חברת האשלג.

ב-1952, אחר שיתוק המפעל, בדרום ים המלח, במשך חמש שנים, החלו מפעלי ים המלח להפיק אשלג ומינרלים אחרים מים המלח. בשנת 1958, לאחר ביצוע סקרים הנדסיים נרחבים ביוזמת מנהל המפעל מרדכי מקלף והמדען מ. כהנר נקבעו מגמות פיתוח אוצרות ים המלח.

בשנת 1966 הגיע שטח בריכות האידוי ל-135 קמ"ר. בשנת 1975 עלתה הפקת האשלג על 1 מיליון טון בשנה. בשנת 1980 החלו מפעלי ים המלח בבניית מתקנים המיישמים את תהליך הגיבוש הקר של האשלגן. בשנת 1986 הפקת האשלג הגיעה ל-2 מיליון טון בשנה ובשנת 2007 מפעלי ים המלח הפיקו יותר מ-2.5 מיליון טונות אשלג בשנה.

הפקת האשלג בישראל

תוצר הביניים של האידוי בבריכות הוא תמיסה רוויה של המינרל קרנליט (KMgCl3·6(H2O)). את התמיסה שואבים בצינורות וממשיכים לעבד במכונות במפעל. בשיטת הפקה זו מתקבלים תוצרים תוך השקעה בעלות נמוכה יחסית לכריית המחצבים מהקרקע. עיקר העלות הכספית היא בהפקת האשלג מהקרנליט שצורכת אנרגיה רבה. רוב ההפקה בעולם בשיטה זו מתבצעת על ידי מפעלי ים המלח ודבר זה מהווה את אחת הסיבות ליתרונם הכלכלי. מפעלי ים המלח מפיקים מדי שנה יותר מ-2.5 מיליון טונות אשלג (נכון ל-2007). גם מפעלי האשלג בירדן מפיקים אשלג בצורה דומה.

מפיק האשלג היחיד בישראל הוא תאגיד כימיקלים לישראל (כיל) שבשליטת החברה לישראל. נכון לשנת 2011, מעל ל-80% מכריית האשלג של הפירמה, מבוצעת בים המלח ויתרת הכמות במכרות בספרד ואנגליה. 9% ממכירות "כיל" הן לשוק בישראל והשאר מיועד לייצוא. כימיקלים לישראל פועלת באמצעות זיכיונות כרייה שקיבלה ממדינת ישראל התקפים עד לשנת 2030. יש זכות סירוב ראשונית לתקופה שלאחר פקיעת החוזה. [2]

לפי הערכת חקלאים בישראל, עלויות ההפקה של האשלג בים המלח הן נמוכות יחסית למתחרים בעולם. הסיבות לעלויות ההפקה הנמוכות יחסית הן:[2]

  • ריכוז גבוה של מינרלים בים המלח.
  • הפקה זולה בהשוואה לכריית אשלג ממכרות תת קרקעיים עמוקים ומסוכנים.
  • ניצול של אנרגיית השמש בתהליך האידוי, תורם להוזלת עלויות האנרגיה בתהליך הייצור.
  • עלויות שינוע נמוכות, בשל קרבת מתקני ההפקה בישראל לנמלי אשדוד ואילת.
  • עלויות אחסון נמוכות, בשל האקלים החם והיבש של ים המלח, המאפשר אחסון בשטח פתוח.

מבחינת כוח אדם, רוב העובדים במפעלי ים המלח באים מאזור הנגב, שיש בו אחוזי אבטלה גבוהים יחסית ומעט מקורות תעסוקה, כך שהמפעלים מהווים מונופסון.

לפי הערכת החקלאים, עלות הפקת אשלג בישראל נמוכה ב-50% ויותר לעומת המתחרים. מצד שני, שוק האשלג העולמי הוא בעל מחיר מונופוליסטי שנקבע בעיקר לפי מדיניות התאגידים המובילים. [2]

תמלוגים

בתמורה להפקת האשלג, משלמת כימיקלים לישראל למדינת ישראל תמלוגים כמקובל בהקשר של הפקת משאבי טבע. התמלוגים הם בשיעור של 5% משווי המוצרים בשער המפעל בהפחתת הוצאות מסוימות המוערכות ביותר מחצי אחוז. נוסחת תמלוגים זו מבוססת על "פקודת המכרות", חקיקה מנדטורית שהתקבלה בשנת 1925.[2] תמלוגים אלו נמוכים משמעותית מתמלוגים הנהוגים בישראל עבור משאבי טבע כגון גז טבעי ונפט שעומדים על 12.5% ומבוססים על "חוק הנפט" משנת 1952. גם שיעור תמלוגים זה נחשב נמוך מאוד יחסית למקובל במדינות אחרות בעולם.

לפי מסקנות וועדת ששינסקי יש להעלות את התמלוגים על משאבי טבע אלה בעשרות אחוזים, ולגבי הגז הטבעי שיעור התמלוגים צפוי בסופו של דבר לעמוד על כ-50%.

בראיון ממרץ 2013 טען פרופ' איתן ששינסקי כי ניתן לגבות מיליארדי שקלים בשנה בתמלוגים ממפעלי ים המלח.[1]

עתודות האשלג

עתודות האשלג של ישראל הן 40 מיליוני טונות נכון לשנת 2010, והיא כורה 2-2.5 מיליוני טונות אשלג בשנה, ללא המשך גידול בתפוקה, עתודות האשלג בישראל צפויות להיגמר תוך פחות מ-20 שנה.[3]

מכאן יוצא שסמוך למועד פקיעת הזכיון של כימיקלים לישראל צפוי להיגמר גם האשלג בים המלח.

השפעות סביבתיות וחברתיות

לאידוי האשלג יש השפעות סביבתיות וכלכליות שליליות. הן ביצירת בולענים, הן בירידה כללית במפלס ים המלח, והן בפגיעה במלונות ליד ים המלח עקב חשש להצפה. קיימת החלטת ממשלה לפיה מפעלי ים המלח יפעלו לתיקון המצב ליד המלונות.

היבט נוסף נוגע לכך שהאשלג משאב מתכלה. מבחינה מקומית, התכלות האשלג, ללא פיתוח של מקורות תעסוקה אחרים, עלולה ליצור בעיית אבטלה בנגב. כמו כן, אזילת האשלג המקומי פירושה התחלת ייבוא של אשלג ומכאן ייקור התשומות עבור החקלאות בישראל.

באופן רחב יותר, האשלג הוא משאב אסטרטגי של ישראל. בהיותו חומר גלם להפקת דשן כימי הוא עשוי לסייע לה להתמודד עם התייקרות המזון בעולם ובעיות חוסן וקיימות בשוק המזון העולמי, ובכך לשפר את בטחון תזונתי ארוך הטווח של ישראל.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

נסיונות המכירה לפוטאש הקנדית

הערות שוליים

  1. ^ ‏צבי אילן כותב ש"כלוריד אשלגן" מהווה 11.5% ממלחי ים המלח‏
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 אשלג בישראל הדשן של השכן, עיתון מידע למגדלים, פברואר 2011, גליון 2, תש"ח תשומות חקלאיות, התאחדות הארגונים הכלכליים
  3. ^ Stephen M. Jasinski Potash, USGS Mineral Commodity Summary 2011
אוחזר מתוך "https://ecowiki.org.il/index.php?title=אשלג_בישראל&oldid=123735"